ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת וישלח / תשע"ד

אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב

הפחד והיראה

לא עברו ימים מועטים מן העימות הגדול מול לבן הארמי, וכבר ניצב לו יעקב אבינו מול איום קיומי חדש: מול אחיו עשיו.

"...בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, ז)".

תגובתו המיידית של יעקב היא פחד, וזה מפתיע מאוד.

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד".

התגובה הזאת היא היפוכה הגמור של תגובת אברהם אבינו לידיעה, כי לוט בן אחיו נפל בשבי ארבעת המלכים הגדולים:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן (בראשית יד, יד)".

באומץ ובגבורה יוצא אברהם אבינו ביוזמתו להילחם עם מלכי העולם, וקוטע בבת אחת את שרשרת ניצחונותיהם הגדולים.

משום כך, הפחד של יעקב אינו מובן, במיוחד על רקע כל המוצאות אותו. יעקב צועד יד ביד עם ההבטחה האלוקית שניתנה לו בצאתו מן הארץ.

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ (בראשית כח, טו)".

גם אם אולי יש חשש פן לא יהיה זכאי לקיום ההבטחה הזאת, תבוא פרשת ההתמודדות מול לבן הארמי ותפריך את הספק. ראינו כי ברגע הקריטי שבו נשקפה סכנה אמיתית לחייו של יעקב, הופיע א-להים בחלום והזהיר את לבן אזהרה חמורה:

"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע (בראשית לא, כד)".

גם לבן עצמו הודה בפה מלא שזה היה המעצור היחיד שמנע ממנו לפגוע ביעקב. אם לא די בכך, הרי שבהמשך דרכו, שוב פוגש יעקב במלאכי א-להים המלווים אותו ושומרים עליו:

"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱ-לֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם (בראשית לב, ב-ג)".

מעל הכול, מרחפת הבטחה מפורשת מפי ה' בהתגלותו ליעקב לפני חזרתו לארץ ישראל, כפי שנזכר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ (בראשית לא, ג)".

לאור השמירה האלוקית הצמודה ליעקב אבינו, מתגברת הפליאה שבעתיים: ממה פוחד יעקב?

שמא יגרום החטא

שאלה זו נשאלת בגמרא על ידי רבי יעקב בר אידי, אשר גם משיב עליה.

"אמר (יעקב לעצמו): שמא יגרום החטא (ברכות ד.)".

כלומר, פחדו של יעקב אינו נובע מעוצמתו הצבאית של עשו ולא מייראת גדודי החיילים אשר אתו. גורם הפחד הוא במישור הרוחני מוסרי.

יעקב חושש שמא הוא איננו עומד בציפיות המוסריות והרוחניות, שה' מצפה ממנו. ייתכן ויש בידו חטאים, שימנעו ממנו את העזרה האלוקית המובטחת, אשר הוא זקוק לה כל כך. זו כוונת הגמרא בתשובתה, אלא שהיא מעוררת שאלות נוספות.

לכאורה, כל ההתרחשויות מעידות שיש עליו שמירה אלוקית מיוחדת. מה יכול לעורר אצלו את הספקות והפִקפוקים האלה "שמא יגרום החטא"?

זאת ועוד.

החשש שמא יגרום החטא, עומד בסתירה לכלל חשוב שהגמרא מלמדת אותנו, בכל הנוגע להבטחות האלוקיות לאדם:

"אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי, לא חזר בו (ברכות ז.)".

הרי ה' לא חוזר בו מהבטחותיו לטובה בשום מצב. אם כך, ממה יש לחשוש?

על שאלה זו משיב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה.

לדעת הרמב"ם, הכלל הזה תָקֵף כלפי הבטחות ה' לעם ישראל באמצעות הנביא. הנימוק הוא, שזו הדרך היחידה שעל פיה ניתן להבחין בין נביא אמת לבין נביא שקר. את התובנה הזאת חידד ירמיהו הנביא, בויכוח שהתחולל בינו ובין חנניה בן עזור הנביא. ירמיהו פונה לחנניה ומזהיר:

"שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם... הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם - בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת (ירמיהו כח, ז-ט)".

כלומר, נבואת פורענות שאינה מתקיימת, אינה מעידה בהכרח על נבואת שקר. הרי לא מן הנמנע הוא, שהעם חזר בתשובה ושינה את דרכו הרעה. את הדוגמה מובהקת לכך, הראו אנשי נינוה, ששבו בתשובה בעקבות נבואתו של יונה הנביא, ואכן ה' ניחם על הרעה.

לעומת זאת, נבואה לטובה ולשלום, חייבת להתממש בכל מצב. אם לא - זו עדות לנבואת שקר. זו כוונת הגמרא באומרה, שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפילו על תנאי לא חזר בו.

לדעת הרמב"ם, הבטחה אישית בין ה' ובין הנביא, כפי שהבטיח ה' ליעקב, אינה נכללת במעגל הזה, ולכן היה מקום לחששותיו של יעקב אבינו.

למרות דברי הרמב"ם, נותרה עדיין התעלומה בעינה. הרי בכל זאת, הביאה הגמרא כראיה לדבריה את הבטחת ה' למשה רבנו, שזרעו יהיה רב ועצום.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי  בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל (שמות לב, י)".

ההבטחה הזאת הייתה כרוכה בתנאי מפורש, אם עם ישראל ייענש בכיליון! למרות שזה לא קרה, עם כל זאת עמד ה' בהבטחתו למשה!

לכאורה, הרי זו הבטחה פרטית בין ה' לבין הנביא!

אם כן, השאלה הראשונה שנשאלה, עומדת עדיין במקומה. מהו היסוד לפחד שאחז ביעקב אבינו?

הנדר

עלינו לשוב אל הנדר שנדר יעקב בצאתו מבאר שבע לחרן.

בפרשת ויצא, בשיעור תחת הכותרת "משאלת לב", ביארנו כי יעקב אבינו חוזר כמעט מילה במילה על התחייבות ה', בתוספת המילה "אם",שתוצמד לתוספת מהותית כל כך. "והיה ה' לי לאלוקים".

• ה' אומר: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ (בראשית כח, טו)", ויעקב משיב: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי (בראשית כח, כ)".
• ה' אומר: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", ויעקב אומר: "אִם... וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ".
• ה' אומר: "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת", ויעקב אומר: "אִם... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".

כל ההבטחות ניתנו בשם ה', כפי שנאמר: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק".

שם ה' הוא מידת הרחמים, והוא מבטא את ההתייחסות המיוחדת ליעקב בגלל אהבת ה' לאבותיו הצדיקים אברהם ויצחק.

יעקב אבינו אינו מעוניין ביחס מועדף בגלל אבותיו. הוא מבקש לבנות את הצלע השלישית שהיא "אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב" בזכות עצמו. משום כך הוא מבקש שכל ההבטחות אליו, יהיו במידת הדין. דהיינו, בזכות מעשיו הטובים שלו, ולא רק בזכות אבותיו הקדושים.

הבקשה הזאת מעלה את יעקב למעמד מיוחד וגבוה מאוד, שבו נבחנים מעשיו בדקדקנות. על פי בקשתו האישית של יעקב, רק אם הוא יהיה ראוי לכך, יקוימו ההבטחות שניתנו לו.

זו בקשתו המפורשת של יעקב באמרו: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי".

וזהו גם סיום דבריו: "וְהָיָה ה' (מידת הרחמים) לִי לֵא-לֹהִים (מידת הדין)".

אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ

בכל התנהלותו של יעקב מול לבן היה צורך בזהירות גדולה מאוד. אמנם בעיקרון, יש היתר להתחכם מול הרמאי ולא ליפול לתוך ידיו. בכל זאת, הוא היה עלול להיכשל ברמאות שלא לצורך.

גם הפעולה המחוכמת של הצבת המקלות המעוצבים אל מול הצאן, הייתה צריכה אישור מן המלאך, כפי שנאמר:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם...שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעֲתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ (בראשית לא, יא-יב)".

כלומר, ראיתי את רשעותו של לבן, ואני מוסר לך סוד גנטי, שבאמצעותו תוכל לעקוף את מעשה הרמייה של לבן.

רחל, לא ידעה על הנדר ועל מדרגתו המוסרית הגבוהה של יעקב. גם היא ביקשה לעשות מעשה וגנבה את העבודה זרה (תרפים) של אביה.

המעשה הזה לא עמד באמות המידה המוסריות הגבוהות שהציב יעקב לעצמו, ולכן התבטא בחריפות "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה (בראשית לא, לב)". אכן רחל שילמה בחייה.

כאשר יעקב אבינו מתבונן אחורנית, הוא נזכר ביום הקשה שעבר עליו, עת לבן החליף את רחל הקטנה בלאה הבכורה, ופגע בו בצורה קשה וכואבת. השמירה האלוקית, לא הגנה אז על יעקב מפני החילופין האלה, שגרמו לו גם כאב וגם עבודה מפרכת של שבע שנים נוספות.

בשִחזור האירועים אחורנית, נזכר יעקב בבואו אל יצחק אביו במצות אמו ובהצגת עצמו לפני אביו בדמות עשיו אחיו. יעקב פחד, שאולי כעונש על התחזותו לעשיו, אחיו הגדול, התגלגל הדבר להתחזות לאה בפניו כרחל אחותה הקטנה. אם נכון הדבר, אז אולי כעת בעמדו לפני עשיו אחיו שממנו הוא שמט את הברכות באופן ששמט, תשוב מידת הדין ותסיר ממנו את השמירה האלוקית!

חשוב לציין, כי אמנם נכון הוא שיעקב קיים את הציווי החד משמעי של רבקה אמו בהתחזותו לפני יצחק אביו, אולם הרי ביארנו כי יעקב ביקש, שה' ידון אותו במידת הדין על פי מעשיו בלבד. מן הסתם יעקב מהרהר בלבו ותוהה, אולי היה עליו להתעקש לפני אמו הרבה יותר, כדי שתמצא לו פיתרון יצירתי אחר?

זהו החטא שממנו פחד יעקב מאוד. כל זאת, מפני שביקש מה' לדון אותו במידת הדין על פי מעשיו, כדי ששם ה' יקרא עליו 'ה' אלוקי יעקב'.

משום כך, חוזר יעקב ומתפלל לפני ה', שיחזור ויגן עליו במידת הרחמים בזכות אבותיו:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֱ-לֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי אָבִי יִצְחָק, ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ... (בראשית לב, י-יא)".

רואים בבירור שיעקב מזכיר את שם ה' שהוא רחמים, ולא אלוקים שהוא דין, ושוב הוא מזכיר את זכות אבותיו. בעצם אִזכור אבותיו, יש פה גם רמז לכך, שהתחזותו לעשיו בפני אביו, הייתה במצוותה המפורשת של אמו.

מַה שְּׁמֶךָ

את התיקון הגדול עושה יעקב מול המלאך שנאבק אתו.

יעקב דורש ממנו לברך אותו. בתגובה, שואל אותו המלאך, שהוא שרו של עשיו: "...מַה שְּׁמֶךָ...(שם, פסוק כח)"? יעקב משיב ללא היסוס: "...וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב".

זהו הרגע הגדול. לא עוד: "...אָנֹכִי עֵשָׂו... (בראשית כז, יט)", אלא יַעֲקֹב. כלומר, אני מזדהה בשמי האמיתי ללא כל היסוס וללא הרכנת ראש, אלא בקומה זקופה.

עונה לו המלאך: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל (בראשית לב, כט )".

כלומר, מול דבריו המרים של עשיו: "...הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם... (בראשית כז, לו)", מבשר לו המלאך כי כעת כבר לא יקראו לו עוד יעקב, והטענה הזאת אינה קיימת.

דבריו של ישעיהו הנביא מהדהדים באוזנינו:

"כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ (ישעיהו מד, ב)".

פחדו של יעקב היה כה משמעותי, שהיה צורך בנבואה מפורשת המבטיחה "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב". מדוע?

כי אתה "ישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ".

ה' מודיע מפורשות, שהוא אשר בחר ביעקב ולא הטעות והבלבול של יצחק, לכן אין מקום להרהר באותו עוון. באותה מידה, ה' קורא לו ישורון, מלשון ישרות. כלומר, בעיני ה' יעקב עומד בסטנדרט היושר. סיפורה של רחל ולאה הוא בחשבון אלוקי אחר ולא חס וחלילה כעונש על עוון כלשהו.

משום כך, פונה ה' ליעקב ואומר:

"אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב".