ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת תולדות / תשע"ד

הגורל

שדה מבורך

סיפור השתלשלות הברכה מיצחק ליעקב, עובר בדרך מפותלת. הפרשה הזאת מעוררת קשיים רבים, אשר נמנה אותם אחד לאחד.

• מדוע התעקש יצחק אבינו לברך את עשיו, למרות אופיו הקשה והשלילי?
• מדוע בחרה רבקה בדרך לא ישרה, כדי שהצדק - כפי שהוא נראה מנקודת מבטה, יֵעָשֶׂה?
• איך יצחק אבינו, שהיה כל ימיו רועה צאן, אינו מבחין בין שיער אדם לשיער גדי?
• אם יש סתירה בין "קוֹל יַעֲקֹב" ל"יְדֵי עֵשָׂו", ברור שצליל קולו של אדם, נאמן יותר למקור (אוטנטי) מאשר הופעה חיצונית, אשר ניתנת לעיצוב באמצעות תחפושת. מדוע בכל זאת הכריע יצחק על פי ההופעה החיצונית?

קשיים אלו ואחרים, ילוו אותנו בלימוד פרשה זו. את קצה החוט לפִתרון התעלומה יספק לנו הפסוק הבא:

"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ. וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' (בראשית כז, כז)".

גם הפסוק הזה מעלה מספר שאלות:

• מנין הגיע ריחו המשכר של שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'?
• לאן נעלם ריחם הרע של עורות העיזים?
• מדוע הריח הזה הוביל מיידית את הברכה ליעקב?

את ריחו של השדה האמיתי, מכיר יצחק אבינו מקרוב. בשעה שאליעזר עבד אברהם, חזר מארם נהריים ויחד אתו רבקה בת בתואל, התגלה הקשר ההדוק בין יצחק אבינו לשדה.

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב... (בראשית כד, סג)".

יצחק יצא לשפוך את שיחו לפני ה', להיות חלק מתפילת השיבולים, שירתם ונענועם. שם, בעת דמדומי חמה, נתייסדה תפילת המנחה.

רבקה, הרוכבת על הגמל, מתבוננת באיש האלוקים הפושט ידיו כלפי מעלה בתפילה, ושואלת:

"מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ (בראשית כד, סה)?"

רבקה קלטה את החיבור הנאצל והעדין, שבין יצחק לשדה.

איש שדה

יצחק הכיר בעובדה שבנו הבכור מבורך בכוחות אדירים המחוברים לשדה.

"וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה (בראשית כה, כז)".

אמנם זה לא היה שדהו של יצחק המלא בתפילה ובערגה לאלוקים. זה היה שדה של ציד גס ובהמי, שיש בו מן האכזריות.

יצחק לא התייאש, אלא היה יושב ומצפה אימתי יגיע היום בו יריח בבנו את אותו ריח משכר של שדה אמיתי, המלא ברכת ה'. אם יתגשמו שאיפותיו, הוא יזכה לראות בעשיו את מילוי הֶמְשֵׁכָן האמיתי של שאיפותיו הקדושות. גם יצחק אבינו בעצמו, אצר בנפשו פנימה כוחות כבירים כבושים בשעה שפשט את צווארו לשחיטה. הוא חש את הכוחות האלו פורצים החוצה בבנו הבכור, אך לצערו, השדה הזה שאליו התחבר עשיו, היה חסר שם ה'. ההבדל בין יעקב המזכיר את שם ה' לבין עשיו שאינו מזכירו, היה בולט מאוד בדו-שיח בינם לבין אביהם.

יצחק אבינו קורא לעשיו ומציע לו ברכה נכספת, בתנאי שיצוד לו ציד מן השדה ויכין לו מטעמים כאשר אהב . לא היה די בגדיי עזים מן הצאן שבבית.

יצחק אבינו קיווה כי הברכה הנכספת, תחולל תמורה בנפשו של עשיו וכוחותיו העצומים העסוקים בצַיִד יופנו לעבודת ה' מתוך גבורה הנכבשת פנימה. החלום היה לטעום שם שמים מפי בנו ובכך לתקן את חטאו הנורא של נמרוד, שגם הוא היה גיבור ציד והמליך את עצמו לאליל עבודה זרה.

קוֹל יַעֲקֹב

כאשר הגיע בנו ובידיו מטעמים ובפיו קדושה, אצילות ונועם, התקשה יצחק להאמין כי התמורה שחלה בבנו עשיו הייתה כה מהירה ועמוקה. הבן הזה מדבר בכבוד ובנימוס:

"קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה... (בראשית כז, יט)".

לשאלה, כיצד הצליח לעשות זאת כה מהר? משיב הבן:

"כִּי הִקְרָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנָי (שם, פסוק כ)".

אִזכור שם ה', הוא תפנית חדה בהתנהגותו של עשיו, וזו הייתה כוונת יצחק באמרו: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב". אין הכוונה כאן לצליל הקול אלא לתוכנו, המזכיר שם שמים, דבר שהוא אופייני ליעקב ולא לעשיו.

יצחק מבקש למשש את בנו, והתוצאה אכן "יְדֵי עֵשָׂו". הסתירה היא חריפה והמבוכה גדולה: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו (שם, פסוק כב)".

שאלנו בתחילת המאמר, מדוע לא הכריע יצחק בעד הקול ונגד הידיים? התשובה היא, שאין הכוונה לצליל הקול, שהוא אכן נאמן למקור וכנראה שצליל הקול של שניהם היה דומה. הכוונה היא לתוכן הדיבור, המזכיר את שם ה'.

יצחק התלבט בשאלה, האם עשיו הוא שעשה תפנית חדה בעקבות הרצון להתברך, והוא אכן מתקן את מידותיו ומזכיר שם שמים? או אולי יעקב מצא תחפושת בדמותן של שערות עשיו?

שוב ושוב שואל יצחק את בנו בהיסוס: האם אתה הוא בני עשיו?

במצב המורכב הזה מבקש יצחק לבדוק עוד משהו. היכן הוא אותו ריח נפלא, ריח קדומים, ריח עדנים של שדה אשר ברכו ה'?

על כן מבקש יצחק מבנו להתקרב אליו ולנשק אותו.

"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ. וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' (שם, פסוק כז)".

בדיוק באותו הרגע, שריחו המְשַׁכֵּר של שדה מבורך בידי ה' עלה מבגדיו, פרצה הברכה ללא כל שְׁהִיוֹת.

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ (שם, פסוק כח)".

אכן, בעיני יצחק, עשיו עבר מהפך אדיר.

הברכה נסתרת

כאשר הגיע עשיו האמיתי, נדהם יצחק ונוכח כי הכול הפוך. יעקב, הוא הזוכה בריח שדה אשר ברכו ה' והוא הזוכה בכל הברכות.

יצחק איננו מתחרט על מתן הברכה למי שריחו הוא כשדה ה'. חרדתו הגדולה נבעה מטעותו.

עשיו לא חש בתמורה העצומה המתחוללת בנפשו של אביו ולא שם לב כי יצחק חוזר ומברך את יעקב במילים:

"גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה (שם, פסוק לג)".

עשיו פורץ בזעקה מרה עד מאוד: "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי? בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי (שם, פסוק לח)". יצחק אביו משיב: אין לי בשורות עבורך, אחיך לקח הכול.

האם באמת לא נשארה שום ברכה ליצחק?

נשים לב כי כל הברכות אשר נתברך יעקב היו חומריות ונטולות סממן רוחני. שפע מזון, שפע מים, כוח ושלטון.

על הסגולה הרוחנית, אותו אוצר יקר מכל משמר, שמר יצחק כבבת עינו.

זוהי ברכת אברהם, שהיא הקשר, הברית והשבועה בין הקב"ה ובין זרע אברהם. זוהי ברית ירושת ארץ ישראל, שהיא ברית עולם: "לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית יז, ז)".

עשיו צדק כאשר חש שקיימת עוד ברכה סמויה, אולם יצחק אביו מיאן לתיתה לו וביכר על פניו את אחיו יעקב, שזכה לשדה אשר ברכו ה'.

ההחלטה הזו נעשתה סופית כאשר נודע לו מפי עשיו, כי יעקב קנה ממנו את הבכורה בהסכמתו המלאה. אין כאן עוול של העברת הירושה מן הבכור אל הצעיר ואין כל מניעה להענקת האוצר ליעקב.

"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ: לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן...וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ...וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם (בראשית כח, א-ה)".

שעירי יום הכיפורים

כאשר רבקה שולחת את יעקב אל הצאן היא אומרת לו:

"וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָך (בראשית כז, ח)".

רבקה איננה מבקשת ואיננה שואלת. היא פשוט מצווה. זו פקודה, ואין דרך לסטות ימין או שמאל. לכאורה, מנין שאבה רבקה את העוז לשלוח את יעקב למעשה מסוכן כל כך ועוד לקחת אחריות על כל תוצאותיו?

הפִתרון מונח באותה נבואה קדומה שנמסרה לה עוד בהיותה בהריון, כאשר הלכה לשמוע את דבר ה'. הנבואה הייתה ברורה ונאמרה לה בלבד:

"וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה, כב-כג)".

רבקה שומעת בבירור ש"רַב יַעֲבֹד צָעִיר". היא גם יודעת שלא מדובר כאן בהכרעה בין שני ילדים אלא בהכרעה היסטורית בין שני עמים.

לא נאמר "ויאמר לה ה' ", אלא "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ". כלומר, הנבואה הזאת היא עבורה בלבד. רבקה מבינה מכאן, ששמור לה תפקיד מכריע בעתיד והוא, להבטיח שאכן הנבואה הזאת תמומש והצעיר יזכה בתואר "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" בעל כורחו של הבכור. כמובן, שאז רבקה עדיין לא ידעה איך ייראו הבכור והצעיר.

בדיוק כפי ששרה אשת אברהם הופיעה ברגע המכריע והובילה את המהלך שיבטיח את ירושת כל ארץ ישראל ליצחק בלבד, כן רבקה.

הרגע הזה הגיע בשעה ששמעה את יצחק מדבר אל עשיו. על רבקה הוטל התפקיד לחולל מציאות בה יעקב ועשיו שווים זה לזה בדיוק, כדי שההכרעה תיפול בידי שמים.

איך יוצרים שוויון בין איש שעיר לבין איש חלק?

ראשית היא מופיעה כפוקדת ומצווה על יעקב בנה. ברור לה שיעקב הוא נציגו לעתיד של עם ולאום שה' חפץ ביקרו. היא איננה שולחת את יעקב למבצע מסוכן כל כך אך ורק כדי שהוא באופן פרטי יקבל את הברכות. בגדי עשיו אשר איתה בבית ועורות גדיי העזים, סיפקו את האמצעי שייצור שוויון בין האחים.

האם נוכל למצוא מקביל לתופעה, שמגישים לפני ה' שני עצמים (אובייקטים) שווים, כדי שהוא יכריע ביניהם?

התשובה היא: כן. את ההקבלה המדהימה הזאת מגיש לנו ספר הזוהר:

"וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ...לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים (בראשית כז, ו-ט)".

"רבי יהודה אמר: כאן רמוז שעתידים בני יעקב להקריב ביום הכיפורים שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל (זוהר בראשית / תולדות)".

מה אומרת המשנה על שני השעירים האלה?

"שני שעירי יום הכיפורים מצוותן שיהיו שווים במראה, בקומה, בדמים (ערך כספי) ובלקיחתן כאחד (מסכת יומא, פרק ו)".

מדוע?

התורה מצווה להטיל גורל בכדי לדעת מי מהם יהיה לקרבן לה', ומי מהם ייזרק בהר העזאזל. משום כך, חייב כל אחד מהם להיות ראוי לה'. זו סיבת השִוויון המלא הזה.

נעיין בסוגיה הזו.

לכאורה קיים כאן ניגוד קטבי בין קרבן הקרב על גבי המזבח בקדושה ובטהרה ודמו ניתן בקודש הקדשים, לבין חברו המנודה והמרוחק לצוקים במדבר יהודה, ששם הוא מושלך אל תחתית ההר כשגופו מתרסק לאיברים.

למרות הניגוד התהומי הזה, רק הגורל יקבע מי מהם ילך לאן. כלומר, בעינינו הרגילות אי אפשר להבחין ביניהם. אנו מעבירים את ההחלטה הגורלית לידיו של הקב"ה, וזו מתבצעת על ידי הגורל. כלומר, החלטה שמיימית.

ההקבלה בין יעקב לעשיו לבין שני השעירים היא מדהימה. בזיכרונה של רבקה היה שמור דבר ה' "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". כלומר, עוד בטרם נולדו התינוקות ועוד לפני שנודעה זהותם ותכונותיהם, כבר נקבע שהצעיר יהיה הבכור. כלומר, זו בחירה אלוקית והוא זה שיקבע.

הטוב והרע

שני השעירים הדומים להפליא הם סמל לטוב ולרע בעולם. גם הטוב והרע הם תאומי סיאם שרק חדי עין יכולים להבדיל ביניהם. הדוגמא הראשונה היא עץ הדעת. חוה מתבוננת ושוב מתבוננת בעץ הדעת ואינה מבינה מדוע אסור לאכול ממנו? "טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל (בראשית ג, ו)"!

רק הודעה אלוקית כי אסור לאכול מן העץ הזה, היא הקובעת. זהו כעין גורל, המנחה אותנו בשעות שאיננו יכולים להסתמך על כוח הבחנתנו.

הדוגמא השנייה היא התגלות חיית הטרף הנאצית שלא הייתה כמותה בהיסטוריה. זאת בניגוד גמור לרמה הגבוהה של השירה, הפילוסופיה והכישרון, שהיו הפנים המפורסמים של גרמניה שלפני המלחמה.

הגורל והריח

ישעיהו הנביא מתאר את משיח בן דוד על תכונותיו הנעלות והנאצלות. את כוחו לקבוע מי צדיק ומי רשע, הוא תולה במפתיע בחוש הריח:

"וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ (ישעיהו יא, ג)".

כלומר, לא בחוש הראיה ולא בחוש השֶמַע שהם הכלים המקובלים היום לשיפוט צדק. החוש הנבחר הוא חוש הריח, שהוא מדויק פי כמה וכמה מן החושים המקובלים. אין ספק שלהריח משפט, זו מדרגה של רוח הקודש, שדרכה ניתן לזהות את הרשע והצדיק.

זה בדיוק מה שקרה ליצחק אבינו.

אין הוא יכול להסתמך על חוש הראיה, כי הידיים ידי עשיו ואין הוא יכול להסתמך על השמיעה, כי הקול קול יעקב. ברגע זה יעקב ועשיו עומדים כשני שעירים דומים להפליא ולא ניתן להבחין ביניהם.

אלו הם סמל לטוב והרע הקלאסיים בעולם שרק גורל על טבעי הוא שיקבע מי ראוי לברכה האלוקית ולהמשך שושלת אברהם אבינו.

אז מגיע הרגע בו ביקש יצחק לנשק את בנו. ברגע הזה הגיעה ההודעה האלוקית, בדמות ריח מופלא של גן עדן שקבע מי הוא הנבחר.

"וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ. וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' (בראשית כז, כז)".