ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת לך לך / תשע"ד

שלמות אישית ושליחות לאומית

(נבואת ברית בין הבתרים)

הגזירה

כריתת ברית בין ה' לאברהם המבטיחה לזרעו את ירושת ארץ ישראל, אמורה להיות אירוע משמח, מרומם ומכונן בחייו של אברהם אבינו.

כך פותחת התורה את הפרשיה המרכזית הזאת בחיי אברהם:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (בראשית טו, א)".

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" פירושו, אחרי הניצחון המזהיר מול ארבעת המלכים הגדולים, ה' מרגיע את אברהם שלא יתיירא פן שגה במעשיו. אדרבה, שמור לו שכר גדול מאוד.

הפרשה גם מסיימת בנימה מרוממת. ה' כורת ברית עם אברהם ומבטיח לו את ארץ ישראל, כאמור:

"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת (שם, פסוק יח)".

במפתיע, כרוכה הנבואה הענקית הזו, בחושך, פחד ואימה:

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו (שם, פסוק יב)".

זה מלמד, כי בצד הבשורה הגדולה, ממשמשת ובאה גזירת שיעבוד קשה:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם. יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שם, פסוק יג)".

גזירת השִעבוד היא גזרה קשה מאוד. על פניה היא נראית כהחלטה אלוקית ללא סיבה גלויה לעין.

האם ייתכן שהגזירה הזאת היא עונש על חטא? קשה לקבל זאת, כי הרי מדובר כאן בדורות שעדיין לא נולדו ועדיין לא חטאו?

או אולי זהו צעד הכרחי, שאמור להכין את עתידם של בני ישראל כעַם ה'?

הגמרא במסכת נדרים ערה לקושי הגדול הזה, ושלושה אמוראים גדולים השתתפו בדיון והשיבו כל אחד בדרכו.

• "אמר רבי אלעזר - מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו במצרים 210 שנים?

מפני שעשה אנגריא (עשה שימוש) בתלמידי חכמים (שהוציא אותם למלחמת ארבעת המלכים).

• ושמואל אמר - מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה (הגזים בהתבטאויותיו) שנאמר: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? (שם, פסוק ח)".
• ורבי יוחנן אמר - שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה (אזרחי סדום ועמורה, ששוחררו בידי אברהם), שנאמר: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (בראשית יד, כא)".

המכנה המשותף של שלוש התשובות האלה הוא, שגזירת השִעבוד הנוראה, היא עונש על חטאו של אברהם אבינו.

הדיון ביניהם נסוב על זיהוי העוון המסוים, שבגינו נגזר העונש.

הרמב"ן בפירושו לתורה, מציין חטא נוסף במעשיו של אברהם, והיא הירידה למצרים לאחר שהשתרר רעב בארץ ישראל. בכך הוא גרם בעקיפין ללקיחתה של שרה על ידי פרעה מלך מצרים.

זה לשון הרמב"ן:

"גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עוון אשר חטא... (רמב"ן, בראשית יב י)".

השקפתם זו של חכמי ישראל מעוררת שאלות נוקבות.

חולשה ותיקונה

• השאלה הראשונה והגדולה מכולם היא מדברי המשנה הבאה במסכת אבות.

"עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם (פרק א, משנה ג)".

בין הניסיונות האלו היה הרעב בארץ ישראל, ופרשת ברית בין הבתרים כפי שמבואר באבות דרבי נתן (אות לג). והרי ה' בעצמו מעיד על אברהם אחרי מותו:

"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (בראשית כו, ה)".

ובפרשת העקדה ה' אומר דברים ברורים:

"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה (בראשית כב, יב)".

לאור זאת, כיצד ייתכן שחכמים ייחסו לאברהם אבינו חטאים כאלה ואחרים, שלא הוזכרו בתורה?

• השאלה השנייה היא, האם יש בכלל יחס בין העונש הכבד של שיעבוד עם שלם 400 שנה, לבין כל אחד מן החטאים שמנתה הגמרא או הרמב"ן?

האם לקיחת תלמידי חכמים מבית אברהם למלחמת הצלת לוט ומשפחתו היא "אנגריא" (דעת רבי אלעזר)?

האם הוא לקח אותם לעבודות אישיות? האם זהו חטא גדול כל כך, שעליו מגיעה גזירה כה נוראה?

האם שאלת "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" שהיא בקשת אות, הופכת לעוון כבד מנשוא? (דעת שמואל)

האם העובדה שאברהם החזיר את אנשי סדום ועמורה שלא היו צדיקים גדולים היא חטא פלילי כה עצום? (דעת רבי יוחנן)

כל שלושת העוונות האלה נראים לא מידתיים מול גזירת שיעבוד קשה כל כך של זרע יעקב. והרי מידותיו של הקב"ה הם "מידה כנגד מידה"!

ועל כולנה נשאל שאלה נוספת: האם בעוון אב, ייענשו בנים ונכדים שלא חטאו?

בכדי להבין לעומק את דברי רבותינו, עלינו להשתמש בהגדרות ומינוחים שונים מאלו שאנו רגילים להשתמש בהם.

המונח "חטא" יוגדר מעתה כ-"חולשה" והמונח "עונש" יוגדר מעתה כ-"תיקון". כלומר, כל חטא נגרם כתוצאה מחולשה באמונה, או מכניעה לפחד או תאווה. על פי זה, "עונש" יוגדר כחיזוק, השלמה ותיקון.

אם זאת היא ההגדרה, או אז יש צדק בתהליך, שבו התגלות חולשה או חֶסֶר באב משפיעה באופן ישיר על התולדות הבאים ממנו. משום כך, עליהם להתחזק ולהשתלם ולעבור תהליך שיקום ותיקון.

בכל זאת, עדיין עומדות בעינן השאלות הכבדות שהצבנו, שבכדי לענות עליהן עלינו להתוודע למושגים חדשים והם:

• שלמות אישית. 2) שליחות לאומית.

שלמות אישית ושליחות לאומית

אכן, אברהם אבינו עמד בהצלחה בכל הניסיונות הקשים ונמצא שלם בכל. במה דברים אמורים? בשלמותו האישית, שהגיעה לשיא של אדם ירא אלוקים בתכלית השלמות, כפי שאמר לו מלאך ה' בשם ה':

"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה".

אך לאברהם אבינו נועדה גם שליחות לאומית, והיא לפרסם את שם ה' בעולם, ולתקן עולם במלכות ש-די.

אברהם אבינו נשלח לארץ ישראל, ארץ שנועדה להיות מקום השראת השכינה ובית המקדש. היה עליו לעבור ממקום למקום, לקרוא בשם ה' ולבער את עבודת האלילים מקרב תושבי הארץ הכנענים כפי שבאמת עשה, שנאמר:

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ... וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' (בראשית יב ו, ח)".

אם היה מצליח במשימתו הלאומית, ייתכן וכל זרע אברהם היו הופכים לכוהנים לה', ומסביבם כל תושבי הארץ הכנענים, כולל אנשי סדום ועמורה, עובדי ה' ושומרי מצוותיו.

מובן מאליו, שאם כך היה, לא היה צורך בירידה למצרים ובשעבוד הקשה של זרע ישראל.

אמת הדבר. אברהם אבינו הגיע למעלה גבוהה ונכבדת בעיני יושבי הארץ הכנענים, כפי שהעידו בני חת, באמרם:

"נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ (בראשית כג, ו)".

אך בפועל, נשארו תושבי הארץ עובדי עבודה זרה, והמשיכו לחיות על פי חוקים אשר היו מאוסים בעיני ה'.

הנה רבקה אמנו, פונה ליצחק אבינו ואומרת:

"קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת (בראשית כז, מו)"

וה' בעצמו אומר:

"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם (ויקרא כ, כג)".

גם לוט שהיה בן אחיו של אברהם והלך יחד אתו לארץ ישראל, הושפע חלקית בלבד מאברהם, כדוגמת מידת הכנסת אורחים. הריב שהתגלע בין רועיו לרועי אברהם, ופנייתו לעבר סדום מפני שחמד את הארץ הפורייה, אינם מעידים על מדרגה גבוהה של לוט.

גם ישמעאל בנו של אברהם, פנה לעבודה זרה, ובמו ידיו הוביל את עצמו לגירושו מבית אברהם.

לאור ההתפתחויות האלה, הלכה והתגלתה תכנית אלוקית חלופית.

על פי התוכנית הזאת יחל בירור בזרעו של אברהם, ורק הראויים לברית עם ה', יישאו את דגל "עם ה'". הם בלבד יירשו את הארץ מידי הכנעני שיסולק ממנה.

מלחמת המלכים

בינתיים, הלך והתפתח אירוע ענק, שהיה בכוחו לשנות את כל פני ההיסטוריה של עם ישראל.

האירוע הזה הוא מלחמת המלכים.

כדרלעומר מלך עילם קיבץ אליו שלושה מלכים גדולים. יחד הגיעו מן הצפון במסע מלחמתי, שנועד להכניע את חמשת מלכי חֶבֶל סדום המורדים בו. במסע הלוחמני הזה, גברו והשמידו את כל ענקי ארץ ישראל. התורה עורכת רשימה ארוכה של עמים, אשר הובסו והוכו קשות בידי כדרלעומר וחבריו. רפאים, זוזים, אימים, חורי, עמלקי ואמורי.

"בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר... וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר (בראשית יד, ה-ז)".

כל העמים הענקים האלו, הטילו את חיתתם על תושבי ארץ ישראל, כפי שהתורה מציינת בספר דברים:

"הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים... וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים... (דברים ב, י-יב)".

מלכי סדום ועמורה לא עמדו בפני עצמתם ההרסנית של ארבעת המלכים. הם נמלטו ושקעו בביצות החמר.

"וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ (בראשית יד, י)".

מתוך תעוזה ואומץ גדולים מאדׁ, קם אברהם אבינו, לקח אתו שלוש מאות ושמונה עשר מאנשיו ושותפיו, ונלחם בחירוף נפש בכדרלעומר וחבריו על מנת להציל משביים את לוט בן אחיו.

באמצע הלילה מזנק אברהם מחברון, ובתנופה מדהימה ושמיימית מכניע את ארבעת המלכים הגדולים, קוטע את שרשרת ניצחונותיהם וממשיך לרדוף אחריהם כ - 250 קילומטר, לאורך כל בקעת הירדן עד חובה ששכנה משמאל לעיר דמשק שבסוריה:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם... וַיִּרְדֹּף עַד דָּן וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (שם, יד-טו)".

כל מי שמכיר את האזור יודע, שנדרש מאמץ פיזי עצום למרדף רגלי, לילי מלחמתי, המשתרע למרחק כה רב. אברהם למעשה כובש יותר ממחצית ארץ כנען לכל אורכה.

בכדי לכבוש ולרשת את כל ארץ ישראל, היה על אברהם להמשיך בתנופה מלחמתית, מערבה עד הים. לאור ניצחונותיו הפלאיים והשְמֵימִיִּים, אין ספק שהיה שולט על כל ארץ כנען.

אם כך היה עושה, כל פני ההיסטוריה היו נראים אחרת, ולא היה צורך בירידת בני ישראל למצרים.

והנה מופיע מלך סדום ומבקש את אנשיו, ובתמורה הוא מוכן לוותר על כל הרכוש.

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (בראשית יד, כא)".

אברהם אבינו מקדש שם שמים בהצהירו, כי כל הארץ כולה שייכת לא-ל עליון וטועה מלך סדום אם הוא חושב שהוא יעשיר את אברהם.

גדולת הנפש הזו, הייתה בהיבט שלמותו האישית של אברהם. אולם מבחינת שליחותו הלאומית, רואה רבי יוחנן את הדברים אחרת. את מאמרנו פתחנו בדברי רבי יוחנן, שחטאו של אברהם היה בכך שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה. לדעתו, אברהם חטא בכך שלא השאיר את כל אנשי סדום כעבדים תחת ידו, גיורם והשלמת תנופת כיבוש ארץ כנען.

על פי אותו כיוון, מצביע רבי אלעזר על חטא אחר של אברהם, שהשתמש בתלמידי חכמים במלחמתו נגד המלכים.

לכאורה, טענה זו נשמעת מאוד מוזרה. הרי זו מלחמת מצווה להציל נפש מישראל!

אך לאור הדברים שכתבנו, זה נכון מצד השלמות האישית. אך בהיבט השליחות הלאומית, הייתה כאן החמצה. אם כבר הוא מוציא תלמידי חכמים למלחמה, אז היה מן ראוי להוציאם למלחמת כיבוש כל ארץ ישראל.

הדעה השלישית שהוזכרה לעיל, שהיא דעת שמואל, תתבהר בהמשך.

לאור כל זאת, נעבור פעם נוספת על קטעים מרכזיים בפרשה, ונבין אותם בצורה מחודשת.

גזירת השִׁעבוּד - תוכנית ב'

מיד עם תום המלחמה, מופיע דבר ה' אל אברהם:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (בראשית טו, א)".

בגילוי הנבואי הזה, ה' מכין את אברהם לפקודת המשך כיבוש הארץ וירושתה. משום כך הוא מחזק אותו שלא יפחד מגדלם ומחזקם של הכנענים ששלטו בארץ ישראל. זה מזכיר מאדׁ את נאום משה לבני ישראל, המכין אותם למלחמת ירושת ארץ ישראל ומחזק את ידם לבל ייראו:

"רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ, עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת (דברים א, כא)".

אברהם קוטע את המשך דברי ה' בציינו, כי אין לו זרע שיירש אותו:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם, ה' אלוקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי... (בראשית טו, ב)".

לאחר שה' מבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבי השמים, הוא ממשיך את דבריו הראשונים:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ (שם, פסוק ז)".

זו הפעם הראשונה שמופיעה הפקודה "לְרִשְׁתָּהּ", כלומר לרשת את הארץ. בעצם, ה' נותן אור ירוק לאברהם להמשיך להילחם, ולרשת את כל הארץ. זו הייתה שליחותו הלאומית ומהות מטרת כל ביאתו לארץ ישראל.

האם אברהם נענה לאתגר הגדול הזה? הנה תגובת אברהם.

"וַיֹּאמַר ה' אלוקים, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? (שם, פסוק ח)".

כלומר, אברהם מבקש אות מאת ה' שיצליח במשימתו. זו הייתה החמצה של שעת כושר גדולה. האם יש אות ומופת גדולים יותר מאשר עצם הניצחון הניסי והפלאי של אברהם על ארבעת המלכים, שאין לו שום הסבר טבעי?

לשם מה צריך עוד אות או מופת?

משום כך בדיוק, אמר שמואל האמורא בגמרא שזה היה חטאו של אברהם אבינו:

"ושמואל אמר מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שנאמר: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? (נדרים לב.)".

נמצא שכל שלושת האמוראים שהובאו בתחילת המאמר - רבי אלעזר, שמואל ורבי יוחנן, התכוונו לדבר אחד. כוונתם לומר, שבעקבות כל הנקודות השליליות האלו בשליחותו הלאומית של אברהם אבינו, נדחתה תוכנית א' שכללה את ירושת כל הארץ וכיבושה על ידי אברהם אבינו, כולל גיור כל היושבים בה.

במקומה נכנסה תכנית ב', שהיא ברית בין הבתרים. זהו פשר אותה אימה חשכה גדולה, שנפלה על אברהם.

כעת צריך להמתין לדור הרביעי, שהוא זרע יעקב, שיגיע ויכבוש את הארץ מידי שבעת העמים היושבים בה.

הדור הזה צריך לגדול ולהתפתח במקום אחר, בארץ לא להם. הוא יצטרך לעבור את כור הברזל ששם יותך ויעוצב עד שיגיע למספר 600,000 גברים מבן 20 שנה ומעלה. ברור מאליו, שעַם הגדל בתוך עם אחר, ידוכא ויושפל על ידו, כדי שלא יתפתח.

בכדי להגיע למספר הזה באופן טבעי, דרושות 400 שנה.

"וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג)".

כמובן, שאם יהיה פִריון מאומץ באופן פלאי, אז הזמן יכול להתקצר, כפי שאכן אירע באמת.

בינתיים עד שיבשיל הדור שיירש את ארץ ישראל, תִגדל במקביל סאת עוונם של יושבי הארץ עד שתגיע לנקודה הקריטית, שבה ייחרץ גורלם.

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (שם, פסוק טז)".

כבר הצבענו לעיל, שבהיבט האישי, הגיע אברהם אבינו לשלמות שאין למעלה ממנה, ולכן הבטיח לו ה':

"וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם, תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה (שם, פסוק טו)".

גם החטא שמנה הרמב"ן בירידת אברהם למצרים, נוגע לשליחותו הלאומית. מן הפָּן האישי, אברהם פעל בהתאם לכללי פיקוח נפש. אך היות והוא נשלח על ידי ה', להיות מופת לתושבי ארץ כנען בעבודת ה', היה עליו להיות סמל של סלע איתן, שאינו עוזב את הארץ בעת רעב.

נסיים בפסוק מן הנביא ישעיהו, המתאר את הגעתו של אברהם אבינו אל ארץ ישראל מן המזרח:

"מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ, יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.

יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם... מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ... (ישעיהו מא, ב-ד)".