ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת משפטים / תשע"ד

ברית עולם

ברית שמים וארץ

למרגלות הר סיני, נחתם הסכם כריתת ברית בין ה' ובין עמו ישראל, כפי שמתואר בפרשה:

"וַיִּקַּח (משה) סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם (דם הקרבנות) וַיִּזְרֹק עַל הָעָם.

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות כד, ז-ח)".

הברית הזאת שנכרתה בין ה' ובין ישראל, היא הקומה השלישית בשרשרת הבריתות אשר נכרתו בין ה' ובין עמו. בזכות הבריתות האלו, העולם קיים ואיננו חרב, כפי שנלמד בהמשך.

נתבונן בזוג הפסוקים הבאים, מספר ירמיהו:

• "כֹּה אָמַר ה', אִם תָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה בְּעִתָּם".
• "גַּם בְּרִיתִי תֻפַר אֶת דָּוִד עַבְדִּי מִהְיוֹת לוֹ בֵן מֹלֵךְ עַל כִּסְאוֹ וְאֶת הַלְוִיִּם הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתָי (ירמיהו לג, כ-כא)".

ה' מכריז, אם מישהו יצליח לבטל את תופעת היום והלילה (סיבוב כדור הארץ סביב צירו), הוא גם יצליח לבטל את התחייבות ה' למלכות בית דוד ולשבט הלוי.

במילים אחרות, כפי שחוקי הטבע בלתי ניתנים לעִרעור, כך התחייבותו של ה' למלכות בית דוד ולכהונת שבט לוי, היא מוחלטת ובלתי ניתנת לעִרעור.

על פי פירוש זה, שני הפסוקים האלו ביחד מביעים מסר אחד.

ירמיהו הנביא ממשיך את אותו רעיון, בעוד זוג פסוקים.

• "כֹּה אָמַר ה'. אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
• "גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם... (שם, פסוקים כה-כו)".

גם זוג הפסוקים האלו מביעים רעיון אחד.

כלומר, אם תופר הברית הקובעת את חוקי השמים והארץ (דבר שלא יקרה לעולם), תופר גם הברית עם זרע יעקב וזרע בית דוד.

מסיבה שאינה ברורה בשלב זה, נהגו חז"ל לצטט את הפסוק הראשון בלבד, כאילו היה עומד בפני עצמו ומתחלק לשתי צלעות מקבילות. התוצאה המתקבלת תהיה שונה לגמרי:

                "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה - חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

כלומר, אלמלא הברית שה' כרת (לא ברור איזו ברית), חוקי הטבע היו מתבטלים (העולם היה חרב).

מוזר, איך לוקחים חז"ל שני פסוקים הקשורים בהוראה אחת, מנתקים ביניהם ומציגים הוראה אחרת? ומלבד זאת, כעת לא ברור לאיזו ברית מתכוון הפסוק!

את התשובה לשאלה הראשונה מספק רבי אמי במסכת מגילה:

"אמר רבי אמי: אלמלא מעמדות (קרבנות, המחייבים את בעליהם לעמוד על ידם בשעת הקרבתם), לא נתקיימו שמים וארץ, שנא' "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (מגילה לא:)".

רבי אמי מפרש, שהברית שבזכותה העולם קיים, היא הקרבת עולת התמיד יום ולילה. רבי אמי לא מציין היכן מצינו שנכרתה ברית על הקרבת קרבן.

במקום אחר מוסיפים חז"ל עוד שתי בריתות אחרות, שבלעדיהם העולם לא היה מתקיים:

(1) ברית המילה. (2) ברית התורה.

• ברית המילה – "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (בראשית יז, יא)".

"רבי אומר: גדולה מילה, שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ. שנא' "אִם לֹא בְרִיתִי... (שם)".

• ברית התורה – "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם (שמות כד, ז)".

"אמר רבי אלעזר: גדולה תורה, שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ. שנא' "אִם לֹא בְרִיתִי... חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (נדרים לב.)".

לסיכום. שלושה כריתות ברית הוזכרו כאן: 1) ברית הקרבן. 2) ברית המילה. 3) ברית התורה.

חידת ברית הקרבן עדיין לא נפתרה. היכן מצינו בתורה ברית הקשורה לקרבן?

נשוב ונציג את המקור בספר ירמיהו (זוג פסוקים):

• "כֹּה אָמַר ה'. אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
• "גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם... (ירמיהו לג, כה-כו)".

כבר ציינו לעיל, שחז"ל הפרידו את הפסוק הראשון שהוא יחידה אחת עם הפסוק הבא אחריו, והעמידו אותו בפני עצמו עם הוראה שונה. שוב תחזור השאלה שנשאלה לעיל: מה ראו חז"ל לסטות מפשט לשון הכתוב, על ידי קטיעת הפִסקה הראשונה לשנים?

ברית הקרבן

נפתח במקור לברית הקרבן ובסגולתו כמגן על העולם מהתמוטטות.

מיד אחרי המבול, מודיע ה' לנח על כריתת ברית. כלומר, הסכם דוּ צידי, אשר מטבע הדברים מכיל התחייבות משני הצדדים. במסגרת זו, ה' מצידו מתחייב, שלא יהיה עוד מבול אשר ישחית את העולם.

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים (כורת) אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם...וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (בראשית ט, ט-יא)".

התחייבות ה' היא ברורה. מה מתחייב נח במקביל?

נח מתחייב בשבע מצוות (שבע מצוות בני נח), ששיאם היא המצווה - "פְּרוּ וּרְבוּ".

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָה (בראשית ט, ז)".

המצווה הזאת כוללת בתוכה את כל שבע מצוות בני נח. דהיינו, לא לרצוח, לא לגזול, לא לקטוע אבר מן החי ולנהוג על פי חוק ומשפט וכו'. כיצד?

הרעיון הוא, להיות שותף עם ה' בבניינו הנכון והתקין של העולם, כולל סדרי חברה ויחסי אנוש. זו היא מהות שבע מצוות בני נח. כלומר, ה' מתחייב לא להחריב את העולם ואילו נֹח ובניו התחייבו לכוננו ולבנותו, לפתחו ולבססו.

כאן נכונה לנו הפתעה. ה' כורת ברית גם עם החיה, הבהמה והעוף.

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם...וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה... (שם פסוק ט)".

כיצד ניתן להסביר ברית בין ה' ובין בעלי חיים, שאינם ברי דעה? מה תהיה התחייבותם?

נחזור כמה פסוקים אחורה (סוף פרק ח). מיד אחרי יציאתו של נח מן התיבה, הוא בונה מזבח לה' ומקריב עליו קרבן מן הבהמה ומן העוף הטהורים.

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (שם פסוק כ)".

כיצד ה' מגיב?

"...וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (בראשית ח, כא)".

מכאן אנו למדים, כי הקרבנות שהאדם מקריב מבעלי החיים הטהורים, הם העירבון שעולם החי לא יושמד. הקרבת קרבן היא תחליף להקרבת נפש האדם לה'. אדם המקריב את נפשו, נותן את כל אשר לו.

פירוש הפסוק אפוא, יהיה כך:

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם...וְאֵת (יחד עם) כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם...".

כלומר, ה' כורת ברית עם האדם, הלוקח אתו את בעלי החיים.

נתמקד בכוונת הפסוק הזה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

מדוע נתקללה האדמה? התשובה היא, בעבור האדם! כך בדיוק אמר ה' לאדם הראשון:

"...אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... (בראשית ג, יז)".

כלומר, היות ותכלית העולם הוא האדם, והאדם הזה חטא ונגזרה עליו כליה, מה טעם יש כעת לאדמה שנבראה למענו?

כעת, משתנים הכללים. לא עוד השחתת העולם והארץ בעוון האדם כפי שהיה במבול.

"לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם".

כיצד זה מתאפשר?

הכללים החדשים מחייבים את התערבות ה' בהענשת האדם לפני שיגיע לשיא הקִלקול, ובכך לא יגיע העולם לסף כליה. בנוסף, ה' מקצר את ימיו של האדם, כדי שלא יגיע בחייו הארוכים להגדשת סאת עוונותיו. כלומר, כדי לא להגיע לנקודת האל-חזור, הוגבלה הבחירה החופשית. כעת, כשלא יתאפשר לבני אדם להגיע לגזירת כליה, לא תהיה גם השחתת האדמה בעבורו.

על פי ההנהגה הזאת, עתיד האדם לתקן את מעשיו בשנותיו הבוגרות, ויהיה טעם בקיום האדמה.

"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (יצר לב-מה שהלב מייצר) ".

זאת אומרת, הרוע שֶיוֹצֵר לבו של האדם, הוא מסיבת נעוריו (ימי הנעורים הם סיבת הרוע).

כשיגיע לבגרות, עתיד האדם להיטיב את דרכיו. לכן כבר מלכתחילה אין זה נכון להשחית את האדמה בעבורו.

ניקח את המין האנושי כולו לאורך כל ההיסטוריה. נכון שהדורות הראשונים חטאו, אך הם נחשבים כימי הנעורים של האנושות לגבי ימיה הבוגרים והמשכיותם.

על פי זה אומר ה': לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור הרוע שֶיָצַר האדם בגלל נעוריו, או בעבור האנושות שקִלקלה בשחר נעוריה. זאת, מפני שאני רואה, שבהמשך, הוא הולך ומתקן את עצמו וגם האנושות משתכללת.

הנה ההוכחה. בדור המבול נאמר:

"...וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם (בראשית ו, ה)".

כלומר, כל המחשבות שלב האדם מייצר כל היום, הם רק רע.

לא כן נח, המכיר טובה לה' על הצלתו, ומקריב קרבן מנדבת לבו! ולא רק נח.

עתיד לקום צדיק בשם אברהם שיקדש שם שמים, ועתיד לקום עַם קדוש בשם עַם ישראל, שיקדש את שם ה'. למענם ה' מתחייב: "...לֹא אֹסִף...לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי (בראשית ח, כא)".

מה כתוב בהמשך?

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".

כלומר, ה' מתחייב שהיום והלילה, הקיץ והחורף וכל חוקי הטבע יישמרו לנצח נצחים, ולא יחזור העולם לתוהו ובוהו.

זוהי הברית, אליה רמז הכתוב שצוטט לעיל בראש המאמר.

"...אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו לג)".

כלומר, אני כרתי ברית עם נח ועם בניו שלא אביא מבול שישבש את סדרי העולם וחוקיו, כולל סדרי היום והלילה.

כל זאת, בזכות הקרבנות שהקריב נח, שהם סמל להכרת הטוב. כלומר, ברית הקשת שהציב ה', היא למעשה ברית הקרבן.

ברית אברהם

הברית עם נח ובניו משתכללת ובונה קומה שנייה. זו היא ברית המילה שנכרתה עם אברהם אבינו. ה' משכלל ומחזק את מחויבותו וקישורו לאברהם אבינו ומצווה עליו לערוך ברית מילה.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ...לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים... (בראשית יז, ז)".

ה' מחזק את התחייבותו הראשונה שלא להחריב את העולם ומוסיף עליה עוד התחייבות. להוציא מחלציו של אברהם עם גדול, שיירש את ארץ ישראל וה' יהיה לו לאלקים (לאברהם ולזרעו).

על פי זה, גם ברית המילה בנויה על הפסוק המקורי "...אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

מכאן לקומה שלישית.

ברית עָם

לפני יציאתו ממצרים, נימול עם ישראל כאיש אחד לקראת כריתת ברית גבוהה יותר ועמוקה יותר. הברית הזו היא ברית התורה בהר סיני. לא רק ברית עם אדם יחיד אלא בין ה' ובין אומה שלמה.

זו הברית הנזכרת בפרשת השבוע "משפטים" ושבה פתחנו את המאמר:

"...וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות כד, ח)".

הקומה השלישית הזאת, ברית התורה, היא הקומה השלישית של ההתחייבות הראשונה לנח. גם היא מיוסדת על הפסוק המפורסם שנזכיר אותו שוב:

"...אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".

בסיכומו של דבר, לפנינו שלוש בריתות הבנויות כשלוש קומות, שעליהם העולם מתקיים:

1) ברית הקרבן. 2) ברית המילה. 3) ברית התורה.

נשוב ונציג את המקור בספר ירמיהו (זוג פסוקים).

• "כֹּה אָמַר ה'. אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
• "גַּם זֶרַע יַעֲקוֹב וְדָוִד עַבְדִּי אֶמְאַס מִקַּחַת מִזַּרְעוֹ מֹשְׁלִים אֶל זֶרַע אַבְרָהָם... (ירמיהו לג, כה-כו)".

תמצית שני הפסוקים האלה היא זו: עם ישראל יחזור לארצו, יִיבָּנֶה בה, יִיבָּנֶה המקדש, יופיע משיח בן דוד והכוהנים יחזרו לשרת בקודש. זו הבטחה שתתקיים ולא תופר, כשם שלא תופר ברית חוקי הטבע.

חז"ל ביקשו להדגיש כי הברית עם ישראל נכרתה בהר סיני והתבססה על השלבים הקודמים.

1) קרבן (לבני אנוש), 2) מילה (לזרע אברהם), 3) תורה (לעם ישראל).

כדי להבליט את שלושת הבריתות, התמקדו חז"ל בפסוק הראשון והפכו אותו למוקד תשומת הלב. כלומר, חז"ל שמרו על עומק כוונת הכתובים באמצעות סימן קצר לזיכרון, שהוא הפסוק הראשון.

אותות

לכל אחת משלושת הבריתות שהוזכרו לעיל, הוצמד סימן ואות. תפקיד האות הוא לשמר את הברית ההדדית לעולם.

לברית בין הקב"ה ובין האנושות, נבחרה הקשת בשמים, שתהיה לאות ברית לבלתי החריב את העולם בשנית.

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (בראשית ט, יז)".

נזכיר בקיצור את מהות אות הקשת. כאשר מופיעה הקשת בשמים, אות הוא כי קרני השמש פוגשות בטיפות המים, והאור הלבן של השמש מתפצל לשבעת גווניו. בזמן המבול, העננים כיסו את פני השמים ולא היה מגע בין קרני השמש לטיפות הגשם, משום כך לא הייתה אז קשת. ה' מתחייב לפזר את העננים ולתת לקרני השמש להיראות, וזוהי הקשת.

הקשת מזכירה לבני אדם את התחייבותם המקבילה לפרות ולרבות ולפתח את העולם.

לברית בין ה' ובין עמו ישראל נבחרו שלוש אותות.

• לברית התורה בין ה' ובין עם ישראל המקיימת את היחס המיוחד בין ה' לעמו, נבחרה השבת אות לעולם.

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם...

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת...בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם... (שמות לא, יג-יז )".

• לברית המילה בין ה' ובין כל יחיד ויחיד מזרע אברהם יצחק ויעקב, נבחרה פריעת עור הערלה (גילוי הבשר), לאות.

"הִמּוֹל יִמּוֹל"...שתי מילות. מילה ופריעה (דברים רבה ו, א)".

• לברית הקרבן בין ה' ובין עם ישראל לקיום העולם, נבחר המלח לאות ברית.

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא ב, יג)".

נרחיב ונפרש את ברית המלח ומשמעותה. ברוב המקומות בתורה ובנביאים, מוזכר המלח כסימן לכיליון וחוסר צמיחה וגידול.

על סדום וחברותיה נאמר:

"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה... (דברים כט, כב)".

זו הסיבה, שאשתו של לוט נהפכה לנציב מלח. היא הביטה מאחריה אל סדום ובכך יצרה קשר עין ולב עם עיר החטאים שנהפכה למלח. גזר הדין הנורא על סדום פגע גם בה והיא נהפכה למלח.

בספר ירמיהו נאמר:

"...אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב (ירמיהו יז, ו)".

המלח המפוזר על הקרבן בא להזכיר מה היה קורה לולא הקרבן. בלעדי הקרבנות אין ברית והעולם יהיה ללא קיום, בדיוק כאילו נמלח במלח.

משחרב בית המקדש ובטלה עבודת הקרבנות, הוקדשה התפילה לביטוי מקביל לקרבן, בבחינת

"...וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג)".

נוכל לסכם ולומר, שהברית היסודית היום שעליה מושתת קיום העולם, הוא הקשר בין האדם לבין בוראו באמצעות התפילה.

מעליה, הברית בין כל יהודי לבין ה', באמצעות ברית המילה.

ומעל הכול, הברית בין עם ישראל לבין ה' אלוקי ישראל, באמצעות ברית התורה.