פרשת פנחס - פנחס הוא אליהו

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת פינחס / תשע"ה

פינחס ואליהו

עלייתו ושקיעתו של פינחס

מבוכה גדולה שררה במחנה ישראל, הם פרצו בבכי, שלא פסח גם על משה ואהרן.

"... וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (במדבר כה, ו)".

חלק מן העם התפתה לבנות מואב ומשם גלש להשתחוויה ל"בעל פעור", אליל מואב ומדין.

נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא, אחז בידה של בת צור נשיא מדין, והציגה לפני העם בהתרסה גלויה המלווה בהתנהגות מופקרת.

בתוך כל המהומה וחוסר האונים, פורץ פינחס בן אלעזר מאלמוניותו, מקנא קנאת ה' ופוגע במחללי שם ה'.

על מעשהו האמיץ זכה פינחס לתגמול יוצא דופן, בהודעה מיוחדת מאת ה'.

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (שם, פסוק יב)".

מה מתכוון ה' באמרו "בְּרִיתִי שָׁלוֹם"?

על פניו נראה, שבראש ובראשונה הכוונה היא שפינחס לא ייענש על שהרג אדם ללא פסק בית דין וללא משפט. כלומר, שלום לו. בנוסף, יזכה לתואר הכהונה, שתעבור בירושה לזרעו אחריו.

"וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם... (שם, פסוק יג)".

כשנעיין בספר מלאכי נגלה כי צמד המילים "ברית שלום" מכיל הרבה יותר.

"... לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם... (מלאכי ב, ד-ה)".

"הלוי" רומז לפינחס. במילה "הַחַיִּים" נרמז, לחיי נצח בהם זכה פינחס. חיים שהוענקו לו בתמורה להצלת חייהם של רבים מבני ישראל ולקידוש שם ה' בקרב ישראל.

רמז נוסף לחיים הנצחיים שזכה להם פינחס, ניתן בסוף ספר יהושע. פינחס בן אלעזר כיהן ככהן גדול לצידו של יהושע בן נון ונשלח על ידו לאיחוי הקרע בין השבטים. למרות עובדה זו, לא נזכר דבר מותו לצידם של יהושע בן נון ואלעזר הכהן אביו של פינחס.

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה'... וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן מֵת וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּגִבְעַת פִּינְחָס בְּנוֹ... (יהושע כד, כט-לג)".

האם פינחס לא מת?

בטרם נשיב על שאלה זו נתבונן שוב בביטוי "ברית שלום", כלומר במילה "שלום".

את משמעותה של המילה "שלום" נמצא בסוף ספר יהושע, לאחר סיום הכיבוש בארץ ישראל וחלוקת הנחלות.

יהושע משחרר את חיל החלוץ של בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה לביתם אל מעבר לירדן. לא עבר זמן רב עד שנודע, כי השבטים אשר בעבר הירדן המזרחי בנו מזבח גדול. המעשה הזה כמעט שגרם למלחמת אחים בין בני ישראל השוכנים ממערב הירדן לבין השוכנים במזרחו.

פינחס בן אלעזר - הכהן הגדול, עמד בראש משלחת הנשיאים אשר נשלחו אל מעבר לירדן לברר את פשר בניית המזבח.

התברר כי המזבח הוקם דווקא למטרה הפוכה. הוא הוקם לְעֵד ולאוֹת על המשך שמירת הקשר עם רוב העם שהתנחל בעברו המערבי של הירדן. המזבח הזה לא הוקם כמעשה מרידה בה', ולא למטרת הקרבת קרבנות.

בזכות פינחס נמנעה מלחמת אחים עקובה מדם. הוא זכה להוביל את בשורת השלום והאחדות במחנה ישראל, כנזכר בספר יהושע:

"וַיֹֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה, הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה', אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה, אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… (יהושע כב, לא)".

מכאן ואילך נעלם פינחס מן הכתובים. שמו של פינחס לא נזכר לאורך כל תקופת השופטים ושמואל הנביא, אפילו לא פעם אחת. מדוע? האם זה רומז למותו?

התשובה היא שפינחס לא מת פיזית, אולם ההשראה הנבואית נסתלקה ממנו. זאת אנו למדים מספר דברי הימים.

"וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם (על הכהנים) לְפָנִים ה' עִמּוֹ (דה"א ט, כ)".

מה פירוש "לְפָנִים ה' עִמּוֹ"?

יש כאן רמז ברור לאירוע דרמטי בחייו של פינחס שבעקבותיו נסתלקה ממנו השכינה. זו הסיבה ששמו לא מוזכר יותר בכתובים. האירוע התרחש בימיו של השופט יפתח הגלעדי אשר נלחם בבני עמון והציל את ישראל. לפני שיצא למלחמה, נדר יפתח נדר איום:

"וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר.

אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם...

וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה (שופטים יא, לא)".

מי היה הראשון שיצא לקראתו בשובו עטור ניצחון מן הקרב?

"...וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת... וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו... ".

האם היה מישהו, שהיה יכול להתיר את הנדר האיום הזה ולהציל את בת יפתח?

כן! הנה תשובת מדרש רבה.

"ולא היה שם פינחס (הכהן הגדול) שיתיר את הנדר? אלא, פינחס אמר: הוא צריך לי, ואני אלך אצלו?! ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל, ואני הולך אצל פינחס? בין זה לזה אבדה הנערה ההיא. ושניהם נענשו בדמיה של אותה נערה... פינחס ניטלה ממנו רוח הקודש (בראשית רבה ס, ג)".

נעבור מכאן להופעתו של אליהו הנביא.

הופעתו אליהו

ללא כל הכנה או דברי רקע מוקדמים, אנו מתבשרים על הופעת אליהו התישבי אשר הכריז כי בידיו מפתחות הגשם על אדמת ישראל.

"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב, חַי ה'... אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי (מלכים-א יז, א)".

עצירת הגשם אכן התממשה ובתקופה זו נצטווה אליהו הנביא להתגורר בביתה של אשה אלמנה בצידון. תוך כדי שהייתו בביתה מת בנה הקטן ממחלה קשה. האלמנה מפנה במרירות אצבע מאשימה כלפי אליהו.

"... מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי (שם, פסוק יח)".

בתגובה נוטל אליהו הנביא את הילד המת וקורא אל ה' בחזקה:

"ה' אֱ-לֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ (שם, פסוק כא)".

באותו רגע מתרחש לראשונה בעולם נס תחיית המתים.

"וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי (שם, פסוק כב)".

מי הוא אליהו שהקב"ה שומע בקולו ומחיה את המת, נס שהוא גדול מכל הניסים כולם?

במדרש המופלא הבא, מתועד אירוע נדיר שהתרחש באמצעו של ויכוח בין חכמי ישראל על זהותו של אליהו הנביא.

"פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר. אלו אומרים: אליהו הנביא משבט גד (גלעד היא בנחלת גד), ואלו אומרים: משבט בנימין.

בא אליהו ועמד לפניהם ואמר: רבותינו, מה אתם נחלקים עלי? אני, מבני בניה של רחל... (בראשית רבה, ע"א)".

יש גם דעה שלישית המופיעה בסיפור הבא בגמרא:

"רבה בר אבוה מצא את אליהו בבית קברות של נכרים... אמר לו: האם אין אדוני כהן? מדוע אדוני עומד בבית הקברות? אמר לו: ואדוני לא למד מסכת טהרות? רבי שמעון בן יוחאי אומר קבריהם של גויים אינם מטמאים... (בבא מציעא קיד.)".

דעה זו, שאליהו הנביא הוא כהן, מקבילה לדעתו של רבי שמעון בן לקיש.

"אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בָּנַי שנא': "הִנֵּה אָנֹכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם

(ילקוט שמעוני פינחס תשע"א )".

בזיהוי הזה, שפינחס הוא אליהו הנביא, נתמקד עד סוף המאמר.

פינחס ואליהו

מה פירוש הדבר שפינחס הוא אליהו?

על שאלה זו משיב המדרש בפרקי דרבי אליעזר:

                "היסב הקב"ה שמו של פינחס כשמו של אליהו מתושבי גלעד (פרק מז)".

פירושו של דבר הוא, שמאות שנים התהלך פינחס כאדם אנונימי ללא השפעת רוח הקודש, עד שיום אחד פתאום התעוררה בו נבואה ברמות גבוהות מאד. גם שמו השתנה לאליהו.

הזיהוי הזה פותח שערים להבנות עומק, בהשתלשלות אירועים מקבילים בין פינחס לאליהו. כעת נוכל להבין את פשר תחיית המתים של בן האלמנה, שבביתה התגורר אליהו הנביא. החייאת הילד היא תיקונו של החטא הנורא של פינחס, שבעקבותיו מתה בתו של יפתח הגלעדי. זו סיבת גילויו המחודש של פינחס דווקא בארץ גלעד "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד...".

הזיהוי הזה מוביל אותנו לספר מלכים, לנס ירידת הגשם אחר שנות בצורת כה ארוכות שעליהם גזר אליהו הנביא.

"... וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל, וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה (מלכים-א יח, מה-מו)".

נשמע תמוה מאד, שאליהו נביא ה' הגדול, ירוץ ברגליו מרחק עצום תחת גשם שוטף, מן הכרמל בחיפה עד עמק יזרעאל לפני מרכבתו של אחאב, שישב בה מוגן מפני הגשם.

ריצתו של פינחס / אליהו לפני המלך הוא התיקון לחטאו של פינחס שלא הסכים ללכת ליפתח השופט כדי להתיר את נדרו אלא תבע שהשופט יגיע אל הכהן. הסירוב ההוא של פינחס, גרם בעקיפין למותה של בת יפתח.

קנאות ושלום

פינחס נקט עמדה בלתי מתפשרת בנאמנותו לה'.

הקנאות הזו לה', היא זו שנשאה אותו מעל כל העדה ונתנה לו את הכח לפגוע ולהרוג את נשיאו של שבט שמעון. נשיא השבט זמרי בן סלוא חילל את שם ה', בלקחו לעיני כל את האשה המדינית אל האוהל. זו היתה נקודת השיא בהתלהטות היצרים של בני ישראל שנתפתו על ידי בנות מואב. על ידי כך נידרדרו לחטא המתועב של עבודה זרה "עבודת פעור".

במקביל לו, גם אליהו הנביא קינא לה' במלחמתו הבלתי מתפשרת נגד עבודת "הבעל והאשרה" שהיו בימי אחאב, ואשר יובאו מצידון על ידי איזבל אשתו בת "אתבעל" מלך צידון (מלכים-א, טז, לא).

על פינחס נאמר:

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם … (במדבר כה, יא)".

ועל אליהו נאמר:

"... מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (מלכים- א, יט, יד)".

כפי שנזכר למעלה, פינחס היה מעורב בשתי פעולות מכריעות ודרמטיות. הפעולה הראשונה היתה הריגת זמרי בן סלוא, והשנייה הייתה איחוד שבטי ישראל שהתיישבו בעבר הירדן המערבי, עם בני ראובן, גד ומנשה, בעבר המזרחי.

משום כך נותרה שאלה פתוחה. היכן פעולתו השניה של אליהו הנביא שתקביל לפעולתו השנייה של פינחס שהייתה עשיית שלום בין שבטי ישראל?

את התשובה נותן הנביא מלאכי, שדבריו מכוונים לאחרית הימים:

"הִנֵּה אָנֹכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם... (מלאכי ג, כג-כד)".

הפעולה הזאת, היא עשיית שלום וחיבור דור האבות עם הבנים, בדרך לתשובה שלמה לפני ה'. זהו תפקידו של אליהו הנביא, שיתגלה במהרה בימינו עם משיח בן דוד.

נחזור שוב אל ההבטחה האלוקית הייחודית.

"... הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יב)".

ברית חיים ושלום נכרתה בין ה' לבין פינחס, שבעקבותיה זכה לחיים נצחיים בדמותו של אליהו הנביא שעלה חי בסערה השמיימה ולא מת. אליהו הנביא עתיד להופיע שוב ולבשר את בשורת הגאולה והישועה.

זיכוך הקנאה

נשוב אל שמעון ולוי בני יעקב, אשר חיבורם הוליד שתי פעולות קשות ונקמניות. הפעולה הראשונה היתה נקמתם באנשי שכם על חילול כבוד אחותם דינה. הפעולה השניה היתה כוונתם להרוג את יוסף בבואו אליהם בשליחות יעקב אביהם.

לפני מותו, גינה יעקב אבינו את מעשיהם ואירר את כעסם.

"... כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט, ו-ז) ".

כלומר, כוונתם להרוג את יוסף הוכיחה כי היו מעורבים כאן רגשות אישיים של קינאה. המעורבות הזו, היא אשר פסלה למפרע את קינאתם לדינה אחותם, למרות שלכאורה היתה זו קינאה לשם שמים ונקמה באויב חיצוני.

נתבונן במשה רבנו הנושא את עצמות יוסף עמו. יש בכך כדי לסמן לשבטו - שבט לוי, להתחבר למידותיו של יוסף אשר מחל לאחיו על הפגיעה האישית בו. יוסף נתעלה על עצמו והתרכז אך ורק בשליחות המוטלת על כתפיו, ושאחיו היו שותפים לה בדיעבד, לכלכל את בית אביו.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי?! וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (בראשית נ, יט-כא)".

בזכות החיבור ליוסף, זכה שבט לוי לקנא קינאת ה' טהורה בעובדי עגל הזהב בלי לערב רגשות אישיים, כפי שהכריז משה "... מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי (שמות לב, כו)".

קינאה מזוככת זו, העלתה אותם לדרגת משרתי ה' במקום הבכורות.

גם פינחס, שהיה משבט לוי, נזדכך באמצעות ייחוסו ליוסף (משפחת אמו) וקנא קנאת ה' טהורה בפגיעתו בנשיא שבט שמעון ומבלי לערב רגשות אישיים.

שמעון לעומת זאת, לא זכה לזכך את קנאתו. על כן, בבוא עת חלוקת הנחלות בארץ ישראל, נטמע שמעון בנחלת שבט יהודה.

על פינחס נאמר:

"לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, יב-יג )".

פינחס סיכן את נפשו במעשהו גם מול בית דין. על פי חז"ל, אם היה מצליח זמרי בן סלוא להתהפך ולהרוג את פינחס, לא היה נענש עליו מפני שיש לפינחס דין "רודף".

בפעולה הזאת התעלה פינחס לדרגת סבו הגדול, אהרן הכהן. בשעת המגפה רץ אהרן אל תוך הקהל ובידו הקטורת להקטרה ועמד בתווך, בין המתים ובין החיים ובכך סיכן את נפשו למען עם ישראל.

"וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה (במדבר יז, יג)".

בדרך כלל תפקיד הכהנים הוא להיות קרובים אל משכן ה' ולהגן בגופם על בני ישראל שלא ימותו בקרבתם אל המזבח.

נַפְשִׁי לְקַחְתָּה

גם אליהו הנביא נושא את דגל קנאת ה' בעובדי הבעל ומסכן בכך את חייו. כשנמלט על נפשו מאיזבל, אשת המלך אחאב, הגיע אל הר האלוקים. שם עמד והתפלל לה'.

"וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מלכים-א יט, י)".

על הקינאה הזאת מעירים חז"ל בהבנה חודרת מאין כמותה.

"כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אמר לו הקב"ה: בריתי, שמא בריתך?

ואֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ. אמר לו: מזבחותיי, שמא מזבחותיך הָרָסוּ?

וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב. אמר לו: נְבִיאַי, ואת מה איכפת לך?

אמר לו: וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (שיר השירים רבה פרשה א)".

כלומר, יש פה תוכחה נסתרת לאליהו הנביא הדואג לנפשו. חז"ל התכוונו להדגיש, שאליהו הנביא לא היה צריך להימלט על נפשו מאיזבל המלכה, אלא להילחם בה בחירוף נפש.

את מה שלא השלים אליהו הנביא, השלים אלישע תלמידו. הוא לא נמלט מפני יהורם בן אחאב, כפי שנאמר בספר מלכים.

"וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם.

וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו (מלכים-ב ו, לא-לב)".

נראה שגם זו היתה כוונת אלישע בבקשו מאליהו הנביא לפני מותו:

"... וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי (מלכים-ב ב, ט)".

פי שנים פירושו, גם כוח העמידה של אליהו הנביא לפני ה' וגם יכולת עמידה מול מלכים מבקשי נפשו.

במאמר הזה, ליווינו במקצת את נושאי דגל הקנאות. משמעות הלוואי של המושג "קנאות", היא שלילית. משום כך זוהי גם דרכם של יחידים בלבד. כדי להפוך את הקנאות לברכה, עליה להיות טהורה מתערובת נקמנות אישית. אם גם נוסיף לה את השאיפה לשלום, היא תהיה מושלמת.