פרשת כי תשא - חרות על הלוחות

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת כי תשא / תשע"ד

חרות על הלוחות

לוחות הברית

עם ישראל חווה הֶלֶם וזעזוע, עם שבירתן של לוחות הברית, שעליהם היו כתובים עשרת הדברות. ימים רבים עמד משה רבנו בתפילה ותחינה עד שנתבשר על ביטול גזירת הכליה על עם ישראל. מיד אחר ביטול הגזירה, נצטווה משה להכין לוחות חדשים שיהוו תחליף ללוחות השבורים.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... (שמות לד, א)".

בין הלוחות הראשונים לבין האחרונים, לא היה שֹׁנִי, לא בתוכן הכתוב ולא בזהות הכותב. כאן וכאן הכותב הוא הקב"ה, ובשניהם התוכן זהה.

"... וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת (השניים) אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שם)".

גם החומר ממנו היו עשויים לוחות הברית, היה זהה. אלו ואלו היו לוחות אבן. השֹׁנִי היחיד היה בעיצוב הלוחות. את הלוחות השניים חצב וסיתת משה רבנו, בעוד שהלוחות הראשונים עוצבו בידי הקב"ה.

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב טז)".

לא ברור במה זה בא לידי ביטוי. האם היה שֹׁנִי מהותי ולא רק איכותי, בין לוחות אבן מעשה ידי ה' לבין לוחות אבן מעשה ידי אדם? אין ספק שלהדגשה הזאת של התורה יש משמעות עמוקה ועלינו לזהותה.

כתיבה דו כיוונית

כדוגמא ליצירה אלוקית, ניקח את גוף האדם. תוכנית התפתחותו של בן אנוש, כתובה ומוצפנת בתוך גרעינו של כל תא ממיליארדי תאי הגוף. הצופן הגנטי מכתיב את התפתחותו הייחודית של כל אדם והופך אותו לייחודי שאין שני לו. הכול יודעים כי אצבעות הידיים אינם מפוסלות מתוך גוש אחיד של כף היד, אלא צומחות מתוכו בהתאם לתוכנית הפנימית. כך העיניים וכך הריסים וכו'.

תוכנית מוצפנת אינה בלעדית לגוף האדם. גם העולם כולו הלך והתפתח מנקודה זעירה על פי תוכנית אלוקית קבועה מראש. תוכנית זו, היא אשר תכננה את ההרים והגבעות, העמקים והגיאיות, ערוצי הנהרות והאוקיאנוסים הגדולים. את זאת אנו למדים מן הגמרא במסכת חגיגה:

"אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו... והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אני א-ל ש-די"? אני הוא שאמרתי לעולם די (חגיגה יב.)".

גם לוחות האבן הראשונים אינם כשאר אבנים. הם נבראו בערב שבת בין השמשות, כדברי המשנה במסכת אבות:

                "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות... והכתב והמכתב והלוחות... (אבות, פ"ה מ"ו)".

הלוחות, כשאר מעשה בראשית, נוצרו באותה מתכונת של צמיחה מתוך גרעין שהלך ותפח על פי התוכנית האלוקית הגנוזה בו. התוכנית הכתיבה את התפשטות האבן במקומות מסוימים ואת אי התפשטותה במקומות אחרים, בהתאם לתבנית הכתב של עשרת הדברות.

לא כן הלוחות השניים.

גוש האבן חוצב מן ההר וסותת בידי משה. הסיתות הפך אותו למשטח אחיד, שעליו יחרוט ה' את עשרת הדיברות. החריטה הזאת היא מן החוץ אל הפנים, בעוד שהחריטה הראשונה על הלוחות הראשונים, הייתה צמיחה התפתחותית, מן הפנים אל החוץ.

שמיעה דוּ כיוונית

גם השמיעה האנושית מתפצלת על פי אותה מתכונת. השמיעה שאנו מכירים, היא מן החוץ אל הפנים. כאשר עם ישראל העדיף לקבל את התורה מפיו של משה רבנו, הוא ביכר את סיגנון הלוחות השניים. קולו של משה רבנו מנסר בחלל האוויר ומרעיד את עור התוף באוזנו של כל אחד מישראל. משם הוא מתורגם באמצעות המוח לקולות וצלילים. זו דומה לכתיבה האלוקית על הלוחות השניים, כלומר כתיבה מבחוץ על דבר קיים.

שונה ממנה היא השמיעה הנבואית. זו באה מן הפנים אל החוץ, כמו מתוך חלום. השמיעה הנבואית דומה ליצירה אלוקית, המעוצבת על פי תכנית פנימית הבאה ממעמקים.

עם ישראל לא היה מסוגל לעמוד בעוצמותיה הגדולות של השמיעה הנבואית לקול ה'. הוא ביכר על פניה את השמיעה החיצונית, באמצעות קולו של משה הבא מבחוץ.

זהו הרקע לדברי חז"ל:

                "אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין נד.)".

הלוחות הראשונים באו בצמוד לקול הנבואי האלוקי, המצמיח עיצוב רוחני פנימי של רצון האדם. העיצוב אינו נמחק לעולם, כשם שאיברי האדם אינם משתנים.

לא כן קול חיצוני הנשמע לאוזניים והנכתב במוחו של האדם. הכתיבה הזאת עלולה להימחק מן השטח עליו היא נכתבת.

כתר וחכמה וגבול הבחירה

במונחים בהם משתמש עולם הקבלה נוכל לומר, שעם הלוחות הראשונים הופיע אור הכתר, שהוא הרצון האלוקי המוחלט, המכתיב לאדם את רצונותיו ומצמצם מאוד את בחירתו החופשית.

עם שבירת הלוחות הראשונים, לא חזר האור הזה, ובמקומו הגיע אור החכמה עם הלוחות השניים.

פירושו של דבר הוא, כללים הגיוניים ומתקבלים על הלב, המוסברים בטוב טעם על ידי משה רבנו לבני ישראל, כפירוש רש"י לדברי הכתוב:

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א)".

ומפרש רש"י:

"לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

אכן, משה רבנו מבצע את ציווי ה' כרוחו וכלשונו:

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ד, מד)".

משה רבנו מוסיף להדגיש נקודה זו באוזני קהל ישראל:

"וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ח)".

פירוש המונח 'צַדִּיקִם' הוא 'צודקים'. כלומר: אתם יכולים להיווכח, שחוקי ה' ומשפטיו צודקים ומתקבלים על הדעת ועל הלב.

מאידך, בביסוס על החכמה יש גם חיסרון וסיכון מסוים, שביום מן הימים עלולים בני אנוש לשנות את דעתם, ואולי יאמצו להם הגיונות זרים. שינוי בתפיסות עלול לפגוע בסיס ערכי היסוד, עליהם יוסדה חכמת התורה. וזה גם עלול לגרום לשיכחתה. על פי המהלך הזה, ננסה להבין את תגובת ה' לבקשת בני ישראל, לבל ימשיך לדבר אליהם ישירות אלא דרך משה רבנו:

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם... וַתֹּאמְרוּ לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ.

קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹהֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ... וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ (דברים ה, יט-כג)".

מה הייתה תגובת ה' לבקשה?

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי... הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ (שם, פסוק כה)".

לכאורה, התגובה החיובית הזו של ה', תמוהה. האם הקב"ה משבח את חולשתם של בני ישראל, את אי יכולתם לקבל את הקול הנבואי ישר ממנו, ואת בקשתם לתיווכו של משה רבנו?

התשובה נשענת על יסוד הבנת המעבר מלוחות ראשונים שבהם הופיע הכתר לבין הלוחות השניים שבהם הופיעה החכמה. גם כאן, בקשת בני ישראל היא לעבור להסבריו המוטעמים של משה רבנו. בקשה זו תואמת את רצון ה' לייסד את העולם על יסוד הבחירה החופשית.

ברור למדי, שקול ה' הבוקע בנבואה ישירה, כופה את עצמו על האדם ומצמצם את בחירתו החופשית של השומע ויכולתו להתנגד היא מועטה, כדברי הכתוב:

"וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל (ירמיהו כ, ט)".

משום כך, בקשת בני ישראל לשמוע את קולו של משה, שהוא בן אנוש, מגדילה את מִנְעַד (גבולות) בחירתם החופשית ונותנת ערך גבוה יותר להחלטתם לשמוע אל מצוות ה' ביד משה. אולם מצד שני, קיימת סכנה שיסרבו להקשיב ולקבל את דבר משה.

משום כך מוסיף ה' ואומר אל משה בלשון תפילה:

"מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם (שם, פסוק כו)".

מדוע לשון תפילה? כי הקב"ה הפקיע מידיו את הסמכות לקבוע לאדם את דרכו, והשאיר אותה לבחירתו החופשית.

לאור זאת, האם הבחירה החופשית במתכונתה הנוכחית תישאר לעולם?

ירמיהו הנביא משיב בשלילה. יגיע זמן באחרית הימים, שגבולות (מִנְעַד) הבחירה החופשית יצטמצמו מאוד. הצִמצום בהכרח יהיה כרוך במעבר משמיעה חיצונית לשמיעה פנימית, או מהוראה כפי שהיא נהוגה היום בין רב לתלמידו, להוראה נבואית הנובעת מתוכיותו של כל אדם.

"כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה'. נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה... (ירמיהו לא, לב )".

הכתיבה הזאת היא קול נבואי פנימי המעצב את רצון האדם על פי חוקי ה'.

כיצד ייראו מוסדות ההוראה בימים ההם? את זאת מיטיב ירמיהו לתאר.

"וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'... (שם, פסוק לג)".

כנראה שלא יצטרכו לא למוסדות הוראה ולא למורים.

תעשה ולא מן העשוי

היסודות שהוצגו לעיל, ישמשו אותנו בבואנו להבין אחת מהלכות סוכה, והיא 'תעשה ולא מן העשוי'.

אחת הדרכים הקלות ביותר לבניית סוכה, היא על ידי חפירה בגדיש (ערימת תבואה) והוצאת תוכנו. סוכה הנבנית בדרך זו פסולה מן התורה, משום שגג הסוכה שהוא הסכך, נעשה מאליו ולא הייתה הנחתו באופן ישיר, על גג הסוכה.

הלכה זו נִפסקה במשנה:

                "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה (סוכה פ"א, מ"ח)".

את ההלכה הזו אנו לומדים מן הפסוק הבא:

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים טז, יג)".

עיקר הסוכה הוא הסכך, והתורה מצווה לעשות אותו, כלומר לעשות פעולה ישירה בהנחת הסכך ולא פעולה עקיפה כהוצאת תוכן הגדיש, כי כך הסכך יהיה עשוי מאליו.

באופן דומה, גם את חוטי הציצית אנו חייבים לקשור בכל אחד מכנפות הטלית באופן ישיר:                     "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ (דברים כב, יב)".

משום כך, טלית שאחת מכנפותיה נקרעה יחד עם ציציותיה, אין לתפור את הכנף יחד עם הציצית כי אז אנו עוברים על הכלל ההלכתי 'תעשה ולא מן העשוי', אלא יש להתיר את החוטים, לתפור את הכנף ואז לקשור אותם בשנית.

כך גם הדרישה ההלכתית לספרי תורה תפילין ומזוזות. חובה לכתוב את האותיות בצורה ישירה, ולא באמצעות גירוד מה שמסביב או מה שבפנים (חק תוּכוֹת – חוקק את תוך האות).

כל הדוגמאות האלו מקבילות ללוחות הברית. עלינו להתנהג על פי האופי של הלוחות האחרונים ולא על פי האופי של הלוחות הראשונים. כלומר, אותיות נכתבות על הלוחות ולא אותיות מעוצבות מאליהן כתוצאה מהתפתחות יצירתית של הלוחות.

נסיים בנבואת יחזקאל לאחרית הימים:

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:

וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ...(יחזקאל לו, כו-כז)".