פרשת וילך - הסתר פנים

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת וילך / תשע"ה

הסתר פנים

כריתת ברית

מעמד הר סיני היה מלוּוֶה בכריתת ברית בין ה' ובין ישראל, כפי שמפורש בפרשת משפטים:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שמות כד, ח)".

"הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", הם עשרת הדברות, אשר תמציתן כלולה בשתי הדיברות הראשונות:

"אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ...".

"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ, ב)".

נצרף את שתיהן יחד, והתוצאה תהיה:

1) ה' הוא האלוקים. 2) רק ה' הוא האלוקים.

כלומר, הדיבר הראשון קובע הוראה חיובית, והדיבר השני שולל כל אפשרות אחרת. אמור מעתה, אסור לעבוד עבודה זרה יחד עם עבודת ה'.

בנושא הזה ערך אליהו הנביא בירור יסודי בהר הכרמל ובפנייתו אל העם הוא קבע נחרצות:

"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר, עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים. אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו... (מלכים-א יח, כא)".

לאור המופת המדהים של הגילוי האלוקי באש מן השמים, פרצה מפי כל העם הקריאה הנרגשת שאנו מצטטים אותה פעם אחר פעם בימים הנוראים:

"...ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים (שם, פסוק לט)".

לאמירה הכפולה הזאת יש כוונה ברורה: (1) ה' הוא האלוקים. (2) ורק הוא האלוקים. אילו היינו מנקדים את הקריאה הכפולה, הייתה התוצאה נראית כך:

ה', הוא האלוקים.      ה' הוא, האלוקים.

בפרשת "ואתחנן" מדגיש משה רבנו את התובנה הזאת פעמיים, בצורה מאוד חדה:

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ (דברים ד, לה)".

• ה' הוא האלוקים. 2) אין עוד מלבדו.

ובפעם השנייה באותו הפרק:

"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (שם, פסוק לט)".

• ה' הוא האלוקים.   2) אין עוד.

זו גם כוונת הפסוק הראשון בקריאת שמע, המכונה בשם "פסוק הייחוד".

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו, ד)".

כלומר, ה' הוא אלוקינו, ורק הוא, אלוקינו (אחד ולא יותר).

העיקרון הזה ינחה אותנו בהבנת הפרשה השלישית בקריאת שמע שהיא פרשת ציצית, אשר על פניה נראית הפרשה הזאת מורכבת משלושה זוגות פסוקים החוזרים על עצמם ללא סיבה.

• הזוג הראשון:

"... וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר טו, לח)".

ההמשך נראה מיותר לכאורה:

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת".

אולם, על פי העיקרון שנקבע לעיל: הפסוק הראשון עוסק בציווי, שיש לתת על הציצית פתיל תכלת. ההדגשה הנוספת היא, שרק פתיל תכלת הוא המצווה, ולא מצבע אחר.

• הזוג השני:

"וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... (שם, פסוק לט)".

גם כאן, ההמשך נראה מיותר.

"לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי... (שם, פסוק מ)".

שוב על פי אותו עיקרון, בפסוק הראשון, מופיעה המִצְוָה לזכור את מצווֹת ה' ולעשות אותם. ההדגשה הנוספת היא, שיש לקיים אך ורק את מצוות ה' ולא ללכת אחרי נטיית הלב והעיניים לכיוון עבודה זרה או גילוי עריות:

"...וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם... (שם, פסוק לט)".

משום כך מוסיפה התורה כאן: "...וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם", כלומר תייחדו את עצמכם לעבודת ה' ולא לדברים אחרים אסורים.

• הזוג השלישי:

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... (שם, פסוק מא)".

שוב, ההמשך נראה ללא צורך.

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (שם)".

אלא שגם כאן אותו עיקרון. בפיסקה הראשונה היא על אֲנִי ה'. ההדגשה הנוספת היא על המילה אֱלֹהֵיכֶם. כלומר, שרק עם ישראל יזכה למעלה הזו ולא שום אומה אחרת.

אפשר לומר שמרכז הכובד נע מן המילה אֲנִי ה', למילה אֱ-לֹהֵיכֶם.

הדברים האלה מחזירים אותנו לברית שכרת ה' עם יצחק אבינו:

ה' מודיע לאברהם ביחס ליצחק:

"...אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו (בראשית יז, יט)".

אולם ביחס לישמעאל ההודעה שונה:

"וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ. הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל (שם, פסוק כ)".

מכל הברכות האלה הושמטה הברית. וכדי שלא יהיה מקום לספק שההשמטה מכוונת מוסיף ה' ומדגיש:

"וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת (שם, פסוק כא)".

במילים אחרות: את הברית אקים עם יצחק ולא עם ישמעאל. אין מקום לשתי בריתות.

הפרת ברית

נשוב אל הברית בין ה' ובין ישראל.

לפני חתימת ספר התורה, מופיעה התראה אלוקית קשה, המבשרת על העלול להתרחש בעם ישראל אחרי מותו של משה רבנו. האזהרה מפרטת את החטא הכבד שעלול להפוך למציאות, וגם את העונש הצפוי. על פניו נראה העונש מידה כנגד מידה ביחס לחטא. אולם בהתבוננות מעמיקה נראה בבירור, שלא כך הם פני הדברים.

הנה החטא הצפוי:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ (דברים לא, טז)".

החטא כפול:

א) הליכה אחרי אל זר ("וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ").           ב) עזיבת ה' ("וַעֲזָבַנִי").

ביצועם של שני שלבי החטא, ייחשב כהפרת הברית בין ה' ובין עם ישראל:

כך באמת מסתיים הפסוק שבאנו לעיל:

"...וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ (דברים לא, טז)".

את שני שלביו של החטא אנו רואים בבירור בספר ירמיהו:

"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי. אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם (ירמיהו ב, יג)".

לכאורה, ביצועו של אחד משני השלבים בלבד, אין בו עדיין משום הפרת הברית והחוזה. כלומר, עזיבת ה' מבלי ללכת אחרי אלוהים אחרים (כלומר, לא עבודת ה' ולא עבודה זרה), או עבודה זרה יחד עם עבודת ה', אין לראות זאת כהפרת ברית. רק שני השלבים יחד, גם עזיבת ה' וגם הליכה אחרי אל זר, תיחשב להפרת ברית.

הסתר פנים ומשמעו

מהו העונש הצפוי על הפרת הברית?

"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... (דברים לא, יז)".

לכאורה, עונש כפול על חטא כפול:

• "וַעֲזַבְתִּים" (כנגד "וַעֲזָבַנִי"). ב) "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" (כנגד "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ").

במפתיע, לא מופיעה כאן הצהרה צפויה, שה' יפנה לבחור בעם אחר במקום בני ישראל.

ה' מודיע שהוא רק מסתיר את פניו, אולם אין מצידו הפרת הברית.

במילים אחרות, למרות שעם ישראל הלך אחרי אל זר, ה' לא ישיב לו כגמולו ולא יפנה לעם אחר על פניו.

הדיוק הזה הוא חד משמעי ויובהר היטב בהמשך הנבואה:

"...וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה (דברים לא, יז)".

אלו דברי ייאוש של עם ישראל, הסבור כי ה' עזבו ופנה לעם אחר.

מהי התגובה האלוקית?

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". (שם, יח)

לכאורה זו חזרה מיותרת על מה שנאמר בפסוק י"ז. אולם בהתבוננות נוספת נקלוט את המסר הבא:

בעקבות הצרות הקשות שתגענה עקב הסתרת פני ה', עלול העם להתייאש ולומר שה' החליט לא לשכון יותר בקרב עם ישראל אלא פנה אל עם אחר. הם עלולים לחשוב שה' הפר גם הוא מצידו ובצדק, את הברית בינו ובין ישראל. התובנה הזאת היא טעות מסוכנת מאוד. היא מכילה את התפיסה האומרת, שהותר סופית הקשר בינינו לבין ה', וכעת אנחנו רשאים לבחור את דרכנו להיות ככל הגויים.

על המחשבה הזאת משיב הקב"ה באמירה ברורה: אני לא ניתקתי מכם כפי שאתם חושבים:

"וְאָנֹכִי (לא כדעתכם, אלא רק) הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא (אני עדיין בקרב ישראל אם כי בהסתר פנים) עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה (עם ישראל) כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

כלומר, למרות שהעם פנה לאלוהים אחרים, אני לא פונה לעם אחר. כל מה שעשיתי אינו אלא "הסתר פנים" ולא "הפניית פנים".

ניתוק מארץ ישראל

עדיין יש מקום לשאול.

הרי ה' אומר בפירוש שהוא יעזוב את ישראל, כפי שמופיע בפסוק י"ז "וַעֲזַבְתִּים"! מדוע אם כן, אנו מחשיבים כטעות את דברי עם ישראל: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה (שם)"?

התשובה נעוצה בהבנת המושג 'הסתר פנים'. פני ה' מבטאים השגחה ישירה של ה'. 'הסתר פנים' מבטא אי השגחה ישירה אלא עקיפה, כלומר מחוץ לארץ ישראל. כיצד?

מכל ארצות העולם, זכתה ארץ ישראל להיות תחת השגחה תמידית של הקב"ה:

"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ. תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא, יב)".

על פי זה, התעלמות ה' ואי השגחתו, משמעותה הגליית עם ישראל מארץ ישראל לארצות נכר. כלומר, כשה' אומר שהוא עוזב את ישראל ("וַעֲזַבְתִּים"), כוונתו לומר שארץ ישראל תיעזב מהם.

כך בדיוק כותבת התורה בפרשת בחוקותי:

"וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ... (ויקרא כו, מג)".

עוד דבר צריך להיות ברור:

כשה' אומר שהוא לא ישגיח על עם ישראל ויתעלם מהם, הכוונה היא להשגחה הניסית הגלויה, שתוצאותיה חיים ברכה ושלום. כלומר, גם בִּגְלוֹת ישראל מעל אדמתם תימשך השגחת ה' עליהם ברמה מינימאלית והיא: שעם ישראל לא יִכְלֵה ולא יושמד.

גם זאת אומר הכתוב בפרשת בחוקותי:

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם (ויקרא כו, מד)".

נשים לב לביטוי "לֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם" שמשמעו, עדיין אני משגיח עליהם שלא יושמדו.

חז"ל קבעו:

                "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם".

כלומר, ה' עזב את השגחתו הניסית עליהם בארץ ישראל, והתרכז בהשגחה שלא יושמדו. נוכל לדמות זאת למערכות הפועלות בגוף האדם בשעות השינה, לעומת אלו הפועלות בזמן העֵירות.

בזמן השינה, מתרכזת פעילות המוח בהפעלת מערכות גוף חיוניות, שמבלעדיהם אין חיים. בשעות העֵירות לעומת זאת, באים לידי ביטוי כל חיי היצירה והעשייה המשמעותיים של האדם.

תקופת הסתר הפנים הסתיימה בחזרת עמנו לארץ ישראל. אנו רואים עין בעין כיצד לאט לאט, חוזרת ההשגחה הגלויה והניסית ללוות אותנו יום יום:

"רבי חיא רבה ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל לפנות בוקר וראו איילת השחר שבקע אורה.

אמר רבי חיא רבה לרבי שמעון בן חלפתא, כך היא גאולתן של ישראל. תחילה קימעא קימעא, וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (ירושלמי ברכות פרק א, הלכה ה)".