פרשת עקב - ענוה ומשמעותה

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת עקב / תשע"ה

ענווה ומשמעותה

גבורה וענווה

לא אחת, עולה השאלה הבאה הנוגעת לנוסח התפילה.

לשם מה אנו פותחים באמירה: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"?

מדוע יש צורך לפתוח את התפילה בדברי שבח לבורא? מה ייתן ומה יוסיף לו השבח שנשבח אותו?

במקור, נלקח הַצֵּרוּף הזה מדברי התוכחה של משה רבנו לעם ישראל בפרשת עקב:

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (דברים י, יז)".

כלומר, אם יתפתה מישהו לחשוב שפתיחת התפילה בדברי שבח, נועדה לרצות את ה' שיקבל את תפילתנו, בא הפסוק הזה עצמו ומפריך זאת:

"אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד".

כלומר, הוא אינו לוקח 'שוחד דברים', דהיינו דברי חנופה.

מהו אם כן המֶסֶר של משה רבנו, בפסוק זה עצמו?

בא רבי יוחנן ופותר את התעלומה:

"אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים".                             (מגילה לא.)

רבי יוחנן מצביע על נקודה מעניינת.

לעולם אין הכתובים מציינים את עליונות ה' וגבורתו בדברי שבח והלל כיחידה עצמאית, אלא תמיד נלווה אליהם מוסר אלוקי, הבא לחנך אותנו לענווה ולצניעות. אדרבה, דווקא כשיש במה להתגאות, אז לענווה יש משמעות. במילים אחרות, חוסר יכולת איננה ענווה.

על פי זה, כל ההזכרה של גבורת ה' איננה באה אלא כדי להדגיש, שעִם הגדולה והגבורה הנוראה שלו מתנהג בורא עולם בענווה ובְרַכּוּת.

על פי ההקדמה הזאת, אנו פותחים את התפילה בהזכרת "הא-ל הגדול הגיבור והנורא...", כדי להדגיש את ההמשך: "גומל חסדים טובים...". כלומר, למרות היותו רם ונישא מאוד שאינו חייב לתת שום דין וחשבון לפני שום גורם, בכל זאת הוא רואה את עצמו מחויב למוסר ולצדק.

ולא די בזאת אלא "קונה הכל". קניין מתבצע רק בהסכמת המוכר והקונה.

אברהם אבינו מרים את ידיו בשבועה לנוכח מלך סדום:

"...הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ־ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל...".      (בראשית יד, כב)

כלומר ה' (שם הויה) היווה ויצר את העולם והוא שופטו ומנהיגו (א-ל עליון) ובכל זאת הוא לא מעוניין להשליט את מלכותו בכפייה אלא בהסכמת בני אדם. ה' מעוניין לקבל את הסכמת העולם למנהיגותו מתוך רצון חופשי, ואת ההסכמה הזאת סיפק אברהם אבינו בהכרזתו הדרמטית.

זהו פירושן של מילות הברכה הראשונה: "...קונה הכל וזוכר חסדי אבות".

אבותינו הקדושים גמלו חסד עם ריבונו של עולם בהענקתם לו את הסכמתם למלכותו.

הנה שלוש הדוגמאות שהזכיר רבי יוחנן מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים:

• בתורה - "כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא...".

הדגש הוא על ההמשך: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (דברים י, יז-יח)".

• בנביאים - "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ...".

גם כאן, הדגש הוא על ההמשך: "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים (ישעיהו נז, טו)".

• בכתובים - "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת...".

כובד המשקל הוא על הסיומת:

"אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת (תהילים סח, ה-ו)".

שבח מופרז

הגמרא מספרת לנו את הסיפור הבא (בתרגום חופשי):

"מעשה בשליח ציבור שירד לפני התיבה להתפלל ואמר: הא-ל הגדול, הגיבור, הנורא, האדיר, העזוז, היראוי, החזק, האמיץ...

המתין לו רבי חנינא עד שסיים, ואז פנה אליו בשאלה: האם סיימת את כל שבחי אדונך? כל השלושה האלו ("הגדול הגיבור והנורא"), אם לא היה אומרם משה רבנו בתורה ואם לא היו קובעים אותם אנשי כנסת הגדולה בתפילה, לא היינו מעזים לומר אותם. ואתה הוספת כל כך?

משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, ומקלסין (ומשבחין) אותו בשל כסף! והרי גנאי הוא לו!".                (ברכות לג:)

רבי חנינא מדגיש את הבעייתיות באמירת דברי שבח והלל לה'. יש כאן דבר והיפוכו. כל שבח שנֹאמַר, מבליט את מה שלא נֹאמַר. מול עליונות ה' על כל העולמות אשר יצר, כל שבח שנֹאמַר יהיה לא אחר מאשר צִמצום האמת.

כאן המקום לשאול.

מדוע המתין רבי חנינא עד שאותו שליח ציבור יסיים את דברי השבח, ולא הפסיקו באמצע?

במבט ראשון נוכל לומר, כי על ידי ההמתנה הזאת הוא ביקש לחנך את שליח הציבור בדרך הבאה. בסדר, אני הולך יחד אתך. אך בוא ונראה לאן נגיע שנינו אחרי כל התוספות שהוספת. האם באמת סיימת להגיד את כל שבחי ה'? הרי כל תוספת היא מגרעת!

והנה נקודת ראות חדשה.

רבי חנינא בראותו את אותו שליח ציבור מאריך כל כך בביטויי גדלות כלפי ה', תיאר לעצמו שבסוף דבריו יגיע אל המטרה האמיתית שהיא הדגשת ענוותנותו של ה' וכמאמר רבי יוחנן לעיל. כשנוכח שזה לא קרה, שאל: האם סיימת את כל שבחי ה'?

הרי לא הזכרת את העיקר, את מידת הענווה של ה' יתברך!

ומהי באמת מידת ענוותנותו של ה'?

מידת ענוותנותו של הקב"ה היא, שהוא נותן לנו לחוש שאנחנו שותפים יחד אתו בבנין העולם והחיים. זהו הכבוד שהוא מנחיל לנו בחן ובחסד.

שותפות זו טבע הקב"ה ביצירת אדם הראשון:

"נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו)".

הביטוי "נַעֲשֶׂה" רומז לשותפות ה' ביצירת אדם עם כל זוג הורים, כאומר: אני ואתם נעשה אדם.

תובנה זו עולה מן התלמוד הירושלמי:

"...שאלו אותו (את רבי שמלאי): מהו שכתוב 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'?

אמר להם: לשעבר, אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן האדם. מכאן ואילך, אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש, ואי אפשר לשניהם בלא שכינה".                                                            (ירושלמי, ברכות פרק ט, הלכה א)

חוה, אשת אדם הראשון נתנה ביטוי לתחושת השותפות ביצירת אדם כאשר ילדה את קין:

"וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' (בראשית ד, א)".

מדרש רבה מפרש את הביטוי "אֶת ה'" - 'עִם ה''. (בראשית רבה, כב).

על פי זה הפסוק יתפרש כך: רכשתי ("קָנִיתִי") מחדש את אמונו של בעלי ("אִישׁ") עם אמון ה'. את אמון בעלי אחרי שגרמתי לתקלת אכילתו מעץ הדעת, ואת אמון ה' אחרי שמעלתי במצוותו, וראיה לדבר - הבן שנולד בשותפות שלושתנו בו.

סגולות הנביא

נמשיך ונרחיב את משמעות הענווה.

רבי יוחנן נאמן לשיטתו, מגדיר את סגולותיו של הנביא המכשירות אותו להשראת שכינה:

"אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם ועניו. וכולן ממשה (כל הסגולות האלו נלמדות ממשה רבנו)".                                (נדרים לח.)

ניתן להבין שדרושות תכונות חכמה וענווה להכשרתו של כל נביא. אך לשם מה דרושים גבורה ועושר?

התשובה נגזרת ממהות תפקידו של הנביא. עיקר שליחותו הוא לעמוד ולהוכיח את העם ולשמש לו מורה דרך רוחני. הסגולות האלו חיוניות למילוי תפקידו.

• חכמה – מאפשרת לו להבין את דבר ה' לאשורו.
• עושר – מאפשר לו עצמאות כלכלית ללא תלות בעם וללא חשש לקיפוח פרנסתו.
• גבורה – נותנת לו את הכוח הנפשי לעמוד מול העם ולהשמיע באוזניהם גם דברים קשים, כדי לנער אותם.
• ענווה – מסייעת לו לראות את מה שה' מראה לו ולא את מה שהוא רוצה לראות.

מתוך רקע של גבורה, עושר וחכמה, בולטת מאד מידת הענווה. סגולת הענווה מאפשרת לו לקלוט את דבר ה' בשלמותו. היא גם מאפשרת חיבור אמתי לעם ישראל, המבינים כי יש שותף עליון לגורלם המבקש כל העת את טובתם.

מנהיג יהיר נשען על המורא שהוא מטיל בעם. מצביא מתנשא נשען על כוחו הפיקודי. לעומת זאת, מנהיג עניו נשען על אהבת העם אליו, ומפקד עניו נשען על הערצת פַּקּוּדָיו.

יראה ואהבה

משה רבנו משתית את יחסנו אל ה' על שני יסודות, שהראשון בהם הוא יראת ה'.

היסוד הזה משתקף בפסוק הבא:

"אִם-לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה, לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים כח, נח)".

היסוד השני הוא אהבת ה':

"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (שם ל, כ)".

מצוידים בשני יסודות אלו, נעלעל בפסוק מפרשת עקב שבו פתחנו:

"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד (שם י, יז)".

פסוק זה מציג את המימד הראשון שהוא גבורה ויראה.

לעומתו הפסוק שאחריו מציג את המימד השני, שהוא מימד ענווה ואהבה.

"עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".                      (שם, פסוק יח)

שילוב זה בין יראת ה' ואהבתו, שהוא פועל יוצא משילוב גבורת ה' וענוותנותו, הוא המתכון המיטבי המחבר ימין ושמאל ופותח את שער עץ החיים, שנחסמה עם גירושו של אדם הראשון מגן עדן.