ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת וירא / תשע"ד

לעמוד לפני ה'

עמידה ונפילה

פעמים רבות אנו מוצאים, כי התורה אינה מסתפקת בהצגת תוכן דבר ה' אל הנביא, אלא מוסיפה לתאר את מצבו של הנביא בעת קבלת הנבואה.

לעיל בפרשת לך לך, בהופעת דבר ה' אל אברם במצוות ברית המילה, אברם נופל על פניו:

"וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר (בראשית יז, ג)".

רש"י מלמד אותנו בפירושו, שכל עוד אברהם אבינו לא נימול, לא היה בו כוח לעמוד בשעה שרוח הקודש ניצבת עליו. ההשתטחות הזאת על הקרקע, היא ביטוי לפחד ויראה מהופעת השכינה. אברהם איננו יכול לעמוד על רגליו מול העוצמה הנשגבה של הדיבור האלוקי.

רש"י מסתייע מביטוי דומה, הנזכר בנבואתו של 'בלעם' נביא הגויים, שבוודאי היה עָרֵל שלא נימול:

"אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם (במדבר כד, ד)".

נוכל להוסיף גם את נבואת ברית בין הבתרים, שנזכרה קודם לכן:

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו (בראשית טו, יב)".

התרדמה הזאת היא הביטוי לנפילה על אפיים.

על פי פירוש רש"י, הקושר את נפילתו של אברהם על פניו למצב הערלות, נוכל להבין את הסיבה לשינוי החד שחל בהתנהגותו של אברהם אבינו, עת הודיע לו ה' על גזירת סדום ועמורה. בנבואה הזאת, אברהם נשאר עומד על רגליו, בעודו שומע מפי ה', על גזירת החורבן התלויה מעל ראש סדום ועמורה.

"וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע... (בראשית יח, כב-כג)".

אברהם אבינו איננו נופל, אלא עומד. יש לזכור, כי כל ההתרחשות הזאת מתבצעת אחרי ברית המילה. כלומר, אברהם כבר מהול, ומשום כך יש בו כוח לעמוד על רגליו ולהקשיב לדבר ה' ללא פחד ומורא.

אם כן, מדוע ברבות מן הנבואות שלפני ברית המילה, לא מצוין שאברהם נופל על פניו?

נוכל לומר, שהתורה מדגישה זאת בנקודת המעבר. לפני מצוות ברית המילה, אברהם נופל על פניו, ומיד אחרי הברית, הוא עומד זקוף בעת חָלוּת הנבואה.

כדי שנוכל לקבל מושג מן התחושות המלוות את הנביא בעת קבלת הנבואה, נדלג לספר דניאל ונקשיב לתיאור מפי דניאל עצמו, עת התגלה אליו החזון הנבואי:

"וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים... וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ... וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח... וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה... וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי (דניאל י, ה-יז)".

לאור כל זאת, עלינו להבין, כיצד מצוות ברית המילה מעניקה כוח לאברהם לעמוד לפני ה' ולא להתיירא מעוצמת ההבזק הנבואי.

התייצבות מול ה'

עד כה סברנו, כי הביטוי לעמוד לפני ה' מתאר יכולת פיזית. המקורות הבאים יפתיעו אותנו. הביטוי לעמוד לפני ה' מכיל הרבה יותר מאשר יכולת פיזית. יש כאן ביטוי ליכולת נפשית מוסרית להתייצב מול ה' ולתבוע ביטול גזירותיו.

הנביא ירמיהו עומד לפני ה', מבקש רחמים על ישראל ומלמד עליהם זכות.

"זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם (ירמיהו יח, כ)".

גם הקב"ה פונה אל ירמיהו ומבהיר לו, שאפילו הפצרותיהם של משה ושמואל, לא יועילו לביטול הגזירה.

"אִם יַעֲמֹד משֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה (ירמיהו טו, א)".

עמידה לפני ה' היא עמידה מוסרית, מצוידת ביכולת נפשית להתווכח עם ה', בתפילה ובתחינה. גם לכוהנים וללויים, הועיד ה' את התפקיד לעמוד ולהתפלל בעד העם. הכוהנים והלויים היו עוברים מעיר לעיר ומבית לבית כדי לקבל את התרומה והמעשר. במעברם ממקום למקום, היו מלמדים דעת את העם ומברכים אותם בשם ה'. תוך כדי כך היו נחשפים אל הקשיים היום יומיים ואל הצרות של אחיהם. בנוסף להשכנת שלום בין איש לרעהו, היו חוזרים אל המקדש ונושאים את כפיהם בתפילה לה', כדברי הכתוב:

"בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי, לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברים י, ח)".

"לַעֲמֹד לִפְנֵי ה'" פירושו, גם לעמוד פיזית וגם להתפלל ולהתחנן בעד עם ישראל.

בכל זאת, עדיין לא ברור לנו איך ברית המילה העניקה כוח מוסרי כה גדול לאברהם, לעמוד ולהתווכח עם ה' על משפטו כפי שהתורה מציינת.

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?... חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? (בראשית יח, כג-כה)".

שותפות וברית

קרוב לודאי הוא, שבכדי לעמוד לפני ה' ולהתווכח, צריך להיות במעמד של שותף. מצוות ברית המילה, העלתה את אברהם אבינו לדרגת שותף עם הקב"ה, כפי שה' אומר לאברהם:

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ... (בראשית יז, ז)".

הביטוי הזה "בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" פירושו, בוא וניצור שותפות אני ואתה. כל שותף מתחייב למלא את חלקו בשותפות הזו.

חלקו של אברהם מתמצה במצוות ברית המילה.

רק אחרי שאברהם נימול ומילא את חלקו בשותפות, הוא היה מסוגל לעמוד ולבקש פעם אחר פעם שה' יבטל את גזירת ההשמדה על סדום ועל פרווריה. זוהי המשמעות היותר עמוקה של הפסוק:

"וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? (בראשית יח, כב-כג)".

כעת, נוכל גם להבין את הגורם לאי התגובה של אברהם, כאשר התבשר בברית בין הבתרים, שזרעו ישתעבד כל כך הרבה שנים.

"כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג)".

מדוע אברהם אינו עומד ותובע צדק, כשם שהוא עשה זאת בגזירה על סדום? מדוע הוא אינו שואל אפילו את השאלה הפשוטה: ריבונו של עולם! מה פשעם ומה חטאתם של זֶרַע בָּנָי, שנגזרה עליהם עבדות כה קשה?

התשובה ברורה.

עדיין אברהם לא נימול ולא נכרתה ברית של שותפות בינו ובין ה'. לכן לא היה מסוגל לעמוד על רגליו ולהתווכח. למרות שבסוף נבואת ברית בין הבתרים נאמר "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם...", הברית ההיא, היא התחייבות חד צדדית של ה', ולא נזכר שם "ביני ובינך".

אם כן, נציב את השאלה הבאה:

מצאנו שה' כרת ברית עם נֹחַ לפני המבול.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (בראשית ו, יח)".

מדוע אם כן, הברית הזאת אינה מעלה את נח לדרגת שותף? מדוע הוא לא מסוגל לעמוד ולסנגר על בני דורו מול גזירת המבול הנוראה!

התשובה היא, שהאמירה הזאת היא נבואה לעתיד. כלומר, אני עתיד להקים ברית אתך. הברית הזאת נכרתה אחר המבול, עם הופעת הקשת בענן. שם מופיעה התחייבות דוּ צידית.

הקב"ה אומר:

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז)" – זו ההתחייבות שלכם.

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי...וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (שם, ט-יא)" – זו ההתחייבות שלי.

בשורה התחתונה – "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (שם, יב)".

לפני המבול לא נכרתה עדיין ברית עם נֹחַ ולכן לא היה בו כֹחַ לעמוד לפני ה' ולתבוע ביטול הגזירה על דורו.

ארץ ישראל

בספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי (מאמר שני, יד) אנו מוצאים, שארץ ישראל נקראת "לפני ה' ". בהתאם לכך עונשו של קין שיהיה נע ונד בארץ, הוא גירוש מארץ ישראל. משום כך נאמר:

"וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה'... (בראשית ד, טז)".

באותו אופן, בריחתו של יונה, הייתה מארץ ישראל הנקראת "לפני ה' ", כדברי הפסוק:

"וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א, ג)".

באותו מאמר, מסביר רבי יהודה הלוי, שהביטוי "לפני ה' " מבטא את הארת השפע הנבואי, שאינו מאיר בשום מקום כי אם בארץ ישראל. מקור הקביעה הזאת הוא במדרש הלכה, מכילתא דרבי ישמעאל.

"עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדיבור (נבואי), משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות (מכילתא בא)".

מוסיף המדרש ומדגים זאת.

"תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה'... אלא אמר יונה אלך לי בחוצה לארץ מקום שאין השכינה נגלית (שם)".

רבי יהודה הלוי מקשר את הביטוי לפני ה', להשגחה הפרטית על ארץ ישראל ועל גשמיה, כמוכח בפסוק הבא.

"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ. תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא, יב)".

לפני כניסת יהושע בן נון לארץ ישראל, הוא מל את כל העם שנולד במדבר. החיבור בין ברית המילה לירושת הארץ נוסד עם כריתת הברית בין ה' ובין אברהם:

"וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם...

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, ח-י)".

על הקשר הזה מצביע המדרש בבירור:

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ..." אמר להם, ומה אתם סבורים, שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך... על מנת ואתה את בריתי תשמור (בראשית רבה מו, י)".

על פי ההקדמה הזאת, נוכל לבאר, מדוע אי אפשר לזכות לירושת ארץ ישראל ללא ברית המילה.

כיוון שארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם, המסוגלת לנבואה, שהיא הקשר בין ה' ובין עם ישראל, הכניסה לארץ ישראל מחייבת כל יחיד ויחיד במצוות ברית המילה, כדי לאפשר לו בבוא העת אם יזכה לנבואה, לעמוד לפני ה'.

תפקיד הנביא הוא לא רק לשמוע את דבר ה' ולמוסרו לעם, אלא גם להיות לפֶה לעם מול הקב"ה.

גילוי שכינה בארץ ישראל

נוסיף ונבאר בצורה מדויקת, מדוע אין השכינה נגלית בחוץ לארץ?

הנחת יסוד ראשונה היא, שאין השכינה שורה אלא על אומה. זאת, מכיוון שרק עַם המכיל מינימום 600,000 נפשות מבן עשרים שנה ומעלה, כבני ישראל בצאתם ממצרים, מכיל את כל הסגולות, הכישרונות ותכונות הנפש, המאפשרות כינון בסיס להשראת השכינה, שהיא כליל השלמות. משום כך, אין הקב"ה נגלה על יחידים, אלא אם כן הם נציגי אומה שלמה, ונשלחים עם מסרים לאותה אומה.

כך מלמדת אותנו מכילתא דרבי ישמעאל:.

"ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כולם לא דיבר אלא בזכות ישראל (מכילתא פרשת בא, הקדמה)".

הראיה המובהקת המצוטטת במכילתא, היא מברוך בן נריה, תלמידו של ירמיהו הנביא, שהשתוקק להיות נביא והיה ראוי לכך. ה' גוער בו באמצעות ירמיהו:

"כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה', הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס... וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת?!... (ירמיהו מה)".

כלומר, הנביא הוא שליח שלי לעם ישראל בארץ ישראל. לא כן כאשר הארץ והעם עומדים לפני חורבן. במצב שכזה, למי יישלח הנביא?

זו הסיבה, מדוע בכל הנבואות לאברהם יצחק ויעקב, שולבה תמיד הבטחה לפריון הזרע, כדוגמת

"אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ (בראשית לה, יא)".

הנחת יסוד שנייה היא, שעם ישראל מתפקד כעם בעל ישות עצמאית מדינית מול אומות העולם, רק בארץ ישראל. היא הארץ המיועדת לו בלבד, בעוד שבחוץ לארץ ישראל הוא עם מפוזר ומפורד.

אם ישאל השואל. הרי עם ישראל הפך לעם מול הר סיני בקבלת תורה, ושם שמע את קול ה' מדבר אליו?

נשיב ונאמר. כשם שה' דיבר אל האבות כהכנה להתהוות עם ישראל, כך ה' הכין את עם ישראל לתפקודו כְּעָם, דרך התורה ומצוותיה. אולם, רק בארץ ישראל יקבלו מצוות התורה את המשמעות האמיתית שלהם, כאן ייבנה משכן קבע להשראת שכינה ומכאן עם ישראל יקרין אור לגויים.

את זה אנו למדים מן המדרש הבא, שמגדיר את קיום המצוות בחוץ לארץ כסימני היכר בלבד,כדי שלא נשכחם כשנחזור לארץ ישראל.

""ושמתם את דברי אלה על לבבכם". אמר להם אע"פ שאתם גולין, היו רגילין בתורה ובמצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. וכן ירמיהו אומר (ירמיה לא) "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" - אלו ציוני המצות (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת עקב)".

בסיכומו של דבר, אבני היסוד תיראנה כך.

• דבר ה' נועד לאומה ולא ליחידים.
• עם ישראל מתפקד כאומה הנושא את דבר ה', רק בארץ ישראל.
• צירוף שתי אבני היסוד הראשונות מניב את התוצאה הצפויה, שדבר ה' יישמע רק בארץ ישראל, ורק שם תופיע הנבואה.

שרשרת החוליות האלו, מפורשות היטב בתורה.

• "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (עם ישראל בארץ ישראל).
• "אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָה"ּ (נבואה רק בארץ ישראל).
• "כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד) (כי דבר ה' הוא עבור אומה ולא עבור יחידים).

לאט לאט חוזר עם ישראל לארצו ולמולדתו. יותר ויותר הוא הולך ונטהר, עד שיגיע היום, בו תהיה לו הזכות לעמוד לפני ה', לבקש על עצמו ולבקש על אומות העולם.