פרשת דברים - על פי השם

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת דברים / תשע"ה

עַל פִּי ה'

מול האומות

בכל מאה ועשרים שנותיו של משה רבנו שהיו רצופות אומץ לב מנהיגותי מאין כמוהו, לא ידע יראה ופחד מכל בן אנוש, מלבד שעה אחת קודם המלחמה מול עוג מלך הבשן:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ...".                 (דברים ג, ב)

זה מפתיע שמשה רבנו היה צריך חיזוק מיוחד, על אף ההוראה הברורה שיצאה מפיו לעם ישראל בציווי ה':

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם, לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם...".                              (דברים א כט-ל)

כדי להבין מה קרה במלחמת עוג, עלינו לפרושׂ יריעה רחבה הנוגעת לכל סיפור מלחמות ישראל בכניסתם לארץ.

עם ישראל עומד בשערי הכניסה לארץ ישראל, ומתייצב מול עמי האזור אשר בעבר הירדן המזרחי של ארץ ישראל. העמים האלה כוללים את אדום, מואב ובני עמון ומעליהם שני מלכי האמורי - סיחון ועוג.

משה רבנו מקבל הנחיות מפורטות מאת ה' כיצד להתנהג מול כל אחת מאומות אלה, ומבצע אותן בדיוק נמרץ. רק צירופן של שתי פרשות בתורה 'חוקת' בספר במדבר ופרשת 'דברים' הפותחת את ספרנו, יתנו לנו תמונה מלאה על מה שהתרחש.

נפתח בֶּאֱדוֹם.

כאן היתה אזהרה חמורה, שלא להתגרות בבני עֵשָׂו ולא להילחם בהם. ה' מכריז מפורשות שהר שעיר ניתן בירושה לעֵשָׂו ואַל להם לישראל לצפות כי תינתן להם בו דריסת רגל:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי... אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר... אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר".         (דברים ב, ב; ד-ה)

להנחיה זו צורפה הנחיה נוספת, המסדירה את ההתנהלות הכלכלית:

"אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם".         (שם, פסוק ו)

על הנחיות אלה מאת ה', אנו למדים מפי משה רבנו דווקא בפרשת 'דברים', בעוד שהביצוע המדויק פורט בפרשת 'חוקת':

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם... נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ".                  (במדבר כ, יד; יז)

כאשר מלך אֱדוֹם מסרב, מוסיף משה ומשלים את בקשתו, בהתאם להנחיות ה':

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם, רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה".                          (שם, פסוק יט)

שוב נתקלים בסירוב תקיף. בתגובה, עם ישראל עוקף את אדום בדרכו צפונה ונתקל במואב ובבני עמון. גם כאן נשמעת מפי ה' אזהרה תקיפה: לא לפתוח במהלכי מלחמה ולא להתגרות בהם.

גם את הדברים האלה שומע עם ישראל מפיו של משה רבנו:

"...וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה...".                                (דברים ב, ח-ט)

ההוראות האלה חזרו ונשנו גם ביחס לבני עמון:

"וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר. וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה...".         (שם, פסוקים יז-יט)

עם ישראל - בהנחיית משה - מבצע את הוראות ה' ככתבן וכלשונן.

דִּבְרֵי שָׁלוֹם

אין זה מפתיע שכל צעד וכל מסע במדבר התנהל על פי ה'. שום מהלך צבאי או מדיני לא יצא לפועל ללא הנחיה מפורשת מאת ה':

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ, עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה".                               (במדבר ט, כג)

הפסוק הזה מבטא את ההשגחה האלוקית הצמודה לאורך כל הדרך.

דווקא משום כך, מפתיע מאד המהלך המדיני בו נקט משה רבנו כלפי סיחון מלך האמורי. לכאורה, המהלך הזה סותר לחלוטין את ההוראה האלוקית, דבר שהוא מן הנמנע!

הנה ההוראה האלוקית ככתבה וכלשונה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר: ...קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה".             (דברים ב, יז; כד)

ההוראה כאן היא ברורה ואינה משתמעת לשני פנים. על עם ישראל לפתוח במהלכי התגרות שיובילו למלחמה שתוצאותיה ידועות מראש.

תחת התגרות, פותח משה במהלך פיוס מדיני, כפי שהוא עצמו אומר בסמוך לציווי ה':

"וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ, לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי...".       (שם, פסוקים כו-כח)

מה פירוש "דִּבְרֵי שָׁלוֹם"? עושה רושם שהמהלך הזה הוא היפוכה הגמור של ההוראה האלוקית להתגרות מלחמתית בסיחון!

כיצד זה ייתכן שאת הנתון הזה מגיש משה לפני ישראל כחלק מדברי תוכחה רצופים על התנהגותם, בעוד שהוא עצמו לא שומר כביכול על הוראת ה'?

רש"י כותב: "אף על פי שלא ציווני המקום (הקב"ה) לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני...".

כלומר, משה מסביר שהוא למד זאת מצורת התנהגותו של ה' בבואו לתת תורה לישראל. בתחילה, ה' הציע אותה לבני עֵשָׂו וישמעאל למרות שידע שהם לא יקבלו אותה.

גם הרמב"ן נזקק להסביר את הקושי הזה. הרמב"ן מפרש שהמהלך הזה ננקט לפני שה' הורה לו מפורשות להתגרות בו מלחמה.

על אף זאת לא סר הקושי הגדול. הרי בכל זאת, התורה הקדימה את הוראת ה' לביצועיו של משה!

עוד ראוי להזכיר את דבריו החדים והברורים של משה רבנו אל קורח ועדתו:

"...בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי".                             (במדבר טז, כח)

גם ה' מוסר עדות מפורשת על משה רבנו, שהוא נאמן לו באופן מוחלט:

"לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא".                        (במדבר יב, ז)

איך האמירה "כִּי לֹא מִלִּבִּי" מתיישבת עם פתיחת משה ב"דברי שלום" לסיחון?

על פי ה'

לפני שנתייחס לשאלה המרכזית הזו, נציין עוד עובדה תמוהה.

באיגרת השלום ששלח משה רבנו לסיחון מלך האמורי, הוא כולל נתון שלא היה:

"אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ, לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי, רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר...".                             (דברים ב, כז-כט)

דברי משה תמוהים מאד. האם בני עשו היושבים בשעיר התירו לישראל לעבור דרכם?! נהפוך הוא! הרי הם סרבו בתוקף! -

"וַיֹּאמֶר: לֹא תַעֲבֹר! וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה!

וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו".       (במדבר כ, כ-כא)

מעניין שדווקא התמיהה הזאת תפתור לנו את בעייתנו המרכזית.

למעשה משה רבנו מתעתע בסיחון ומתגרה בו בלעג. אמנם על פניה נראית איגרתו של משה כאיגרת פיוס ושלום, אך מה בעצם היא אומרת? משה פונה לסיחון ואומר בערך כך:

הרשה לי לעבור רַגְלִית בארצך בדרך ישרה ללא נטיות ימין ושמאל, וגם אשלם לך עבור שירותי מזון ומים כפי שעשו לי בני עֵשָׂו.

כלומר - כפי שהם סרבו לעשות.

במילים אחרות, בא נראה אותך מסרב כפי שהם סירבו. האם אתה מסוגל?!

אלו אינם דברי פיוס אלא דברי התגרות הפוגעים בכבודו של מלך סיחון. זהו אם כן, הביצוע המדויק של הוראת ה' למשה:

"הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"!

ההתגרות הזאת, היא אשר הקשתה את לבו של סיחון:

"...כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".        (דברים ב, ל)

כלומר, ה' הקשה את רוחו באמצעות סדרת ההנחיות למשה, כשבמרכזם דברי ההתגרות.

זה מזכיר לנו את דברי התורה ביציאת מצרים:

"וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם...".                       (שמות יד, ד)

ה' בעצמו מסביר כיצד הוא מחזק את לבו:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת...

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה...".                      (שם, פסוקים א-ד)

כלומר, ההנחיה לבני ישראל לשוב על עקבותיהם נועדה להטעות את פרעה לחשוב כי עם ישראל נבוך במדבר ללא הנהגה ושזהו הזמן לצאת ולתקוף. המהלך הזה, הוא בעצמו חיזוק לב פרעה.

גם כאן, הוראת ההתגרות היא מהלך טקטי שנועד לדחוף את סיחון לצאת לקרב.

אַל תִּירָא

מכאן נבוא אל פתרון שאלת הפתיח של המאמר:

"וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.

וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ...".                            (דברים ג, א-ב)

הדיווח הזה של משה לישראל מגלה כי אכן משה רבנו התיירא מפני עוג.

התמיהה היא גדולה. הרי האמירה הזו נאמרה ברצף דברי התוכחה לישראל, ובכלל דברי התוכחה משה רבנו בעצמו מדגיש:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם, לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם".             (דברים א, כט-ל)

איך זה ייתכן, שמשה רבנו המוכיח את ישראל שלא להתיירא ממלכי הארץ, פוחד בעצמו ממלך הבשן? התמיהה גדולה עוד יותר, מפני שזה מתרחש מיד אחרי המכה הנִסית הניצחת שהנחית משה על סיחון מלך האמורי!

מדוע ה' איננו נוזף במשה על חולשה זו?

התשובה לתמיהה הזו תלויה בעיון הכתובים. אנו רואים, כי בניגוד למלחמה מול סיחון מלך האמורי, לא קיבל משה רבנו כל הנחיה או הכנה מוקדמת למלחמה מול עוג מלך הבשן.

ראינו לעיל, כי מול אדום, מואב ובני עמון, ניתנה הוראה מוקדמת שלא לפגוע בהם. בסיחון היתה הנחיה להתגרות בו מלחמה. כאן ביחס לעוג לא היתה הנחיה כלל מאת ה'. זה אומר אולי, שמשה צריך לעקוף אותו ולהתקדם לעבר ארץ ישראל.

מה שקרה בפועל היה, שעוג מלך הבשן בעצמו יזם את המלחמה מול עם ישראל ולא משה:

"וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן, וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי".                                                            (דברים ג, א)

לפתע התגנב פחד ללבו של משה, שהרי הקב"ה אמר לו מפורשות:

"הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ".                   (דברים ב, כה)

איך אחר כל זאת, מעז עוג מלך הבשן לצאת בגלוי למלחמה מול עם ישראל?

האם גם כאן יד ה' מאמצת את רוחו כפי שאימצה את רוחו של סיחון?

"וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".                       (שם, פסוק ל)

זה לא ייתכן, כי בניגוד לסיחון, משה לא קיבל הוראה להתגרות בעוג מלך הבשן!

מצד שני, מול התקפה ישירה של עוג חייבים להתגונן ולהילחם. איך נלחמים ללא הכוונה אלוקית? כיצד להילחם בענק כעוג מלך הבשן, בלי ליווי אלוקי צמוד עם הבטחת ניצחון?

תחושת הסתר הפנים של ה' היא מקור היראה והפחד של משה.

לאור זאת, ברור למדי מדוע ראה משה לנכון לציין לעם ישראל את תחושת יראתו בבואו להלחם בעוג. בכך הדגיש משה רבנו, כי הניצחון הפלאי והמכריע על סיחון מלך האמורי לא גרם לו לגבהות לב ולא גרם לו לחשוב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. שרשרת הניצחונות על מלכי כנען תלויה בסיוע האלוקי ממרום, ויש להבטיח שלא לעבור על מצוות ה' כדי שימשיך להתהלך בקרב מחנה ישראל.

זהו גם הטעם להסתר הפנים הרגעי שנעשה כדי לחזק את הצורך בשמירת הקשר הרצוף בין עם ישראל לבין הקב"ה ובפרט במערכות ישראל.

כאשר הושגה מטרת הסתר הפנים, חודש הקשר הנבואי:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ...".         (במדבר כא, לד)

לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר

כתבנו לעיל, שאימוץ לבבו של סיחון והקשחת רוחו התבצעו באמצעות דברי ההתגרות של משה בהתאם להנחיה האלוקית. כלומר, הקב"ה מוביל טכסיסי מלחמה באמצעות שליחיו הנביאים ובאמצעות עם ישראל.

כמו כן, הקב"ה מצייד את עם ישראל ואת מנהיגיו בתבונה ובעוז הנדרשים לקדם את היעדים שהוא קבע. נוסיף ונבסס את שיטת החשיבה הזו, ונתבונן בפסוקי ההנחיה האלוקית מול אֱדוֹם:

"אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם.

כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".                 (דברים ב, ו-ז)

הביטוי "לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר" נראה נוגד לחלוטין את הפתיח. אם עם ישראל לא חסר דבר, לשם מה הוא זקוק לרכוש מוצרי מזון ושתיה?

התשובה מונחת בתוך הפסוקים המופלאים הללו:

"כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ...".

כלומר, העובדה שיש לך כסף לקנות דברי מאכל ומשקה היא ברכת ה'. אם יש לך אפשרות לרכוש דבר מה, הרי זה כאילו אינך חסר דבר!

התובנה הזאת משליכה על כל יחיד ויחיד.

חשיבה זו שה' צריך להביא כל פריט לפתח ביתו של אדם, היא תפיסה מוטעית. ה' מספק חיים, חכמה, כח וכישרונות. בתכונות האלה צריך כל אחד ואחד להשתמש כדי להשיג את כל הנדרש. זה נקרא "לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".

כל זה נכון בתנאי אחד ויחיד:

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל...".         (דברים ח, יח)

ה' נותן את הכוח ובאמצעותו האדם עושה את החיל. אם ה' יעשה את הכל בשביל האדם עד הפרט האחרון, לשם מה הוא צִייד אותו בכישרונות ובכוח?

מכאן דיוקם המופלא של חז"ל:

"...'ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר' (תהלים כג, א) - זהו שאמר הכתוב 'כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ',

יכול אפילו אתה יושב ובטל? תלמוד לומר 'בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ'. אם עושה אדם - מתברך. ואם לאו -אינו מתברך".                            (ילקוט שמעוני, תהילים כג)

כלומר, לא חסרת דבר ממה שה' הכין עבורך, כדי שאתה תפעל ותתברך במעשה ידיך.