ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ראה / תשע"ה

המקום אשר יבחר

אֲשֶׁר יִבְחַר

זו הפעם הראשונה בתורה שבה מוזכר, שעתיד הקב"ה לבחור מקום קבוע אחד להקרבת הקורבנות:

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם... (דברים יב, ה)".

האיזכור הזה בא בליווי אזהרה חמורה שלא לעשות כמעשה עובדי האלילים, אשר היו מקימים מזבחות בכל מקום אפשרי.

האמירה הזאת אֲשֶׁר יִבְחַר חוזרת עשרים ושתיים פעמים בספר דברים ומעלה סימני שאלה גדולים. האם באמת עדיין לא נבחר מקום המקדש, או שהוא כבר נבחר, אלא עדיין לא נתגלה?

אנו יודעים כי מקום המזבח שבבית המקדש בירושלים היה מקודש מדורי דורות קודם שנבנה המזבח. מיקומו בשטח הר הבית מדויק ביותר ולעולם אין לשנותו ממקומו. כאשר חזרו עולי בבל לירושלים עם עזרא הסופר, נדרשו לעדותן של הנביאים שעלו עמהם כדי לקבוע את מיקומו המדויק וההיסטורי של המזבח.

הרמב"ם מוסיף ומציין בהלכות בית הבחירה:

"ומסורת ביד הכל, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה, הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא (הלכות בית הבחירה ב, ב)".

לאור המידע הזה, שהמזבח בבית המקדש ניצב על מקומו המיועד לו מששת ימי בראשית, מודגשת הפליאה הבאה:

מדוע התורה העלימה את מקומו המיועד של בית המקדש, ומדוע לא הזכירה את העיר ירושלים אפילו לא פעם אחת? מדוע קדושתה הנצחית של ירושלים נשארה גנוזה בסוד ולא התגלתה אלא ברמז, דהיינו "המקום אשר יבחר"?

הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג, פרק מה) מציג שלושה נימוקים להשארת המקום המדויק בסוד:

• שלא יילחמו עליה אומות העולם.
• שלא יהרסו אותה העמים עד היסוד לפני הגעתם של בני ישראל.
• למנוע מלחמת השבטים זה בזה על כיבושה, עד שייקבע מקומה בידי ראש ממלכת ישראל המאוחדת.

על פי שיטה זו, המקום אמנם נבחר, אולם עדיין לא ניתנה רשות לגלות את מקומו.

בכל זאת, מדוע טורחת התורה להדגיש עשרים ושתיים פעמים, שמקום המקדש עדיין לא נבחר והוא עוד יִבָּחֵר?

אין זאת אלא כדי להדגיש שהמקום באמת עדיין לא נבחר, ולא רק שעדיין לא נתגלה! נתבונן עוד בשם ירושלים, או כפי שהיא מופיעה בכל התנ"ך (מלבד 4 פעמים): ירושלם.

חז"ל מסרו לנו שהשם ירושלם מורכב משני שמות: יראה – שלם. וזה לשון המדרש:

"אברהם קרא אותו 'יִרְאֶה': "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כב, יד)".

שֵׁם (בן נוח) קרא אותו 'שָלֵם': ומלכי צדק מלך שלם... (בראשית יד, יח)".

אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו 'יִרְאֶה' כשם שקרא אותו אברהם, שֵם הצדיק מתרעם. ואם קורא אני אותו 'שלם' כשם שקרא אותו שֵם, אברהם הצדיק מתרעם, אלא הריני קוראו כמו שקראו אותו שניהם. ירושלם יראה – שלם (על פי בראשית רבה נו, יד)".

לכאורה, על פי סדר הופעתם בעולם העיר שָׁלֵם קדמה למקום אשר יבחר ולכן השם שָׁלֵם קודם ליִרְאֶה, ומן הראוי היה לקרוא את שם המקום 'שָׁלֵם יִרְאֶה', שָלֵמְיֶרוּ!

ועוד, ה' יִרְאֶה פירושו ה' יבחר, ושלם משמעותו שלמות. אכן כן, סדר המילה ירושלם מבטא תחילה בחירה ואחר כך שלמות. לעומת זאת על פי הגישה הנוכחית, שלמותו של המקום היא מקדמא דנא, ורק אח"כ באה הבחירה שהיא הגילוי!

התעוררות ודרישה

השאלות האלה יובילו אותנו לגישה חדשה בהבנת עניין בחירת המקום.

נשוב אל האיזכור הראשון בתחילת פרשת 'ראה', בו נצטווינו למחוק כל זכר לעבודת אלילים שהייתה פזורה בכל מקום בארץ ישראל. עם ישראל מגיע לארצו ובפיו בשורת אמונה בא-ל אחד, אשר הנגזרת שלה הוא הקרבת קרבנות לה' במקום אחד בלבד:

"כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים יב, ה)".

הפסוק הזה מדגיש את הצורך של לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. מה נוכל ללמוד מן העובדה, שהאיזכור הראשון בתורה של "המקום אשר יבחר ה' " מופיע בצמוד לציווי לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ?

הדעת נותנת שהפסוק הזה מלמד, שהבחירה האלוקית צמודה לדרישה האנושית.

במדרש ספרי מבואר שעיתוי הבחירה האלוקית תלוי בדרישה האנושית.

מכאן, שככל שדרישת בני ישראל לייחוד מקום למקדש ה' תוקדם, כך יזדרז הקב"ה לבחור את מקום המקדש:

"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם", דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה" דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא (ספרי דברים סב)".

חז"ל גם הביאו ראיה מדוד המלך שהתגעגע ונכסף למקום קבוע למקדש ה', עד שהגיע גד הנביא וציווה על המיקום המדויק, כפי שממשיך הספרי לדרוש:

"... וכן אתה מוצא בדוד שנאמר "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבא באוהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב" (תהילים קלב).

מנין שלא עשה אלא על פי נביא? שנאמר: ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו: עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב, כד)".

אולם בפועל, מה שהוביל לגילוי מקום המזבח בימי דוד המלך, הייתה מגפה נוראה שהפילה למעלה מ-70,000 חללים מישראל. המגפה פרצה כעונש אלוקי על ההוראה המלכותית לספור את העם. על השאלה מדוע נענש העם קשות על חטא המלך, משיב מדרש שמואל:

"... וכל אותן אוכלוסין שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש (מדרש שמואל פרשה לא)".

הרמב"ן שלא ראה את דברי המדרש אומר זאת מסברא:

"ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון הולך מאוהל אל אוהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לומר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו... על כן היה המקום אשר יבחר ה'... נודע בענשם ובמגפתם (רמב"ן במדבר טז, כא)".

כלומר, למרות שדוד המלך חלם וביקש, לא הייתה זו דרישת העם. ליתר דיוק, אי הדרישה לבנין בית הבחירה על ידי בני ישראל, בלט מאוד על רקע דרישתם התקיפה משמואל הנביא, למנות להם מלך ככל הגויים.

בחירת המקום

מכאן תתברר סוגיית בחירת המקום על ידי ה'.

אמנם, הרמב"ם בדבריו כפי שצוטטו לעיל בהלכות בית הבחירה מדגיש, שמקום המזבח מקודש מבריאת אדם הראשון ואילך וכפי שחז"ל אמרו: ממקום כפרתו נברא.

אולם היא הנותנת. כל שלשלת קדושת המקום הזה מחוברת למושגי הכפרה. כאשר השתוללה המגפה בעם ישראל, היה צורך לבחור במקום שישמש כפרה לעוונם ואז נבחר גורן ארונה היבוסי שיסוד השתלשלותו ההיסטורית נוגע למושגי הכפרה. מרגע שהוטבעה הבחירה הזאת, היא נקבעה לדורות ללא אפשרות שינוי כלשהו.

אמור מעתה:

ייתכן כי לולא החטא, כלומר, אילו עם ישראל היה מתעורר לדרוש בתוקף מקום קבוע לעבודת ה', היה נבחר המקום על בסיס אחר ולא על בסיס כפרה. ישנו גם בסיס שער השמים שבבית אל כפי שהתבטא יעקב אבינו "...וזה שער השמים" או אפשר גם על בסיס אהבת אבות בחברון שהיא העיר הקדומה והנבחרת לקבורת האבות כולל אדם הראשון.

יש לזכור כי בכל יום בזריחת החמה, כאשר היו שוחטים את קרבן התמיד בבית המקדש בירושלים, היו מזכירים את חברון "...האיר פני כל המזרח עד שבחברון..." (יומא כח.).

כלומר על פי הגישה הזאת עדיין המקום לא נבחר, ולא כמו שהנחנו שנבחר ולא התגלה. בחירת המקום הקבוע לבית המקדש על ידי ה' הייתה תלויה בהתפתחות הדרישה של עם ישראל והיא סימנה את אופי הבחירה ומתוך כך גם את המיקום.

גם מלכות ישראל הייתה תלויה בבחירה על ידי ה':

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ... (דברים יז, טו)".

הבחירה התחילה בשאול בן קיש, וכשלא עמד בדרישות האלוקיות נבחר דוד בן ישי במקומו.

כאן המקום להוסיף ולציין:

כינונה של מלכות בית דוד לנצח נצחים עד סוף כל הדורות, נקבע באותה נבואה מפורסמת של נתן הנביא לדוד אחר שהביע את רצונו ומשאלתו לבנות בית קבוע לה':

"...וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'...וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם...כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד (שמואל ב ז, יא-יז)".

זהו גם הרקע למזמור המפורסם שחיבר דוד המלך בספר תהילים, וכותרתו:

"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהילים ל, א)".

השאלה ידועה. הרי דוד לא בנה את בית המקדש?! אלא הכוונה היא לחנוכת כינון מלכות בית דוד לזרעו אחריו מעתה ועד עולם ללא קשר למעשיהם או מחדליהם של מלכי בית דוד:

"לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ...אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן...וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם. וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי...אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב. זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי (תהילים פט, כט-לז)".

על פי הגישה החדשה הזאת, סדר החיבור של יראה שלם – ירושלם, הוא מכוון. תחילה בחירה (יראה) ואחר כך שלמות, ולא להיפך.

דרישת מלך

נשוב ונעסוק במינוי מלך לישראל, שגם הוא תלוי ועומד עד לבחירתו בידי ה'.

נתרכז באותה מורת רוח מופגנת שהפגין ה' בתשובתו לשמואל, אחרי שהתפלל אליו בעקבות הדרישה של בני ישראל למינוי מלך:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל... לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם (שמואל א ח, ז)".

בהמשך לרוח הדברים האלה כותב הרמב"ם:

מאחר שהקמת מלך מצוה, למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל?

לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא (הלכות מלכים א, ב)".

אמנם דברי הרמב"ם "שקצו בשמואל הנביא" מעוגנים בדברי הכתובים, אך עדיין לא ברור כיצד הכתוב עצמו מסיק מבקשת העם, שקצה נפשו בה' ובשמואל עבדו? לכאורה, השבטים הציגו בפני שמואל טענות צודקות שהכתובים מאשרים אותם:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל... וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.

וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם (שמואל-א ח, א-ה)".

מה היה רע בפניית העם? הרי הם לא מאסו בשמואל הנביא אלא בבניו של שמואל, ובצדק!

ואם יטען הטוען שהביטוי כְּכָל הַגּוֹיִם צורם מאד כי הוא נשמע כביטוי מֶרִי ואולי הוא הגורם הבעייתי, נפנה אותו אל פסוקי התורה שאינם מציינים זאת בשלילה:

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז, יד-טו)".

הנה כי כן, גם התורה משתמשת באותה טענה מבלי לשלול אותה ומבלי לייחס אותה כביטוי של זילזול או התרסה כלפי הקב"ה.

חז"ל פירשו את הבעייתיות בדברי העם באופן הבא:

"תניא, רבי אליעזר אומר: זקנים שבדור כהוגן שאלו, שנאמר: "תנה לנו מלך לשפטנו", אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו (סנהדרין כ:)".

לכאורה רבי אליעזר מבחין בין הַפְּנִיָה הראשונה של העם ובה הביטוי "לשפטנו" כלומר הנהגה שיפוטית, ובין תגובתם לאזהרותיו של שמואל שבה נאמר: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" כלומר הנהגה צבאית.

אם כך, גם דבריו של רבי אליעזר אינם מתיישבים עם פשט לשון הכתובים. הרי כבר אחרי הַפְּנִיָה הראשונה מגיב שמואל:

"וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ... (שמואל א ח, ו)".

כל הקשיים האלו מובילים אותנו להבנה מחודשת.

שמואל הנביא נשא בשלושה תפקידים.

• נביא.
• מורה הוראה בתורת ה'.
• מנהיג המוביל מלחמות ישראל.

כאשר עם ישראל טען ששמואל זקן ובניו לא הלכו בדרכיו, היה עליהם לבקש ממנו למנות איש אשר ישא בכל תפקידיו וימשיך אותם. בפועל, הם ביקשו מנהיג שילחם את מלחמותיהם בלבד. הם לא ביקשו נביא ולא ביקשו מורה הוראה בתורת ה'. זוהי ההוכחה שמאסו בדרך ה' ועל כך הגיב הקב"ה בכעס.

אילו היו מבקשים תורה ונבואה, או היו דורשים את המקום אשר יבחר ה' ובו סנהדרין ומשם יוצאת הוראה ונבואה לעם ישראל, היה הכול נראה אחרת!

התכחשותם למצוות "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה (דברים יב, ה)" בלטה מאוד.

מכאן נבוא להבנה מחודשת בכוונת רבי אליעזר.

האמירה הראשונה של העם לשמואל הייתה "לשפטנו". הביטוי הזה מכיל גם שיפוט תורני וגם הנהגה צבאית מלחמתית. הזקנים שבהם התכוונו לשאול הכול וזה תקין, אך עמי הארץ התכוונו לשאול רק הנהגה צבאית מלחמתית וזה לא תקין. על כוונת עמי הארץ אנו למדים מסירובם לשמוע להפצרות שמואל ומתגובתם הבוטה:

"וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:

וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ (שמואל א ח, יט-כ)".

ואם ישאל השואל: הרי במצוות המלך בתורה זה מה שנזכר:

"וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... (דברים יז, יד-טו)".

התשובה נעוצה בסמיכות הפרשיות. לפני פרשת המלך מופיעה פרשת סנהדרין. סנהדרין יושבת במקום המקדש וממנה יוצאת תורה לכל ישראל.

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט ... עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה... (דברים יז, ח-יא)".

ההיקש הזה למצוות המלך מלמד שהנהגה נבואית תורנית צריכה להיות קודמת להנהגה צבאית. כלומר, לפני שמבקשים מלך יש לבקש נביא, שופט ומורה הוראה.

גם את מקום המקדש וגם את המלך בוחר הקב"ה, אלא שאזנו קשובה לרחשי לבם של ישראל ולתוקף דרישתם ובקשתם, בתנאי שתיעשה כהוגן וכשורה.