ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת חיי שרה / תשע"ד

בְּכֶסֶף מָלֵא

עֹבֵר לַסֹּחֵר

פרשת חיי שרה פותחת בתיאור המשא ומתן לרכישת חלקת קבר לשרה אמנו. הצורה שבה מנהלים אברהם אבינו ועפרון החִיתִי את המשא ומתן ביניהם על מערת המכפלה, היא מאוד תמוהה.

כדי להדגיש את המוזרות הזו, נציג קטע ממדרש על ספר תהילים.

"במקומו של רבי יונתן היו העדשים נמכרים ביוקר רב. פנה רבי יונתן לקרובו שבעיר אחרת ושאל למחיר העדשים בעירו. אמר לו, אימתי שתרצה תבוא אלי ואני אדאג לספק לך סחורה בזול, בכל כמות שתרצה.

קיבל רבי יונתן את הצעת קרובו, והלך לעירו, מקום שהעדשים נמכרים בה בזול. מִשֶׁלא מצא את קרובו בביתו, אמרה לו אשתו – הוא עדיין בשדה. המתין לו שעה ארוכה והוא לא הגיע.

הלך רבי יונתן אל העיר לבדו, מצא סוחרים ומיד שאל על עדשים. אמרו לו עכשיו אין כאן, אם רצונך בחיטים יש כאן חיטים. אמר להם, לא. אני מעוניין בעדשים. אמרו לו, אם כך, מחירם הוא כך וכך, ונקבו במחיר גבוה.

שילם והלך לו. פגש אותו קרובו ושאל לשלומו. אמר לו רבי יונתן: ולא אמרת לי שהעדשים כאן בזול? ראה כמה שילמתי עליהם!

אמר לו: כנראה שבקשת עדשים. אילו היית אומר להם: רצוני בחיטים, היו אומרים לך, אולי אתה מסתפק בעדשים... (מדרש תהילים מזמור יב)".

הסיפור הזה ממחיש את הכלל הבסיסי במסחר. עודף ביקוש, מעלה את המחיר, ועודף היצע מוריד אותו. הקונה תמיד ימעיט בערך הסחורה והמוכר יעשה בדיוק את ההיפך.

את הכלל הזה מלמד אותנו שלמה המלך בספר משלי:

"רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאזֵל לוֹ, אָז יִתְהַלָּל (משלי כ, יד)".

כלומר, בשעת הקניה, הקונה תמיד יזלזל בסחורה ויאמר שהיא גרועה. רק אחרי שקנה אותה בזול והוא הולך לו, אז הוא מתהלל בסחורה שרכש.

בסיפור קניית מערת המכפלה, מתנהגים המוכר והקונה בצורה הפוכה לחלוטין מכללי המסחר.

אברהם אבינו, הקונה, מדגיש את חשיבותה של המערה בעיניו, ומביע נכונות לשלם כל מחיר.

"וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכֲכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר (בראשית כג, ט)".

מאידך, עפרון המוכר, מוכן לתת הכול בחינם. גם את המערה אשר בקצה שדהו וגם את השדה כולה. הכול חינם אין כסף.

"לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ (שם, פסוק יא)".

בתוך כל המוזרות הזו, נראה, שעפרון הוא סוחר ממולח ונקט בטקטיקה הזו כדי למכור יחד עם המערה גם את השדה.

איך הוא עושה זאת? הרי אברהם מבקש לקנות רק את המערה אשר בקצה השדה?

הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת. עפרון מציע לכלול את השדה יחד עם המערה חינם אין כסף. מכאן ואילך הוא מצליח לגלגל את המשא ומתן על שניהם ביחד.

בסופו של התהליך, מצליח עפרון להיפטר לא רק מן המערה והשדה, אלא גם מכל האֵזור סביב המערה, תמורת מחיר מפולפל:

"...הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב, לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה (שם, פסוקים יז-יח)".

האם אברהם אבינו הוא כל כך תמים ונאיבי? מדוע אברהם מציע "בְּכֶסֶף מָלֵא" ואיננו מוכן לקבל אותה בחינם כהצעתו הנדיבה של עפרון?

זאת ועוד.

גם אחרי שהמחיר המופקע סוכם, מקפיד אברהם אבינו לשלם במטבע סחיר ומעולה:

"אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר (שם, פסוק טז)".

מהי הכוונה העומדת מאחרי נדיבותו של אברהם?

וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם

טרם נשיב על השאלה הראשונה נשאל שאלה נוספת.

כאשר מגלה רבקה לאליעזר כי היא בת בתואל ממשפחת אברהם, עומד אליעזר נפעם מול פלא הצלחת שליחותו, ותגובתו היא מיידית.

"וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה' (בראשית כד, כו)".

התגובה הטבעית הזו, חוזרת ונשנית באותו הרגע שבו לבן ובתואל מביעים את הסכמתם ליציאת רבקה לארץ ישראל ולנישואיה ליצחק:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה' (שם, פסוק נב)".

אין ספק, שאת ההכרה הזו שיש להודות לה', למד העבד מאברהם אדונו. דווקא משום כך, תמוהה מאוד העובדה, שאברהם אבינו עצמו נוהג אחרת. בתגובה למוכנותם הנדיבה של בני חת, משתחווה אברהם לא לפני ה', אלא לפני עם הארץ!

"וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת (בראשית כג, ז)".

גם כאן, חוזר אברהם ועושה זאת פעמיים.

כאשר עפרון מציע את הכול חינם אין כסף, תגובת אברהם זהה כבראשונה.

"וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ (שם, יב)".

כיצד זה ייתכן, שהעבד משתחווה ומודה לה', ואילו אברהם אבינו עצמו משתחווה לפני עם הארץ?

המכנה המשותף של השאלות האלה, היא נדיבותו הרבה של אברהם כלפי בני חת, הן בהצעות כספית והן במחוות של קידה והשתחוואה.

מה ממריץ את אברהם לעשות זאת?

וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ

אברהם אבינו, מכריז בכל מקום אליו הוא מגיע, ה' הוא מלך העולם, ומלוא כל הארץ כבודו. על השליחות הזו ועל התפקיד הזה, אנו למדים מן הפסוק הבא:

"וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם (בראשית כא, לג)".

האשל הזה הוא חניון נאה של פונדק דרכים, אשר בו ינוחו עוברי דרכים וילמדו על ה' בורא העולם.

זהו הרקע לסירובו של אברהם להצעתו של מלך סדום, שאמר לו:

"וַיּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ (בראשית יד, כא)".

אברהם אבינו מסרב בתוקף ומוסיף שבועה על דבריו:

"הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן, קנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ. וְלֹא תֹאמַר: אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (שם, פסוק כב)".

לדעת אברהם, היתכנות אמירה כזו של מלך סדום, שהוא העשיר את אברהם, פוגעת קשות בכל השליחות שנשא אברהם על כתפיו. משום כך, השבועה הייתה בא-ל עליון קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ", שכל העולם כולו שלו.

על קידוש שם שמים, גמל הקב"ה לאברהם במסר נבואי סמוך, שאליו התלוותה הבטחה חשובה בצד שִעבודם של בני ישראל במצרים:

"וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית טו, יד)".

ההתמקדות ברכוש, חוזרת ונשנית בהתגלות ה' למשה במצרים:

"וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם (שמות ג, כא)".

ה' מבשר לאברהם, כי בתמורה לויתורו על הרכוש העצום של סדום, יזכו ישראל לרשת את רכוש מצרים.

אברהם משנן לעצמו ולדורות הבאים את העיקרון הבא: אסור שמערת הקבורה של שרה בארץ ישראל, שהיא האחיזה הראשונה של בית אברהם בקרקע הארץ, תהיה שייכת אפילו במשהו לכנעני ולחתי יושבי הארץ.

ולא זו בלבד, אלא אסור היה שהם יתהללו ויאמרו שהם העניקו לאברהם אחוזת קבר בארץ ישראל (כעניין: אני העשרתי את אברם).

חובה הייתה לנתק כל שייכות בין עפרון לשדה ולמערה, מבלי לשייר אפילו אחוז אחד של בעלות. את המטרה הזאת ניתן להשיג רק על ידי תשלום מלא ונדיב, באופן שעפרון יוכל להתהלל לפני כל ידידיו ומיודעיו שהוא נפרד מן הנכס הזה תמורת תשלום כל כך גבוה.

למרות התשלום הגבוה, עדיין היו בני חת ועפרון יכולים ללכת ולספר, עד כמה התייחסו בדבריהם יפה לאברהם ועד כמה הייתה הצעתם נדיבה, ושאברהם חייב להם תודה על ההתייחסות הזו.

כדי שלא יישאר גם שמץ מן התחושה הזאת, הקפיד אברהם להודות להם על ידי השתחוואה, כביטוי להערכה והבעת תודה.

כלומר, דווקא כדי להשאיר את כל התודה האמיתית לה', היה דרוש להעניק לבני חת את כל המגיע להם עד הסוף, מבלי להישאר חייב להם אפילו מאומה.

את הרמז לכוונת אברהם, נמצא במספר הפעמים שבהם אליעזר, עבד אברהם, השתחווה לה'.

אברהם, כאמור, השתחווה פעמיים לבני חת. במקביל, משתחווה גם העבד פעמיים לה'. פעם כשגילה את משפחת רבקה, ופעם שנייה בהסכמת משפחתה לשילוחיה. כל זה כדי לרמוז על כוונתו האמיתית של אברהם, בהשתחוותו לבני חת.

כדי להסיר כל ספק, פותח אליעזר את נאומו במילים:

"וַיֹּאמַר, עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי (בראשית כד, לב)".

כלומר, כל מה שאתם רואים בהתנהגותי, למדתי זאת מאברהם. אם אני משתחווה שוב ושוב בהודאה לה', זו מורשתו של אברהם אדוני.

דוד המלך למד מאברהם את השיעור הזה. כאשר ביקש לרכוש את מקום המקדש שהיה בגרנו של "ארונה היבוסי", סירב דוד להצעתו הנדיבה של אֲרַוְנָה היבוסי, חינם אין כסף.

"וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא! כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לה' אֱ-לֹהַי עלוֹת חִנָּם (שמואל-ב, כד, כד)".

כלומר, עלי לנתק את הגורן הזה ממך באמצעות תשלום גבוה, באופן שתהיה שמח בהיפרדותך מן הגורן.

בהתנדבות או בשכר

הרעיון המרכזי הזה נמצא במחלוקתם של רבי יוסי וחכמים במשנה מסכת שקלים (פרק ד).

הנושא הוא: הבאת שעורים שגדלו בשנת השמיטה, לצורך קרבן העומר בבית המקדש.

בשנת השמיטה הכול הפקר. כדי שאפשר יהיה להביא שעורים מן השדות (שגדלו מזרעים שנפלו בשנה הקודמת ונקראים ספיחים), היה צורך לשמור עליהם מפני עוברים ושבים.

בית דין היה משלם את שכרם של השומרים מקופה שהייתה בבית המקדש ובה כספי תרומות ציבור. היות והעומר הוא קרבן ציבור, לכן גם התשלום לשומרים היה צריך להיות מכספי ציבור.

מה יהיה הדין אם אחד השומרים יתנדב לשמור בחינם?

רבי יוסי מכשיר וחכמים פוסלים. את דעת רבי יוסי אנחנו מבינים, אך מהו נימוקם של חכמים? האם אי אפשר להתנדב ולשמור? התשובה היא, שיש חשש שלא ימסרם לציבור יפה יפה. כלומר, אם תישאר בלבו אפילו תחושה קלה של גאווה שהוא זה שעשה זאת, הרי שההתנדבות איננה בלב שלם, והקרבן יהיה קרבן יחיד ולא קרבן ציבור.

באותו עניין, נחזור אל מערת המכפלה.

אם הייתה נשארת בלבו של עפרון אפילו תחושה קלה שהוא נתן את מקום הקבורה לאברהם, היה זה נחשב לפגם חמור באברהם, יחסית לדרגתו הגבוהה.

מצד שני, אם עפרון יתגאה דווקא בכסף שקיבל בתמורה למכירת המערה, הרי אז יוכל אברהם להמשיך ולהכריז כי הארץ שייכת לה'.

"...לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ (תהילים כד, א)".