ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בהעלותך / תשע"ד

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן

המקום הזמני

המעיין בפרשת בהעלותך, יבחין בשני פסוקים המוקפים בסימנים מוזרים. הסימן המוזר הזה הוא האות נו"ן כשהיא הפוכה. הפסוקים האלה מוכרים לנו ונאמרים מידי שבת בשבתו בפתיחת ההיכל ובסגירתו:

• "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ איְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".
• "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י, לה-לו)".

מה פשר הסימנים המוזרים האלה, המופיעים משני צידי הפסוקים האלה?

מה שברור הוא, שהסימן הפותח והסימן הסוגר הופכים את שני הפסוקים האלה ליחידה אחת.

חז"ל גילו לנו שהפרשה הזאת, אינה מונחת במקומה האמיתי. מיקומה הנוכחי הוא זמני ויבוא יום והיא תחזור למקומה הטבעי. המקום הטבעי של הפסוקים האלה, הוא בפרשת הדגלים המופיעה בפרשת במדבר. זו פרשיה העוסקת בסדר חניית שבטי ישראל על דגליהם מסביב לאוהל מועד.

לנושא הזה, מתייחסת הגמרא במסכת שבת, באמירה לא ברורה:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זאת שתיעקר מכאן ותכתב במקומה.

ולמה נכתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה ...

והיכן מקומה? אמר רב אשי: בדגלים (שבת קטו:)".

שתי שאלות מתעוררות כאן.

• מה פירוש "עתידה פרשה זאת שתיעקר מכאן ותכתב במקומה"? האם ספר התורה ייכתב מחדש בצורה אחרת?
• לְמַה מתכוונת הגמרא באמרה: "להפסיק בין פורענות ראשונה לשנייה"?

לא נוכל להשיב על שתי השאלות האלה, לפני שנעיין בפרשה.

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'

פרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" ממוקמת בין שתי התרחשויות המוגדרות "פורענויות" כמובא בגמרא שצוטטה לעיל. הפורענות השנייה מתארת את השריפה שפרצה במחנה ישראל בעקבות התמרמרותם על ה':

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר יא, א)".

זאת הייתה הפורענות השנייה. ומה היא הראשונה?

נתבונן בפסוק שמופיע לפני "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". לכאורה, הוא לא אומר לנו מאומה.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים ... (שם, י, לג)".

מה כל כך רע בנסיעה הזאת?

נשוב וננתח את אופן המסע של עם ישראל אחרי שטבעו המצרים בים סוף, ונשווה בין שני המסעות:

"וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף ... (שמות טו, כב)".

בים סוף משה מסיע את ישראל בעל כורחן. לעומת זאת בהר ה', העם נוסע מעצמו. בים סוף אנו יודעים את הסיבה. שם היה העם עסוק בביזת מצרים ולא רצה להיפרד כל כך מהר מעל גדות ים סוף.

מה קרה כאן? מדוע רצו כל כך להיפרד מהר סיני?

הגמרא במסכת שבת, דורשת בשם רבי חמא ברבי חנינא:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' שסרו מאחרי ה' (שבת קטז.)".

פירוט נוסף נמצא במדרש ילקוט שמעוני ומוזכר בפירוש הרמב"ן והתוספות:

"שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר".

יש לנו כאן גם משל וגם נמשל.

המשל: ילד בורח מבית הספר כי הוא חושש פן יטילו עליו עוד ועוד דרישות ומשימות. בעיניו של הילד, כל שעה שהוא מחויב ללמוד, מגבילה את חירותו. כל יום הוא מתבשר על עוד ועוד איסורים והגבלות.

הילד הזה לא מבין שהמורים בבית הספר רוצים בטובתו ומכינים אותו להתמודד בהצלחה מול אתגרי החיים. מדוע אין הילד מבין זאת?

הבעיה של הילד הזה היא חוסר אימון במערכת החינוך. ייתכן שאין לו כלים מתאימים וייתכן שהמערכת לא נקטה בצעדים הנכונים, כדי להגביר בו את האימון.

הפיתרון הוא בהחזרת האימון במחנכיו. עלינו להפנים בו את ההכרה, שכל מה שמחנכיו עושים הוא אך ורק למענו ולמען רווחתו העתידית. אם נצליח לשכנעו, נוכל למנוע את הידרדרותו במסלול הכעס, ההתנגדות וההתפרקות.

הנמשל: עם ישראל בורח מהר סיני מחשש פן יוסיפו עליו עוד ועוד מצוות וחובות. גם כאן הגורם הוא חוסר אימון בה'. עם ישראל לא הפנים שכל המצוות והחוקים נועדו להעניק לנו חיי נצח והם נובעים מאהבתו אלינו ולא חלילה להיפך.

זוהי הפורענות הראשונה שאליה התכוונה הגמרא.

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ

נתבונן בדברי התוכחה, שמשמיע משה רבנו באזני עם ישראל:

"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ (דברים א, כז)".

יש כאן ביטוי מזעזע לחוסר האימון בה'. זוהי תמצית התחושה המסולפת והמופרכת, ההורסת וממוטטת את כל הבנין. כאן בדיוק טמון היסוד הרעוע, שעד שלא נתקן אותו, לא נצליח להתקדם.

איך זה ייתכן, שכל הניסים והמופתים ששברו את עולו של מלך מצרים והוציאו עם עבדים לחירות עולם, ישמשו בעיני חלק מן העם כאמצעי להשמדת עם ישראל?

איך זה יכול להיות, שעם ישראל, שלא נפלה שערה משערות ראשו בכל מכות מצרים, ושניצל מחיל מצרים שביקש להשמידם, יחשוב שהוא עם שנוא על ידי ה'?

הרי זהו בדיוק הטיעון שהשמיע משה רבנו בדברי הסנגוריה על עם ישראל לפני ה':

"פֶּן יֹאמְרוּ (הגויים) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר (דברים ט, כח)".

רק הגויים עלולים לומר זאת ולא חלילה עם ישראל. איך יכול עם ישראל אפילו לחשוב על כך?!

עלינו לזכור את האמת ולהתבונן מה ה' עושה למעננו.

האמת היא, שה' נושא אותנו על כתפו לאורך כל הדרך, מתוך אהבה ודאגה אלינו, והסיפור העממי הבא ימחיש זאת היטב:

לילה אחד אדם חלם שהוא הולך על שפת הים.

הוא מטייל יחד עם מלאך.

בשמים הבזיקו תמונות מתוך החיים.

בכל תמונה שהבזיקה בשמים הבחין בשני זוגות עקבות רגלים שהיו בחול.

זוג אחד - שלו, וזוג אחר - של המלאך.

הביט האדם בעקבות והבחין כי פעמים רבות יש רק זוג אחד של פסיעות לאורך הדרך.

הוא גם הבחין כי זה חוזר על עצמו בתמונות עצובות של חייו.

פונה האדם אל המלאך ושואל:

מלאכי! אתה אמרת לי, שכאשר אחליט ללכת אחריך, תלווה אותי לאורך כל הדרך.

אך שמתי לב, שדווקא בתקופות הקשות בחיי הבחנתי בעקבות של זוג אחד בלבד.

מדוע בזמנים שנזקקתי לך ביותר - נטשת אותי?!

עונה לו המלאך:

בני! אני אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך.

באותן תקופות שבהן היה סבלך כה רב ושם אתה רואה רק זוג אחד של עקבות,

לא היו אלה עקבותיך.

היו אלה עקבותיי שלי, בעת שנשאתי אותך על כתפיי.

נשוב אל הפסוק הזה:

"וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם ... (שם, פסוק לא)".

ה' נשא אתכם על כפיו לאורך כל הדרך. העקבות במדבר, הם של הקב"ה בלבד.

נצטט את תוכחת משה רבנו לישראל:

"וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם (דברים א, לב)".

מהו הדבר הזה? הנה ההמשך.

"הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם".

דעו לכם, כי באותה שעה שאתם בורחים מה' פן יכביד ידו עליכם במצוות נוספות, בה בעת הוא מחפש עבורכם מקום אידיאלי לחניה. הוא מפעיל את עמוד האש והענן, כדי להוביל ולהנחות אתכם במדבר המסוכן.

לא לחינם אנו חוזרים על המשנה הבאה פעם אחר פעם, לפני שמקדשים את שם ה' באמירת קדיש:

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". המצוות לא באו כדי לכופף אותנו ולהגביל אותנו. להיפך, הם באו כדי לזכות אותנו בחיים הנצחיים. זו הסיבה לריבוי מצוותיה של התורה.

נשוב אל פרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן".

הפסוק הקודם הוא: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים…". מה ה' עושה באותה שעה?

"וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה".

בדיוק באותה שעה בה ישראל מפרשים בצורה מסולפת את כוונת ה' להכביד עליהם, ה' מחפש עבורם מקום למנוחה.

כעת נבין טוב יותר את כוונת הגמרא שהובאה לעיל ואשר ביארה, שפרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" הונחה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לשנייה.

כלומר, יש כאן רמז. אילו היינו עוצרים את הסחף מיד אחרי הבריחה מהר ה' על ידי שנכיר וניווכח כי ה' אוהב אותנו ומחפש עבורנו רק את הטוב, היינו יכולים למנוע את הפורענות השנייה שהיא התמרמרות נגד ה', המובילה לעונש השריפה. גם היינו יכולים למנוע את חטא התאווה, שהתרחש מיד אחרי שקיעת האש.

זה מסביר גם את דברי הגמרא, שעתידה פרשה זו להיעקר מכאן ולהיכתב במקומה. אין הכוונה לכתיבה מחודשת של ספר התורה, אלא הכוונה שיבוא יום באחרית הימים, שבו יכיר עם ישראל בחסד ה' הנטוי עליו כל הזמן. אז לא תהיינה סטיות אחרי אלוהים אחרים וממילא לא תהיינה פורענויות.

תפקידו של ארון הברית יהיה להילחם את מלחמות ישראל ולאחד אותם לגוי אחד בארץ, בהיותו ניצב במרכז מחנה ישראל.

נוני"ם

היכן מקומה המקורי של פרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן"?

רש"י לוקח אותנו לפרשת במדבר, וזאת על פי דברי רב אשי בגמרא שהזכיר את פרשת הדגלים. על פי זה, הכוונה היא לפסוק הבא:

"וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת ... (במדבר ב, יז)".

כאן, במקום הזה היה ראוי לכתוב: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה ... ". מהו אם כן, הרמז בשני הנוני"ם ההפוכים האלה?

רבֵנו בחיי מציין כאן רמז מופלא. יש חמישים פרשיות (פתוחות וסתומות) מהמקום ההוא ועד המקום הזה.

נו"ן בגימטרייה - 50. הן הפוכות כדי לרמוז, שיש לחזור למקום ההוא, המרוחק 50 פרשיות.

נמשיך ונעמיק בשני הפסוקים המופלאים האלה.

שמונים וחמש אותיות

הגמרא במסכת שבת קובעת:

"ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות כגון פרשת "ויהי בנסוע הארון" מצילין אותו מפני הדלקה (אם פרצה בשבת). ואם לאו, אין מצילין (שבת קטו:)".

המדובר הוא באיסור שהטילו חכמים על טילטול חפצים מבית בוער בשבת, מחשש שמא יבואו לכבות אותו. בין שאר היוצאים מן הכלל שהתירו חכמים להציל, הם כתבי קודש. לאור זאת, התירו להציל אפילו ספר תורה בלוי, שרובן המוחלט של אותיותיו דהה. ההיתר תלוי בתנאי שנשארו מכל הספר 85 אותיות שלמות.

המספר הזה "שמונים וחמש אותיות", הוא מספר האותיות בפרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" והוא מינימום קדושת ספר תורה.

נצטט שוב את פרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן".

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה, קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ איְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י, לה-לו)".

ארון הברית נושא שלושה דברים. גם את שם ה', גם את שם ישראל וגם את התורה שהיא הברית בין ה' ובין ישראל. ארון הברית הוא המוציא והמביא את עם ישראל. הוא מוציאם למערכה קרבית והסתעפויותיה, והוא מכנסם למחנה מאוחד ואחד.

יוצא אפוא, שהנהגתו האלוקית והשמיימית של עם ישראל, היא תמצית קדושת ארון הברית וספר התורה.

המספר 85 מתחלק לשני מספרים: 63 + 22.

לְמַה רומזים שני המספרים האלה?

נפתח במספר "עשרים ושתיים".

"שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", הפיסקה "רִבֲבוֹת אַלְפֵי" כוונתה לשתי רבבות, (היינו עשרים אלף) ושני אלפים (מיעוט רבים שנים). ואמנם הגמרא מציינת במקביל:

"אין השכינה שורה על ישראל פחות מעשרים ושניים אלף (בבא קמא פג.)".

בנוסף, הפיסקה הזאת מכילה עשרים ושתיים אותיות. יש כאן הקבלה יסודית במספר "עשרים ושתיים", בין מספר האותיות לבין מספר האנשים.

יש להעיר, כי בשעה שפקד משה את הלויים, עמד מספרם על עשרים ושתיים אלף. כלומר, היה במניינם המינימום הדרוש כדי שהשכינה תשרה עליהם ברמה של מורי דרך העם.

נעבור כעת למספר 'ששים ושלוש'.

על פי הכלל של "רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" המספר ששים ושלוש יהפוך ל- שישים רבבות ושלושת אלפים.

זהו בדיוק מספרם של בני ישראל באותה שעה, שעמד על 603,350 (רבבה - 10,000).

דרך אגב, זוהי אחת הסיבות למנין בני ישראל במדבר. שלוש פעמים נמנו בני ישראל במדבר. 1) בשנה ראשונה. 2) בשנה שנייה (אחרי חטא העגל). 3) בסוף ארבעים שנה (אחרי שמתו כל דור המדבר). בכל שלושת המניינים האלה, לא פחת המספר היסודי של שישים ריבוא (600,000).

יוצא אפוא, שפרשת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" מרמזת על מספר של בני ישראל שעליהם שרתה שכינת ה' (63), ועל מספר של בני לוי (כולל כהנים) שעליהם שרתה שכינה מתוקף היותם משרתי ה' ומורי דרך העם (22).

כלומר בסך הכול - 22+63=85.

משום כך תיחשב פרשיה זו לספר בפני עצמו, כפי שמציינת הגמרא:

"רבי אומר. לא מן השם הוא זה (פרשיה זו לא מן הטעם שנזכר לעיל) אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו (שבת קטז.)".

כלומר, ששני הפסוקים האלה מהווים חטיבה הנחשבת לספר בפני עצמו כמו בראשית, שמות וכו'.

על פי זה, מנין החומשים בספר תורה הוא לא חמש אלא שבע. כלומר, הפרשיה הזאת מחלקת את ספר במדבר לשלושה ספרים. מתחילת הספר עד הפרשיה הזאת, הפרשיה הזאת וממנה ועד סוף הספר. כך ממשיכה הגמרא ומלמדת:

"כמאן אזלא (כמי מן התנאים הולכת האמרה הבאה) הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: "חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א)" - אלו שבעה ספרי תורה? כמאן (כמי)? - כרבי (שבת קטז.)".

זאת אומרת, עם ישראל הוא ספר חי בפני עצמו. נפשות בני ישראל הם האותיות של הספר הזה. הם מיוצגים ב- 85 אותיות מפוזרות, שנשארו מספר תורה שבלה ונקרע ועדיין הוא עומד בקדושתו.

נסכם ונאמר:

פרשיה מופלאה זו של "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" מקפלת בתוכה את דאגת ה' לעמו ישראל. ארון הברית יוצא לפניהם ובא לפניהם, נלחם באויביהם מצד אחד ומשכין שלום ביניהם מצד שני. גם מספר בני ישראל רמוז בפסוקים האלו. מכאן החשיבות העצומה שיש לאמירת שני הפסוקים האלה בבית הכנסת בעת פתיחת ההיכל ובעת סגירתו.