ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת תצוה / תשע"ד

תדיר ומקודש

תדירות ופישרה

המשנה במסכת הוריות מוסרת בידינו מפתח לסדרי הקדימויות במצוות. מי קודם למי, מה קודם למה.

"כל התדיר מחבֵרו קודם את חבֵרו, וכל המקודש מחבֵרו קודם את חבֵרו (הוריות יב:)".

אנו רואים שתי אמות מידה לקדימויות במצוות.

• תדירות.   ב) קדושה.

את קדימות התדיר נוכל להדגים באמצעות הלכות קריאת התורה. בראש חודש טבת שהוא באמצע חג החנוכה, עולים לקריאת התורה ארבעה מתפללים. שלושה ראשונים קוראים בפרשת ראש חודש, שהיא תדירה יותר (פעם בחודש). הרביעי קורא בפרשת הנשיאים (זו הקריאה שקוראים בחנוכה), שהיא פחות תדירה (פעם בשנה).

את קדימות המקודש אנו רואים, בהעדפת הכהן ובהזמנתו ראשון לקריאה בתורה.

מהו המֶסֶר המועבר במתן זכות קדימה למקודש מחבֵרו?

כשנעמיק חקור נגלה, כי כשאנו מקדישים משהו, אנו שולחים אותו למקום סכנה, אל חזית העמדות הקדמיות. בקו הראשון, שהוא חזית האש, ניצב הקרבן שיישרף על גבי המזבח. בקו השני מאחריו, יעמוד הכהן, המקודש לעבודת ה'. הכהן יודע, כי במידה ולא ידייק בעבודת הקודש, הוא עלול לסכן את חייו.

על תפקידו זה של הכהן, אנו למדים מתגובת הקב"ה על תלונות בני ישראל. אחרי המגפה בעדת קורח, ברגע של ייאוש אומר עם ישראל למשה:

"וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ (במדבר יז, כז-כח)".

כלומר, מי יגן עלינו מפני קדושת משכן ה'?

בתגובה מודיע ה' לאהרן, שהכוהנים הם המגן החי על בני ישראל מפני פגיעתה של אש הקודש:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח, א)".

אמור מעתה, הכהנים נשלחים לחזית האש האלוקית המסוכנת והם אמורים להגן בגופם על בני ישראל.

הדוגמא הכואבת ביותר ניתנה על ידי שני בני אהרן - נדב ואביהוא, ששילמו בחייהם על טעות בעבודת הקודש.

מטעם זה, ברור מדוע המקודש מחבֵרו קודם את חבֵרו. מי שנשלח קדימה למקום הסכנה בעבודת ה', ראוי שתהיה לו זכות קדימה, כדברי חז"ל ביחס לכהן.

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב (ויקרא כא, ח)", תנא דבי רבי ישמעאל: וְקִדַּשְׁתּוֹ - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון (נדרים סב:)".

לאחר שהתברר הטעם לקדימות המקודש, ניתן את הדעת לקדימות התדיר.

המקור המובא בגמרא, הוא הפסוק הבא:

"מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה (במדבר כח, כג)".

כלומר, יש להקדים את עולת הבוקר מפני שהיא תמידית ותדירה יום יום. אין ספק כי באמצעות מתן זכות קדימה, אנו מביעים יחס של הכרה והוקרה.

מה יש בתדיר, שהופך אותו למועדף?

חז"ל הצמידו לקרבן התמיד הקרב יום יום ללא הפסקה (או לתפילה בזמן שאין קרבן), את הפסוק הבא:

"... אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיהו לג, כה)".

כלומר, התדירות הגבוהה קשורה ליסודות הקיום, שהם חוקות שמים וארץ.

הדוגמא הבאה תמחיש את הקשר בין תדירות לבין ערכים חיוניים וקיומיים.

מזון הוא מוצר חיוני, אך המים חיוניים ממנו. עובדה מוכחת היא, שאפשר לחיות תקופה ארוכה ללא מזון, הרבה יותר מאשר ללא מים. חיוני משניהם, הוא החמצן שבאוויר. מספר רגעים ללא אוויר לנשימה עלולים לגרום נזק מוחי ללא תקנה, עד כדי איבוד חיים. הלב והמוח פועלים בתדירות הרבה יותר גבוהה. כל הפסקה ולוּ הקטנה ביותר בפעילותם תִגרום הפסקת חיים.

טבלת דירוג התדירות מן היותר חיוני אל הפחות חיוני תיראה כך: פעילות מוחית, לבבית, נשימתית, שתייה, אכילה.

המסקנה חדה וברורה. ככל שהתדירות יורדת כך פוחתת מידת החיוניות, המצדיקה מתן זכות קדימה.

בשלב זה, נוכל לנסח את שני הכללים בסדרי הקדימויות, באופן הבא.

• היסוד הקיומי (תדיר).     2) היַעַד הא-להי (מקודש).

כעת תתעורר השאלה הבאה:

מה קורה כאשר מצווה אחת מאופיינת בתדירותה הגבוהה ומצווה אחרת מאופיינת בקדושתה הרבה. מי קודם למי, היסוד הקיומי או היעד האלוקי?

על פי ההלכה, במקרה כזה חובת הקדימות מתבטלת וניתן להקדים איזו מצווה שרוצים. מכאן המסקנה, ששניהם שקולים זה כזה.

תדירות ותמידיות

בהמשך לדברי המבוא האלו, נבדוק כמה פעמים והיכן, מופיעה המילה "תמיד" בתורה.

מתברר כי המילה 'תמיד' מופיעה שמונה עשרה פעמים בתורה. מתוכם, שבע עשרה פעמים המילה 'תמיד' צמודה למצווֹת המשכן והכהונה, שהם היעדים האלוקיים המקודשים. עוד פעם אחת מחוברת המילה 'תמיד' לארץ ישראל, המקודשת מכל הארצות.

תוצאה זו מלמדת, כי הקדושה והתמידיות מחוברים יחדיו. החיבור הזה יוביל אותנו לשתי מסקנות יסודיות:

• כשמגיעים לדרגת הקודש, חובה לשמור על תמידיות.
• עבודות הקודש והמקדש, חיוניות להתפתחותו הרוחנית הבריאה של עם ישראל, בארץ ישראל.

נמשיך ונעמיק בהבנת המושגים האלה, וננסה להבחין בין המושג 'תמיד' שבו משתמשת התורה, אשר מבטא 'קביעות', לבין המושג 'תדיר' שבו משתמשים חז"ל ואשר מבטא 'מחזוריות'.

שהתורה אומרת "עולת תמיד", היא מתכוונת לומר, שהקרבת הקרבן הזה תהיה קבועה לעולם, בזמן שנקבע לה.

לעומת זאת, כשחז"ל אומרים 'כל התדיר מחבֵרו', הם מתכוונים לפעולה שחוזרת על עצמה בתדירות מסוימת. 'התדיר מחבֵרו' פירושו, מספר הופעותיו המחזוריות בפרק זמן זהה, גדול מחברו.

תדירות עולת התמיד היא פעמיים ביום. משום כך היא קודמת לקרבן המוסף שתדירותו היא שבועית, דהיינו אחת לשבוע ביום השבת. מכאן, שתפילת מנחה החוזרת בתדירות יומית, קודמת לתפילת מוסף.

האם נוכל לאחד את ההגדרות תמיד ותדיר? כלומר, מי שהוא תדיר במחזוריותו, הוא גם תמיד בקביעותו הרצופה?

נתבונן במצוות הדלקת הנרות, בה פותחת פרשת תצוה.

"... וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ)".

למה מתכוונת התורה באומרה: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד?

אם הכוונה היא לרציפות של עשרים וארבע שעות ביממה, זה יסתור את הפסוק הבא:

"... יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'... (שם, פסוק כא)"?

מכאן משמע, שחובת נר דלוק קיימת רק בלילה! אם כן, כיצד תתפרש המילה 'תמיד'?

לפתרון הבעיה נציג פסוק שלישי:

"מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד... (ויקרא כד, ג)".

על פי הפסוק הזה, באומרה "תָּמִיד", מתכוונת התורה למחזוריות קבועה בכל לילה. האם בשל כך תִּידַחֶה לגמרי הבנת הפסוק "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" במשמעות נר דלוק ברציפות עשרים וארבע שעות ביממה?

חז"ל אינם סבורים כך.

רצף ומחזוריות

"...אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח, ב)".

שומע אני שיהו דולקים לעולם? תלמוד לומר מערב עד בֹּקֶר. אי מערב עד בֹּקֶר, יכול כולם מערב עד בֹּקֶר? ת"ל להעלות נר תמיד, זה נר מערבי. שיהיה נר מערבי דולק תמיד שממנו מדליק בין הערבים (ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשיט)".

כלומר, לא הייתה טעות בהבנה, שהמילה "תמיד" מלמדת על רציפות יומם ולילה. אלא שאין היא מכוונת לשאר הנרות. היא מכוונת לנר המערבי בלבד. הנר המערבי היה דולק ברציפות, למרות שכמות השמן שבו הייתה זהה לשאר הנרות. הנס הגדול הזה היווה עדות חותכת שהשכינה שורה בישראל. ממנו היו מדליקים את שאר הנרות, ועל ידי זה כל הנרות היו ניזונים מן הנס!

יוצא אפוא, שהמילה "תמיד" המוזכרת בהקשר להדלקת המנורה, מתפרשת בשני אופנים. בשאר הנרות כוונתה למחזוריות קבועה בתחילת כל לילה דהיינו "תדיר", ואילו בנר המערבי, כוונת המילה "תמיד" היא לרצף קבוע של יום ולילה, עשרים וארבע שעות.

המסקנה המתבקשת היא זו:

הרצף הניסי מזין את המחזוריות הקבועה.

נשוב לדוגמת הנשימה. הרצף הקבוע והניסי של השאיפה לחיים, אשר נטע בנו הקב"ה, היא המזינה את התדירות הקבועה של הנשימה.

תובנה זו תוליד מסקנה מדהימה, המבוססת על אותה תופעה, אבל בכיוון ההפוך:

אם אנחנו נשמור על מחזוריות קבועה, הקב"ה יפעל לשמירת הרצף הניסי.

פירושו של דבר הוא, שכל מצווה שאנו עושים במחזוריות קבועה, תזכה לליווי צמוד של הקב"ה ותזכה לשמירה עליונה ופלאית.

לחם הפנים

הפעולה המחזורית ב'לחם הפנים' היא עריכת הלחם. עריכת הלחם במקדש כללה החלפת הלחם הישן בחדש, והיא הייתה מתבצעת בכל שבת:

"בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (ויקרא כד, ח)".

לחם הפנים שיקף נס גדול. הנס התבטא בכך שהלחם היה נשמר חם וטרי בסוף השבוע, בדיוק כפי שהונח בתחילתו. כלומר רצף מתמיד של חום וטריות מוּנְחֶה בידי שמים, היה מלווה את העריכה המחזורית הקבועה בכל שבת, שהייתה בידי אדם.

כיצד יתפרש הפסוק הבא?

"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד (שמות כה, ל)".

שני תנאים נחלקו בפירוש הכתוב, תנא קמא ורבי יוסי.

לדעת תנא קמא, החלפת לחם הפנים הייתה מתבצעת בו זמנית. שני כוהנים היו מושכים את הלחם הישן, ובה בעת שני כוהנים אחרים היו מניחים את הלחם החדש כדי שלא יוותר השולחן רגע אחד ללא לחם. כלומר, הוא פירש את המילה תמיד כפשוטה – קביעות רצופה כל העת.

לא כן דעת רבי יוסי.

"תניא. רבי יוסי אומר: אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום...".

לדעת רבי יוסי, המילה תמיד מבטאת רצף ניסי של ליווי שמימי קבוע כל העת, והיא מכוונת לחום ולטריות של הלחם, גם אחרי שהוסר מעל השולחן.

דבריו של רבי יוסי היוו השראה לדימוי המופלא של רבי אמי:

"אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה... (יהושע א, ח)".

הוסיף רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי, לחדד את המשמעות הזו לחיי היום יום.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (מנחות צט:)".

בהמשך הגמרא יש דיון, האם לפרסם את הידיעה הזאת או לא. הדעה הראשונה פוסקת.

                "ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ".

הסיבה שקופה, כדי שעמי ארצות לא יִתַּלוּ בהיתר הזה על מנת להישמט מתלמוד תורה.

אך יש שם גם דעה הפוכה:

                "רבא אמר: מצווה לאמרו בפני עם הארץ".

טעמו ונימוקו של רבא הוא, לעודד את עמי הארץ. שגם עם הארץ יידע כי הוא שייך למקבלי התורה ולא יתייאש ויפרוש.

ההקבלה המדהימה הזאת מלמדת, כי קביעת עיתים ללימוד תורה ביום ובלילה, היא פעולה קריטית וגורלית בחשיבותה, גם אם היא קצרה ביותר וגם אם כל הנאמר בה הוא רק פרשת קריאת שמע.

נסביר את המשמעות הגלומה באמירה הזאת. יוצא אפוא, שאם אדם קובע עתים לתורה, עת ליום ועת ללילה, ה' יזכה אותו ברצף של נס בין עת לעת, שייחשב לו כאילו הוא עסק בתורה ברציפות.

הווי אומר, שאדם הלומד כל יום בשעה קבועה, יזכה לליווי רצוף של הקב"ה, שישמור על קביעותו, מעֵין הנר המערבי ומעֵין לחם הפנים.

כמו כן, אדם המתפלל כל יום בשעות קבועות, הקב"ה יזכה אותו בנֵס רצוף שיסיר את כל המניעות האפשריות, העלולות לבטל את קביעותו.

השאלה השנייה שאדם נשאל כשהוא עולה לבית דין של מעלה היא זו:

                "קבעת עיתית לתורה? (שבת לא.)".