פרשת פקודי - שער הצמצום

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת פקודי / תשע"ד

שַׁעַר הַצִמְצוּם

כלל ופרט

הצבת פרשת 'ויקהל' בצד פרשת 'פקודי' תגלה תבנית של 'כלל ופרט'.

פרשת ויקהל פותחת בכינוס כל עם ישראל אל מקום אחד, שם מצווה משה רבנו על עיקרי העבודה בבנין משכן אוהל מועד וכליו.

לעומתה, פרשת פקודי, פותחת בחשבונות מפורטים של כמויות הכסף, הזהב והנחושת, אשר נצרכו למלאכת העבודה.

ברוב רובם של המצוות נוהגת התורה להקדים את הכלל לפרט, כלומר לפתוח בראייה כוללת ורק לאחר מכן לגשת אל הפרטים הקטנים.

לפעמים התורה חוזרת ומסיימת בכלל, ואז התבנית הנוצרת תהיה: כלל ופרט וכלל. סדר זה נראה הגיוני, כיוון שחשוב להקדים את מטרת המצווה ויעדיה, כדי שנקלוט את רוח התורה.

אך יש גם צד שני.

כולנו מכירים את התופעה הבאה. אם פותחים הרצאה בסיפור מעשה, הסיפור ירתק את כל השומעים, ותיווצר הקשבה מיידית ואפילו הזדהות.

קל יותר להתחבר אל סיפור מן החיים, שהוא למעשה אירוע נקודתי, מאשר כללים יבשים הנראים רחוקים מאתנו. אמנם כן, התורה שבעל פה, הכוללת שישה סדרי משנה ופירושיהם, בחרה לנקוט בגישה של מן הפרט אל הכלל.

נדגים זאת במצות קריאת שמע.

התורה שבכתב פותחת את המצווה בהצבת היעד הכולל, שהוא ייחוד ה'.

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו, ד)".

מן הכלל המרכזי הזה, עוברת התורה לפירוט מצבים שונים והפוכים זה מזה, שאותם עלינו לאַחֵד.

"...וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם...

• בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ - וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ (בבית ובדרך).
• וּבְשָׁכְבְּךָ - וּבְקוּמֶךָ (בערב ובבוקר).
• וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (במעשה ובמחשבה).
• וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ - וּבִשְׁעָרֶיךָ (בכניסה וביציאה).

מצד שני, התורה שבעל פה מציגה סדר הפוך. מסכת ברכות פותחת בציון לוח זמנים מפורט לקריאת שמע בערב ובבוקר.

משנה א - "מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן..." (בְשָׁכְבְּךָ).

משנה ב - "מאימתי קורין את שמע בשחרית? - משיכיר בין תכלת ללבן..." (וּבְקוּמֶךָ).

כיצד מסיימת מסכת ברכות?

"חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ...".

כלומר, ה' אחד, והוא האחראי הבלעדי גם על הטובה וגם על הרעה.

אמור מעתה, מסכת ברכות פותחת במה שהתורה סיימה ומסיימת במה שהתורה פותחת.

מכאן נראה, כי הגישה המועדפת על התורה שבכתב היא ללכת מן הכלל אל הפרט, בעוד שהתורה שבעל פה מעדיפה את הגישה מן הפרט אל הכלל.

השוני הזה נובע גם מן ההבדל בין האופי המיוחד של התורה שבכתב לזו שבעל פה.

מטרת התורה שבכתב היא ללמד את דרך ה', המבוססת על עקרונות של אמת, צדק ומשפט, חסד ורחמים. משום כך היא פותחת בכללים, ורק אח"כ עוברת אל הפרטים.

לעומת זאת, מטרת התורה שבעל פה היא ללמד הלכה למעשה בשטח, ולהניח יסודות שיסייעו במציאת פתרונות בהתמודדות מול מצבים שונים, העלולים להתעורר. משום כך היא הולכת מן הפרט אל הכלל.

הדרך המובחרת היא המשלבת את התורה שבכתב עם התורה שבעל פה, בשיטת כלל ופרט וכלל. כלומר, להתחיל בתורה שבכתב, לעבור לתורה שבעל פה ולחזור שוב אל התורה שבכתב.

התמונה המהופכת

נקודת המפגש בין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה, דהיינו, הנקודה שבה מתהפכת התמונה מ"כלל ופרט" ל"פרט וכלל", היא מעניינת ביותר.

אנו נגלה, כי כל מעבר מעולם רוחני לעולם חומרי, מתאפיין בהיפוך התמונה. התורה עצמה מגדירה את מעבר היקום מבריאה רוחנית אל עשייה גשמית, דרך היפוך התמונה.

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם

בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד)".

בתהליך הבריאה הרוחנית, קדמו שמים לארץ, לעומת תהליך העשייה החומרית שבה קדמה ארץ לשמים. זו היא התמונה המהופכת שעליה אנו מצביעים. זוהי גם דעת חכמים במדרש רבה, שהכריעו בין שיטת בית שמאי לשיטת בית הלל בשאלה, מי קדם למי.

                "רבי יוחנן בשם חכמים אמר. ל"בריאה" שמים קדמו ול"שכלול" הארץ קדמה (בראשית רבה א, טו)".

בכדי להבין טוב יותר את הנאמר לעיל, נאמר כי כל מעבר בנקודת הצמצום, שהיא חריר קטן, יוצר תמונה מהופכת.

נדגים זאת באמצעות מצלמה או אישון העין. ידוע הוא, כי קרני אור העוברים דרך חריר קטן יוצרים תמונה מהופכת על המסך או על רשתית העין.

נתבונן בתמונה הזאת.

עציץ ניצב מול קופסה סגורה. במרכז הדופן הקדמי, יש חריר קטן.

קרני האור מן השמש מכים בעציץ וחוזרים לכל עבר. מכל קרני האור שמחזיר ראש העציץ, רק קרן אחת מצליחה לחדור דרך החריר שבמרכז הדופן לתוך הקופסה, אל עבר קצהו התחתון של המסך האחורי. במקום הזה מתקבלת תמונת ראש העציץ.

באופן דומה, חודרת רק קרן אחת מבסיס העציץ דרך אותו חריר ופוגעת בקצהו העליון של המסך האחורי. כמו כן, מכל מקום בעציץ תחדור רק קרן אחת לתוך הקופסה. התוצאה המתקבלת תהיה תמונה מהופכת של העציץ.

כל התיאור הזה מבוסס על העובדה, שקרני האור מתפשטים בקווים ישרים.

נשוב אל הבריאה והעשייה.

כדי שעולם הבריאה יוכל לחדור אל עולם העשייה, הוא חייב להצטמצם דרך חריר קטנטן, שבו כמובן, התמונה מתהפכת.

משה רבנו ובצלאל

ההבנה הזאת מביאה אותנו אל דוּ שיח מהותי שהתנהל בין משה רבנו לבין בצלאל בן אורי, כפי שמתארת הגמרא במסכת ברכות.

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "בצלאל" על שם חכמתו נקרא.

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן, ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן.

אמר לו: משה רבנו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה - להיכן אכניסם?

שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים.

אמר לו: שמא בצל א-ל היית וידעת! (ברכות נה.)".

נבאר את השתלשלות הדוּ שיח על פי הפסוקים והפרשיות. למעשה, הגמרא הזאת משקפת את הסתירה בין ציווי ה' בפרשת תרומה לבין הציווי בפרשת כי תשא.

בפרשת תרומה, שהיא קודמת לפרשת כי תשא, הקב"ה מצווה את משה תחילה על ארון הברית וכלי המשכן, ורק אח"כ מצווה על המשכן עצמו.

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים...וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן...וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר...וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה (שמות כה, י – כו, א)".

לעומת זאת, בפרשת כי תשא, סדר הציווי הוא במהופך.

"רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (שמות לא , ב)"

"וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן...וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ (שם, פסוק ו)"

"אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת...וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל (שם, פסוק ז)".

קודם אוהל מועד שהוא המשכן, ואח"כ הארון והכלים.

כוונת הקב"ה הייתה לרמוז למשה: הסדר, שבו הקדמתי את הארון למשכן (פרשת תרומה), הוא רק לאוזניך - משה, אך באוזני בוני המשכן בצלאל וחבריו, אנא הקדם את המשכן לפני הארון.

בעולם הרוחני, ה' הוא מקומו של עולם, ולכן נקרא שמו "המקום ברוך הוא". ארון הברית, המייצג את דבר ה', הוא המקום שעליו יתנשא המשכן. הווי אומר, ארון הברית, הוא קיומו של המשכן והוא נשמתו. את זה משה מבין.

אך בעולמם של בוני המשכן, שהוא העולם החומרי, המשכן הוא הבית שלתוכו יוכנס הארון והוא צריך להיות קודם. לכן, כשנצטווה משה על מינוי בצלאל ואהליאב והוזכרו חכמי הלב העושים את מלאכת הקודש, התהפך הסדר והוקדם המשכן לארון (פרשת כי תשא).

הגמרא מבינה שמשה חשב, שגם בצלאל הוא ברמה הרוחנית שלו, ולכן גם אליו ה' מתכוון על פי הסדר הראשון שמשה קיבל מה', דהיינו הארון תחילה.

באותו הקשר, נזכיר את התפילה שאמר משה רבנו בשעת עשיית המשכן.

"תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים. ה', מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ, בְּדֹר וָדֹר. בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ-ל (תהילים צ, א-ב)".

כלומר, לא המשכן הוא המעון שלך, אלא אתה הוא המעון שלנו. אתה קדמת לעולם ואתה נושא אותו עליך.

בצלאל, אמן בחסד עליון איש המעשה, שאל: אם אבנה תחילה את הארון, להיכן אכניסנו?

משה מבין, שהסדר המקדים את המשכן לכלים הוא לא רק לחכמי הלב אלא גם לבצלאל ואהליאב עצמם, כמו שנראה מתוך הפרשה שצוטטה לעיל (שמות לא).

זהו פירוש - "בְּצֵל אֵ-ל היית". כלומר, לא באור (העולם הרוחני), אלא בצל (העולם המעשי).

התוצאה הייתה בהתאם. כאשר משה רבנו מקהיל את העם ומוביל את הציווי המעשי, הוא מקדים את המשכן.

"וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ...אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ...אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו... (שמות לה, י-יג)".

ועדיין לא ברור, מנין הגמרא שואבת את המידע שמשה פונה לבצלאל ופותח בארון תחילה ואח"כ המשכן? הרי זה לא כתוב במפורש בתורה!

נוכל למצוא רֶמֶז, בסִדרן המתהפך של שלושת הנושאים המרכזיים בזה אחר זה. נציג תחילה את סדר הנושאים, אותם ה' מצווה למשה, בפרשת כי תשא.

• מינוי בצלאל - "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל... (שמות לא, ב)".
• בניית המשכן - "אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת (שם, פסוק ז)".
• מצות השבת - "...אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ... (שם, פסוק יג)".

בפרשת ויקהל, משה מעביר את אותם ציווים לבני ישראל, אך בסדר מהופך.

• מצות השבת - "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ... (שמות לה, ב)".
• בניית המשכן - "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ...אֶת הַמִּשְׁכָּן...אֶת הָאָרֹן... (שם, פסוקים י-יב).
• מינוי בצלאל – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי... (שם, פסוק ל)".

רואים מכאן שמשה מקדים את העולם הרוחני שהוא מצוות השבת לפני ציוויו בניית המשכן ולפני ציווי מינוי המפקחים הראשיים על העבודה.

אילפא ורבי יוחנן

במרכזה של כל עין אנושית, קיים אישון שהוא צמצם, המתכווץ ומתרחב אוטומטית על פי כמות האור הפוגעת בעין. באור יום, כשכמות האור גדולה, האישון מתכווץ. בערב ובלילה, כשכמות האור קטנה, האישון מתרחב. על פי כללי התפשטות קווי האור, הפוגעים בעצמים חיצוניים וחוזרים אל העין, התמונה המתקבלת ברשתית העין היא מהופכת, אך המוח יודע להפוך שוב את התמונה ולהעמידה כשהיא ישרה.

תינוק שעדיין לא למד את כללי המציאות, רואה הכול הפוך.

מה קורה כאשר אנחנו קוראים מסמך, ספר, או אפילו סתם סיפור? הרושם שסוף הסיפור עושה עלינו, גדול יותר מתחילתו. בכל זאת, היות ואנו יודעים שאין זה נכון בהכרח, אנו מחזירים את ההבנה האמיתית לתודעתנו באמצעות ניתוח שכלי. לעומת זאת, הצעירים שעדיין לא למדו לנתח נכון את הסיפור, עלולים להיות שבויים בסופו של הסיפור ועלולים לקלוט מֶסֶר הפוך.

נדגים זאת באמצעות סיפור מופלא, המובא בגמרא במסכת תענית, על שני חברים מגדולי התלמידים בבית מדרשו של רבי ינאי.

אִלְפָא וְרַ' יוֹחָנָן הָיוּ עוֹסְקִים בַּתוֹרָה, הָיְתָה לָהֶם הַשָּׁעָה דְחוּקָה הַרְבֵּה. אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנַעֲסֹק בִּסְחוֹרָה, וּנְקַיֵּם בְּעַצְמֵנוּ "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". הָלְכוּ וְיָשְׁבוּ תַּחַת כֹּתֶל רָעוּעַ וְאָכָלוּ. בָּאוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. שָׁמַע רַ' יוֹחָנָן אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נַפִּיל עֲלֵיהֶם אֶת הַכֹּתֶל וְנַהַרְגֵם, שֶׁמַּנִיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַנַּח לָהֶם, יֵשׁ בָּהֶם אֶחָד שֶׁהַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ. רַ' יוֹחָנָן שָׁמַע, אִלְפָא לֹא שָׁמַע. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לאִלְפָא: שָׁמַעְתָּ דָבָר? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִשֶּׁשָּׁמַעְתִּי אֲנִי וְאִלְפָא לֹא שָׁמַע, מִכְּלָל, שֶׁלִי עוֹמֶדֶת הַשָּׁעָה. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֶחְזוֹר וַאֲקַיֵּם בְּנַפְשִׁי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". רַ' יוֹחָנָן חָזַר, אִלְפָא לֹא חָזַר.

עַד שֶׁבָּא אִלְפָא מָלַךְ רַ' יוֹחָנָן. אָמְרוּ לוֹ: אִילּוּ הָייִתָ יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, לֹא הָייִתָ מוֹלֶךְ אָתָּה? הָלַךְ וְנִתְלָה בְּתֹרֶן הַסְּפִינָה וְאָמַר: אִם יֵשׁ שֶׁיִּשְׁאָלֵנִי דָבָר בְּמִשְׁנַת רַ' חִיָּא וְרַ' אוֹשַׁעְיָא וְלֹא אֶפְשֹׁט לוֹ מִמִּשְׁנָתֵנוּ - אֲנִי נֹפֵל מִתֹּרֶן הַסְּפִינָה וְטוֹבֵעַ.

הגיע זקן אחד, שנה להם ברייתא. "האומר תנו שקל לבניי בשבת (שבוע), והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל..."

ברייתא זו כדעת מי?! – (השיב אילפא ואמר) רבי מאיר הוא, שאמר: מצוה לקיים דברי המת (על פי תענית כא.).

כלומר, אילפא ידע להשיב על שאלת הזקן.

אם נשאל תלמיד צעיר, מהו המסר שהגמרא משדרת לנו? הוא עלול להשיב כך. מכאן רואים שגם אם עוזבים את הלימוד לצורך פרנסה אפשר שלא לשכוח דבר. הראייה היא, שאילפא לא שכח את תלמודו והשיב כהלכה לאותו זקן, על שאלתו.

התלמיד הצעיר יחשוב כך, מפני שזה סוף הסיפור, והוא עושה עליו את הרושם האחרון.

אך ניתוח שכלי של הבנה בוגרת, יאמר בדיוק את ההיפך. המסר של הגמרא הוא, שיכולתו של אדם לשרוד גם בתנאים קשים, היא המבחן לגדלות אמיתית. הראייה היא מרבי יוחנן, שהתאמץ לחזור וללמוד גם בעוני ובחוסר כל, ובזכות זה זכה בסופו של דבר, לעמוד בראש חכמי ארץ ישראל.

נשוב ונראה כאן את תמונת העציץ שראינו לעיל, בתוספת מחשבת הצעיר וראיית הבוגר (מחשבת הצעיר היא התמונה המתקבלת בקופסה).

בבל וארץ ישראל

נתעמק קצת יותר בסיפור הזה, ונגלה אוצרות חדשים.

בשעה שישבו ולמדו בבית המדרש, מכרו אילפא ורבי יוחנן את כל נכסיהם בכדי לכלכל את עצמם. הסיפור על רבי יוחנן, שמכר את נכסיו בשביל ללמוד תורה, ידוע ומופיע בכמה מדרשי חז"ל.

הסיפור הזה מתחיל ברגע שלאילפא ולרבי יוחנן לא נשארו נכסים למכור. תמצית המסר העולֶה מן הסיפור היא, שמי שמצליח ללמוד רק כאשר יש ממה להתפרנס, זהו - "יֵשׁ מיֵשׁ". אולם גדול ממנו, הוא המצליח ללמוד גם כשאין לו ממה להתפרנס. זה ייקרא "יֵשׁ מאַיִן".

אילפא, מייצג "יֵשׁ מיֵשׁ". לכן, כל ההוכחה שהוא תלמיד חכם, מתמקדת בזה, שהוא יודע למצוא מקור להלכה, כתוב ומפורש, כפי שמופיע בסוף הסיפור. זה לא מספיק כדי שיתמנה לראש חכמי ארץ ישראל.

רבי יוחנן לעומתו, מייצג את "יֵשׁ מאַיִן". הוא יודע להבין דבר מתוך דבר, ולגלות את מה שלא ניתן לראות במבט ראשון. זו התכונה הדרושה לחכמת ארץ ישראל.

לראיה, נציג כאן את הקטע הבא מן הירושלמי (בתִרגום כללי).

"רבי חייא בר אבא מצא מקור במשנה לדברי רבי יוחנן. אמר לו רבי יוחנן בחיוך: בַּבְלִי!! (חכם העולה מבבל). אם לא הייתי מרים לך את שבר החֶרֶס, האם היית מגלה את המרגלית שתחתיה?"

כלומר, לולי דברי רבי יוחנן, לא היה ניתן לדלות את תוכן דבריו מתוך המשנה. רק אחרי שהוא גילה את חידושו, אז אפשר היה לראות זאת במשנה.

האמירה הזו "בַּבְלִי", מבטאת את כעסם של חכמי ארץ ישראל על חכמי בבל, שלא עלו לארץ ישראל בזמן הקמת בית המקדש השני (ראה מסכת יומא ט: בדבריו של ריש לקיש).

בעיני חכמי ארץ ישראל, די היה שחכמי בבל יְשַׁמְרוּ את התורה כפי שהיא. לעומת זאת, את הזכות והיכולת לחדש דברי תורה, שהם עומק הכתוב, שמרו לחכמי ארץ ישראל בלבד, כי רק בארץ ישראל מתגלה השכינה, המסייעת לכוון לעומק דעת התורה כדברי הכתוב:

"...כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיהו ב, ג)".

את המסר הזה אנו לומדים מן הסיפור הבא.

"כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו (חכמי ארץ ישראל) שני תלמידי חכמים. את רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיוון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש, כאותה ששנינו "זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קראתי לפניו בספר דניאל (לפני הכהן הגדול בליל יום הכיפורים)".

התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שווא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואין אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואין אתה יכול לפרוץ.

אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים?

אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלוא עקיבא בן יוסף (רבי עקיבא) היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ?

אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל! אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שגרונו אצלך, וכך אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע - מוטב, ואם לאו - יהא בנידוי...

וכל כך למה? משום שנאמר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ברכות סג)".

קידוש החודש וחידושו שמור רק למקום בו שורה שכינה, הווי אומר: ארץ ישראל".

זה מסביר, מדוע כאשר התחבטו חכמי בבל בשאלה את מי למנות בראש חכמי בבל, האם להעדיף את רבה בר נחמני שהיה חריף מאוד ודומה לעוקר הרים בחריפותו, או את רב יוסף שהיה בקי בכל התורה כהר סיני. הנחו אותם חכמי ארץ ישראל באופן הבא.

"שלחו להתם (לשם, לארץ ישראל, שהיא במערב בבל): סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו (שלחו להם מארץ ישראל): סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא (ברכות סד.)".

כלומר, די לה לבבל בשימור התורה כנתינתה מהר סיני. לא כן יכולת החידושים האמיתיים, שאותם יש לשמור לחכמי ארץ ישראל, בזכות ישיבתם במקום השכינה, הנבואה ורוח הקודש.