ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ויקהל / תשע"ד

בצלאל לאחדות ישראל

רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם

עד לגיבושו של עם ישראל, מונו משה ואהרון בצורה בלעדית על ידי הקב"ה. ברוח נבואה, ובאמצעות הוראות ישירות מאת ה', עיצבו את עם ישראל. כל צעד, גדול כקטן, היה מתואם עם הקב"ה.

כאשר הגיע הזמן למנות את בצלאל, איש אשר רוח אלוקים בו, לייצר ולבנות את המשכן וכליו שיהיה בסיס להשראת שכינה בישראל, הותנה מינויו בהסכמת עם ישראל.

לראשונה בישראל, מתמנה מנהיג בהסכמת העם.

וזה לשון חז"ל בגמרא:

"אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים (מתייעצים) בציבור, שנאמר: "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לה, ל)". אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל?

אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?!

אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?! (ברכות נה.)".

היכן יש רמז בפסוק "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל", שמינוי בצלאל היה תלוי בחוות דעתו של עם ישראל?

התשובה מקופלת במילה אחת: "רְאוּ".

בכדי להבין את משמעות המילה הזאת, נשוב אל השיחה שהתנהלה בין אברהם אבינו לבנו יצחק.

יצחק אבינו שואל את אביו אברהם.

"וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? (בראשית כב, ז)".

התשובה לא מאחרת לבוא:

"אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי (שם, פסוק ח)".

"יִרְאֵה" פירושו "יבחר". כלומר, יֵרָאֵה בעיניו. בתהליך מינוי בצלאל, השורש "ראה" מופיע בשתי צורות.

בפרשת תצוה אומר ה' למשה:

"רְאֵה (לשון יחיד) קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל... (שמות לא, ב)".

"רְאֵה" כלומר "תבחר", או במילים אחרות האם אתה מסכים?

ובפרשת ויקהל אומר משה לישראל:

"רְאוּ (לשון רבים) קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל... (שמות לה, ל)".

"רְאוּ" כלומר "תבחרו", או במילים אחרות האם אתם מסכימים?

לאחר שזיהינו את מילת המפתח, נותרה השאלה המרכזית שתנחה את כל המאמר הזה. מדוע דווקא בהקמת המשכן ובבניינו, הייתה דרושה הסכמה כללית של משה רבנו ועם ישראל, בבחירת האיש שיעמוד בראש מלאכת הקודש הזאת?

בְּצַלְאֵל ואָהֳלִיאָב

בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה "יְהוּדָה", לא היה האמן היחיד שניהל את מלאכת עשיית המשכן. לצידו שירת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ משבט "דָן".

עם ישראל היה מתקדם במסעותיו במדבר בטור ערפי, כששבט יהודה ראשון ושבט דן אחרון.

המיקום והסדר מתוארים בספר במדבר.

"דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם...רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ (פרק ב, פסוקים ג, ט)".

"דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן...לָאַחֲרֹנָה יִסְעוּ לְדִגְלֵיהֶם (שם, פסוקים כה, לא)".

החיבור בין שבט יהודה - שהיה הגדול והראשון בשבטי ישראל, ובין שבט דן - אחרון השבטים, שולח מֶסֶר משמעותי.

חיבור בצלאל ואהליאב, מסמל את חיבור כל שבטי ישראל יחד, מן הראשון ועד האחרון. נזכור כי גם בניין המשכן וכליו, התאפשר אך ורק בתרומתם של כלל ישראל, מן הגדול ועד הקטן.

היות וה' הודיע שהוא משרה את שכינתו בתוך בני ישראל באמצעות המשכן, הייתה חשיבות מכרעת לדרישה שכולם יהיו שותפים לבניין המשכן, גם בתרומות וגם בניהול מלאכת הבניין.

ועדיין השאלה הראשונה ששאלנו, במקומה עומדת. מדוע הייתה דרושה הסכמת עם ישראל למינויו של בצלאל?

בֶּן אוּרִי בֶן חוּר

יש לשים לב לייחוסו של בצלאל, כפי שמופיע בתורה, מול ייחוסו של אהליאב. בדרך כלל, אנו מוצאים בתורה או בנביאים ייחוס אדם אל אביו בלבד (ללא תוספת הסבא). אחת הדוגמאות היא רשימת הנשיאים:

               "לִרְאוּבֵן - אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר, לְשִׁמְעוֹן - שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי (במדבר א, ה)".

ייחוסו של אהליאב לא היה שונה מן התבנית המקובלת. "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן".

לעומתו, בצלאל הוא יוצא מן הכלל. בצלאל זכה לייחוס דור שלישי:

"בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לה, ל)".

מדוע התורה מזכירה את שמו של הסבא "חוּר"?

על מעלתו של חוּר אנו למדים מפרשת מלחמת עמלק. משה רבנו בוחר באהרן ובחוּר, שילוו אותו בעליה לראש הגבעה. משם ינהיגו את המלחמה.

"וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה...

וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ (שמות יז, י-יב)".

חור בן מרים, הוא מן המנהיגים הרוחניים הבולטים בעם ישראל, לצידו של אהרן הכהן.

כאשר משה רבנו עולה אל הר סיני לקבל את התורה, הוא ממנה את אהרן ואת חור לממלאי מקומו, כפי שמציינת התורה בפירוש.

"וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים. וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר, שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם. וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם (שמות כד, יג-יד)".

לאור כל זאת, תמוהה מאוד העובדה הבאה. בעקבות מעשה עגל הזהב, יורד משה מן ההר ושובר את לוחות הברית למרגלותיו. מיד הוא ניגש אל אהרן אחיו ודורש הסברים לחטא הכבד.

היכן נעלם חור? מדוע הוא אינו ניצב לצידו של אהרן?

רבותינו, חכמי המדרש, השיבו על השאלה הזאת.

"אותה שעה (שביקשו ישראל לעשות את עגל הזהב) עמד עליהם חוּר ואמר להם...אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה? מיד עמדו עליו והרגוהו (שמות רבה מא, ז)".

חוּר הצדיק הוכיח את ישראל על כוונתם לעשות עבודה זרה, ובתגובה הם הרגו אותו. כאשר נתעמק בניתוח העובדות הקשות ונשאל, איך חלק מן העם רוצח את אחד ממנהיגיו? נמצא כי מינויו של חור על ידי משה רבנו, נעשה מבלי להתייעץ עם העם ומבלי לשאול את רשותם או את חוות דעתם. חלק מן העם לא ראו את עצמם מחויבים להישמע לו, ובמיוחד כשהוא עומד בדרכם. בסופו של דבר, עבירה (עגל הזהב) גוררת עבירה (רצח חור).

יש מחכמי ישראל הסוברים, שעצם בניית המשכן הייתה תיקון לעוון עגל הזהב. בני ישראל ביקשו לראות משהו מוחשי שיכוונו אליו, והמשכן וכליו סיפקו את בקשתם. ההבדל התהומי בין המשכן וכליו לבין עגל הזהב הוא, שזה מצוות ה' וזה משהו זר הנובע מדמיונם של בני אדם. אם בניין המשכן הוא תיקון לעגל הזהב, חיוני הוא לקבל את הסכמת העם למינויו של "בצלאל" בונה המשכן. זאת, בכדי שכולם יקבלו את מנהיגותו, ובניית המשכן תהיה מתוך רצון לאומי משותף.

זה מסביר מדוע שמו של בצלאל מיוחס עד לסבו המפורסם - "חוּר".

שיקום ותיקון

נתבונן ברמז הבא.

"רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לא, ב)".

אנו יודעים, כי בכל מקום בו מופיע המושג "קריאת שם", הוא מרמז על תיקון, שיקום ובניה מחדש.

המקור הוא במגילת רות.

"וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל...

...וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם, לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי... (רות ד, יד-יז)".

לידתו של עובד, בנה של רות, הייתה שיקום משפחתה ההרוסה של נעמי. הוא בישר תקווה להמשכיות המשפחה ובנייתה מחדש.

התורה מדגישה, כי הנולד ממצוות הייבום, ייקרא על שם דודו המת ויהווה שיקום ובנייה מחודשת. גם כאן, הביטוי "קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל" מבטא שיקום להרס הנורא בעקבות רצח סבו הגדול - חוּר.

שמים וארץ

על איכויותיו הסגולית המיוחדת של בצלאל, אנו למדים מתוך הגמרא.

"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כאן נאמר: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה (שמות לה, לא)". ושם נאמר: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ... (משלי ג, יט-כ)" (ברכות נה.)".

חכמה בינה ודעת, אלו הם האותיות והכוחות, אשר בהם נבראו שמים וארץ. בצלאל ניחון בתכונות המופלאות האלו ובעזרתן בנה את משכן ה'. זו חוליה נוספת בתובנה, כי בניית המשכן מקבילה לבריאת העולם. משום כך, המנוחה ביום השביעי ממלאכת הבריאה, באה לידי ביטוי במנוחת השבת מעשיית מלאכות הקשורות לבניין המשכן.

זאת ועוד.

בצלאל ידע לצרף שמים וארץ יחד. השמים מסמלים תוכן רוחני עליון, והארץ מסמלת כלי המוביל ומוציא לפועל את הרוחניות. אחת מתכונותיו הבולטות של בצלאל, הייתה היכולת לצרף תוכן רוחני עליון, אל אמצעים חומריים להגשמתו. אין זה פשוט כלל וכלל לבנות מודֶל מעשה ידי אדם, שייצג את היקום כולו, מעשה ידי ה'.

משה רבנו היה קשור כל כולו אל הרוחניות שבדבר ה'. לעומתו, היה בצלאל יודע ליישם הלכה למעשה את דבר ה'. למשה היה דרוש איש, שיידע להוציא לפועל את המלאכה המסובכת הזו של משכן אוהל מועד, בצורה הנעלית ביותר. האיש המופלא הזה, היה בצלאל.

בצלאל היה יודע לחבר את השכינה אל המשכן. הוא היה יודע לחבר שמים וארץ, והוא גם ידע כיצד לחבר את כל עם ישראל זה לזה בשותפות אמת, לבניין בית ומשכן טהור ונשגב לה'.