ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת וארא / תשע"ד

משֶׁה וְאַהֲרֹן

מוקדם ומאוחר

אחד מכללי היסוד בסידור התורה שבכתב קובע, כי בכל זוג שֵׁמות הנזכרים בתורה בזה אחר זה, מי שנזכר ראשון עדיף מן השֵם הנזכר אחריו.

על פי הכלל הזה, כיצד תנסח זאת התורה במידה והראשון והשני שקולים זה כזה? הרי אחד מהם יהיה ראשון בהכרח?!

חז"ל קבעו לנו כלל נוסף. די בהיפוך הסדר אפילו פעם אחת, בכדי ללמדנו, שמשקלם של השנים - שווה.

"בכל מקום הוא מקדים כיבוד אב לאם, ובמקום אחד הוא אומר (ויקרא יט, ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, מגיד ששניהן שקולין זה כזה (בראשית רבה, א)".

ניתן את דעתנו על הביטוי "שקולים" זה כזה, ולא "שווים".

ההבדל בין שניהם הוא, ששווים - פירושו שווים בכל, ושקולים פירושו - שלכל אחד יש יתרון על פני השני במשהו שהוא ייחודי לו. בתוצאה הסופית הם שקולים.

נדגים זאת במשה ואהרן.

"בכל מקום הוא מקדים משה לאהרן, ובמקום אחד הוא אומר: "הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה", מגיד ששניהם שקולים (בראשית רבה, א)".

המדרש מתכוון לצמד הפסוקים האלה:

• "הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...
• הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן (שמות ו, כו-כז)".

בפסוק הראשון - מקדימה התורה את אהרן למשה, ובשני - משה קודם לאהרן. מניתוח שני הפסוקים האלה עולה קושי מסוים. הרקע לקושי הזה הוא הודעת ה' למשה.

"...הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים (שמות ד, טז)".

יתרונו של אהרן הוא ברהיטות דיבורו. משום כך, תפקידו הוא להיות הדובר, הן באוזני פרעה מלך מצרים והן באוזני בני ישראל. מאידך, יתרונו של משה הוא במעלתו הנבואית. משום כך, תפקידו הוא לקלוט את דברי ה' ולמסרם לאהרן.

נתבונן שוב בצמד הפסוקים שהובאו לעיל.

בפסוק הראשון נאמר.

"הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם...".

לכאורה, בקליטת דבר ה' היה צריך להקדים את משה לאהרן בהתאם ליתרונו. הרי משה, הוא העומד בקשר ישיר עם ה'!

בפסוק השני נאמר.            

"...הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה...הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן".

כאן, בדיבור אל פרעה, היה צריך להקדים את אהרן שהוא הדובר הרהוט!

קודם שניגש לפתרון הקושי הזה, נעיין בפרשת שמות.

חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ

מיד לאחר ההתגלות הנבואית למשה, מציינת התורה.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ-לֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ (שמות ד, כז)". המפגש בין משה לאהרן אחיו, הוא מפגש בין שני עולמות. אמנם עולמות שונים זה מזה, אך משלימים זה את זה. המדרש מתאר את המפגש באמצעות פסוק מספר תהילים.

"הדא הוא דכתיב: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ (תהילים פה, יא)".

חסד - זה אהרן, שנאמר: "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ (דברים לג, ח)". ואמת - זה משה, שנאמר: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)".

כלומר, המפגש הזה בין משה לאהרן, הוא מפגש בין עולם החסד, שהוא עולמו של אהרן הכהן, ובין עולם האמת, שהוא עולמו של משה.

עולם החסד - יוצר אקלים נוח בין בני אדם, עזרה הדדית וסיוע אנושי. זה מסביר, מדוע ההידברות בין אהרן לבין העם, הייתה כה טבעית ומסבירת פנים.

עולם האמת - מאפשר קיומו של דו שיח בין האדם לבין בורא עולם, שהוא האמת היחידה המוחלטת. זה מסביר מדוע ההידברות בין ה' למשה, זרמה ללא קושי.

המדרש ממשיך ודורש.

"צדק - זה משה, שנאמר: "צִדְקַת ה' עָשָׂה (דברים לג, כא)". ושלום - זה אהרן, שנאמר: "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי (מלאכי ב, ו)".

משה רבנו מייצג את עולם המשפט והצדק, בדיוק כפי שחז"ל הגדירו "ייקוב הדין את ההר". מן הצד הנגדי, אהרן הכהן מפורסם בתואר - "אוהב שלום ורודף שלום".

ניקח את הפסוק בתהילים ונקביל אותו לפסוקים בתורה. התוצאה תהיה התבנית הבאה.

"חֶסֶד וֶאֱמֶת (אהרן ומשה) נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם (משה ואהרן) נָשָׁקוּ (תהילים פה, יא)".

בתחילה, הפסוק מקדים את אהרן (חֶסֶד), ובהמשך, את משה (צֶדֶק). כלומר, החסד יוזם את המפגש ופוגש באמת והצדק נושק ביוזמתו לשלום.

נשוב אל הפרשה שלנו.

"הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם...הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה...הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן".

כלומר, זו אותה התבנית. נוכל לתמצת זאת בטבלה הבאה.

חֶסֶד וֶאֱמֶת - צֶדֶק וְשָׁלוֹם.

אהרן ומשה - משה ואהרן.

נעלה שוב את תיאור המפגש בין משה לאהרן.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה. וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ-לֹהִים" [אהרן פוגש במשה] "וַיִּשַּׁק לוֹ" [משה לאהרן].

כלומר, כל אחד יוזם משהו. אהרן יוזם את מפגש, ומשה יוזם את הנישוק.

את המהלך הזה היטיב לתאר הפסוק בתהילים שצוטט לעיל.

היפרדות ותוצאותיה

משה ואהרן הולכים יחד כל הדרך. חסד ואמת מנהיגים ביחד. מה קורה כאשר בזמן מסוים הם נפרדים, וכל אחד נשאר לבדו?

כאשר שב משה מצרימה לבדו, עוד לפני שנפגש עם אהרן אחיו, התרחש סביבו אירוע מוזר.

"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ (שמות ד, כד)".

מהמשך הכתובים אנו למדים, כי סיבת האירוע הזה היא, חוסר עריכת ברית מילה לאליעזר, בנו של משה. מדוע התגובה הייתה כל כך חריפה? מדוע ה' מבקש להמית את משה?

יש לזכור, כי בעתיד, לפני יציאת מצרים, תיאמר הוראה חד משמעית, הנוגעת לאכילת קרבן פסח.

"...זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב, מג)".

כלומר, לא ייתכן שאדם מישראל, ההולך לקראת כריתת ברית בין עַם ישראל לאלוקיו, לא יקיים את ברית אברהם, שהיא ברית בין כל איש יחיד מישראל, לאלוקיו.

יתר על כן. האזהרה "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (בראשית יז, יד)", עומדת להתממש.

לכן, כאשר האמת (משה) נשארת לבדה ללא השפעת החסד (אהרן) המרכך, או אז היא כאש יוקדת.

מצד שני, כאשר עלה משה אל ההר לקבל את התורה, נשאר אהרן לבדו עם העם. מה קורה כאשר נשארת מידת החסד לבדה?

התוצאה היא, אי יכולת עמידה בפני אלפי אנשים המבקשים לעבוד את עגל הזהב. חסרה פה מידת האמת שתעצור את הסחף שנוצר בעקבות החסד והשלום.

שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד

את היחס בין משה ואהרן, היטיב לתאר דוד המלך בספר תהילים (מזמור קלג).

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ, ירֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו".

האחים הללו הם משה ואהרן. לְמַה הם נמשלים? לחיבור הראש עם הלב, שהוא כחיבור השכל והרגש. כדמיון השמן הטוב, שהוא שמן משחה מבושם, אשר בו מושחים את המלכים, על ידי יציקה סביב היקף ראשם. השמן יורד מן הראש אל הזקן - ומשם אל הלב.

משה רבנו הוא המוח, המנהיג את עם ישראל באמצעות התורה. אהרן הכהן הוא הלב, המרגיש את פעימות לבו של עם ישראל. באמצעות אבני חושן, שעליהם כתובים שמות שבטי ישראל.

"...וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד (שמות כח, ל)".

משה ואהרן משלימים זה את זה ונוהגים כבוד זה בזה. כך מפרשת המכילתא את הכתוב בפרשת בא.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר...דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל... (שמות יב, א-ג)".

וכי שניהם היו מדברים...?

רבי שמעון בן יוחאי אומר. משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו: למדני. ואהרן היה חולק כבוד למשה ואומר לו: למדני. והדיבור היה יוצא מביניהם כאילו שניהם מדברים (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בֹּא)".

רבי שמעון בן יוחאי מלמדנו, שהיכולת להפיק ברכה משני ניגודים, תלויה ביחס הכבוד ההדדי שבין זה לזה. ההערכה ההדדית היא תנאי הכרחי נדרש, כדי ששני הניגודים יהיו משלימים זה את זה.

אב ואם

לפנינו דוגמא נוספת, המבהירה את הנאמר למעלה.

"שנו רבותינו. שלושה שותפים הם באדם. הקב"ה, אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני (קידושין ל:)".

למה רומזת הגמרא באומרה שהקב"ה דר ביניהם? מדוע הגמרא משתמשת בלשון רבים באומרה: "וכבדוני" ולא מתייחסת לבן המכבד את הוריו, ואומרת מעלה עליו הכתוב כאילו כבדני?

הרמז הוא, שבכדי לחנך את הבנים לכבד את הוריהם, על ההורים בעצמם לכבד זה את זה. בזמן שעושים כך, משלימים אותיות י' (באיש) וה' (באשה) זה את זה, ויוצרים תבנית של שם ה' שהוא י-ה. זהו פירוש "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני", כלומר, ההורים המכבדים זה את זה וגורמים לבן שיכבד אותם, הם מכבדי ה'.

גם יצירתו של עם ישראל היא כיצירת אדם. את זה אנו למדים מן הפסוק הבא.

"וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם ... (יחזקאל לד, לא)".

ביצירתו של עם ישראל היו שלושה שותפים. הקב"ה, משה ואהרן. חיבור נכון של חסד (אהרן) ואמת (משה), הוא גילוי כבוד ה'. הכבוד שרוחשים אהרן ומשה זה לזה, מביא את עם ישראל לכבדם, ובזכות זאת שכינה שורה בישראל.

כאשר חכמי הדור ומנהיגיו נוהגים כבוד זה בזה, עם ישראל מכבד אותם ואז הכול מכבדים את ה'.

נמשיך ונלמד את המשך הגמרא שצוטטה לעיל.

"תניא. רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לאם (כבד את אביך ואת אמך).

וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה. לפיכך הקדים הקב"ה מורא אם למורא אב (איש אמו ואביו תיראו) (שם קידושין ל:)".

מן הגמרא הזאת אנו למדים, שהתורה מקדימה את הצד הפחות חזק, על מנת לתת לו תוקף.

הגישה הזאת פותרת את הקושי שהצבנו בתחילת המאמר בצמד הפסוקים הזה.

• "הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם, הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...
• הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן".

התורה מקדימה את אהרן למשה בצד הפחות חזק שבו, דהיינו שמיעת דיבור ה', כדי לתת תוקף לנבואות אהרן. התורה גם מקדימה את משה לאהרן, במה שקשור לדיבור אל פרעה מלך מצרים, בכדי להודיע שגם דיבורו של משה עשה רושם עצום על פרעה ועבדיו.

נעמיק יותר.

שלושת פסוקי הרקע, הם פסוקים הכרחיים להבנת תהליך גאולת ישראל ממצרים.

"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ב, כג-כד)".

מן הביטויים האלה אנו שומעים את קולה של מידת החסד, דהיינו החמלה על בני ישראל הסובלים והמעונים. מכאן הפסוק עובר אל מידת הצדק והמשפט.

"וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב (פסוק כד)".

ה' נשבע לאבותינו שיגאל את בניהם והוא מחויב לקיים את שבועתו. זה ביטוי לצדק ולאמת.

מכאן, שוב חוזרים אל החסד והרחמים.

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [ראה את עָנְיָים], וַיֵּדַע אֱ-לֹהִים [ידע והכיר ככאבם] (פסוק כה)".

לסיכום: 1) חסד 2) צדק 3) חסד.

כאשר פונה ה' אל משה ומבקש שילך בשליחותו, הוא מזכיר רק את סִבְלָם, עָנְיָים וכאבם של בני ישראל. כלומר, מידת החסד מחויבת לפעול לגאלם.

"וַיֹּאמֶר ה'. רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו (שמות ג, ז)".

משה רבנו החדור בתחושת הצדק, מסרב. הוא מבקש לשמוע כי ייעשה כאן צדק ולא רק חסד. חסד, עלול להיפסק יום אחד. אך צדק, קיים לעד.

על תחושת הצדק העמוקה של משה, אנחנו למדים משלושת הסיפורים המלווים אותו. הסיפור הראשון הוא העוול שהוא רואה, עת שהמצרי מכה איש עברי מאחיו. הסיפור השני הוא על רִשעותו של עברי המכה איש עברי. הסיפור השלישי הוא על גויים העושקים גויים, שגם זה עוול נוראי.

כיוון שה' מדבר אל משה מכוח מידת החסד והחמלה, אין מנוס מצירופו של אהרן איש החסד לשליחות.

כלומר, כיון שהחסד הוא הדומיננטי, אהרן יהיה הדובר. אהרן הסכים מיד ולא התווכח כאחיו משה, מפני שאהרן מייצג את החסד והשלום.

משום כך, בפרשת שמות - אהרן, הוא הפָּעִיל.

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה... (שמות ד, כט-ל )".

רואים בבירור, שאהרן הוא הדובר. מה הייתה תגובת בני ישראל?

"וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (שם, פסוק לא)".

לעומת זאת, בפרשת וארא - מתרחש תהליך הפוך. במקום תבנית של חסד צדק חסד, אנו נראה תבנית של צדק חסד צדק.

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם...וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן...

זו מידת הצדק, יש ברית וחייבים לקיימה.

"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אתָם.

זו מידת החסד, התעוררות חמלה.

"וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (שמות ו, ד-ה)".

שוב מידת הצדק, המזכירה שיש הסכם חתום.

כאן הסדר הוא הפוך: 1) צדק 2) חסד 3) צדק. כלומר, הצדק הוא הדומיננטי, שהוא בעצם מידתו של משה רבנו. לכן כאן – משה הוא הדובר.

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (שמות ו, ט)".

ומה הייתה תגובת בני ישראל?

"וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

לעם קשה לעמוד במידת הדין של הצדק, מידה המאופיינת על ידי משה רבנו.

אך לא זו בלבד. צריך להוסיף ולהדגיש, בעוד שבפעם הראשונה נאמרו דברי ניחומים בלבד, לכן העם קיבל. כאן, הוסיף משה את המשפט המרכזי הבא.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים... (שמות ו, ז)".

מובן מאליו, שזה מחייב ודורש הרבה יותר מבני ישראל. זה אחד הגורמים לכך, שבני ישראל לא היו מסוגלים בעת הזאת לשמוע ולקבל התחייבויות מן הסוג הזה.

בפרשת בא - מתגלה שלב נוסף.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר...דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב, א-ג)".

כלומר, כשמגיעים למצווה המעשית הראשונה, צריך להיעזר בדיבור משותף של משה ואהרן יחד.

מה הייתה כעת תגובת בני ישראל?

"וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ (שמות יב, כז-כח)".

כאשר משה ואהרן מופיעים יחד ומדברים יחד מתוך כבוד הדדי, רוחש גם העם כבוד ואמון רב לדבריהם. התוצאה בהכרח תהיה קבלה שלמה של הוראות ה', וביצוען המדויק.