פרשת וישלח - אבן ישראל ובית ישראל

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת וישלח / תשע"ד

אֶבֶן יִשְׂרָאֵל וּבֵית יִשְׂרָאֵל

 

סגירת מעגלים

34 שנים עברו מאז התגלה חלום הסולם הנשגב ליעקב אבינו. הגיעה השעה לקיום נדרו ולבנות בית לעבודת ה' בבית אל.

"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן... וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים בֵּית אֵל (בראשית לה, יד-טו)".

נסגר מעגל ראשון ונפתח מעגל שני.

נסגר המעגל הראשון שהחל באבן, שעליה הניח יעקב את ראשו בדרכו מארץ ישראל לארם נהריים.

המעגל שני נפתח עם לידת בנימין, אירוע המספר את סיפורם של בני יעקב, עד לברכת יעקב ליוסף.

המעגל הראשון הוא מָשָׁל, והשני - נמשל.

המעגל הראשון הוא משל. אבן חומרית הופכת לבית לעבודת ה'. המעגל השני הוא נִמְשָׁל. בני יעקב מתלכדים לייסוד הבסיס לעם ה'.

כדי להבין את התפתחות שני המעגלים האלה כמשל ונמשל, נעבור לברכת יעקב ליוסף לפני מותו.

רועה אבן ישראל

בברכתו ליוסף לפני מותו, משלב יעקב אבינו פסוק מפתח.

"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד)".

מיהו "אֲבִיר יַעֲקֹב"? ומה היא "אֶבֶן יִשְׂרָאֵל"?

פירוש הפסוק מבוסס על מָשָׁל ונִמְשָׁל.

"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו..."

הַמָּשָׁל: קשתו של יוסף דרוכה במקום מוצק, וזרועות ידיו פועלות במרץ להשיב מלחמה לתוקפיו.

הַנִּמְשָׁל: יוסף מחזיק מעמד גם ברגעים הקשים ביותר והוא מצליח להיחלץ מכל אויביו.

מהיכן שואב יוסף את כוחותיו? מי שומר ומגן עליו בעומק גלותו?

התשובה מונחת בחלקו השני של הפסוק:

"...מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב".

אֲבִיר מלשון אֶבְרָה וכנף. כלומר, א-ל עליון סוכך על יוסף ומגן עליו בכנפיו - כאדם המגן בידיו על ראש בנו, בדיוק כשם שהקב"ה הגן בשעתו על יעקב אביו.

הביטוי "אֲבִיר יַעֲקֹב" מזכיר פסוק בתהילים:

"בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶּה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ (תהילים צא, ד)".

פירוש הפסוק: ה' מגן על הצדיק ופורש עליו את אברתו – כנפיו. האמת האלוקית משמשת לו למגן הסובב אותו סחור סחור. הפסוק מסיים בתוצאה:

"...מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל"

את ההבטחה הקדומה להגנה מושלמת, קיבל יעקב אבינו מאת ה' בחלום הסולם:

"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ... (בראשית כח, טו)".

יעקב אבינו יוצא לחרן בליווי שמירה אלוקית צמודה. ההשגחה הזאת ממשיכה ללוותו, עד שהוא חוזר לבית אל ובונה שם מזבח ובית לאלוקים. שם, מתגלה אליו ה', ומבשר לו שמעתה יהיה שמו ישראל. בשעה הזאת, האבן הזאת הופכת להיות "אֶבֶן יִשְׂרָאֵל", בהתאם לשמו החדש של יעקב.

כוונתו של יעקב בברכתו ליוסף היא לומר, ששמירתו של יוסף באה מידי ה' - אֲבִיר יַעֲקֹב, שסכך וגונן על יעקב, עד שייסד את אבן ישראל, שהיא בית ישראל.

ארץ ושמים

נתרכז במעגל הראשון שהחל באבן, שעליה הניח יעקב את ראשו.

פרשת ויצא פותחת בחלומו הנבואי של יעקב המציג את חזיון הסולם המופלא:

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה... (בראשית כח, יב)".

במקום הזה מתגלה ערכה הנשגב של ארץ ישראל. כאן הוא מקום חיבור ארץ ושמים, כאן מתגלה ה' אל נביאיו, כאן הוא מקום הקודש והמקדש.

יעקב אבינו מבין, כי האבנים החומריות שבארץ ישראל, הם הסולם המוצב על האדמה. מן האבנים האלה ייעשה מזבח וייבנה בית לעבודת ה' ולהשראת השכינה. רק אז, יגיע ראשו של הסולם אל השמים.

בארץ ישראל, העולם הרוחני שורה על בסיס העולם הגשמי, מופיע עליו ומקדש אותו. משום כך, יעקב לוקח את האבן אשר הייתה מתחת לראשו והופך אותה למזבח מקודש.

"וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁה".

לכאורה, היינו מצפים שגם בעתיד יוקם המזבח על בסיס אבן אחת, אך בתורה נאמר ההיפך:

"וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים טז, כב)".

התורה אוסרת הקמת מזבח על בסיס אבן אחת, ומתירה רק מזבח המורכב מאבנים רבות.

עלינו להבין את משמעות השינוי החריף הזה ביחס למצבה, המבוססת על אבן אחת.

מריבת האבנים

נשוב אל האבן אשר עליה הניח יעקב את ראשו בשכבו לישון, ערב צאתו לחרן.

"וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה (בראשית כח, יח)".

מה שנראה כאבן אחת בלבד עומד בסתירה לפסוק אחר:

"וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (שם, פסוק יא)".

על פניו נראה מכאן שהוא לקח כמה אבנים מאבני המקום!

על הסתירה הזאת עומדת הגמרא במסכת חולין ומבארת:

"אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותם אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו. תנא: וכולם נבלעו באחת! (חולין צא:)".

הפירוש הזה מעורר תמיהה.

האם חז"ל התכוונו באמת לומר, שהאבנים קיבלו תכונות אנוש? האם באמת דיברו זו עם זו, רבו זו עם זו ולבסוף כולם נבלעו פיזית באבן אחת?

האם לא יותר קל לפרש שיעקב לקח אבן אחת מאבני המקום?

כדי להבין את כוונתם האמיתית של חז"ל, נִדְרָש מַפְתֵחַ.

האב והבנים

במדרש פרקי דרבי אליעזר מוגש לנו המפתח:

"לקח יעקב שתים עשרה אבנים...ושם אותם מראשותיו, להודיעו שעתידים לעמוד ממנו שנים עשר שבטים. ונעשו כולם אבן אחת להודיעו שכולם עתידים להיות גוי אחד בארץ (פרקי דרבי אליעזר, לה)".

על פי זה, מריבת האבנים היא מָשָׁל. הנמשל הוא, מריבת בני יעקב זה עם זה על הזכייה בכתר, על הקביעה מי מהם הוא ממשיך דרכם של אברהם יצחק ויעקב? על מי תופיע ותשרה השכינה, ומי יזכה בארץ ישראל?

זוהי הסיבה העמוקה לקנאה ולשנאה ששנאו האחים את יוסף עד שהשליכוהו אל הבור. בנוכחותו ובדבריו, המבשרים את שלטונו ומלכותו, היווה יוסף אִיוּם עליהם!

על פי זה, התלכדות האבנים לאבן אחת התרחשה אחרי הירידה למצרים, עת התאחדו אחי יוסף ליְשות אחת בהנהגתו של יוסף. כלומר, יוסף שב וליכד את האחים - שהם האבנים, לאבן אחת.

השתלשלות המאורעות מפרשת וישלח ועד סוף ספר בראשית, מבררת לנו, שהבית הזה שבנה יעקב אבינו וקרא לו בית אלוקים, הוא לא רק בית אבנים, אלא בית יעקב ובית ישראל. זו משפחה שכל בניה נושאים את אור ה' השוכן עליהם. שנים עשר שבטי ישראל, מהווים את המשכן הרוחני, שהוא המבנה השִלדי של עם ישראל, אשר יִקָּרֵא בעתיד "עַם ה'". האבנים האלו בהנהגת יוסף, הם הם אבני הבית הגדול שעליו נקרא שם ה'. הקשר בין אבני בנין לְבין בָּנִים, מפורסם בדברי חז"ל הבאים:

                   "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'... (ישעיה נד, יג)", - אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ (ברכות סד.).

בני ישראל, הם הנמשל לסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. למעשה, יעקב רואה בחלומו את בניו, בני ישראל העומדים לרגלי הר סיני ומתרוממים לדרגת נביאים, הרואים את ה' עין בעין.

בנוסף, יעקב רואה בחלומו את בית המקדש בירושלים, כשהכוהנים עולים למזבח ויורדים ממנו כמלאכי האלוקים.

את זה אנו למדים ממדרש רבה.

"תני בר קפרא... והנה סולם - זה כבש. מוצב ארצה - זה מזבח. וראשו מגיע השמימה - אלו הקרבנות...

רבנן פתרין לה בסיני. והנה סולם - זה סיני. מוצב ארצה - ויתיצבו בתחתית ההר. וראשו מגיע השמימה - וההר בוער באש עד לב השמים (בראשית רבה סח, יב)".

כעת נשוב אל ברכת יעקב ליוסף שֶׁבָּהּ פתחנו את המאמר.

"וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מט, כד)".

משם, מליל החלום, הופיע ה' המשגיח והמנהיג את בית ישראל. ושוב, אֶבֶן שהיא בֵּן, בדיוק כפי שפירש רש"י את המילים "אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" על פי תרגום אונקלוס. אבן - נוטריקון - אב ובניו, זרע ישראל.

 

מזבח אבנים

הרעיון המקשר בין אבני המזבח לבני יעקב, מתברר בהופעתו הנבואית הפלאית של אליהו הנביא בהר הכרמל:

"וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (מלכים א, יח, לא)".

האבנים שהרכיבו את המזבח הם הם שבטי ישראל ולכן חשוב שיהיו שתים עשרה אבנים.

כך בדיוק אירע בעת שיהושע ובני ישראל חצו את נהר הירדן בכניסתם לארץ ישראל.

"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן...לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן... (יהושע ד, ח)".

מן האבנים האלה הרכיבו את המזבח ועליהם כתבו את ספר משנה תורה (ספר דברים) בהר עיבל, ועליו הקריבו קרבנות.

המצבה הראשונה בת אבן אחת, דמתה ליעקב אבינו, שהיה איש אחד. מיעקב והלאה אין איש אחד אלא שנים עשר שבטים הנושאים עליהם את כל בית ישראל.

נקודת המפנה היא בהופעת ה' על יעקב בבית אל, ובשינוי שמו בפועל לשם ישראל.

נתרכז שוב במזבח שבנה אליהו הנביא:

"וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ (מלכים-א יח, לא)".

מונח כאן דגש על השינוי בין השם יעקב - המסמל איש אחד, לבין השם ישראל - המסמל שנים עשר שבטים, שיתאחדו לעם אחד.

נשוב אל פרשת וישלח, אל נקודת המפנה:

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב, לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל (בראשית לה, י)".

עיתוי הגילוי הזה מעורר שאלה.

באותה שעה היו בעולם רק 11 שבטים, ורחל הייתה מעוברת בבנימין.

זה אמנם מצב ביניים, שעדיין מאפשר ליעקב לבנות את מצבת האבן האחת ולהפוך אותה למזבח.

"וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ, מַצֶּבֶת אָבֶן. וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן (שם, פסוק יד)".

את האבן הזאת הקדיש יעקב לייסוד בית אלוקים כפי שהוא עצמו נדר. כך נזכר בפסוק שאחריו:

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים - בֵּית אֵל (שם, פסוק טו)".

זמן מועט לאחר מכן, רחל מתקשה בלידת בנה בנימין, המשלים את המספר "שתים עשרה". בנימין נולד, אך אמו - רחל, לא הצליחה לשרוד בחיים אחר הלידה.

מדוע לא המתינה ההתגלות האלוקית ליעקב עד לאחר לידת השבט השנים עשר – הוא שבט בנימין?

הקדמת ההתגלות ושינוי השם לישראל הייתה משני טעמים.

הטעם הראשון הוא, שאי אפשר להתגלות ליעקב ולברך אותו אחר מותה של רחל, כי אין נבואה שורה אלא מתוך שמחה.

הצער העמוק שאפף את יעקב עם מותה של רחל גם מסביר, מדוע מכאן ואילך לא מוזכרת שום התגלות נבואית של ה' אליו, עד היום בו הגיעה אליו השמועה שבנו יוסף חי. רק אז חזרה רוח החיים אל נפשו.

הטעם השני הוא, שההתגלות המוקדמת הזאת, אִפְשרה ליעקב לקיים את נִדרו ולהקים מצבה של אבן אחת למזבח, בפעם האחרונה שהיא הייתה מותרת בעולם.

אבן אחרת

כאשר מגיע יעקב אל ארם נהריים הוא נפגש שוב עם אבן, אבל אבן מסוג שונה.

"וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה...וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר (בראשית כט, ב)".

האבן הזאת היא הפוכה מן האבן שעליה הניח את ראשו. האבן הזאת בחרן סותמת את פי הבאר ולא מאפשרת נגישות אל המים ואל החיים התלויים במים. האבן הזאת היא חומרית, כבדה ואטומה ויש להסיר אותה.

"וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ (בראשית כט, י)".

יעקב מגולל ומסיר את האבן החמרית, החוסמת את הגישה אל המים החיים. זו אבן מאבניה של חרן.

לעומתה, אבן מאבניה של ארץ ישראל שעליה הניח את ראשו, הופכת ליסוד שעליו ייבנה בית אלוקים. בארץ ישראל, האבן היא אמנם יסוד חומרי אבל היא מהווה בסיס להשראת שכינה.

עוד על קדושת אבני ארץ ישראל, אנו למדים מן הגמרא.

רבי אבא (מגדולי חכמי ארץ ישראל התלמודיים), כשהיה מגיע בספינה לארץ ישראל - לנמל עכו, היה מתכופף ומנשק את אבני השפה של עכו.

רבי חייא בר גמדא, כשהיה מגיע מחוץ לארץ אל ארץ ישראל, היה מגלגל את עצמו בעפר ארץ ישראל, לקיים את דברי הכתוב:

"כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ (תהילים קב, טו)". (מסכת כתובות דף קיב)

יעקב אבינו חש בהבדל העצום בין אבני ארץ ישראל לבין אבני חרן, ומשום כך הוא בוחר במודל הזה כדי לסמן את הגבול בינו לבין לבן הארמי, כפי שמוזכר בסוף הפרשה:

"וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בראשית לא, מד)".

לבן נפרד מיעקב באמצעות ברית.

מה עושה יעקב?

"וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה". אבן מאבני ארץ ישראל.

זו האבן המסמלת את האבן הקדומה שעליה הניח את ראשו ושהפכה למצבה ומזבח לעבודת ה'.

מנגד, הוא מייעץ לאחיו של לבן (אלו שבאו אתו לתקוף את יעקב) ללקט אבנים בהר הגלעד, אבני חוץ לארץ.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו (של לבן) לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל".

אבן המצבה מכאן וגל האבנים מכאן, זהו הגבול בין ארץ ישראל לבין ארם נהריים. זהו הגבול בין הקודש לבין החול, בין האבן הפותחת שערי שמים ובין האבן הסותמת את פי באר המים החיים.

 

שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן

נשוב אל האבן שעל פי הבאר. יעקב מוצא שלשה עדרי צאן רובצים על פי הבאר. לשם מה מדגישה התורה את מספר עדרי הצאן הרובצים על הבאר בטרם גילויה?

התשובה היא: כשם שהחלום הוא משל שיש לפענחו, כך במציאות החיים, ההווה הוא משל, והעתיד - נמשל. המספר "שלוש" יהיה מאוד דומיננטי בעתיד.

רחל היא מַעְיָן חתום וסתום, שלא ייפתח עד שיקדימו לה שלוש תחנות. לאה יולדת ראשונה ואחריה בלהה ואחריה זילפה. רק אז "וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל... (בראשית ל, כב)".

גם יוסף, בנה של רחל, יצטרך לעבור שלושה שריגים בחלומות שר המשקים והאופים בטרם ייגאל.

בחלומו רואה שר המשקים את המחזה הבא.

"בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים (בראשית מ, י)".

שלושת ענפי הגפן הפורחים ומבשילים בענבים, הם הם שלושת הימים הדרושים כדי ששר המשקים ישוב על כנו. מכאן החלה בסופו של דבר גאולתו של יוסף, ואליהם רומז יעקב בברכתו ליוסף:

"1) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, 2) בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, 3) בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר (בראשית מט, כב)".

פירוש הפסוק על פי פשוטו של מקרא הוא כך:

• ענף גפן פורה - אתה יוסף 2) ענף גפן פורה הניצב על עין המים 3) ענפי גפן פורייה המתפשטים בצעידה על החומה (בן - בנות - פירושם "ענפי גפן").

שלושה עדרי צאן רובצים על הבאר, שלושה שריגים, שלושה ענפים, הכול ממתינים לגואל שיסיר את אבן העמים, יגלה את אבן הלבבות ויהפוך את אבן ישראל לבית ישראל.

"מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל...".