ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפורים / תשע"ו

מַאֲמַר אֶסְתֵּר

הקיום הנצחי

הפסוק הבא מוצג בגמרא (מגילה ז.) כראיה חותכת לדעה שמגילת אסתר נאמרה בהשראה אלוקית (ברוח הקודש):

"וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". (אסתר ט, כח)

עובדת הקיום הנצחי היא האישור האלוקי למגילת אסתר.

למעלה מאלפיים וחמש מאות שנים עברו מאז התרחש נס הפורים. כל השנים האלו היו רצופות גזרות ופרעות. בכל זאת שמר עם ישראל ברציפות על חג הפורים עד עצם היום הזה.

במה זכו אסתר המלכה ומרדכי היהודי, שאיגרת הפורים אשר שלחו לכל תפוצות העם היהודי, תתקיים לנצח?

ושאלה נוספת.

את איגרת הפורים חיברו מרדכי ואסתר יחד, כנזכר בסוף המגילה:

"וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית".                        (אסתר ט, כט)

למרות זאת, המגילה נקראת 'מגילת אסתר' על שם אסתר בלבד:

"וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר".                                (שם, פסוק לב)

במה זכתה אסתר שהמגילה תקרא על שמה? מהו סודה של אסתר?

שלושה מאמרים  

במגילת אסתר אנו נתקלים בשלושה מאמרים:

• מאמר המלך אחשורוש (אסתר א, טו).
• מאמר מרדכי (אסתר ב, כ).
• מאמר אסתר (אסתר ט, לב).
• את מאמר אחשורוש, ממאנת המלכה ושתי לבצע:

"וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים..." (אסתר א, יב).

• את מאמר מרדכי, מבצעת אסתר בחירוף נפש מול המלך ושריו:

"אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי..." (אסתר ב, כ).

• את מאמר אסתר, מקיים כל עם ישראל לדורותיו ללא סייג:

"וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (אסתר ט, לב).

מתוך שלושת המאמרים האלה, רק מאמר אחד חושף בעצמו את סוד קיומו, והוא מאמר מרדכי:

"...וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ".                    (אסתר ב, כ)

מילת המפתח היא 'אֵמוּן'. לאסתר היה אמון מלא במרדכי, שכל כוונתו ממוקדת בשלומה וטובתה. אמון זה נוצר כתוצאה מדאגתו המתמדת של מרדכי לשלומה של אסתר מיום התייתמותה מאב ואם:

"וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם... וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת".       (אסתר ב, ז)

שמירת הציווי של מרדכי שלא למסור פרטים על עמה ומולדתה, מאלצת את אסתר לעמוד בלחצים כבדים מאוד מצד בית המלוכה. אין זה סביר שהמלך אחשורוש השולט על מאה ועשרים ושבע מדינות, יישא לאישה נערה ללא זהות, משפחה או לאום. למרות זאת, אסתר עומדת איתנה בהתנגדותה ומתעקשת על קיום מאמר מרדכי.

אפשר אפילו לומר, שהנס הגלוי הגדול ביותר שהתרחש במגילה, הוא מינויה של אסתר למלכה בניגוד לכל כללי בתי המלוכה שהיו נוהגים באותם ימים.

אסתר לא טעתה באמון המלא שנתנה במרדכי, וההוכחה היא בפסוק הבא:

"וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ".                             (אסתר ב, יא)

דאגתו היום יומית של מרדכי לשלום אסתר היא סוד קיום מאמרו. מרדכי התעקש על הנקודה, שאם אחשורוש ירצה בה כמלכה, יהיה זה אך ורק מפני שהוא חפץ בה ובאישיותה ולא בהשתייכותה המשפחתית והלאומית.

מיאון ושתי

על רקע יחסי האמון הגבוהים בין מרדכי ואסתר, בולטים יחסי האמון המעורערים בין המלך אחשורוש לבין המלכה ושתי.

בניגוד למרדכי - שהדאגה לאסתר הייתה בראש מעייניו - היה המלך עסוק יום יום בטיפוח דימויו העצמי בעיני שריו ועבדיו ומושלי המדינות שתחת חסותו:

"בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ...".   (אסתר א, ד)

הכל סובב סביב עצמו. עושרו, כבודו ותפארת גדולתו. גם כאשר לכאורה הוא נשמע דואג לרוממות כבודה של ושתי, אין זה אלא כטכסיס לפיאור עצמו.

הצו המלכותי להביא את ושתי, מנומק באופן הבא:

"לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא".               (אסתר א, יא)

למראית העין היה זה להראות את יפיה, אך האמת הייתה אחרת לגמרי. המחזה הזה לא נועד לפאר את ושתי אלא להוכיח את תפארת גדולתו, שגם מלכה כְּושתי בכתר מלכות לראשה, נמנית על הסרים למשמעתו.

דרישתו להבאת וַשתי בתנאי מפורש שהיא תהיה בכתר מלכות, נועדה להוכיח לכל שכתרה כפוף לכתרו. הדרישה הזאת מקבלת משמעות לאור דברי חז"ל, שֶׁוַשְׁתִּי הייתה נצר לנבוכדנצר מלך בבל בעוד אחשורוש היה בסך הכל שומר הסוסים של המלך.

דקדוק נוסף בפסוק הזה מגלה, כי לא הייתה כאן הזמנה מכובדת אלא הוראה גסה ומשפילה.

נערוך השוואה קטנה בין צורת ההזמנה הזאת של ושתי לבין דבריה של אסתר למרדכי.

כאן נאמר:

"לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".

ובמסר ששולחת אסתר למרדכי נאמר:

"...וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם". (אסתר ד, יא)

'הבאה' פירושה להביא בכוח מצוות המלך, בעוד ש'קריאה לבוא', היא הזמנה המתחשבת גם ברצון המוזמן.

בביטוי 'קריאה לבוא', השתמש גם המן בהתרברבותו לפני באי ביתו:

"...וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ!".         (אסתר ה, יב)

כלומר, מוזמן בצורה מכובדת.

המלכה ושתי יודעת כי מטרתו של המלך היא להשפיל את כתרה לפני כתרו, ולכן היא ממאנת לעשות את רצונו. היא גם מדגישה, כי מלכותה הטבעית מוקנית לה מתוקף היותה מזרע מלכות בבל, ולא כנספח לאחשורוש:

"וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים...".                              (אסתר א, יב)

הביטוי "הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" הוא בניגוד ללשון הצו "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" שממנו משתמע שהיא הפכה למלכה בזכותו. הביטוי "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי" מדגיש את מלכותה לפני שמה, כלומר לא המלך הוא שהכתיר אותה למלכה.

בארמונו של המלך שוררת תדיר אווירת חשדנות. אין היא בוטחת במלך ואין לה אמון בדבריו שרצונו הוא להראות את יופיה לעמים כדי שיעריצו אותה.

כל שרי המלכות מתכנסים כדי לגזור את דינה של המלכה:

"...עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד הַסָּרִיסִים".           (אסתר א, טו)

מאמר אסתר

אסתר ומרדכי שולחים איגרת לכל העם היהודי ובה דרישה לקבוע את ימי הפורים לדורות עולם.

עם ישראל לא חשד באסתר המלכה שהיא עושה זאת כדי להאדיר את שמה. ההיפך הוא הנכון, עם ישראל נתן בה אמון מלא שכל מעשיה הם למען העם ולשימור עתידו הלאומי המאוחד.

את האמון הזה רכשה אסתר בשני מהלכים הרי-גורל שנקטה. בכל אחד מהם היא חירפה את נפשה בגבורה, באומץ ובקור רוח עילאיים, למטרת הצלת העם היהודי.

הנה המסר ששלחה למרדכי:

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי, וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".                                (אסתר ד, טז)

הביטוי "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת" אומר הכל.

המילה דת בהטיותיה השונות נזכרת במגילת אסתר 20 פעמים. דבר זה מלמד שבפרס ומדי הקפידו שהכל ייעשה באמצעות חוק וסדר.

גם הוצאתה להורג של ושתי המלכה נעשתה על פי החוק ולא מתוך החלטה פזיזה:

"...כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין... כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי...".       (אסתר א, יג-טו)

על רקע זה מודגשת מאוד הפעם האחת והיחידה שעליה נאמר "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", בבואה של אסתר אל המלך ללא הזמנה מפורשת.

ולא זו בלבד.

אסתר המלכה השתתפה בצום שלושת הימים יחד עם כל יהודי שושן לפני הגעתה אל המלך, עובדה זו הייתה מעשה התאבדות של ממש.

ראוי לזכור כי לפני הגעתה של כל נערה אל המלך אחשורוש היה עליה לעבור תהליך הכנה מדוקדק של שנה תמימה:

"...שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים".                  (אסתר ב, יב)

התהליך הזה כלל תזונה בריאה בפיקוח קפדני. נקל לתאר, איך תיראה אסתר המלכה אחרי צום של שלושה ימים יחד עם נערותיה!

גם המלך אחשורוש שהושיט לה את שרביטו, היה חרד מאוד לאסתר. מן הסתם, הוא תיאר לעצמו שרק אירוע בקנה מידה חריג וקשה אילץ את אסתר לחרף את נפשה.

משום כך, מה רב היה תימהונו של המלך כאשר בתגובה לדאגתו "מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ", הוא שומע "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ".

המלך כובש את פליאתו ומצווה לעשות את דבר אסתר.

כאשר נועדים המלך, המן ואסתר במשתה היין, הוא פונה שוב אל אסתר ושואל: "מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ?...".

אסתר בקור רוח מגיבה באופן בלתי צפוי בעליל:

"...יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם, וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ".      (אסתר ה, ח)

מלך הפכפך ומהיר חמה כאחשורוש, היה עלול לקבל בו במקום החלטה להוציא להורג את המלכה, המתעתעת בו ומציגה אותו ככלי ריק חסר אונים!

השאלות החולפות במוח המלך המופתע, הן קשות.

האם למען משתה יין חירפה אסתר את נפשה למות? האם העובדה שהיא מזמינה פעם אחר פעם את המן ראש השרים למשתה בחוג מצומצם ורם מעלה יחד עם המלך, אינה אומרת דרשני? האם הולך ונרקם קשר להדחת המלך?

ביטוי לרגע המסוכן הזה אנו מוצאים בדברי חז"ל, שחיוו דעתם באשר לתִכנונה של אסתר:

"רבי יהושע בן קרחה אומר (מחשבות אסתר): אסביר לו פנים (להמן) כדי שייהרג הוא והיא (בחמתו של המלך ובחשדנותו)".

כלומר, אסתר התכוננה גם לאפשרות של הוצאתה להורג יחד עם המן, ובלבד שתתבטל הגזרה.

מסירות נפשה של אסתר לא נסתיימה בכך.

על ידי החלטתה לבוא אל המלך מרצון, היא אבדה לעם היהודי לנצח. עד לרגע זה הייתה אסתר מאולצת בעל כורחה, כפי שמוכיחה הדוגמה הבאה:

"וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל... לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ, לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ...". (אסתר ב, טו)

בניגוד לכל הנערות שבחרו בעצמן את האיפור המתאים להן, אסתר השאירה את ההחלטה הזאת בידיו של הגי סריס המלך. בכך הדגישה אסתר כי כל העניין הזה הוא נגד רצונה, ואין לה עניין בשום פעולה שתסייע לה במציאת חן בעיני המלך.

העם היהודי מכיר ויודע, כי אסתר המלכה הקריבה את חייה לעולמי עד, למענו ולמען עתיד בניו ובנותיו.

עם ישראל האמין ובטח באסתר המלכה, הנערה היתומה מאב ואם, שכל בקשתה הייתה לא למען הנצחת שמה, אלא כדי להזכיר לעם היהודי שחייו בסכנה מתמדת, ועליו לשמור על אחדותו ועל אמונתו בה' אלוקיו. את זה ניתן להשיג באמצעות קריאת המגילה מדי שנה בשנה.

העם היהודי גמל לאסתר בהנציחו את שמה על המגילה 'מגילת אסתר' ובהזכירו את שמה לנצח נצחים כשליח ההשגחה העליונה ששמרה על חיי עם ישראל.

"...וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".                             (אסתר ט, כח)