ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בראשית / תשע"ד

(ראה עוד "כלי זהב ושמלות" לחג הפסח)

שילוח וגירוש

וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן

כישלונו של אדם הראשון במילוי המצווה האחת והיחידה שהיה עליו לבצע, הוביל אותו חוץ לגן עדן. גם קין, בנו של אדם הראשון, שהוא הדור השני, נכשל בעבירת רצח חמורה והורחק מעל פני האדמה.

עיון מדוקדק בפסוקים, ילמד אותנו על ההבדל בין העונש שקיבל אדם הראשון לבין העונש שקיבל קין. באדם הראשון מופיעים שני מינוחים שונים להוצאה מגן עדן.

1 - "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם (בראשית ג, כג)".

מן הראוי לשים לב למילה "וַיְשַׁלְּחֵהוּ".

2 - "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (שם, פסוק כד)".

             כאן משתמשת התורה במילה "וַיְגָרֶשׁ".

שני המינוחים האלה, שילוח וגירוש, משמשים תחליף למילה אחת 'הרחקה'. אלא שמטרת הגירוש, היא לסלק את המגורש מן המקום הזה מבלי להתעניין לאן הוא הולך. ומטרת השילוח היא ביסוס המגורש ביעד החדש.

הפועל גירוש מוזכר בפסוק הבא:

"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים".

כלומר, אדם הראשון מורחק מגן עדן בעל כורחו. בשער הגן מוצב מחסום, שימנע את דרך חזרתו. אין זה משנה לאן הוא הולך, העיקר הוא שלא יחזור.

לא כן "שילוח".

כאן יש כוונה נוספת, המייעדת למורחק תפקיד לביצוע. כאן יש התעניינות רבה במה שיעשה המורחק אחר שילוחו. זו הוראתו של הפסוק הראשון שצוטט לעיל.

"וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם".

במקום לעבוד בגן עדן, הוא משולח למשימה פחותה ממנה בהרבה, והיא עבודת האדמה מחוץ לגן עדן. אותה אדמה שממנה לוקח לגן עדן, כדברי הכתוב:

"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנחהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו)".

במילים אחרות, גירוש, פירושו הרחקה מכאן, ושילוח, פירושו הרחקה לשם.

בנקודה זו עלינו להבחין בין לשלוח (שליח) לבין לשַׁלֵח (מורחק).

לשלוח שליח, פירושו ליפות את כוחו לעשות את מה שאנחנו היינו רוצים לעשות. אין כאן שום כוונה להרחיק את השליח. אדרבה, אנו מבקשים שיחזור וידווח על ביצוע שליחותו. אך לְשַׁלֵח, פירושו שילוב בין הכוונה להרחיק את המשולח ובין הכוונה לייעד לו תפקיד אחר, באותו מקום שהוא מורחק אליו.

הֵן גֵּרַשְׁתָּ אוֹתִי

קין - בנו של אדם הראשון, עומד למשפט ה'. כתב האישום - רצח.

ביחס לאביו, אדם הראשון, עונשו של קין היה חמור בהרבה.

"נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ (בראשית ד, יב)".

קין לא קיבל כל תפקיד חילופי ולא הייתה כל כוונה שישתקם במקום אחר, אלא נע ונד ממקום למקום. אצל קין, היה העונש גירוש גמור ולא שילוח.

קין פונה אל ה' ומתחנן:

"הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ (בראשית ד, יד)".

כלומר, אין לי שום מקום אוכל להגיע אליו ולבנות את עצמי מחדש. מכל מקום שעל פני האדמה נגזר עלי להיות מגורש. תשאיר לי לפחות את האפשרות לחיות ולא למות.

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה

על פי היסוד הזה נוכל להבין את אשר התחולל בתיבת נח שלושה חודשים אחרי שנחתה על אחד ההרים הגבוהים.

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (בראשית ח, ח)".

רש"י מפרש כך:

"אין זה לשון שליחות אלא לשון שילוחין. שִׁלְחָהּ ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים, שאם תמצא מנח לא תשוב אליו".

כלומר, הרחקה שיש בצידה תפקיד ומשימה, ודרך אגב יוכל לדעת אם קלו המים.

מהי המשימה הראשית, אשר ייעד נח ליונה?

הרמזים הבאים יגלו לנו את התשובה. בשילוח היונה, בניגוד לשילוח העורב, מצאנו תוספת של מילה אחת: "מֵאִתּוֹ".

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ".

גם כשהיונה חוזרת אליו, מודגשת מילה אחת: "אֵלָיו".

"וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה (שם, ט)".

הדגשת היציאה שהייתה "מֵאִתּוֹ" והדגשת החזרה שהייתה "אֵלָיו", מעידות על יחס מיוחד וחביב של נח ליונה. הוא ראה ביונה סמל נעלה לשמירת אמונים בין בני זוג, היפוכו הגמור של דור המבול, שהשחית את דרכו על הארץ.

נח לקח זוג יונים והועיד להם משימה, לבנות את הקן הראשון אחרי המבול. הבית הראשון הזה, יהיה מושתת על קשר ונאמנות. מטרת השילוחין הייתה, להוציא את היונה מן התיבה, כדי שתבנה לה בית במקום אחר.

נח יצא מתוך הנחה, שבמידה וזוג היונים לא ישוב, אות הוא שהמים קלו מעל האדמה, והיונה מצאה לה מנוח.

נשארת שאלה אחת. היכן רמוז בפסוק, שהיו כאן זוג יונים ולא מין נקבה בלבד?

הרמז הוא בפסוק הבא:

"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ (שם, יא)".

"טָרָף" פירושו "קטף". כלומר, הזכר קטף עלה. ושם אותו בפי הנקבה - "טָרָף בְּפִיהָ".

הפירוש הזה פותר את הקשיים הלשוניים הרבים שעמדו לפני רש"י ורמב"ן.

גרש את האמה

ההבחנה היסודית הזאת, תוביל אותנו להבנת הוויכוח שהתנהל בין אברהם אבינו לשרה אמנו.

שרה תבעה בתוקף את גירוש הגר שִׁפְחָתָהּ ובנה ישמעאל. אברהם נאלץ לעשות זאת, בניגוד גמור לדעתו, עקב צו אלוקי מפורש לשמוע בקול שרה.

"וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ (בראשית כא, י)".

את שרה לא עניין לאן תלך הגר, העיקר שלא תישאר אפילו יום אחד בבית אברהם. כאן השתמשה התורה בפועל 'גרש'.

אך מה עשה אברהם בסופו של דבר?

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר, שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ. וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע (בראשית כא, יד)".

האם אברהם מילא בדיוק אחר דרישת שרה?

לא! הוא לא גירש, הוא שִׁילֵחַ. יחד עם הרחקתה מביתו, חשב אברהם גם על שיקומה של הגר במקום אחר. לכן, הוא דאג לה למזון ושתיה, כדי שתוכל לשקם את עצמה במקום יישוב אחר. כאן נאמר "וַיְשַׁלְּחֶהָ" ולא "ויגרשה".

האם אברהם עבר על מצות ה' לשמוע בקול שרה?

לא. הנה דבר ה':

"כֹּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ... וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ... (בראשית כא, יג)".

הקב"ה רומז לאברהם שאכן ישמעאל בנו יגדל ויהיה לעם במקום אחר. לא בבית אברהם כמתחרה ליצחק.

אברהם מבין, שנכון יהיה לצייד את שפחתו ואת בנה במנת מזון מספקת כדי שיוכלו להשתקם במקום אחר.

אם כן, מה פירוש המילה "כֹּל"?

פירושה הוא, שגם בעבר כאשר אמרה לך שרה לקחת את הגר, וגם כעת כאשר היא אומרת לך להרחיק את הגר, שמע בקולה.

בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם

דוגמא נוספת ליסוד שבנינו, נמצא ביציאת מצרים.

"כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ (שמות ו, א)".

בפסוק הזה מופיעים שני המינוחים: 1) שילוח 2) גירוש.

• השילוח הוא למטרת עבודת ה'. "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (שמות ז, טז)", והוא בעל כורחו של פרעה.
• הגירוש בא למטרת הרחקה מארץ גילולים ועבודה זרה שאינה ארצם של בני ישראל. הגירוש הוא בעל כורחם של ישראל.

שליחות או שילוחין

לעיל ראינו את הפסוק "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ". רש"י מדגיש, שאין זה לשון שליחות אלא לשון שילוחין. שליח, הולך וחוזר ומדווח על ביצוע המשימה. לעומתו משולח, הולך על מנת שלא לחזור. הוא הולך לבצע משימה במקום אחר ולהישאר שם.

על פי העיקרון המבדיל הזה, נבין היטב את המילים שהתורה בחרה כדי לתאר את יציאת יעקב אבינו לארם נהריים, במצוות אביו ואמו:

"וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ... קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ (בראשית כח, א-ב)".

יצחק שולח את יעקב לשאת אישה ממשפחתה של רבקה. יחד עם המשימה החשובה שהוא מטיל עליו, יצחק מוסיף לו ברכה מיוחדת:

"וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ... וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם (שם, פסוקים ג-ד)".

כלומר, יצחק מברך את יעקב שיחזור מארם נהריים ויירש את ארץ ישראל שניתנה לאברהם לאחוזת עולם. על פי מה שביארנו לעיל, ללכת על מנת לחזור, היא שליחות ולא שילוחין. כך בדיוק מתארת התורה:

"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם (שם, פסוק ה)".

יצחק שולח את יעקב ולא משלח אותו.

מצד שני, עשיו אחי יעקב, עומד ומתבונן מן הצד. הוא איננו שומע את כל דברי יצחק ליעקב, אלא רק את החלק הראשון. התורה מתארת את ראייתו של עשיו בצורה שונה.

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה (שם, פסוק ו)".

עשיו סבר, שיצחק שילח והרחיק את יעקב מארץ ישראל לשאת אישה בארם נהריים ולהישאר שם. לכן השימוש הוא בפועל שִׁלַּח (שילוחין) (לא שָׁלַח). מכאן ברור, מדוע היה עשיו מופתע כאשר יעקב שב לארץ ישראל כעבור 22 שנים.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח

דוגמא נוספת ללשון שילוחין, מצאנו במצוות שילוח הקן.

"לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים כב, ו-ז)".

לא נאמר תִּשְׁלַח אלא תְּשַׁלַּח. לא לשון שליחות אלא שילוחין. כלומר, שילוח האם מתוך כוונה שתבנה את הקן הבא במקום חדש.

בשולי המאמר נדגיש, כי בכל התורה כולה - בהתייחסותה לכנענים יושבי הארץ, היא משתמשת בפועל "גרש" שש פעמים.

לא כן באזהרות לעם ישראל. הפועל "גרש" אינו נזכר אפילו פעם אחת, גם אם יחטאו בארץ ישראל.

משמעות הדברים היא, שהכנענים יגורשו מן הארץ לבלי שוב, ואילו עם ישראל יוכל לשוב לארצו עם תום ריצוי עונש הגלות. בכך תקויים הברית שה' כרת עם אברהם, לתת את ארץ ישראל לזרעו אחריו לאחוזת עולם.