פרשת מסעי - צופן המסעות

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת מסעי / תשע"ד

צֹפֶן המסעות

עַל פִּי ה'

שנות הנדודים במדבר הניבו 42 מסעות, שהונצחו בפרשת מסעי ברשימה ארוכה ומפורטת של שמות המקומות אשר בהם חנו בני ישראל.

מי שרגיל בפסוקי התורה המתומצתים ורַבֵּי-המשמעות, מתקשה למצוא משמעות לפירוט מסעות בני ישראל במדבר. איזה ערך יש לדין וחשבון יבש, כדוגמת "וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין (במדבר לג, יא)"?

אמנם, מידי פעם, כמשב רוח מרענן, יש אזכור של אירוע מסוים שהתרחש באותו מקום, אולם מיד חוזרת הרשימה להיות כסרט פלט של נְיָר ממכונת חישוב של מַרְכּוֹל.

האם יש כאן איזשהו מֶסֶר מוצפן ברשימה הזאת?

רש"י אכן מתייחס לשאלת משמעות פירוט המסעות ומציין, כי ביחס לארבעים שנות נדודים, מספר המסעות היה קטן יחסית. כלומר, פירוט המסעות נועד לפרסם את מידת הרחמים של ה' בטלטול עם ישראל.

לעומתו, מדגיש הרמב"ם, כי הציון המדוייק של כל מקום ומקום שבו חנו בני ישראל, נועד להוכיח לדורות הבאים את אמיתות הדיווח על הליכה של עם שלם במדבר. ככל שהתיעוד מפורט ומדוייק יותר, כך תגדל אמינות הדיווח ויישאר לזיכרון עולם.

על חשיבותו של התיעוד ההיסטורי בעיני ה', למדנו מצנצנת המן, אשר הונחה למשמרת לדורות כדי שהכל יראו את הלחם שאכל עם ישראל במדבר.

בכל זאת, אם זו היא הסיבה היחידה לפירוט המסעות, מדוע בכל זאת מתעכבת התורה במספר מקומות ברשימה ומדווחת בתמציתיות על אשר אירע בהם, בעוד שעל אירועים מרכזיים ביותר היא מדלגת?

הנה הדוגמה הבאה:

"וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת (במדבר לג, יד)".

כאן התורה מתעכבת לדווח שברפידים היה חוסר במים, בעוד שהיא מדלגת על מלחמת עמלק שהייתה גם כן שם. המסע הבא היה מדבר סיני, מקום קבלת התורה.

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה (שם טו-טז)".

למרבה הפלא, אין כאן שום אזכור ולו ברמז, למתן תורה, שהיה האירוע המרכזי ביותר בחיי עם ישראל מלבד יציאת מצרים. מדוע?

טרם נשיב לשאלות אלו, נתרכז בינתיים בשאלה נוספת. המתעוררת בהמשך הפרשה.

נשיאי המתנחלים

בפרשת מסעי מופיעה רשימה נוספת. רשימה זו מכילה את שמות הנשיאים המכהנים, אשר ימונו כנציגי השבטים בחלוקת הנחלות בארץ ישראל.

"וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה, תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים ... (במדבר לד, יח-יט)".

גם הרשימה הזאת נראית לכאורה מיותרת וחסרת ערך לדורות. אך אם נבחן את הרשימה הזאת בדקדקנות, נגלה שהיא יוצאת דופן בשני היבטים.

• סדר הרשימה.

הרשימה פותחת בשלושה שבטים: יהודה, שמעון ובנימין. אמנם אנו מורגלים ברשימות שבהם שבט יהודה הוא המוביל, אולם לא הורגלנו ששבט בנימין, אחרון השבטים, יעלה לשלישייה הפותחת.

• התואר 'נשיא'.

משלושת נשיאי השבטים הראשונים האלה - יהודה, שמעון ובנימין, מושמט התואר 'נשיא', תואר שמוצמד לכל אחד מנשיאי השבטים האחרים.

שאול משבט בנימין ודוד משבט יהודה, נמשחו בידי שמים למלכים ראשונים.

גם אחרי שמלכות ישראל נחלקה לשניים, המשיכו שבטי יהודה ובנימין להוות את המשענת לשושלת המלוכה מבית דוד.

עלינו גם לזכור, ששבט שמעון לא קיבל נחלה בארץ ישראל באופן עצמאי, אלא הסתפח לנחלת שבט יהודה.

מכאן שתמוה מאד, איך דווקא שאר השבטים אשר השתייכו לממלכת ישראל, שנפרדה משושלת בית דוד, קיבלו את התואר 'נשיא', בעוד שבשלושת השבטים האלו הקשורים למלכות בית דוד, הסתפקה התורה בציון שם הנשיא ולא בתוארו.

בידוע הוא, שרוב מלכי בית דוד היו נאמנים למצוות ה', בעוד שרוב רובם של מלכי ישראל עשו את הרע בעיני ה'.

על פי זה נוכל לומר בזהירות, כי מלכי בית דוד ייצגו את מלכות שמים, שהיא המלכות האמיתית. התורה רמזה זאת בהשמיטה מהם כאן את התואר 'נשיא'. לעומתם, מלכי ישראל ביטלו את מלכות ה' מעליהם וראו את עצמם ראויים לפסגת המלוכה. זה רמוז בתואר – נשיא, שהוצמד ליד כל שם משמותיהם.

דבר זה מלמד אותנו, שהמפתח להבנת רשימות המופיעות בתורה ונראות סתמיות, הוא חיפוש היוצא דופן, העשוי לשפוך אור על התעלומה כולה.

את המפתח הזה מוסרת לנו הגמרא.

"כל פרשה שנאמרה ונישנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (סוטה ג:)".

על פניו, כוונת המאמר הזה היא לומר, שזה נשמע עדיין הגיוני, שפרשה שלמה תוכפל אפילו בשביל חידוש אחד, אבל זה בדיעבד.

הבנה יותר מעמיקה תגלה, שהתורה עושה זאת במכוון. ה' מעביר אלינו מסר, המוצפן בתוך ריבוי מילים ופרשיות ללא צורך. המפתח לפענוח, מובלט באמצעות היוצא דופן.

מדוע התורה לא כותבת זאת בפירוש? יש לתורה סיבות משלה, מדוע לא לומר זאת במפורש.

המים במדבר

בשלשה מסעות מתוך ארבעים ושתיים, אנו מוצאים הרחבה ופירוט. נבדוק ונמצא כי המכנה המשותף של שלושת המקומות האלה הם - מים. כלומר, או חסרון מים או הופעת מים. המכנה המשותף הזה, הוא היוצא דופן בפרשה הזאת והוא המֶסֶר המוצפן בתוכה.

המקום הראשון הוא מרה.

• "וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה (במדבר לג, ח)".

מרה הוא המקום אשר מימיו היו מרים. שלושה ימים הלכו ולא מצאו מים עד שהגיעו למרה. שם התחולל נס והמר נהפך למתוק. המים שהיו בלתי ראויים לשתיה, היו למים מתוקים.

המקום השני הוא אֵילִם.

• "... וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם (שם, שם ט)".

המספרים האלה מפליאים ביותר. הם מקבילים ל - 12 שבטי ישראל ו - 70 בני יעקב אבינו שירדו למצרים. הפלא הזה הוא לא פחות מאשר רפואת מי מרה, והפיכת סלע יבש למקור מים.

המקום השלישי הוא רפידים.

• "... וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת (שם, שם יד)".

ברפידים הכה משה לראשונה את הסלע והוציא ממנו מים. מקור המים הזה התגלגל יחד עִם עַם ישראל, 40 שנה.

כל הופעת המים במדבר, בין במרה, בין באֵילִם ובין ברפידים, היתה רצופה נס ופלא.

אמנם מצאנו את המכנה המשותף לכל החריגים, אך בכל זאת לא ברור, מדוע נושא המים מודגש כל כך, ואפילו מועדף על פני נושא מרכזי ביותר, כמתן תורה בהר סיני?

מות אהרון הכהן

את התשובה נגלה במסע רביעי, יוצא דופן, המתאר באריכות את האירוע שהתרחש בו.

• "... וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר... וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (שם, שם לח)".

מות אהרן הכהן, כמותו של משה רבנו, יחד עם מותה של מרים הנביאה, חתם פרק בהנהגתו של דּוֹר היוצא ממצרים על פי ה'.

מותם של מנהיגי הדור היה קשור עם המים. מותה של מרים הנביאה סתם את נביעת המים מן הסלע, והכאתו על ידי משה ואהרן גזרה קץ לחייהם.

גורם המים, מלבד היותו עורק החיים במדבר הצחיח והיבש, מייצג יותר מכל את המכנה המשותף של שלושת האחים, הנביאים הגדולים. דור המדבר שחי בדרך נס, זכה לטיפול אינטנסיבי רצוף וצמוד של הקב"ה כדי להפכו מעם עבדים לעם בן חורין, המתכונן לכיבוש מולדתו וארצו. בדיוק כשם שהילד זוכה לטיפול צמוד כדי להכשירו לעצמאות בחיי הנישואין, כך עם ישראל בלידתו כעם.

הדור שנכנס לארץ סִימֵן את קיצם של ניסי המדבר הכוללים שליו, מן, ענני הכבוד וסלע המים. הנכנסים לארץ נדרשו לבנות ולנטוע במו ידיהם, להילחם ולכבוש שַׁעַל אחר שַׁעַל בארץ האבות. היעלמותם של משה, אהרן ומרים, ביטאה יותר מכל את סיומה של התקופה הפלאית והנבואית, שאופיינה בשרביטו (הנהגתו) של משה איש האלוקים. פרשת המסעות סובבת סביב ציר המים, ומדליקה נר זיכרון למשה רבנו, אהרן הכהן ומרים הנביאה. זהו חלק מצופן המסעות.

מסעות ממוספרים

נוסיף ונבדוק את מיספור ארבעת המסעות המפורטים.

במסע החמישי הגיעו בני ישראל למרה. במסע השישי הגיעו לאילים, ולרפידים הגיעו במסע האחד עשר.

נצרף את המספרים האלה – 5+6+11 יחד, ונקבל – 22, מספר המסמל את החנייה.

במסע השלושים וארבע הגיעו להֹר ההר, שם מת אהרן הכהן וסיים את מסע חייו. מה אומרים לנו המספרים האלה, 34, 22?

נחזור אל הפרשה המופלאה הנקראת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן". בפרשה הזאת, אנו למדים על תפילת משה רבנו בתחילתו של כל מסע ובסמוך לכל חניה.

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:

קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

וּבְנֻחֹה יֹאמַר:

שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י, לה-לו)".

נספור את אותיות התפילה ונקבל, כי תפילת משה בתחילת כל מסע, מורכבת מ-34 אותיות ותפילתו בסמוך לכל חניה כוללת -22 אותיות. המספרים האלה, מקבילים למספרים שצוינו לעיל בצופן המסעות.

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה (במדבר ט, כג)".

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל

למסעות בני ישראל היה תפקיד מרכזי בבירור יסודי ועמוק על מהותו של עם ישראל וייעודו.

לכל מסע היו שני תפקידים.

התפקיד הראשון הוא עוד שלב בהתנתקות מארץ מצרים, מבית עבדים ועבודת האלילים.

התפקיד השני הוא עוד שלב בבנייתו הייחודית של העם ובהכשרתו לכניסה לארץ ישראל. את שני התפקידים האלה מבטאת התורה בשני לשונות הפוכים זה מזה.

את ההתקדמות בהכשרה לכיבוש הארץ ולהתחזקות הרוח בכל מסע, נמצא בפסוק הזה:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'... (במדבר לג, ב)".

קודם מוֹצָאֵיהֶם ואח"כ לְמַסְעֵיהֶם. היציאה היא לצורך המסע והמסע הוא לצורך הייעד, שהוא על פי ה'.

לעומת זאת, יצירת מרחק פיזי ורגשי מעבדות מצרים, מציין הביטוי הבא:

" ... וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (שם)".

קודם מַסְעֵיהֶם ואח"כ לְמוֹצָאֵיהֶם. כלומר, מסעות שהם לצורך התרחקות והתנתקות מנקודת מוצא.

תמציתו של הסיפור העצוב הוא, שמשה רבנו כותב ומחשב כל מסע, כעוד צעד לקראת ההגעה אל ארץ ישראל הנכספת משאת נפשו, שלא זכה לה.

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'... ".

כאשר הוא מגיע אל הצעד האחרון, הוא מקבל את הגזירה הקשה שהוא לא יזכה להגשים את חלומו.

ה' מנחם את משה, בהדגישו את חלקו המכריע בהוצאת עם ישראל מבית עבדים, ממצרים.

"... וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".

נסכם ונאמר.

שתי נקודות מרכזיות מלוות אותנו לאורך כל הדרך. נקודת היציאה הפלאית ממצרים, ונקודת ההגעה המרשימה לארץ ישראל. לשתי הנקודות האלה יוחדו חג הפסח וחג הסוכות (חג השבועות שייך לחג הפסח, וחג שמיני עצרת שייך לחג הסוכות).

חג הפסח מסמל את חצות הלילה, שבו הקריבו קרבן פסח, מתו בכורות מצרים וניתנה רשות היציאה ממצרים. פסח מדגיש את נקודת היציאה ממצרים.

"אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם (שמות כג, טו)".

מאידך, חג הסוכות מכיל את היציאה מרעמסס לכיוון סוכות, ומשם להמשיך אל יעד ההגעה לארץ ישראל. את ארץ ישראל מייצג סכך, העשוי מפסולת הגורן והיקב (שיבולים וזמורות) של תבואת ארץ ישראל כפי שנא':

"וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה (שמות כג, טו)".

היכולת להתרומם לקראת ההשראה האלוקית, מתקדמת בד בבד עם השיחרור מעול העבדות ליצרי האדם ודחפיו הגשמיים. "סור מרע ועשה טוב, הם שני מהלכים המתקדמים באותו קצב.