ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת לך לך / תשע"ד

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ

מטלה (משימה) או מתנה

אמירת תודה, היא אבן יסוד בעולם המוסר היהודי וכמעט כל עולמו של דוד מלך ישראל. הפסוק הבא, הוא ביטוי מרגש מאוד:

"ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ (תהילים ל, יג)".

אודה לך ה' כל ימי חיי, לעולם.

לאור זאת, מפתיעה מאוד העובדה, שאבות האומה - אברהם, יצחק ויעקב, לא הביעו תודה לה', אפילו לא פעם אחת.

אישור לאבחנה הזאת אנו מוצאים בגמרא, במסכת ברכות (ז:).

                "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי.

מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאת לאה והודתו. שנאמר:

"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' (בראשית כט, לה)""!

לאה אשת יעקב, הייתה הדמות הראשונה בתולדות האנושות שאמרה: 'תודה' בפה מלא.

האם לאברהם אבינו, בחיר ה', שקיבל כל כך הרבה מתנות והבטחות מאת ה', לא היה על מה להודות?

השאלה הזאת תוביל אותנו להעמקה בהבנת גישתו של אברהם אבינו לִדְבַר אלוקים.

אברהם ראה את עצמו כשליח, המבצע בנאמנות את שליחותו של בורא העולם.

בעולמו של אברהם אבינו לא היו מתנות אלא משימות ומטלות. בכל מה שהוא קיבל מאת ה', ראה אברהם שליחות, כְּחַיָּל בצבא ה'.

חייל המקבל פקודה ממפקדו, אינו אומר "תודה", אלא "כן אדוני!". אברהם אבינו הציב לעצמו מטרה והיא, לפרסם את שם ה' בורא העולם בכל מקום ומקום שאליו הוא הגיע.

כאשר הוא שומע, שה' מעניק לו במתנה את ארץ ישראל, הוא אינו מתרגם זאת כמתנה, אלא כמשימה קדושה וכשטח פעולה לביעור עבודת האלילים.

גם לאה אמנו לא הודתה לה' בלידת שלושת בניה הראשונים, אלא בבן הרביעי שהוא יהודה.

גם היא ראתה בשלושת ילדיה הראשונים שליחות. היא חתרה לקירוב לבו של יעקב אליה. רואים זאת במיוחד בבן "לוי", באמרה: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי (בראשית ט, לד)".

מכיוון שלאה ידעה שיהיו שנים עשר בנים, הרי שחלקה הוא רֶבַע, דהיינו שלושה בנים.

הבן הרביעי, הוא תוספת מתנה על מה שמגיע לה, ומשום כך חשבה, שכאן המקום להגיד תודה.

למען אברהם

באותה פּיסקה בגמרא, שצוטטה לעיל (... מיום שברא הקב"ה את עולמו... ) מופיעה עוד אמירה של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי.

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי. מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם אבינו וקראו אדון, שנאמר: "אֲ-דֹנָי אלקים, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ח)".

שם אֲ-דֹנָי הוא משורש המילה "אדון", כפי שמפורש בתורה:

"שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות לד, כג)".

בהמשך למה שפירשנו לעיל, מביע כאן רבי יוחנן את אותו רעיון, שאברהם ראה את עצמו כחייל בצבא ה', שהוא אדונו, המטיל עליו משימות שונות ומגווָנות.

גם המשך הגמרא יתפרש באופן דומה.

"אמר רב, אף דניאל לא נענה אלא בזכות אברהם, שנאמר: "וְעַתָּה שְׁמַע אֱ-לֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲ-דֹנָי (דניאל ט, יז)".

למענך מִבְּעֵי לֵיה! (הרי דניאל מדבר אל ה', ולכן היה צריך לומר - למענך) אלא למען אברהם שקראך אדון (ברכות ז:)".

מה פירוש "למען אברהם שקראך אדון"?

הפירוש הוא, שדניאל נענה בתפילתו משום שלא ביקש מתנות אלא משימות, כאברהם אבינו. דניאל מבקש את גאולת ירושלים והמקדש, כדי שמשם תצא השפעה רוחנית של קידוש ה' בעולם כולו.

במילים אחרות, פירוש לְמַעַן אֲ-דֹנָי, הוא כמו למענך אֱ-לֹהַי, כלשון הפסוק הבא בדניאל.

"אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ (דניאל ט, יט)".

נשוב לאברהם אבינו.

כאשר מלך סדום מציע לאברהם את כל הרכוש של אנשי סדום ובלבד שיחזיר לו את הנפשות, משיב לו אברהם:

"אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית יד, כג)".

כלומר, אני יצאתי לַקְּרַב בכדי להציל את לוט בן אחי וכדי לפרסם בעולם את שם ה' אדון הכול. לא נלחמתי בעבור כסף או מתנות ולפיכך אינני חפץ בהם.

להתהלך בארץ

בכדי להבין טוב יותר כיצד ה' מכוון את אברהם בדרכו, יש לעקוב בדקדקנות אחרי שרשרת ההופעות הנבואיות של דבר הקב"ה לאברהם.

בפעם הראשונה בארץ ישראל, באלון מורה, נגלה ה' אל אברהם:

"וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת (בראשית יב, ז)".

האמירה הזו, מביעה הבטחה כללית, לתת בעתיד את ארץ ישראל לזרע אברהם.

בפעם השנייה, אחרי שנפרד מלוט בן אחיו, שוב נגלה ה' אל אברהם:

"שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה.

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (בראשית יג, יד-טו)".

כאן מתווספות 3 הבטחות חדשות:

• הגדרה של גבולות הארץ המובטחת, והם כמלוא עיניו של אברהם אבינו.
• הארץ תינתן גם לאברהם עצמו. (לְךָ אֶתְּנֶנָּה).
• הארץ תינתן לאברהם אבינו ולזרעו - עד עולם. (וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם).

באותה התגלות, מוסיף ה' עוד משהו.

"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (בראשית יג, יז)".

התוספת הזו אינה ברורה. לא מובן מה היא מחדשת?

נכון, לא מתחדשת שום הבטחה חדשה. מה שמתחדש פה, הוא הציווי: קוּם! הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ!

ה' מזרז את אברהם לקום ולהתחיל ללכת. יש כאן יותר מרמז, שאין מדובר כאן במתנות, אלא במשימות כיבוש הארץ באמצעות ההליכה לכל אורכה ורוחבה של ארץ ישראל.

בכל מקום בו אברהם מגיע, הוא מפיח רוח אמונה באלוקים, וביטולה של עבודת האלילים. ההליכה עצמה של אברהם, היא היוצרת את הקניין, ולכן כאן לא מוזכר "לְזַרְעֲךָ", אלא "כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה". כלומר, בפעולה הזאת אתה קונה את הארץ.

מכאן מסיק רבי אליעזר (מסכת בבא בתרא ק.), שקניין שדה מתבצע, גם באמצעות הליכה לאורך ולרוחב.

אברהם אמנם מתחיל ללכת אך נעצר בחברון, ושם בונה מזבח לה'.

מה יהיה עתה על צו ה' ללכת לאורכה ולרחבה של ארץ ישראל?

משום כך ה' מזַמֵּן מלחמת עולם במקום הזה, מלחמה המאלצת את אברהם לרדוף עם אנשיו אחרי ארבעת המלכים עד צפון הארץ, כפי שנאמר:

"וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם (אברהם) לַיְלָה, הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמאל לְדַמָּשֶׂק (בראשית יד, טו)".

ברדיפה הזאת מתממש הצו האלוקי לקום וללכת בארץ לכל אורכה, עד לסוריה.

והיכן מתממש הצו ללכת לרחבה של הארץ?

את זה מבצע אברהם כאשר הוא הולך אל ארץ פלישתים, במערב הנגב על נחל גרר.

"וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר (בראשית כ, א)".

במקום הזה מייסד אברהם את "יראת האלוקים", דבר שלא היה במקום הזה מעולם.

על המקום הזה אומר אברהם:

"כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה (בראשית כ, יא)".

הגעתו של אברהם יוצרת מהפך בתודעת אנשי המקום:

"וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד (בראשית כ, ח)".

כעפר הארץ וככוכבי השמים

המשימות המוטלות על אברהם אבינו, תואמות לשני הדימויים הנזכרים בתורה לגידול זרעו. דימוי אחד הוא כחול הים והשני ככוכבי השמים.

הדימוי כחול הים, מוזכר בהקשר הבא:

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה (בראשית יג, טז)".

הפסוק הזה, הוא פסוק אחד לפני הציווי על אברהם להתהלך בארץ.

כלומר, הדימוי של ריבוי הזרע כעפר הארץ, מכוון לציווי לכבוש את עפר הארץ ברגליו לכל מקום בו ילך, שנאמר:

"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה, מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם (דברים יא, כד)".

לעומת זאת, יש לשים לב למקום בו נזכר הדימוי לכוכבים.

הדימוי הזה נזכר מיד לאחר קידוש שם שמים על ידי אברהם במלחמת המלכים, בהחזירו את רכושו של מלך סדום, כאמור:

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם, הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (בראשית יד, כב-כג)".

מיד אחרי קידוש ה' על ידי אברהם, מופיע הדימוי לכוכבים.

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם. וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו, ה)".

כלומר, תגובת ה' היא מידה כנגד מידה.

ה' אומר לאברהם: היות והארת את העולם כולו בידיעת ה' א-ל עליון קונה שמים וארץ, אני אזכה אותך, שכל אחד מבניך יאיר ככוכבים לעולם ועד, כחזון דניאל.

"וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל יב, ג)".

מַצְדִּיקֵי הָרַבִּים, אלו המלמדים את הרבים ללכת בדרך הצדק.

המעשה האצילי והנשגב הזה של השבת רכוש סדום, מעלה את אברהם גבוה גבוה מעל תאוות העולם הזה, ומזכה אותו בבנים שיהיו ככוכבי השמים המאירים לארץ ולדרים עליה, באור מוסר התורה ודרך ה'.

לאור ההבנה הזאת נמשיך ונעקוב אחרי הופעת הדימויים האלו בתורה.

לאחר שאברהם אבינו עומד בהצלחה במבחן "עקדת יצחק", ה' בירך אותו בשני הדימויים, גם בדימוי לכוכבים וגם בדימוי לחול הים.

"כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם... (בראשית כב, יז)".

לשם מה דרוש דימוי כפול? התשובה ניתנת בהמשך.

"וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

הפסוק הזה מתחלק לשנים.

• "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו", הוא כיבוש פיזי של אדמת הארץ. כאן יתאים הדימוי לחול הים.
• "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי (בראשית כב, יח)", זהו האור המוסרי העליון של שמיעה בקול ה'. כאן מתאים הדימוי לכוכבי השמים.

ככוכבי השמים

נוסיף ונפַתֵּחַ את הדימוי לכוכבי השמים, ולשם כך ניעזר בפסוק מפתח המופיע בספר דברים.

"ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (דברים א, י)".

לפני פרידתו, עומד משה רבנו ומוכיח את ישראל. בפתח דבריו הוא מאיר את עיני בני ישראל, בהתבוננות בהישג העצום של מימוש הבטחת ה' לאברהם, שזרעו יהיה ככוכבי השמים לרוב.

משה חוזר ומדגיש זאת פעם נוספת, והפעם בהשוואה למספר הראשוני, אתו ירדו בני ישראל למצרים.

"בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (דברים י ,כב)".

נשאלת השאלה.

מספר האוכלוסין בעם ישראל עמד בקירוב על 600,000 גברים למעלה מגיל 20. היום אנו יודעים, כי מספר כוכבי השמים הוא לכל הפחות מאה אלף מיליוני מיליארדים של כוכבים (עשר בחזקת עשרים ואחת).

ברור שכל השוואה תהיה בלתי סבירה. אם כן, לְמַה מתכוון משה רבנו בדבריו?

כאשר נערוך השוואה בין המפקד הראשון שהיה בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים ובין האחרון שהיה כעבור ארבעים שנה (לפני הכניסה לארץ), נגלה כי הפער קטן מאוד.

במפקד הראשון נספרו 625,550 נפש (כולל הלויים), ובמפקד השני נספרו 624,760 נפש (כולל הלויים). הפער הוא 790 נפש בסך הכול. כלומר, דיוק הקרוב לעשירית האחוז.

אין ספק שהתחולל פה נס אדיר. למרות שכל דור המדבר מעל 20 שנה, מת ונקבר במדבר, נשאר המספר הכללי זהה כמעט לחלוטין!

התופעה הזאת דומה מאוד למתחולל בכוכבי השמים. ידוע כי כוחות המשיכה הבין כוכביים שברא הקב"ה, מחזיקים את כל המערכת הענקית הזאת, יציבה ומאוזנת. ידוע עוד, כי מידי פעם מתפוצצים כוכבים, המתכווצים ונבלעים בתוך עצמם. כלומר, הקב"ה משגיח בצורה פלאית, שהאיזון בשמים לא יופר והמספר הקריטי לא יפחת, כדי שכוחות המשיכה העזים, לא יגרמו להתנגשות הכוכבים זה בזה.

נשוב לברכתו של משה רבנו.

"ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב".

כוונתו לומר, שעם ישראל פרה ורבה בצורה ניסית, והגיע למספר המינימום המאפשר חיבור של עַם לאלוקיו וחיבור ה' לעַמּוֹ (600,000). ההצהרה "אני ה' אלוקיכם", יכולה לחול רק על עָם, ורק על מינימום של 600,000 נפש ומעלה. מן הרגע ששם ה' נקרא על עם ישראל, הוא יישאר כך לעולם. כלומר, אין מצב שעם ישראל ירד מספרית מ-600,000 נפש. ה', המשגיח על איזון הכוכבים בכל התרחשות, הוא גם משגיח על האיזון המספרי בעם ישראל. זו בפירוש, השגחה פרטית וניסית. כך פירש רש"י – קיימים לעולם ככוכבים.

אך משה לא מסתפק במספר הזה אלא מברך את העם בברכה נוספת משלו:

"ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (דברים א, יא)".

יש להבחין בין "ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", לבין "ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם". ה' נגלה לאבות בא-ל ש-די, כלומר, בסימן פרו ורבו (ש-די מלשון שַׁדֵּי – השלך, בארמית). כל הופעה של ה' בנבואה בא-ל ש-די, לוותה בתסמין של בפריה ורביה.

משום כך, כשמשה רבנו ממשיך לברך את עם ישראל בגידול נוסף שהוא פי אֶלֶף, הוא משתמש בביטוי "ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם" יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים.

וגם זה לא סוף הברכות. יש גם "עד בלי די". על כן מסיים משה ואומר:

"וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם".