פרשת ויגש - איש נבון וחכם

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ויגש / תשע"ד

איש נבון וחכם

חכמת היישום

מיד עם סיום פתרון החלום, מייעץ יוסף לפרעה למנות אדם ראוי, שיידע לכלכל את התנהלותה הכלכלית של מצרים בצל הרעב המתרגש ובא על הארץ:

"וְעַתָּה יֵרֵא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מא, לג)".

פרעה מגיב בהתלהבות:

"אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (שם, לט)".

הביטוי "אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם" איננו רק מי שיודע לקרוא חלומות ולפרשם, אלא גם ובעיקר, היכולת לארגן וליישם בשטחה הענק של מצרים, את התוכנית המפורטת להכנת המדינה לקראת שנות הרעב ההולכות וקרבות.

באותה מידה, דרוש איש נבון וחכם, אשר יידע ליישם את התוכנית האלוקית לקיום גזירת ברית בין הבתרים. התורה מקדישה מקום נרחב לתיאור החכמה והתבונה שגילה יוסף, בקליטת יעקב וכל זרעו אשר הגיעו מארץ ישראל. התיאור הנרחב הזה חשוב, כדי שנבין מדוע בחר ה' ביוסף להיות האיש שיכין את הקרקע המתאימה לצמיחתו הפלאית של עם ישראל בארץ לא להם.

יוסף מתכנן עבור אביו ואחיו את שטח הקרקע, היקר והטוב ביותר בארץ מצרים. המקום הזה קרוב מאוד למעונות מלכי מצרים, שריה ויועציה, ובוודאי בקרבת מקום מעונו של יוסף עצמו.

יוסף פונה אל אחיו ומבקש:

"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו, כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי (בראשית מה, ט)".

ארץ גושן, שהיא ארץ רעמסס (כמוכח בסוף המאמר), הייתה המובחרת שבערי מצרים. שם שוכנה משפחת יעקב (70 נפש), עד שצמחה לעם גדול ורב, ומשם יצאה כעבור כ - 200 שנים.

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (שמות יב, לז)".

יוסף ידע כי כל החלטה שיקבל, אשר תַּפְלֶה לטובה את בני משפחתו, עלולה להיות בעייתית מאוד בעיני המצרים. זו הסיבה מדוע פעל יוסף, המשנה למלך, באופן שיטתי ועקבי, להבטיח שכל המהלכים האלו יהיו החלטותיו האישיות של פרעה מלך מצרים ולא החלטותיו של יוסף.

עַל פִּי פַרְעֹה

מיד לאחר שיוסף מתוודע אל אחיו ומדבר אתם על הצורך לרדת לחיות במצרים, היה מן הראוי שיודיע זאת לפרעה המלך. יוסף אכן עושה זאת, אך לא באופן ישיר. יוסף דואג לכך, שהשמועה על בוא אחיו, תגיע למלך בעקיפין:

"וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף... (בראשית מה, טז)".

הצורה העקיפה שבה הועברה הידיעה, הביאה לכך שההצעה לארח את משפחת יוסף תבוא מכיוון פרעה מלך מצרים בכבודו ובעצמו. פרעה המלך, הוא זה שמציע להם לבוא בכבוד אל ארץ מצרים, ולקבל את המיטב שארץ מצרים מסוגלת להציע.

זאת ועוד.

מצרים הייתה מפורסמת בהמצאת העגלות, שבהן היו נישאים האנשים המכובדים, לעומת החמורים, שהיו בשימוש רוב העם. פרעה מרשה ואף מציע להוציא עגלות מארץ מצרים, על מנת לשאת את יעקב הזקן עם הנשים והטף מארץ ישראל למצרים. הנשים והטף הן חוליות חלשות ביותר, שקיים קושי בהרכבתם על חמורים למסעות ארוכים.

פרעה פונה אל יוסף ומצווה:

"אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ... וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ.

וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ. קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם (בראשית מה, יח-יט)".

כלפי חוץ, יוסף כביכול ממלא פקודה, שהוא עצמו בישל.

"...וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה... (שם, פסוק כא)"

"וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם... (פסוק כג)".

יוסף בחר במספר עֶשֶׂר לא רק כנגד עשרת אחיו שירדו לשבור אוכל, אלא גם כדי להזכיר ליעקב את מה שלקח עבד אברהם אתו, בנוסעו לארם נהריים להביא את רבקה ליצחק, כפי שנזכר:

"וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר (בראשית כד, י)".

דווקא העגלות ששלח יוסף על פי פרעה, הם אלו ששִכנעו לבסוף את יעקב, שהבשורה הלא תאומן אכן היא מציאות.

"וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם... וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם (שם, פסוק כז)".

יעקב ידע, כי אין עגלות כאלה בכל ארץ כנען, כי אם במצרים, ורק במתן רשות ממלכתית מפורשת, הם מֻצָּאִים ממנה.

תכנית וביצועה

מיד עם הגיעם, פורס יוסף את תכניתו המלאה בפני אחיו ובית אביו. על פי התכנית, יוסף יבצע פעולות הכנה לביקור המתוכנן בארמון פרעה:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף...אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו, אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ, וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ (בראשית מו, לא-לב)".

בשלב הזה, תכנן יוסף להודיע בעצמו למלך מצרים על הגעתם של משפחת בית אביו, בניגוד לפעם הקודמת שהייתה על ידי שליחים. הפעם, ההודעה הזאת תהיה בגדר דיווח לפרעה, על מילוי פקודתו על הצד הטוב ביותר.

יוסף יודע כי המצרים משתחווים למזל טלה, ומשום כך הם רואים בצאן יסוד מקודש, המהווה אליל לעבודה זרה.

על פי זה, רועי הצאן, המגדלים את האלילים האלו, ראויים למקום מעולה כדי לחיות ולרעות בו. יוסף מדגיש בפני אחיו, שהוא מתכנן לומר לפרעה שהם גם אנשי מקנה, ולא רק רועי צאן. ההבדל הוא, שאנשי מקנה הם בעלים של צאן ובקר. כלומר, הצאן הוא קניינם ורכושם הפרטי (מקנה לשון קניין). זאת, בניגוד לרועי צאן בלבד, המשמשים גם כרועי צאן של בעלים אחרים.

ההדגשה הזאת "אַנְשֵׁי מִקְנֶה" היא מאוד חשובה. היא עומדת ביסוד הכוונה להעניק להם מגרשים בשטח "גושן", שיכיל את כל מקניהם, צאנם ובקרם האישי, שהגיע יחד אתם לארץ מצרים.

יוסף ממשיך ופורש את תוכניתו לפני אחיו:

"וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר: מַה מַּעֲשֵׂיכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ... (שם, פסוקים לג-לד)".

יוסף מוביל את אחיו צעד אחרי צעד ומייעץ להם בדיוק כיצד לדבר אל פרעה. החידוש בדבריהם יהיה, שעדרי הצאן הם רכוש שנצבר עוד מימי אבותם. היידע במלאכת רעיית הצאן, ספוג בהם עוד מזמן שינקו חלב אם. יוסף חשב אפילו על הרעיון שאחיו יהיו שרי המקנה אשר למלך מצרים, כפי שאכן אירע בהמשך.

יוסף סימן את המטרה בפני אחיו וקבע: זו המטרה שיש לחתור אליה.

"...בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן (שם)".

מה פירוש תועבת מצרים?

תוֹעֲבַת מִצְרַיִם

הביטוי הזה "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם" הוא כינוי גנאי, שבו התורה מכנה את אלילי מצרים. הדבר הזה בולט במיוחד בויכוח שבין משה רבנו לפרעה, על התנאים להוצאת הרשאה ליציאת בני ישראל לשלושה ימים במדבר על מנת לזבוח זבח חג לה'.

פרעה מתנגד לבקשת משה ומציע הצעה נגדית:

"וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל משֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ (שמות ח, כא)".

משה רבנו משיב ואומר, שההצעה הזאת היא בלתי ישימה בשטח:

"וַיֹּאמֶר משֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱ-לֹהֵינוּ. הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?"

ברור שהכוונה בביטוי "תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם" היא, לאלילי מצרים. כלומר, המצרים לא יאפשרו לשחוט את אליליהם. ברור גם כן, שמשה לא יכנה את אלילי מצרים בכינוי "תועבה", אל מול מלך מצרים. אין ספק, כי הביטוי "תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם" הוא כינוי גנאי שהתורה עצמה מכנה בו את אלילי מצרים, אבל המצרים עצמם מכנים אותם אלילים.

התובנה הזאת תעזור לנו להבין את מה שהתרחש במעונו של יוסף בארוחת הצהרים המשותפת, שלו ושל אחיו.

"...וַיֹּאמֶר (יוסף) שִׂימוּ לָחֶם. וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם. כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם (שמות מג, לב)".

המצרים אינם יכולים לסעוד בשולחן אחד עם העברים האוכלים בשר כבש בסעודתן, מפני שהכבש הוא אליל מצרים (התורה מכנה זאת כתועבה).

כיון שכך, כל רועי הצאן נחשבים במצרים לעוסקים במלאכת קודש וראויים להתיישב בשטח המשובח ביותר במצרים, שהיא ארץ גושן.

השגיאה והתיקון

יוסף מגיע אישית אל פרעה, בדיוק על פי התכנון, ומבשר לו על הגעת משפחתו מארץ ישראל.

"וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיּאֹמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן (שמות מז, א)".

יוסף מדגיש שתי נקודות. נקודה ראשונה היא העובדה, שיש לאביו ואחיו צאן ובקר משלהם ודרוש להם שטח מרעה. נקודה נוספת היא, שהם כבר הגיעו בפועל לארץ גושן ונמצאים שם ברגע זה (בהתאם להצעת פרעה "...וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יח)).

היות והם כבר נמצאים בפועל, רומז יוסף לפרעה כי די בהחלטה פאסיבית, כלומר לא להזיז אותם למקום אחר. במילים אחרות, קל יותר להחליט על השארתם במקום בו הם נמצאים, מאשר להעבירם אל מקום אחר. כך מקדם יוסף את מטרתו, בצעדים מתונים ומחושבים.

הרגע המכריע מגיע.

כפי שיוסף שיער מראש, פרעה קורא לאחיו ומתעניין במעשיהם ובעיסוקם הכלכלי. האחים אמורים להשיב כפי שיוסף שם בפיהם. למזלם הרע, הם אמרו בדיוק את מה שלא היו צריכים לומר:

"...וַיֹּאמְרוּ, אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ (בראשית מז, ג)".

זו הייתה טעות קשה. כנראה, רוממות המעמד גרמה להם בִלבול. במקום לומר "אַנְשֵׁי מִקְנֶה" - שהם בעלי עדרי הצאן והבקר, הם אמרו "רֹעֵה צֹאן".

כבר אמרנו לעיל שפירוש 'רועי צאן' הוא מקצוע רעיית הצאן, וזה יכול להיות גם של אחרים. כעת יכול היה פרעה לומר להם: אין לכם בעיה לגור היכן שהוא, ולרעות את צאנם של אחרים.

האחים הבחינו בטעותם, התעשתו וניסו לתקן את לשונם, באמירה נוספת לפני פרעה.

"וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן... (בראשית מז, ד)".

האחים שבים להדגיש, כי הם בעלי הצאן ולא רק עוסקים ברעיית הצאן, משום כך הם צריכים שטח מרעה משלהם. בשלב זה, הם לא לוקחים שום סיכון ומבקשים בפה מלא את מה שיוסף לא אמר להם לבקש, כי חשב שזו תהיה חוצפה.

"...וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן (שם)".

ההבנה הזאת מהפסוקים, נשענת על ביטוי אחד החוזר פעמיים ברציפות: "וַיֹּאמְרוּ" "וַיֹּאמְרוּ".

אם הם כבר מדברים, מדוע התורה מדגישה זאת פעם נוספת? הרושם הוא, שאחרי סיום דבריהם הראשונים, השתרר שקט והשתררה מבוכה. הם מבחינים בטעותם הקשה, ונוטלים שוב את רשות הדיבור ומתקנים את טעותם. התוצאה היא זו:

"...וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ.

וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ..."

הפגישה מסתיימת ואז קורא פרעה ליוסף ומוסר לו את החלטתו לשמחתו של יוסף:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר... בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ, יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי (שם, פסוק ו)".

התוצאה עולה על כל הציפיות. היא כוללת גם את ההצעה למנותם שרי מקנה על כל העדרים השייכים למלך מצרים, תפקיד השמור רק לרמי מעלה.

הפרשה מסתיימת בביצוע המשימה. התורה אינה שוכחת לציין את אשר מבקש יוסף להדגיש שוב ושוב: זו אינה החלטה אישית שלו, אלא מילוי צו מלכותי של פרעה מלך מצרים. כל זאת כדי שלא יהיה ערעור מצד מאן דהו.

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו, וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה (שם, פסוק יא)".

בכך השלים יוסף "אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם", את חלקו בהכנת מצע אידיאלי לריבויים הטבעי והלא טבעי של בני ישראל, עד שהגיעו לכלל עם, בארץ לא להם.

גזירת ברית בין הבתרים החלה מנקודת פתיחה, שהיא הטובה מבין כלל האפשרויות.