פרשת וירא - מברית לשבועה

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת וירא / תשע"ד

מברית לשבועה

שבועת ה' לאבימלך

טרם פרשת עקידת יצחק, טורחת התורה לציין את הפרשייה הבאה. אבימלך מלך פלישתים ושר צבאו, הולכים יחד אל אברהם אבינו, ובפיהם בקשה.

"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה, אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי... (בראשית כא, כג)".

אבימלך מבקש מאברהם להישבע לו, שגם הוא וגם זרעו לא ייפגעו ולא ילחמו באבימלך וגם לא בזרעו אחריו, עד סוף הדור השלישי.

אברהם נענה בחיוב ואומר: "אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ".

ואכן, בסופו של דבר כרתו שניהם ברית שבועה על באר המריבה, וקראו למקום באר שבע על שם השבועה.

התורה אינה מגלה לנו את דעתה על מעשה אברהם בצורה מפורשת. האם מעשהו של אברהם היה ראוי בעיני ה', אם לאו?

אך למרות שאין התייחסות מפורשת, יש כמה רמזים.

מיד אחרי הפרשיה הזאת, נפתחת פרשת ניסיון העקידה במילים האלו:

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב, א)".

מה משמעות ההדגשה "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"? האם הכוונה רק לסדר הזמנים? כלומר בזה אחר זה?

כלל זה יהיה נקוט בידנו. בכל מקום בו התורה משתמשת בניסוח "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", כוונתה לומר "בעקבות הדברים האלה". כלומר, אין הכוונה רק לסדר זמני האירועים, אלא לקשר סיבתי. ללמד שהאירוע הראשון הוא סיבה לאירוע השני.

אמנם כך מצוין במדרש "תנא דבי אליהו":

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה. ריבונו של עולם! אדם יחיד בררת לך מכל שבעים אומות, והוא כורת ברית עם אומות העולם?! אמר להם, בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו העלהו לעולה לפני. אם יעלהו - מוטב, ואם לאו - יפה אתם אומרים (תנא דבי אליהו, סוף פרשה ז)".

מן המדרש הזה אנו למדים, כי לדעת חז"ל, אברהם אבינו שגה שגיאה חמורה בכרתו ברית בשבועה עם אבימלך מלך פלישתים. התיקון למעשהו, הוא בניסיון העקידה.

עדיין לא ברור מה משמעותה העמוקה של השגיאה הזאת, ואיך ניסיון העקידה מתקן אותה.

דוֹר רְבִיעִי

בברית בין הבתרים, מקבל אברהם אבינו את ההודעה הנבואית הבאה:

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (בראשית טו, טז)".

אברהם אבינו מבין, שעד דור רביעי לכנענים ולפלישתים יושבי הארץ (על פי פירוש הרמב"ן), אין רשות לבניו לעלות ולרשת את ארץ ישראל מידם. ומדוע?

כיון שעדיין לא שלם עוון האמורי ולא הגיע לנקודה הקריטית.

אם זוהי ההבנה של דבר ה', הרי אין כל מניעה מלכרות ברית ולהישבע כבקשת אבימלך, שהתייחס לבנו ולנכדו, דהיינו שלושה דורות בלבד.

בכל זאת יש לשאול:

מה יקרה אם האמורי ירשיע וחטאותיו תכבדנה, ומהר יותר יגיע לנקודה הקריטית שתחרוץ את גורלו? לכאורה על פי עיקרון הבחירה החופשית, בידו לעשות זאת.

האם גם אז צריך להמתין עד הדור הרביעי?

מכוח הקושי הזה נתבונן שוב בפסוק האמור לעיל ונפרש אותו בצורה אחרת.

על פי כללי הלשון, המילה "כי" מתפרשת בארבעה אופנים. (1) אם   (2) אלא   (3) אולי   (4) שהרי (גמרא ראש השנה ג.).

הקושי שהצגנו, נובע מפירוש המילה "כי" באופן של "שהרי". כלומר, וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, שהרי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמרִי עַד הֵנָּה.

אך אם נפרש את המילה "כי" באופן הראשון – "אם", פירוש הפסוק יהיה באופן הבא:

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, אם לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמרִי עַד הֵנָּה.

כלומר: דור רביעי ישוב הנה, אם לא הושלם קודם לכן עוונם של תושבי הארץ. כלומר, בקצב הזה של עוון האמורי, תושלם סאתו בדור הרביעי. אך אם יושלם עוון האמורי קודם לכן, תותר שיבת בני ישראל לארץ ישראל, ותותר מלחמתו בכנעני!

על פי ההבנה הזאת, שבועתו של אברהם אבינו עלולה לגרום נזק גדול, בהיותה חוסמת כל אפשרות הקדמת כיבוש הארץ לפני דור רביעי.

ואכן, כך קרה בפועל.

עיכוב ירושת הארץ

כאשר יצאו בני ישראל ממצרים היו שתי ברירות (אופציות) פתוחות לפניהם.

• דרך הקצרה, שהיא דרך ארץ פלישתים.
• דרך הארוכה, הסובבת את המדבר.

ה' בחר בדרך הארוכה. מדוע?

"וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות יג, יז)".

רש"י מפרש על פי פשוטו של מקרא. ה' לא הוביל את ישראל בדרך ארץ פלישתים, מפני שהיא קרובה למצרים ויש חשש פן יתחרט העם בראותם מלחמה וישובו למצרים.

לכאורה, אם זה הוא הנימוק היחיד, הרי אפשר להתגבר עליו באמצעות ניסים גלויים, כפי שנפלה חומת יריחו!

ועוד, הרי סוף סוף, גם לפני נס קריעת ים סוף, החל חלק מהעם להתחרט ואמר אל משה: "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר! (שמות יד, יב)". מה קרה אז? הופעל נס קריעת ים סוף לשניים!

לכן פירשו חז"ל במכילתא דרבי ישמעאל, כי באמרה "כִּי קָרוֹב הוּא", מתכוונת התורה למניעות נוספות המעכבות את ההגעה לארץ ישראל.

                "כִּי קָרוֹב הוּא - קרובה שבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך, ועדיין נכדו (של אבימלך) קיים.

                (מכילתא בשלח)".

כלומר, באמת בפועל הושלם עוון האמורי, אך עדיין אי אפשר להילחם בפלישתים בכדי לא לחלל את שבועת אברהם מול נכדו של אבימלך.

מה קרה בגין העיכוב הזה?

מברית לשבועה

ישראל יוצאים ממצרים ועומדים לפני קבלת תורה. ה' כורת אתם ברית, מוריד את התורה מן השמים ועם ישראל מוֹעֵד ונופל בחטא כבד של עבודה זרה - עגל הזהב.

ה' מודיע למשה: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם! (דברים ט, יד)".

כאן מקבלת השבועה את המקום שיועד לה. משה רבנו עומד ומתחנן ומזכיר את שבועת ה'.

"זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות לב, יג-יד)".

משה רבנו מזכירה בתפילתו, כי שבועת ה', על ריבוי זרע אברהם ועל ירושת ארץ ישראל, היא מוחלטת ללא תלות במעשיהם או במחדליהם של בני ישראל. טענה זו ניצחה.

היכן נשבע ה' על ריבוי זרע אברהם ועל ירושת ארץ ישראל? התשובה היא: בסוף ניסיון העקידה.

"בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'... כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ... וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו (בראשית כב, טז-יז)".

מה הוביל לשבועת ה'?

"כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ (שם)".

כלומר, רק מעשה הקרבה גדול מאין כמוהו, כאברהם שנותן בלב שלם את כל אשר יש לו בעולם לה' אלוקיו, יכול ליצור את שבועת ה'. יצחק בנו הוא כל עולמו של אברהם, לכן רק מעשה בלתי הפיך כזה מוביל לשבועה שאינה תלויה בשום תנאי. כלומר, ניסיון העקידה בנה את שבועת ה'.

לפני השבועה, הייתה התחייבות ה' לאברהם במדרגת ברית (ברית בין הבתרים וברית המילה). לפני הברית, הייתה זו רק הבטחה כוללת, ולפני ההבטחה, הייתה זו אמירה לא מחייבת.

עליית מדרגות ההתחייבות האלוקית לאברהם, תיראה בסדר הזה:

• אמירה - בתחילת בואו של אברם לארץ (בראשית יב, ז).
• הבטחה - אחרי היפרדות אברם מלוט (בראשית יג, יד).
• ברית - אחרי מלחמת המלכים בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח).
• שבועה - עם תום פרשת עקידת יצחק (בראשית כב, טז).

כאן לא המקום לפרט את הפסוקים המאמתים את ארבעת השלבים האלה. אכן, הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית טו, יח), מצביע על עליית דרגת המחויבות האלוקית לאברהם מדרגה לדרגה עד לשיא, שהיא השבועה בסוף ניסיון העקידה.

מכאן יוצא שניסיון העקידה העלה את המחויבות של ה' לאברהם מדרגת ברית לדרגת שבועה.

במה זו עליית מדרגה?

בברית, אם אחד הצדדים מפר את ברית, גם הצד השני אינו מחויב לה. שבועה לעומת זאת היא חד צדדית, והנשבע מחויב לשבועתו עד עולם.

השדרוג הזה מברית לשבועה היה חיוני, לאור שבועתו של אברהם לאבימלך. זה מסביר את מדרש תנא דבי אליהו הקושר את שבועת אברהם לניסיון העקידה ומסתמך על הביטוי "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" כאמור לעיל.

זה גם מסביר מדוע אחרי העקידה חוזר אברהם לבאר שבע, שהרי אחרי שבועת ה' אין חשש לחזור אל המקום ששם אברהם נשבע לאבימלך.

נסכם ונאמר.

שבועת אברהם לאבימלך גרמה לעיכוב בני ישראל במדבר, במקום להיכנס מיידית לארץ ישראל. העיכוב הוביל לחטא עגל הזהב, שבעטיו היה יכול להיגזר עונש כליה על בני ישראל. תפילת משה שהזכירה את שבועת ה' לאבות, היא שהצילה את העם. שבועת ה' התאפשרה רק אחר ניסיון העקידה.

זה מסביר מדוע מיהר ה' לנסות את אברהם מיד אחרי שבועתו הבעייתית לאבימלך.  

אַבְרָהָם אַבְרָהָם

חז"ל קבעו (מדרש רבה), שבכל מקום שבו נזכרת קריאת שם כפולה, רומז הדבר ללשון חיבה וזירוז. הדוגמאות הם רבות. יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל. גם כאן אחרי שאברהם עמד בניסיון בהצלחה, פונה מלאך ה' אל אברהם ואומר: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית כב, יא)". לשון חיבה וזירוז. על פי ההבנה הזאת נוכל להסביר מדוע לפני ניסיון העקידה פונה ה' לאברהם ואינו כופל בשמו.

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שבועת אברהם לאבימלך) וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".

אין זה לשון חיבה אלא רמז לנזיפה על שבועת אברהם לאבימלך. ראיה לכך, נמצא בנזיפה שה' נזף באהרן ומרים אשר דברו על משה שנאמר:

"וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא: אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם (במדבר יב, ה)".

גם פה קריאת ה' איננה כפולה.

בד בבד אפשר גם לומר, שה' מבקש מאברהם לעמוד בניסיון: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" - בבקשה, עמוד בניסיון כדי שאני אגן על בניך בעתיד ואוכל לומר: "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' (בראשית כב, טז)".