ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת יתרו / תשע"ד

בכוח ובהדר

סַעַר ודממה

מעמד מתן תורה הוא עוצמתי ומלא כוח, כפי שמתואר בפסוקים הבאים.

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה...

...וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן... (שמות יט, טז-יח)".

צירוף רעמים וברקים רבי עוצמה, אש ועשן, ענן כבד וקול שופר חזק מאוד, כל אלו זרעו בישראל פחד, חרדה ורתיעה לאחור.

"...וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ, יד)".

בספר דברים, משלימה התורה את התיאור הנשגב.

"...וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל (דברים ד, יא)".

במפתיע, הציגו חז"ל תמונה שונה בתכלית.

"אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כשנתן הקב"ה את התורה, ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: "אָנֹכִי ה' א-לֹהֶיךָ" (שמות רבה, כט, ט)".

אמנם, כוונת רבי יוחנן ברורה. היה צורך לשתק את כל הבריאה, בכדי שלא יהיה ספק לשומעים בזיהוי קול ה' מבין שאר הקולות. קול ה' היה הקול היחיד שנשמע בתוך הדממה, באופן שאי אפשר לטעות בו.

בכל זאת, עולות שאלות קשות!

• תיאורו של רבי יוחנן נשמע כהיפוכו של התיאור במקרא!
• האם הדיבר "אָנֹכִי ה' א-לֹהֶיךָ", הפר את השקט והדממה שאותו היטיב לתאר רבי יוחנן?

על מנת לרדת לסוף דעתם של חז"ל, נעבור ונלווה את אליהו הנביא בהגיעו אל הר חורב, שהוא הר סיני.

"וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר. וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'... (מלכים-א, יט, יא-יב)".

התיאור הזה מבהיר בצורה ברורה, שכל הקולות והברקים, האש, הרעש והענן, שימשו רק כמבוא להופעת ה'. הופעת ה' האמיתית היא בקול דממה דקה.

"וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל. וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? (שם פסוקים יב-יג)".

מכאן נוכל להשליך על מעמד הר סיני. המעמד הזה החל אמנם ברעמים וברקים, בקולות שופר ובלהבות אש, אולם כל זה, היה רק קידומת לפני הופעת דבר ה'. אם כן, לאיזו מטרה נועדה ההרעשה הכבדה לפני ההופעה האמיתית של דבר ה', שהיא בקול דממה דקה?

התשובה היא, שזה סוג של מבחן מאמץ, שנועד לבחון את יכולתו של הנביא לעמוד בשליחות ה'. כיוון שהנביא נדרש לעמוד בלחץ נפשי עצום מול כל העם, היה עליו לעבור מבחן עמִידוּת איתנה מול איתני הטבע המאיימים, בחזונו של הנביא.

עדיין נותרה השאלה השנייה פתוחה. האם קול ה' הפר את הדממה?

התשובה ניתנת בהמשכו של המדרש שהובא לעיל.

"אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם...קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף... (דברים ה, יח)". אמר רבי שמעון בן לקיש: מהו וְלֹא יָסָף? אלא כשאדם קורא לחברו, יש לקולו בת קול (הֵד). והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לו בת קול (מדרש שמות רבה כט, ט)".

רבי שמעון בן לקיש מפרש את הביטוי "וְלֹא יָסָף" – ולא הוסיף. כלומר, קול נקי, ללא תוספת הֵד חוזר.

תופעת ההֵד, היא תוצאה של פגיעת גלי קול במחסום כלשהו ובחזרתם. על פי זה, לא תיתכן תוספת של הֵד לקול ה', משום שהוא חודר מבעד לכל החומרים, ואין שום מחסום מסוגל לעמוד בפניו.

בהסתכלות מעמיקה יותר נבחין, כי קול ה' איננו קול חיצון המגיע אל עור התוף של האוזן האנושית. קול ה' הוא קול נבואי, הבוקע ממעמקי התודעה, כאדם השומע קולות בחלומו. הקול הפנימי המשמעותי הזה, שהוא קול ה', אינו מפר את הדממה החיצונית. לקול הפנימי הזה, לא יכול להיות הֵד.

הדממה החיצונית לא הופרה בעשרת הדיברות.

שירת הבריאה

תאריך מתן תורה היה בשישי לחודש סיון. הזמן הזה הוא אופייני לשמש אביבית בשמים, המשקיפה על פריחת פרחי האביב. זהו המועד לרחש שדות השיבולים, הממלא את כל העמקים.

האם כזה היה מזג האוויר ביום מתן תורה?

התשובה ניתנת גם בספר תהילים וגם בשירת דבורה הנביאה.

"אֱ-לֹהִים! בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה. אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ... (תהילים סח, ח-ט)".

"...גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה', זֶה סִינַי, מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שופטים ה, ד-ה)".

מה שאמור היה להיות יום אביבי, הפך ליום חורפי גשום. האם זה אומר משהו?

נתבונן מקרוב באחד המופלאים שבפרקי התהילים.

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר. לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן... (תהילים סה, א-ב)".

הפתיח כולל ציווי על האדם להיות דומם. הדומיה נועדה לאפשר הקשבה לשירת הבריאה המופלאה הבוקעת מכל פינה. דומיה זו באה אחרי האביב והקיץ שבהם העולם שר ומהלל בדרכו, בעצם בריאתו.

המזמור הזה, מבטא בשירה את מעגל השנה. הוא פותח באדם ותפילתו בימים הנוראים, משם הוא עובר אל החורף הגשום והסוער. משם אל האביב הפורח, מלוֶּוה בדממה דקה, וחוזר חלילה.

חודש אלול בפתח.

"שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ. דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם (פסוק ג)".

הופעת האדם מלווה בתפילה לבורא עולם. התפילה, היא תפילת הימים הנוראים - ראש השנה ויום הכיפורים. בימים אלו עומד האדם לפני ה', מבקש את סליחתו ומתחנן לכפרת עוונותיו. הוא עושה זאת, על מנת שיהיה זך וטהור, ויוכל להצטרף לכל הבריאה כולה, בשיר הלל לה'.

מכאן לחודש טבת.

• "מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם... (פסוק ח)".

ה' מנווט את רעש הגלים הגבוהים ואת שאונם של רוחות הזעף בים.

• "וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ... (פסוק ט)".

אותות השמים - רעמים וברקים, ממלאים פחד את יושבי קצות הארץ.

• "...פֶּלֶג אֱ-לֹהִים מָלֵא מָיִם... (פסוק י)".

גשם עז ניתך וממלא את כל הנחלים, השוטפים ומתפלגים ליובלי מים.

מה שמתואר כאן הוא חורף, המתפרץ בעוצמה רבה. זרמי מים ורוחות, גשמי עוז מלווים בסופות רעמים וברקים, הם מסממני החורף.

המזמור מסתיים בתמונת האביב.

• "יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה (פסוק יג)".

נאות המדבר יטיפו את תנובתם, והגבעות מסביב תוקפנה בשמחה ובשיר, כחגורה המקיפה את המותניים.

• "לָבְשׁוּ כָרִים הַצּאֹן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר (פסוק יד)".

הכבשים יתעטפו בכרי צמר שהוא לבושם, והעמקים יתכסו בשדות תבואה.

• "יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ (שם)".

השיבולים ינועו ברוח מצד על צד, כרֵעִים וידידים, וממרחקים תישמע שירתם החרישית.

באביב, ה' מדבר אלינו מתוך הוד והדר, מתוך יופיו של הטבע, המאיר פניו אל האדם ומשרה עליו אווירה של קסם והתפעלות.

מכאן חוזרים חלילה אל תחילת המזמור "לך דומיה תהילה". שקט והקשבה לשירת הבריאה.

אנרגיה כבושה

מעמד הר סיני מקפל בתוכו את כל שלושת היסודות, המופיעים במזמור הזה.

• הזמן - חודש סיון, הוא זמן האביב.
• האקלים - חרפי וגשום. אנרגיה, הפורצת החוצה בזמן החורף.
• האדם - בני ישראל ניצבים בחיל ורעדה לפני ה' ברוך הוא, לקבלת תורה.

חידה גדולה מאוד ניצבת לפנינו.

להיכן נעלמת כל העוצמה הפורצת בחורף? להיכן נעלמים הרוחות, הגשמים, השלגים, הברקים והרעמים? לאן נעלמת האנרגיה האדירה הזאת?

התשובה קשורה בחוק שימור האנרגיה המפורסם. יותר נכון, חוק שימור האנרגיה והמסה החומרית.

דומה כי הכול נגנז בגרעינים שבאדמה, הפורחים באביב השקט והנעים. החורף נבלע באביב והאנרגיה נבלעת במסת החומר המופלאה.

נוסחת איינשטיין מגלה, כי בגרגיר אחד של חומר, טמונה אנרגיה אדירה.

מן הנוסחה המפורסמת (E = mc²) אנו למדים, כי האנרגיה שווה למסה כפול מהירות האור בריבוע (²300,000 ק"מ לשנייה). מן הנוסחה הזאת עולה כי בגרם אחד של מסה טמונה אנרגיה השקולה למהירות האור בריבוע (). על פי זה, ב-1 ק"ג אורניום מצויה אנרגיה השווה לאנרגיה המופקת מ-2 מיליון ק"ג פחם. את המשמעות הזו חווה העולם בפצצות האטום שהוטלו על שתיים מערי יפן במלחמת העולם השנייה. חצי ק"ג אורניום והתוצאה היא הרס עצום, השקול לפיצוץ 20 אלף טון חומר נפץ.

בכוח ובהדר

"קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר (תהילים כט, ד)".

הפסוק הזה לקוח מפרק יפהפה בספר תהילים, פרק שאנו אומרים אותו בכל קבלת שבת. עצמת הקולות והברקים, השופר והאש, שהופיעו על הר סיני הם בבחינת - "קוֹל ה' בַּכֹּחַ".

לעומת זאת, הדממה והשקט המוחלט שהשתררו בעקבותיהם, הם גילוי של - "קוֹל ה' בֶּהָדָר".

ההדר שבמראה הבריאה, מכסה על אנרגיה עצומה הגנוזה בתוכו. גם ההדר שבעשרת הדיברות, מכסה על אור ה' האינסופי המתגלה דרכם.

קולו של בורא עולם מתגלה לעם שלם פעם אחת בהיסטוריה ועם ישראל חי מכוחו עד עצם היום הזה.

המזמור פותח בפסוק הבא.

"מִזְמוֹר לְדָוִד...הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ... (תהילים כט, א-ב)".

תייחסו לה' את מקור הכבוד והעוז. כלומר, האמינו בכל לב, כי מקור העוז והכוח הוא ה' ומתוך כך, תנו כבוד לשמו.

נדלג לסיומו של המזמור.

"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהילים כט, יא)".

חז"ל לימדו אותנו כי שמו של ה' הוא "שָׁלוֹם". המקור הוא בפסוק: "...וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם... (שופטים ו, כד)".

פירושו של דבר הוא, שאור ה' המצוי בתוך תוכו של החומר, הוא המאחד בצורה מושלמת את אין סוף הפרטים, שמהם מורכב היקום כולו.

הווי אומר, אם תייחסו לה' את מקור הכבוד והעוז, כפי שראינו בפסוק הראשון. ה' יכבד את עמו באותו כבוד עצמו שעמו מכבד אותו. בזכות האמונה והאֵימון, כי הוא מקור העוז והשלום, ה' יגמול לעמו במתנת עוז ושלום. ה' יתן כוח לעמו ישראל ויברך אותם בשלום ובאחדות אמת.

השילוב הזה בין עוז ושלום, הוא תוצאה של שילוב בין כוח להדר.

ראינו לעיל, כי בתוך כל גרגר מן היקום טמון כוח גרעיני אדיר המלכד אותו. זהו אותו כוח שמשתחרר בפיצוץ הגרעיני. מכאן שבתוך השלום טמון כוח עצום הנקרא עוז, המשתחרר בעת מלחמה. משום כך, ראשית - "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן", ובאמצעות העוז הפנימי הזה "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

נשוב אל מזמור כ"ט בתהילים ונתבונן בסדרת הפסוקים המתארים את הכוח וההדר. שבעה קולות מוזכרים כאן וכנגדם תקנו חז"ל שבע ברכות בתפילת שבת (ברכות כט.).

• "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים, ה' עַל מַיִם רַבִּים (פסוק ג)".
• "קוֹל ה' בַּכֹּחַ... (פסוק ד)".
• "...קוֹל ה' בֶּהָדָר (שם)".
• "קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים... (פסוק ה)".
• "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ (פסוק ז)".
• "קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר... (פסוק ח)".
• "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת... (פסוק ט)".

בסך הכול שִשה קולות כוח עוצמתיות, ועוד קול אחד ויחיד, מלא בהדר מלכות. המספרים האלה מובילים אותנו לששת ימי השבוע, המייצגים את העשייה העוצמתית, וליום השבת שעליו נאמר "...וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד (פסוק ט)", דומייה והתייחדות עם האור האלוקי.

חרדת קודש

הציר הזה, המאחד כוח והדר, מוצא את ביטויו בדברי חז"ל, הנראים במבט ראשון תמוהים.

הגמרא מחפשת מקור להלכה הזו. "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". בתשובה, מצטטת הגמרא את הפסוק ממזמור כ"ט בתהילים.

"...הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ".

בכדי לקשור את הפסוק הזה אל ההלכה המחייבת תפילה מתוך כובד ראש, מוסיפה הגמרא ואומרת:

"אל תקרי בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ אלא בחרדת קודש (ברכות ל:)".

כלומר, עלינו להחליף את המילה "הדר" ב"חרדה". אמנם נכון הוא שבאותיות האל"ף בי"ת העבריות, האות ה' והאות ח' דומות גם בכתיבתן וגם בהגייתן בהיותן אותיות גרוניות. אולם, היפוך המשמעות, מ"הדר" ל"חרדה" הוא תמוה.

כל המאמר הזה שכתבנו, מלמדנו כי דברי חז"ל הם עומק כוונת המזמור. כֹּל כֻּלּוֹ של המזמור בא לבטא את הקשר בין הכוח (חרדה) לבין ההדר (הכבוד), או את הפנימיות העוצמתית עם החיצוניות המלכותית.

הכול יודעים, כי בליבת כדור הארץ כלואה אש אדירה, מבעבעת בנהרות של לבה רותחת. מידי פעם מתפוצצים הרי געש, הפולטים מתוך לועם מיליוני טונות של לבה רותחת אדומה, מְּלוּוָה באפר געשי ובטונות של סלעים מותכים.

למרות הכול, פניו של כדור הארץ שקטים ורגועים.

גם האדם נראה שקט ורגוע, למרות שבתוך תוכו קיימים זרמי כוח אדירים, הפורצים מידי פעם בכעס שלא ניתן לשליטה. חז"ל הגדירו את השילוב בין הַפְּנִים הגעשי של העולם לבין חיצוניותו הרגועה בלשונם המדהימה.

"כל העולם כולו ככיסוי קדרה לגיהינום (פסחים צד.)".