פרשת נח - גאולת האדמה

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת נח / תשע"ד

גאולת האדמה

קַיִן וחטאו

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה' (בראשית ד, ג)".

קַיִן - בנו של אדם הראשון, היה הראשון שיזם הבאת קרבן לה'. מכיוון שהיה עובד אדמה, המנחה הייתה מפרי אדמתו, מפרי עמלו.

הֶבֶל אחיו הלך בעקבותיו והביא גם הוא מנחה לה'. מנחת הבל הייתה מבכורות צאנו, כי עיסוקו היה ברעיית צאן.

מה הייתה התוצאה?

"וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה (שם, פסוקים ד, ה)".

מנחתו של קין נדחתה על ידי הקב"ה. קין נחל מפח נפש, אכזבה, בושה ותסכול. רגשות אלו דחפו אותו לחטא חמור מאד של רצח.

ננסה לברר מדוע קרבנו של קין לא נתקבל, למרות שהיה הראשון שחשב על כך ולמרות שהביא אותו מנדבת לבו. כדי להבין זאת, עלינו לחזור ולעיין בחטאו של אדם הראשון.

בחטא אדם הראשון, נתקלל האדם ונתקללה האדמה עמו. אפשר לומר – בגללו.

"...אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶך... (בראשית ג, יז)".

קיללת האדמה הצמיחה קוצים ודרדרים ויצרה קושי עצום בהכנת מזון ולחם לאדם.

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם... (בראשית ג, יח, יט)".

בעקבות זאת, פרש הבל מעבודת האדמה המקוללת והתמסר לגידול צאן. קין לעומתו, לקח על עצמו משימה קשה והיא תיקון האדמה. האתגר הזה הצריך כוחות גדולים, וקין שהיה בכור, נענה לַאתגר הזה.

למרות השתדלותו של קין, האדמה לא הגיעה אל תיקונה, והמנחה שהייתה מפרי האדמה - נדחתה.

נשים לב לכל מילה בפסוק הזה:

"וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה (בראשית ד, ה)".

גם אל קין לא שעה ה' וגם אל מנחתו. אל מנחתו לא שעה, כי עדיין קללת האדמה רבצה עליה.

מדוע לא שעה ה' אל קין?

קין, מסתבר, אצר בקרבו כוחות נפש עצומים. בעת מבחן האכזבה, הופנו כל הכוחות העזים האלה לרצח אחיו. לא הוא האיש אשר יהיה ראוי לתקן את האדמה. גם עונשו היה בהתאם. והוא, להתרחק מן האדמה בבחינת "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" - לא תתחבר לאדמה ולא תכה שרשים במקום אחד.

מקראות מעורבים

לצורך הבנה עמוקה יותר, נקדים את דברי הגמרא:

"איסי בן יהודה אומר. חמש מקראות בתורה אין להם הכרע (מילים, שלא ברור אם הן משתייכות לפִּסקה שלפניהם או לפִּסקה שאחריהם): שְׂאֵת, משוקדים, מחר, ארור, וקם (מסכת יומא נב.)".

המילה הראשונה הנזכרת כאן, לקוחה מסיפור קין:

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית ד, ז)".

ברור, שהמילה "שְׂאֵת" מחוברת לפִּסקה שלפניה. "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת". כלומר, אם תיטיב את דרכיך, אני אשא את מנחתך. הרי אי אפשר להצמיד את המילה "שְׂאֵת" לפִּסקה שאחריה ולקרוא: "שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב...", משני טעמים.

ראשית, לא מובן, מדוע יישאו את מנחתו אם לא ייטיב? שנית, הפִּסקה הראשונה, הופכת לחסרת משמעות. "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב". ואז מה?

לכן נראה, שפירוש הגמרא יהיה כך.

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב". כלומר, המילה "שְׂאֵת" מתחברת גם לפִּסקה שלפניה וגם לפִּסקה שאחריה. המשמעות היא, שבין אם תיטיב ובין אם לא תיטיב, קיימת אפשרות של נשיאת פניך.

במילים אחרות, ישנן שתי ברירות בחירה קבילות.

• ברירת בחירה אחת - על ידי פעולה חיובית של קין מלכתחילה.
• ברירת בחירה שנייה - על ידי פעולה שלילית, שתגרור אחריה כישלון, הפקת לקחים וחזרה בתשובה.

ה' מזהיר את קין מפני מסלול שלישי - בלתי קביל. "היזהר שלא תיכשל ותיכנע ליצריך ולכוחות העזים שבך, ותרצה להתנקם ולפגוע באחר". האזהרה הזו כלולה במילים האלו:

"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

כלומר, אם לא תיטיב, אתה עלול להילכד על ידי החטא הרובץ לפתחך. אתה חייב למשול ביצריך ובכוחות העזים שבך ואל תיכנע להם.

כאן נרמז קין, כי ה' רואה את העתיד כיצד הוא נכנע ליצריו העזים, שימיטו עליו ועל אחיו אסון כבד.

כל עוד אין סימן שהוא מתגבר על יצריו, אין שום סיכוי שיתקן את חטא אביו אדם הראשון ואת קיללת האדמה. וכאשר האדמה לא מתוקנת, גם המנחה מפירותיה לא תתקבל.

נח איש האדמה

כאשר נולד נֹחַ, קרא עליו למך אביו את הקריאה הבאה:

"זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה' (בראשית ה, כט)"

למך התפלל, שבנו נֹחַ יצליח לתקן את האדמה הארורה. כאשר נחרב העולם במי המבול, ביקש נֹחַ לחזור למשימה הראשית והיא תיקון האדמה. בצאתו מן התיבה, הקים מזבח אדמה והעלה עליו קרבן. כוונתו הייתה, לחבר את בחינת קין והבל יחד, באמצעות לקיחת אדמה (עיסוקו של קין), שתשמש בסיס לקרבן בעלי חיים (עיסוקו של הבל), שיוקרב עליה. הקרבן הזה נתקבל ברצון.

"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם... (בראשית ח, כא)".

בהטלת העונש על אדם הראשון נאמר: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג, יז)".

המילה "בַּעֲבוּר" מתפרשת לשני פנים. גם לשון סיבה - בגלל האדם, וגם לשון תכלית - למען האדם. כלומר היות והאדם ירד ממדרגתו בעקבות החטא, ירדה למענו גם האדמה ממדרגתה. כאן, ממקומה הנמוך, תספק האדמה מִחְיָה ומזון לאדם שלא ימות. זהו פירוש "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" - למענך.

דומה הדבר להלכה שנזכרה:

                "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו (מכות י.)".

כלומר, תלמיד שהרג בשוגג וברח לעיר מקלט, מגלין גם את רבו עמו. הנימוק נעוץ בחובתן של הסנהדרין לדאוג לחייו של הגולה. וללא לימוד תורה, חייו אינם חיים.

גם כאן מַגְלִים את האדמה למקום שבו גלה אדם הראשון, כדי שימצא חיים.

מכאן, שכאשר ישוב האדם ויתקן את דרכיו ואת נשמתו, גם האדמה תתעלה במקביל ותעבור תהליך של תיקון.

אכן, תהליך התיקון הולך ומתממש. עיבוד האדמה נעשה יותר קל באמצעות כלים חקלאיים כבדים. גם לידה, הפכה פחות כואבת באמצעות זריקת הפדוראל. גם הנשים מקבלות מעמד וזכויות והגברים כבר אינם מושלים בהם. כלומר, יש כאן רמז עבה שחטא אדם וחוה הולך ונתקן, וגם העולם מתקרב לגאולתו הסופית.

כרם ענבים

אחרי שנֹחַ בנה מזבח והקריב עליו קורבנות בעלי חיים, ביקש להתקדם ולתקן את האדמה ולהעלותה למדרגה גבוהה יותר. מדרגה שבה האדמה לא תשמש רק כמזבח אדמה, אלא שפרי האדמה עצמו יוקרב קרבן. כלומר לחזור למה שקין התחיל ללא הצלחה, והפעם להצליח.

"וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם (בראשית ט, כ)".

נח שהוא איש האדמה, קובע את עצמו במקום אחד ונוטע בו כרם ענבים. נח מקווה, שהיין שיפיק מן הכרם, ישמש קרבן לה' כנסך על גבי המזבח. נח נכשל במשימתו זאת. במקום להגיע לקרבן היין, שתה והשתכר ושכב מגולה בביזיון. כוונתו של נח לתקן את האדמה, חוללה.

הקושי העצום, בתיקון האדמה ובגאולתה מקללתה, גרם לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב לבחור ברעיית צאן - כהבל, ולא בעבודת אדמה - כקין.

מגדל בבל

בדורו של פלג, חמשה דורות אחרי נח, החליטו בני האדם להתאסף במקום אחד ולבנות עיר ומגדל וראשו בשמים. ככתוב:

"וַיֹאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (בראשית יא, ג-ד)".

אמנם, קביעות במקום אחד ושימוש בחומר ולבנים, היה מסוגל לייצר בית מקדש לשם שמים, ובכך גם לתקן את האדמה. בפועל, מה שקרה היה, שֶׁבִּמְקוֹם שהמגדל יהיה לשם שמים ותשרה עליו שכינה, נוצל המגדל להאדרת שְׁמָם של בני אנוש אל מול ה'.

שוב חוללה האדמה, אבניה ולְבֵנֶיהַ.

שוב נזכיר, כי אבותינו הקדושים לא בנו בתים וְיָשָׁבוּ, לא נטעו כרמים ועִבְּדוּ אותם, אלא שכנו באהלים ונדדו ממקום למקום עם צאנם ובקרם.

וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת

יעקב אבינו, עוד בצאתו מבאר שבע, נדר נֶדֶר, שאם ישוב בשלום, יבנה בית לה'.

"וְהָאֶבֶן הַזּאֹת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים (בראשית כח, כב)".

יעקב ביקש לבנות בית קבוע לה', במקום מגדל לעבודה זרה שבנו דור הַפָּלָגה. הבית הזה, יהיה תיקון גדול לקללת האדמה ולמגדל בבל. מגדל בבל היה בארץ שִׁנְעָר, הסמוכה לבבל וסמוכה לארם נהרים וּלְחָרָן (המקום, אליו שם יעקב פניו).

יעקב אבינו הבין, כי המקום אשר הוא שוכב עליו אדמת קודש הוא, וממנו ראוי להתחיל את תיקון האדמה על ידי בניית בית קבוע לה'.

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ... וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (שם, פס' טז-יז)".

בדרכו חזרה לבית אל, הגיע יעקב אבינו לסוכות. בִּמְקוֹם לקיים מיד את נִדרו ולהקים בית לה', התעכב שם ובנה בית לעצמו:

"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת (בראשית לג, יז)".

בעטיו של העוון הזה, נפלה דינה בתו בידי שכם בן חמור. סמך לכך נמצא במדרש רבה על הפסוק:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל (בראשית לה, א)".

המדרש מציין כי בעוון דחיית קיום הנדר, נפלה על יעקב אבינו צרת דינה בִּתוֹ. מיד כשנזכר, מיהר לבית אל, לקיים את נדרו ולבנות בֵית אלוקים.

למעשה, זה לא היה רק סתם איחור נדר, אלא זו הייתה החמצה של תיקון האדמה מקללתה.

מִזְבַּח אֲדָמָה

בפרשת יתרו נאמר:

"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ...

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (שמות כ, כא-כג)".

אנו רואים כאן שתי אזהרות בבנין המזבח:

• לא לבנות את המזבח מאבנים מסותתות על ידי כלי ברזל.
• לא לבנות מדרגות למזבח אלא כבש משופע.

שתי האזהרות האלו נועדו להרחיק את המזבח מן החרב ומגילוי ערווה.

מדוע דווקא שני עוונות אלו?

המזבח, הוא מזבח אדמה. שני העוונות האלה היו בדיוק כישלונותיהם של "קין ונח" אנשי האדמה. שפיכות דמים בקין וגילוי ערווה בנח.

אשכול ענבים    

כשחזרו המרגלים שנשלחו ע"י משה רבנו, הביאו אתם מארץ ישראל אשכול ענבים גדול מאוד. באמצעותו ביקשו המרגלים להדגיש את גידוליה הענקיים של ארץ ישראל ואת בני הענק המתגוררים שם.

התוצאה הייתה בהתאם. שוב אנחנו פוגשים בענבי היין ושוב אנו רואים את התוצאות הקשות. המפליא הוא, שבסוף אותה פרשה מופיעה לראשונה בתורה, המצווה להקריב מנחה [כתוספת לקרבן]. המנחה עשויה סולת חיטים בלולה בשמן, ועמה נֶסֶך של יין על גבי המזבח. כל זה הוא פרי האדמה!

בכך התורה מבקשת להדגיש כי הבטחת הצלחתו של קרבן הבא מן האדמה, תלויה בקיום תנאי מפורש:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם (במדבר טו, ב)".

כלומר, התיקון הזה ייעשה אך ורק בארץ ישראל, ואך ורק כאשר בני ישראל יגיעו ויתנחלו בה. שם יש לנטוע כרמים ופרדסים, שם יש לבנות בתים, ושם יש לבנות בית מקדש לה' ולהקריב מנחה מן האדמה. רק אז יהיה תיקון סופי לאדמה אשר אררה ה'.

את היסוד לרעיון הזה, שהגעת עם ישראל לארץ ישראל היא תיקון לחטאו של אדם הראשון, שגם הוא היה בארץ ישראל, אנו מוצאים במדרש רבה (ויקרא כה, ב).

                "דרש רבי יהודה בן פזי. מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על ציוויך שעה

                אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלוש שנים.

  אמר רב הונא: כששמע בר קפרא, אמר: יפה דרש רבי יהודה בן אחותי. הדא הוא דכתיב: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יט, כג)".

כלומר, במצוות הערלה של פירות האילן הגדל בארץ ישראל, אנו מתקנים את חטאו של אדם הראשון.

לאחר חורבן בית שני התקיימה נבואת התורה:

"... וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ (ויקרא כו, לב)".

כלומר, הארץ תהיה מקוללת, למענכם! על מנת שאויבי ישראל לא יוכלו להתבסס בתוכה, עד שיגיע זמן גאולת ישראל. יחד עִם גאולת ישראל הסופית, יסתיים תהליך גאולת האדמה מקללתה.

כך ניבא עמוס הנביא:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ (עמוס ט, יג-טו)".