ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ויחי / תשע"ד

מלחמת הקיום

כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן

יעקב אבינו מניח את שתי ידיו על מנשה ואפרים ומברך:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק (בראשית מח, טז)".

לְמַה התכוון יעקב אבינו באמרו "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי"?

יעקב מתכוון לעלייתם של מנשה ואפרים בדירוג הדורות. עד עתה נקראו בני יוסף, מעתה יקראו בני יעקב. לא "יוסף" יִקָרֵא אביהם של מנשה ואפרים, אלא "יעקב" יקרא אביהם. שנאמר.

"וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי (שם, פסוק ה)".

לחלוקת עם ישראל ל - 12 שבטים, יש משמעות רבה. המספר הזה, הוא מספר החודשים בשנה והוא מספר האלכסונים בצלעות הקובייה.

12 חדשים, הם תוצאה של 12 סיבובי הירח סביב כדור הארץ. בתקופה הזאת הוא משלים כמעט סיבוב אחד סביב השמש.

הצטרפותם של מנשה ואפרים במקומו של יוסף למספר היסודי הזה, היא אירוע רב משמעות בחייו של יעקב אבינו. הפעולה הזאת משלימה את הנבואה ההיסטורית בברכת יצחק אבינו ליעקב:

"וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים (בראשית כח, ג)".

מבחינת מחנה ישראל, הוספת מנשה ואפרים במקום יוסף, מאפשרת לשבט לוי לעבור למרכז, יחד עם אוהל מועד. בכל רוח מארבעת רוחותיו של שבט לוי, השומר על אוהל מועד במדבר, ניצבים שלושה שבטים.

מבחינת חדשי השנה, הצטרפותם של מנשה ואפרים מגדילה את חודשי השנה מ-12 ל-13. החודש הנוסף הוא אדר ב' הנקרא חודש העיבור. הוא מתווסף בערך פעם אחת ב-3 שנים (במדויק: 7 פעמים בכל - 19 שנים).

תפקיד החודש הנוסף הזה הוא לתאם בין חודשי הלבנה לבין שנת החמה, המבטאת סיבוב שלם של כדור הארץ סביב השמש. כלומר, ברגע שיוסף נחלק לשני שבטים - למנשה ואפרים, נקבע היסוד להתאמת חודשי הלבנה לשנת החמה, באמצעות חודש נוסף.

על פי זה נבין גם את חלומו של יוסף על השמש והירח. לא ייתכן שהירח ירמוז לאמו, שהרי היא לא הייתה בין החיים. אלא הרמז הוא על זכייתו של יוסף במנשה ואפרים, זכייה המבשרת על חיבור שנת החמה לחודשי הלבנה (השמש והירח).

עם הגיעו לארץ ישראל, חוזר ה' ומתגלה ליעקב אבינו, ומבטיח לו את ברכת יצחק:

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ (בראשית לה, יא)".

ברכת ה' נאמרת אחרי שיעקב הוליד 11 ילדים. מכאן שהביטוי "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם" מכוון לשלושה. לבנימין (גּוֹי), מנשה ואפרים (קְהַל גּוֹיִם).

באותן מילים בדיוק, חוזר יעקב ומדגיש באזני יוסף:

"אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים (בראשית מח, ג-ד)".

יעקב אבינו משתף את יוסף בסוד עיצוב גבולות עם ישראל בתוך עַמֵּי תבל:

"יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב ח)".

כלומר, מנשה ואפרים המגדילים את מספר שבטי ישראל מ-12 ל-13, מכינים את עם ישראל לקראת אופיו המיוחד, המשלב במניינו את חדשי הלבנה (12) יחד עם שנת החמה (בתוספת חודש העיבור), וְהַמְּמַצֵּב את עצמו בין בני עשו (המונים לחודשי החמה) ובין בני ישמעאל (המונים לחודשי הלבנה).

רבנו משה בן נחמן (הרמב"ן) בפירושו לתורה (דברים, פרשת וזאת הברכה), מצביע על תופעה מופלאה.

המספר 12, הוא מספר קבוע, המתלווה תמיד אל שבטי ישראל. משום כך, בכל פעם שנזכרים מנשה ואפרים במקום יוסף, נעלם שמו של שבט אחר משאר השבטים, ועל ידי כך המספר – 12 נשאר קבוע. כך מסביר הרמב"ן את תופעת היעלמותו המוזרה של שבט שמעון משאר השבטים, בברכת משה לישראל. ההסבר הוא, שמשה בירך את מנשה ואת אפרים בנפרד.

מעתה, נבין טוב יותר, מדוע מיד אחרי ברכת יעקב לבניו, מופיע הפסוק המסכם:

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר... (בראשית מט, כח)".

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים

על פי היסוד שהניח הרמב"ן, נוכל להבין את המניע למתחים ששררו בין האחים.

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ (בראשית לז, יט-כ)".

שני האחים האנונימיים האלה היו שמעון ולוי, אשר עמדו מול יוסף ובקשו להרגו. בתוך תוכם חשו חרדה. הם סברו, שיוסף עומד לרשת את מקומו של אחד מהם, והוא ייעלם ממפת שבטי ישראל. מלחמתם מול יוסף, הייתה בעצם מלחמה על עצם קיומם, כמייסדיו של העם הרוחני והמשמעותי ביותר בהיסטוריה של העולם כולו.

מדהים להיווכח, כי לחרדתם של שמעון ולוי יש בסיס. בכל פעם שמופיעים בתורה שמות כל השבטים ובתוכם מנשה ואפרים כשני שבטים, שבט אחד מן הזוג "שמעון ולוי", נעלם.

הדוגמאות הבאות ימחישו זאת.

בהשתתפותם של השבטים בחנוכת המזבח (במדבר פרק ז), נזכר שמם של מנשה ואפרים ונעלם שמו של שבט לוי. ואילו בברכת משה לישראל, שבה הזכיר בנפרד את מנשה ואת ואפרים, נעלם שמו של שמעון.

ההיעלמות הזאת אינה סמלית (סמנטית) בפסוקי התורה בלבד, אלא משמעותית במציאות.

כאשר עם ישראל התנחל בארץ ישראל, התחלקה הארץ על פי מפתח השבטים. בחלוקה זו, שבט לוי לא קיבל נחלת אדמה מוגדרת וכמוהו שבט שמעון. אלא ששבט שמעון התנחל בתוך נחלת שבט יהודה, ושבט לוי קיבל 42 ערים, תרומה מאת אחיו השבטים (בנוסף על שש ערי המקלט).

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת (במדבר לה, ב)".

כלומר, מנשה ואפרים קיבלו נחלה מוגדרת בעוד ששמעון ולוי, לא קיבלו כל נחלה.

וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף

בתחרות העזה שהתחוללה בין האמהות, ילדה לאה אמנו ליעקב ששה בנים. אילו הייתה חלוקה שוויונית, הרי כל אם הייתה יולדת שלשה בנים. גם בלהה וזִלפה היו יולדות שלושה שלושה.

כאשר ילדה לאה את לוי, השלימה את מִכסתה לשלושה. כעת היא יכולה לומר:

"הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי (בראשית כט, לד)".

הבן הרביעי, שהוא "יהודה", היה תוספת. משום כך מצהירה לאה:

"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' (שם, פסוק לה)".

בלהה וזלפה, ילדו כל אחת שני בנים. לאה משלימה בעוד שני בנים את החסר לשפחות, והם יששכר וזבולון.

כאשר ילדה רחל את יוסף, התפללה ואמרה:

"...יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".

בֵּן, הוא בנימין. אך מיהו זה "אַחֵר" המשלים לשלושה?

באותו סִגנון התפלל יעקב אבינו, כאשר שלח את בנימין עם אחיו למצרים.

"וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין (בראשית מג, יד)". מיהו זה ה"אַחֵר"?

יש כאן רמז עמוק מאוד.

ה"אַחֵר" רומז לחלוקת שבט יוסף לשנים - מנשה ואפרים. כך השלימה רחל באמצעות יוסף את שלשת הבנים שהיה עליה להוליד. בקריאת שם יש הטלת תפקיד. התפקיד האמיתי שהטילה רחל על יוסף היה להשלים את השבט הנוסף. לכן קראה את שמו "יוסף".

לפי חשבונו של הרמב"ן, היה צריך להיעלם אחד מבניה של לאה. נראה שהכוונה לאחד מארבעת הבנים הראשונים, היות ויששכר וזבולון, היו השלמה לבלהה וזילפה.

ניתן את דעתנו לעובדה, שארבעה אחים היו דומיננטיים במכירת יוסף. ראובן שמעון לוי ויהודה.

ראובן ויהודה נזכרו בשמם, שמעון ולוי לא הוזכרו בשמם. שמעון ולוי ביקשו לפגוע ביוסף, ראובן ויהודה הצילו אותו ממות. ביטוי לכך נמצא בברכת משה לראובן:

"יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת (דברים לג, ו)".

ובברכת משה ליהודה:

"שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ (שם, פסוק ז)".

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל

הטעות הטרגית של לוי הייתה, שהוא פחד שיוסף דוחק אותו החוצה ממעגל האחים. אך התִכנון האלוקי היה אחר לגמרי. לוי לא היה צריך להידחק החוצה, אלא לחדור פנימה. לוי לא חזה, שהיעלמותו היא התעלותו הרוחנית לדרגת המרכז הרוחני של כלל שבטי ישראל.

בסדר חניית שבטי ישראל במדבר, היה שבט לוי במרכז שבטי ישראל, סביב המשכן. אמנם, שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ ישראל, אבל התורה מדגישה:

"וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ (דברים יח, ב)".

שבט לוי היה לעם ישראל כנשמה בתוך הגוף. מתאים מאוד להכרזת משה רבנו:

"'מִי לַה' אֵלָי', וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב, כו)".

הביטוי "לַה' אֵלָי", מזכיר את אשר אמרה לאה "יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי (בראשית כט, לד)".

נשים לב לאות ו' במילה לוי. האות הזו מציינת את האות ו' מִשֵׁם ה'.

אם נחלק את המילה לוי לשנים נקבל: ו' לִי, או ה' אֵלָי.

אילו היה לוי יודע זאת, היה מחבק ומרומם את אחיו יוסף במקום לפגוע בו.

שמעון ולוי היו בעלי כוחות גדולים וצירופם יחד היה הרה אסון. עיר שלמה נהרגה כתוצאה מחיבור שניהם. לולי התערבות ראובן ויהודה, לא היה יוסף בין החיים.

ביודעו את עצמת הכוח הפנימי הזה, הועיד להם יעקב בברכתו את הדברים הבאים:

"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

הם לא יפעלו יחדיו אלא יתפזרו בתוך עם ישראל כולו.

שבט לוי יגיע לכל בית בישראל בכדי לקבל תרומות ומעשרות, ושבט שמעון ייהפך למלמדי תינוקות, וסופרים הכותבים ספרי תורה תפילין ומזוזות.

ראויה לציון העובדה, שבנוסף לשש ערי המקלט, גם ארבעים ושתיים ערי הלויים, שימשו כערי מקלט לרוצחים בשגגה. זה כעין תיקון למעשה שמעון ולוי בעיר שכם.

הצירופים הנכונים

כל השתלשלות האירועים המרתקת, אך גם הטרגית, של יוסף ואחיו, הייתה תוצאה של צרופים שְׁגוּיִים שיצרו מתח וקרע.

הבה נעקוב אחר השיבוץ המשתנה של ארבעת השבטים האלה: יוסף, יהודה, שמעון, לוי.

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ (בראשית לז, יט-כ)".

זו הייתה תוצאת הצירוף הראשון והקשה מכולם - שמעון ולוי מול יוסף.

בניסיון לתקן את הצירוף הזה, התבצע צירוף שגוי נוסף. יוסף לוקח את שמעון לבית הסוהר במצרים ושולח את האחים הביתה.

"וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (בראשית מב, כד)".

מתברר כי גם החיבור הזה של יוסף ושמעון לא היה מוצלח, כי הוא הוליד מאסר.

הניסיון השלישי הוא המפגש הדרמטי בין יהודה ליוסף. זה עתיד להיות גם המפגש המיועד לאחרית הימים. עץ יוסף ועץ יהודה עתידים להיות לעץ אחד, כנבואת יחזקאל. המפגש הזה החל אמנם במסלול התנגשות, אך בכל זאת הניב את התגלות יוסף. המתח הגדול בין יהודה ליוסף נשאר למשך דורות רבים.

הצירוף האמיתי היה צריך להיות כך. יוסף ולוי מצד אחד, יהודה ושמעון מצד שני.

משה רבנו ידע את הסוד הזה.

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט)".

משה רבנו הוא משבט לוי. כלומר, המיועד להפיץ את אור התורה ואור הנשמה בקרב ישראל, לוקח אתו את כוח העשייה של שבט יוסף.

מנגד, יהודה מצרף אליו את שמעון בחלוקת הנחלות בארץ ישראל, וכפי שנזכר בספר יהושע.

"מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן, כִּי הָיָה חֵלֶק בְּנֵי יְהוּדָה רַב מֵהֶם וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם (יהושע יט, ט)".

יהודה, שהוא הכוח המלחמתי, לוקח אתו סופרים ומלמדי תינוקות, בבחינת "ספרא וסייפא".

זיכוך הקנאה

שמעון ולוי קנאו את קנאת דינה אחותם וידם אחזה בחרב מלחמה. לאט לאט התבררה התכונה הזאת, ונפרדה לקודש ולחול.

שבט לוי התעלה בקדושה ונענה לקריאת משה בעקבות עוון עגל הזהב.

"וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי. וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה (שמות לב, כז)".

הקִנאה הזו התבררה כקִנאת קודש, ועל כן זכו להיות השבט הנבחר אשר ישרת את ה'.

לעומתו, שבט שמעון הדרדר עד למצב בו הגן שבט שלם על נשיאם זמרי בן סלוא, אשר לקח אליו לאוהל את כזבי בת נשיא מִדְיָן הנכרייה בצורה מכוערת לעיני כל העם.

זהו בעצם אותו מעשה שכם בדינה, אבל במהופך.

כעת, התייצב לוי מול שמעון. פנחס בן אלעזר משבט לוי, נלחם בזמרי בן סלוא נשיא שמעון. בכך עצר את המגפה מעל ישראל.

שבט לוי זכה והפך את הגזירה של יעקב "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" לברכה. זה התרחש בברכת משה לשבטו: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל (דברים לג, י)".  

הכוהנים והלויים העוברים מבית לבית בעם ישראל ומקבלים תרומות ומעשרות, מלמדים את העם תורה ויראת שמים. המפגש עם כל בית ישראל, מרומם את רוחניותו של בעל הבית, הגומל מצידו חסד גשמי עם הכהן הבא אליו.

מצד שני, שבט שמעון הופך את שנאתו לאהבה גדולה. מלמדי התינוקות משבט שמעון משפיעים חיבה ותורה על כל ילדי ישראל, בכל מקום אליו הם מגיעים.

מכל הניתוח הזה אנו למדים, כי בהכרה עמוקה בתכונות ובכוחות המיוחדים שה' חנן כל אחד מאתנו, טמונה ברכה עצומה ותיקון לכלל כולו.