פרסום ביקורת שלילית על בית עסק

בית הדין

ח שבט התשפ | 03.02.20

הרב ישועה רטבי

שאלות:

א. האם לפי ההלכה מותר לכתוב ביקורת שלילית על מסעדה שבה השירות לקוי והאוכל לא היה טעים? או לכתוב ביקורת על מוסך לא מקצועי שמשקר ללקוחותיו?
ב. האם מותר לוועד הבית לפרסם שמות של דיירים שלא משלמים לוועד בית?

תשובה:

א. לא ניתן לפרסם בלי לעמוד בשבעת התנאים שהביא החפץ חיים. א)- ידיעת העובדות. ב)- בירור אובייקטיבי בהערכת מידת הנזק. ג)- הוכחה וקבלת תגובה. ד)- דיוק בעובדות. ה)- פרסום מתוך כוונה להועיל ולא מתוך מניעים פסולים. ו)- חיפוש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה. ז)- בעקבות הפרסום ייגרם עונש מידתי.
ב. פרסום ביקורת שלילית על בית עסק - למעשה נראה, שאם מדובר על נותן שירות הגון שהייתה לו טעות או חוסר הצלחה חד פעמית - אסור לפרסם כי בד"כ לא מתמלאים כל התנאים המבוארים לקמן, אך אם מדובר בבעל עסק נוכל שמזיק או גונב במזיד, או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם זאת לפי הכללים המבוארים לקמן.
ג. צריך לוודא שמדובר בביקורת צרכנית לגיטימית על השירות שניתן לו, וכן שמדובר בפרסום אמת עובדתית, ולא בהגזמה, או בתיאור רגשי, או בהבאת נתונים לא מדויקים, אבל השתלחות פרועה בנותן השירות - נחשבת להגזמה ולעבירה. לכן גם ביקורת שלילית יש לכתוב בצורה עניינית ומכבדת.
ד. פרסום שמות דיירים שלא משלמים לוועד הבית - לאחר קיום שבעת התנאים של החפץ חיים, יש לכתוב בצורה שלא תגרום לפגיעה. למשל לפרסם דו"ח כללי שכולל בתוכו את ההכנסות ואת ההוצאות, בתוך הדו"ח ניתן לכתוב בצורה עניינית את הדיירים שעוד חייבים כספים לוועד.

לשון הרע לתועלת

הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה להבעת דעות אישיות, ולפיתוח קשרים חברתיים. אך יחד עם זאת ניתן להשתמש בבמה זו גם בכדי להעביר ביקורת שלילית על נותני שירות ובעלי עסק, ואף לפרסם דברי גנאי בסכסוכים שיש בין בני זוג. פרסום מכוון בכדי לפגוע בזולת הינו אסור גם לפי ההלכה וגם לפי החוק.

צריך להיזהר מאוד לא להגיע למצב בו הרשתות החברתיות משמשות כבית דין שדה, בלי לברר את העובדות לאשורן, בלי לתת לצד השני את האפשרות להגיב ולהגן על שמו, בלי לבחון חלופות נוספות לפתרון הבעיה, ובלי שיקול דעת על תוצאות הפרסום, שיכולות לפגוע בצורה קשה מאוד בבית העסק או בנותן השירות.

אומנם אדם שרוצה לפרסם ברשתות חברתיות מידע בדבר נותן שירות שגורם לנזקים, או בעל עסק שמרמה את לקוחותיו וכד', (למשל מוסך שגורם לנזקים לרכב ומוציא כספים במרמה וכד'), מטרת הפרסום היא להועיל לאנשים אחרים שלא יפגעו - נראה שדינו כדין אמירת לשון הרע לתועלת, ואם מדובר בפרסום שהוא אמת, שעומד בכל הסייגים המפורטים לקמן - מותר לאומרה. לפני הפרסום יש חובה לוודא את קיומם של שבעת התנאים שכתב החפץ חיים (התנאים יובאו לקמן), אך אם פרסם ברשתות חברתיות ביקורת כלפי נותן שירות, ללא עמידה בכל התנאים, הרי שעבר על איסור לשון הרע.

למעשה נראה, שאם מדובר על נותן שירות הגון שהייתה לו טעות או חוסר הצלחה חד פעמית - אסור לפרסם כי בד"כ לא מתמלאים כל התנאים המבוארים לקמן, אך אם מדובר בבעל עסק נוכל שמזיק או גונב במזיד, או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם זאת לפי הכללים המבוארים לקמן.

צריך לציין, לפי חוק לשון הרע (סעיפים 1-2), אסור לפרסם ביקורת שלילית ברבים, כמו למשל ברשתות חברתיות וכד', אא"כ הביקורת נכתבה בתום לב (סעיף 15), במסגרת ביקורת צרכנית לגיטימית על השירות שניתן לו, וכן שמדובר בפרסום אמת עובדתית, ולא בהגזמה, או בתיאור רגשי, או בהבאת נתונים לא מדויקים, כי יש באמת זו משום עניין לציבור, (סעיף 14). אבל השתלחות פרועה בנותן השירות - נחשבת להגזמה ולעבירה על החוק, (לפי סעיף 7א, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד סך 50,000 ש"ח גם ללא הוכחת נזק). לכן גם ביקורת שלילית יש לכתוב בצורה עניינית ומכבדת.

ישנם מקרים בהם ניתן ולפעמים גם חובה^[1] לספר לשון הרע, וזה במקרים בהם רוצים למנוע נזק מאדם אחר. וכפי שכתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג בס"ק רכא): "ודע, כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים - יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת". החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף א) פסק את דברי רבנו יונה להלכה. לקמן יובאו שבעה תנאים הנדרשים בכדי שיהיה ניתן לומר לשון הרע לתועלת.

נראה שהרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד) הביא את ההיתר לומר לשון הרע לתועלת - בדין לא תעמוד על דם רעך. כך כתב הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל - עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך... או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גלה אוזן חבירו והודיעו... וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם - עובר על לא תעמוד על דם רעך^[2]". וכ"פ השולחן ערוך בסימן תכו סעיף א.

כך מוכח מדברי החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק א), שאיסור לא תעמוד על דם רעך כולל בתוכו גם חיוב להציל אדם מנזק ממוני, (לא רק על הצלת חיי אדם אלא גם על הצלת ממונו), מכאן שיש חובה ליידע אדם כאשר יש חשש לנזק ממוני וזהו יסוד ההיתר אמירת לשון הרע לתועלת.

בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן ס) מובא: "וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב: הנה המגן אברהם, וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן - גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם".

הג"ר ישראל איסר איסרלין הוסיף: "ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר, עד פה תדבר ולא יותר? והכלל בזה, שהדבר מסור ללב, אם כונתו לרעת האחד - הוא לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו - הוא מצוה רבה... ובדברים כאלו וכיוצא באלו כבר אמרו חז"ל בדבר המסור ללב - נאמר ויראת מאלהיך^[3]".

שבעת התנאים הנדרשים לאמירת לשון הרע בתועלת

החפץ חיים (לשון הרע כלל י סעיף ב) הביא שבעה תנאים^[4] הנדרשים מכל אדם המעוניין לספר לשון הרע לתועלת לבדוק ולוודא שהתנאים אכן התקיימו, וניתן להחיל את ההיתר של אמירת לשון הרע לתועלת:

א. ידיעת העובדות - המספר מודע לדברים ממקור ראשוני, הוא בעצמו ראה או שמע, אך אם מדובר על שמועה ששמע מאחרים - יש איסור לפרסמו. לאור זאת חל איסור לפרסם שמועות, השערות וספקולציות גם אם מדובר בלשון הרע לתועלת. צריך לציין, תנאי זה לא קיים בנזק גדול כמבואר לקמן.
ב. בירור אובייקטיבי בהערכת מידת הנזק - אין למהר לפרסם את העוול לפני שהמספר יברר עם עצמו האם אכן נגרם לו נזק, או אולי מדובר על תחושה סובייקטיבית ועל פרשנות לא נכונה שלו למציאות. (לדוגמא, לפני פרסום ביקורת שלילית על מסעדה, יש לבחון האם מדובר על הרעלת מזון שגרם לקלקול קיבה, או שמדובר על ענייני טעם וריח ושאר זוטי דברים).

החפץ חיים הצריך שתהיה ידיעה האם לפי ההלכה מדובר בנזק או בגניבה. בגלל תנאי זה כתבתי לעיל, שלמעשה רק בבעל עסק נוכל או אם מדובר בהתנהלות לא מקצועית שחוזרת על עצמה מספר פעמים - ניתן לפרסם, כי במקרים אלו הגניבה וההיזק ברורים, אך במקרים רבים של נותן שירות שטעה - יש לבחון האם על פי ההלכה הוא אכן נחשב למזיק, ולצורך כך יש ללמוד את הלכות חושן משפט לעומק. רק דיין שבקי בחושן משפט יוכל לקבוע: "אם הוא על פי דין בכלל גזל או היזק" (כלשון חפץ חיים).

ג. הוכחה וקבלת תגובה - לפני הפרסום יש להוכיח את בעל הנזק על הנזק שגרם^[5], ולשמוע את תגובתו, לפעמים המזיק יתנצל יסביר שלא היה מודע או שטעה ויפצה את הניזק, כך שאין כל סיבה לפרסם זאת^[6]. ההוכחה צריכה להיות בצורה נעימה, כדברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז): "וידבר לו בנחת ובלשון רכה". (בדוגמא הנ"ל של מוסך שלא תיקן, יתכן ולא מדובר בנוכלות כפי שהלקוח חשב, אלא מדובר ברכב ישן, והטכנאי ניסה ככל יכולתו לתקן ולא עלתה בידו. כמו כן גם אם הוא אכן טעה, יתכן ומדובר בטעות חד פעמית, והוא מוכן לפצות את הלקוח). צריך לציין, תנאי זה לא קיים בנזק גדול כמבואר לקמן.
ד. דיוק בעובדות - המספר יוכל לפרסם רק את העובדות, עליו להביא נתונים מדויקים בלי להגזים בתיאור, ובלי להוסיף פרשנויות, תחושות וכד'. החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק ט) הוסיף: אם הוא מגזים בתיאור העובדות - "פשוט הוא דהוא בכלל שקר, ומוציא שם רע נקרא עבור זה".
ה. פרסום מתוך כוונה להועיל ולא מתוך מניעים פסולים - ניתן לפרסם רק אם כוונתו לסייע ולהועיל לאנשים אחרים של ייפגעו, אך אין לפרסם מתוך כוונה לנקום ולפגוע במזיק, או מתוך יריבות אישית שיש בין הצדדים. החפץ חיים בהלכה ג הוסיף: "אם הוא חוטא כמותו, וגם הוא חולה בעבירות האלה כמוהו (מי שרוצה לפרסם את הדברים, עשה בעצמו את אותם קלקולים) - הרי זה אסור לפרסמו, כי איש כזה אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה, כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה".
ו. חיפוש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה - על המספר לבחון האם יש אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה, לפני פרסום הדבר ברשתות חברתיות. לכן "אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו - אזי בכל גווני אסור לספר^[7]".
ז. בעקבות הפרסום ייגרם עונש מידתי - יש לבחון האם בעקבות פרסום הסיפור המזיק יקבל עונש חמור יותר ממה שהיה מקבל אילו היה בא לבית הדין.

אולי אפשר להוסיף פרשנות בדברי החפץ חיים ולומר, שמעיקר הדין כל סכסוך שיש בין שני צדדים - צריך להתברר בבית הדין. אך אם מסיבות שונות לא ניתן לברר במסגרת משפטית, והניזק מעוניין לפרסם את דבר הנזק עליו לכל הפחות לוודא את קיומם של שבעת התנאים, כאשר ההיגיון העומד מאחורי זה הוא לקיים תהליך מקביל וזהה ככל שניתן להליך שיש בבית הדין, כי תנאים אלו מקבילים להליכים שבית הדין עושה לבירור האמת: בית הדין בתחילת הדיון מברר את העובדות לאשורן, לאחר מכן בית הדין מברר את מידת הנזק שנגרמה למתלונן, בית הדין שומע את הצד השני. מברר האם התביעה מדויקת, ללא תוספות, האם יש אינטרס חבוי מאחורי הסיפור, בית הדין בוחן האם קיימות אלטרנטיבות אחרות לפתרון הבעיה, ובסופו של דבר נותן עונש מידתי. לאחר בירור שנעשה בבית הדין - יש מקרים בהם ניתן לפרסם זאת^[8].

לפרסם שם של דייר שלא משלם לוועד הבית

בספר חשוקי חמד (על מסכת ב"מ דף קב עמוד ב) מובא בשם הגרי"ש אלישיב: דייר שלא משלם לוועד הבית בגלל קושי כלכלי אמיתי - הוא מוגדר כאנוס, ולא ניתן לפרסם את שמו. אך אם הדייר לא משלם לוועד הבית בגלל סיבות אחרות - לא ניתן לפרסם את שמו כל עוד שוועד הבית לא עומד בשבעת התנאים של החפץ חיים.

וועד הבית יוכל לפרסם את שמו רק לאחר קיום שבעת התנאים של החפץ חיים, ובתנאי שלא מפרסם בצורה שגורמת לפגיעה.

לאחר קיום שבעת התנאים של החפץ חיים, יש לכתוב בצורה של דו"ח לדיירים שכולל בתוכו את ההכנסות ואת ההוצאות, בתוך הדו"ח ניתן לכתוב בצורה עניינית את הדיירים שעוד חייבים כספים לוועד.

סיפור לשון הרע בכדי למנוע נזק גדול

כאשר יש חשש לנזק גדול ("רעה רבה") - אין צורך בכלל הראשון, כך שניתן להתבסס על שמועה, ואין צורך בוודאות גמורה מכלי ראשון. וכן לא צריך לקיים את הכלל השלישי להוכיח ולקבל את תגובתו. החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק ט) הוכיח זאת, מכך שהגמ' במסכת נדה דף סא עמוד א, קבעה שגדליה בן אחיקם גם אשם בכך שישמעאל (שליחו של מלך בני עמון) הרג את גדליה עצמו ואת שארית הפליטה, כי יוחנן בן קרח שהיה אחד משרי הצבא של גדליה הזהיר אותו על כוונת מלך בני עמון להורגו, וגדליה לא חשש לדבריהם^[9]. במקרה זה יוחנן לא ידע מעצמו על כוונת ישמעאל להרוג את גדליה אלא נודע לו משמועה, כלומר הכלל הראשון לא התקיים במקרה זה, ובכ"ז יש חובה לספר, כי במקרה של נזק גדול - ניתן לספר לשון הרע לתועלת, בכדי להציל מנזק גדול, גם אם לא ידע מעצמו אלא משמועה.

החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ט ס"ק ט) הוסיף: במקרה של נזק גדול, שהוא מוסר מידע משמועה - עליו לציין שהמידע איננו מידיעה אלא משמועה, כך שהשומע ידע שאין להאמין אלא רק לחשוש לכך בכדי שלא ייגרם לו נזק.

החפץ חיים ביאר מדוע לא צריך לקיים את הכלל השלישי: "ועתה אבאר מה שחיסרתי כאן הפרט דהוכחה, משום דנ"ל דכאן אין צריך לזה. דבשלמא שם הוא ענין שכבר עבר וסיפורו הוא רק כדי לקנא לאמת, ולהכי הוצרכנו להוכיחו מתחלה אולי נראה שיתקן הנידון בעצמו את הדבר, על כן אין לספר גנותו לעת עתה. אבל כאן דאיירינן לענין לשמור לאחד שלא תגיע לו רעה מאיש הזה שהוא גנב או שותף רע וכיוצא בזה בכל הציורים - מה יועיל הוכחה, אפילו אם יבטיחנו שלא יעשה עוד כזה - אולי לא יקיים דברו".

דוגמאות ללשון הרע לתועלת

החפץ חיים הביא מספר דוגמאות ללשון הרע שמותרות, בגלל שיש בהם תועלת בכך שהם יחסכו בעתיד נזק ועוגמת נפש לשני הצדדים:

א. בירור על עובד או על שותף - החפץ חיים (ציורים אות א) התיר לעשות בדיקת רקע על עובד או שותף: "אם הוא רואה שראובן רוצה להשתתף עם שמעון בעניני המסחר, ושמעון אינו מכירו בטבעו. והוא מכיר היטב לראובן מכבר, שאינו חושש לממון אחרים מפני טבעו הרע - יזהיר לזה מתחלה שלא ישתתף עמו, ואין בזה משום לשון הרע".

החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעיף יא) ביאר: "מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים על מהותו וענינו, אף דיכול להיות שיספרו לו גנותו אפילו הכי מותר, כיון דכונתו לטובת עצמו לבד כדי שלא יצטרך אחר - כך לבוא לידי היזק ולידי מצה ומריבה וחילול השם ח"ו". כלומר הבדיקה תועיל שבעתיד לא יצטרך לפטרו או לפרק את השותפות, כך שיש תועלת בבירור בכדי למנוע בעתיד עוגמת נפש לשני הצדדים.

ב. שידוך - חפץ חיים (ציורים אות ד) התיר לספר על חסרונות משמעותיים בשידוך^[10]: "אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם אחד, וידוע לרואה הזה כי החתן יש לו חסרונות עצומים, כפי המבואר לקמן בסעיף ו' מה נקרא חסרונות לענין זה, והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לזה - יש לגלות לו". דוגמא לחיסרון גדול כותב החפץ חיים (ציורים אות ו): "אם נשמע על החתן שיש בו אפיקורסות ח"ו - צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין לא תלך רכיל בעמיך אבל לא תעמוד על דם רעך". החפץ חיים הביא דוגמא לחיסרון קטן שאסור לספרו: "אבל אם החסרון הוא מצד מיעוט חכמת התורה שיש בו - אין לגלות לו, דאיהו דאפסיד אנפשיה, דהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כח חכמתו וידיעתו עד היכן מגעת". החפץ חיים (ציורים אות ז) הביא דוגמא נוספת לחיסרון גדול שמותר לגלות, זהו מצב רפואי קשה. או מחלת נפש^[11]. כמו כן נראה שמותר לגלות על מידות מקולקלות שיכולות לגרום לפגיעה בשלום בית.
ג. החפץ חיים (באר מים חיים ס"ק יז) עוד כתב: "מצוה לגלות - ואף דהוא משער שבודאי יתבטל השידוך עבור זה, אעפ"כ אין לו לחוש לזה כלל".
ד. מלמד אפיקורס - חפץ חיים (באר מים חיים ס"ק יז) כתב: "אם הוא יודע במלמד אחד שיש בו אפיקורסות, מצוה לגלות לבעלי-הבתים, ואין לו לחוש להפסד המלמד כלל. ואם אינו יודע בעצמו רק שמע עליו - צריך ג"כ לגלות, ובלשון שמעתי, כמו גבי חתן".
ה. מי שלא מקיים את פסק בית הדין - החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעיף ח) כתב: אדם שלא מקיים את החלטת בית הדין, אם אין לו סיבה טובה מדוע הוא לא כיבד את החלטת בית הדין - מותר לפרסם זאת^[12].
ו. מוכר שמפקיע מחירים - החפץ חיים (רכילות כלל ט בסעיף י) כתב: מותר להזהיר קונים תמימים מפני מוכר שמפקיע מחירים (יותר משתות ממחיר השוק).
ז. אדם שנראה צדיק ועובר עבירות - בגמ' במסכת יומא דף פו עמוד ב מובא: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם". רש"י ביאר: מותר לפרסם אדם שעושה את עצמו צדיק, אך מתנהג כרשע, "מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק^[13]".
ח. להתייעץ עם אדם לצורך הפחתת לחצים - החפץ חיים (לשון הרע - הערות כלל י, בכוכבית שלפני ס"ק לח) כתב: "ואפשר (יתכן) דהוא הדין אם כונתו בסיפורו להפג את דאגתו מלבו - הוי כמכוין לתועלת על להבא. (ולפי זה מה שאמרו ז"ל דאגה בלב איש יסיחנה לאחרים - קאי גם על ענין כזה) אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה". כלומר יש צורך בקיום כל שבעת התנאים שיש בלשון הרע לתועלת. צריך לשים לב, שהחפץ חיים לא התיר סעיף זה בצורה ברורה, אלא רק כתב שיתכן לומר שהדבר מותר.
ט. בספק סכנה - בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן ס) מובא: "בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו - בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר - מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה".

בתשובות והנהגות (כרך א סימן תתס"ט) מובא: רופא שמזהה בעיה אצל המטופל שלו, אם מדובר במצב שיכול לסכן חיים באופן ברור, (למשל נהג שראייתו לקויה) - יש חובה על הרופא לדווח על כך, מדין לא תעמוד על דם רעך, (גם אם כתוצאה מכך ייגרם נזק כלכלי לרופא^[14]), אבל אם מדובר במצב שאין בו סכנה ממשית - הרופא לא חייב לדווח על כך אם הרופא חושש שכתוצאה מהדיווח ייגרם לו נזק^[15].

החפץ חיים (ציורים אות יא) סיים בכלל: "כללו של דבר, האדם צריך לשום עיניו ולבו על דרכיו, ובפרט על מוצא פיו, שלא להתערב בענינים דבין אדם לחבירו אם לא שידע מתחלה את הענין בבירור לאמתו, ולכוין לתועלת ולא מצד שנאה, ולראות את הנולד מדיבורו שלא יצא מגדר הדין ח"ו, ואז ה' יהיה בכסלו, שלא ילכד בפח היצר. וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות".

[1] החפץ חיים (רכילות כלל ט סעיף א) כתב: "אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע - צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא, אך צריך לזה חמשה פרטים שאבארם בסמוך". החפץ חיים בבאר מים חיים ביאר שיש חובה ללכת ולספר מדין לא תעמוד על דם רעך.

וכ"פ השולחן ערוך בסימן תכו סעיף א: "או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו - עובר על לא תעמוד על דם רעך".

[2] בספר בראשית (פרק כז פסוק ו) נאמר: "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר, הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר". כלומר רבקה מגלה ליעקב על כוונת יצחק לברך את עשיו. רבקה לא מספרת ליעקב שעשיו רוצה להרוג את יעקב, אלא אומרת ליעקב סיבה אחרת מדוע היא מעוניינת שיעקב יעזוב את הבית: "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת, אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ - לָמָּה לִּי חַיִּים".

אור החיים (בראשית פרק כז פסוק מו) ביאר: "לא רצתה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות ואמרה סיבה אחרת, אבל מה שגילתה ליעקב - אדרבה קיימה מצות (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך".

אור החיים (ויקרא פרק יט פסוק טז) עוד כתב על הפסוק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ": "לצד שצוה על הרכילות - התנה בו שלא יעמוד על דם רעך, שאם ראה כת אחת שרוצין לרצוח - חייב להודיעו לבעל דבר כדי שיציל נפשו, ולא יאמר הרי זה רכילות, הא למדת שאם לא גילה אוזן חבירו והרגוהו - בטל אזהרת לא תעמוד וגו'. וצא ולמד ממעשה גדליה בן אחיקם (ירמי' מ) שגילו לו, וכשלא חש - היה מה שהיה".

[3] כמבואר במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב: "שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב - נאמר בו ויראת מאלהיך".

[4] אומנם החפץ חיים בחלק הרכילות (כלל ט סעיף ב) הביא רק חמישה תנאים. לקמן יבואר מדוע החפץ חיים השמיט שני תנאים.

[5] כך כתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג בס"ק רכח): "דבר ידברו בראשונה את החוטא, אולי יוכלו הועיל בדרך תוכחה להשיבו מדרכו הרעה, ואם מאן ימאן - אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו".

[6] כך כתב החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק ז): "כיון דאיירינן בסתם איש ישראל, שלא נתחזק עד עתה לרשע - בודאי הוא בכלל עמיתך, (כפי שכתוב בספר ויקרא [פרק יט פסוק יז]: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא"), ומחוייב להוכיחו פן יקבל תוכחתו, ולא יצטרך לפרסם עליו שום גנאי".

[7] החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל י ס"ק יא) הביא לכך הוכחה מחטא עכן: "וראיה לזה ממאי דאמרינן בסנהדרין (י"א ע"א) במעשה דעכן, דכתיב ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל, אמר לפניו רבש"ע מי חטא? אמר לו וכי דילטור אני, לך הטל גורלות, ופירש"י דילטור רכיל... דכל היכי דיוכל לסבב התועלת מבלי שיצטרך לספר עליו - אסור מן הדין. והתם נמי הלא יש עצה בגורלות, וזה הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא וכי דילטור אני, לך הטל גורלות.

וכענין זה מצינו ג"כ בשאר חלקי התורה ביבמות (דף כ' ע"ב) אם אתה וכו', ובב"ק (דף כ"ח ע"א) היה לו לשמטו עי"ש, וכגון ברודף שאם יכול להצילו באחד מאבריו ולא הצילו נחשב לרוצח עי"ז. וכה"ג בח"מ בסימן תכ"א סי"ג באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו וכו', ומשמע אבל אם יכול להצילו בענין אחר - ממילא נחשב חובל ממש, והכי נמי בעניננו כיון שהוא יכול לסבב את התועלת הזו דהיינו להציל חבירו בענין אחר, ממילא נחשב למספר לשה"ר ממש".

[8] למשל, מזיק בגרמא שחייב בדיני שמים ולא בדיני אדם - יש אפשרות לבית הדין לפרסם את שמו של מזיק שלא מפצה את הניזק. כך כתב כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן כח ס"ק כג): "כל מי שהוא חייב בדיני שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה. אם יקבל - מוטב, ואם לא - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח ציבור בלשון זה: 'שמעוני רבותי, האי גברא פלוני - חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים וירצה לפלוני מחמת שגרם לו היזק'. ובס"ק כד כתב: "מי שחייב בדיני שמים ולא פרע - מותר לקרותו רשע".

דוגמא נוספת מובאת במסכת כתובות בדף מט עמוד ב, שם מבואר שבית הדין יכול לאחר דיון לפרסם שם של אב שלא משלם מזונות. כך מובא בגמ': "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש, משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים". (האב חייב לזון את ילדיו עד שיגדלו, דהיינו בן עד גיל יג' ובת עד גיל יב').

"...כי הוה אתו (הורים שלא זנים את ילדיהם) לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא, (צריך לבייש את האב ברבים, {אך אין כפייה}, ע"י שיהפכו סיר גדול במקום ציבורי, והשליח ציבור יפרסם גינוי לאב שאינו מפרנס את ילדיו), וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, (העורב זן את ילדיו), וההוא גברא לא בעי בניה". (רש"י פירש בפירוש הראשון: האב הוא זה שעומד על הסיר ומכריז על עצמו שהוא רע. הריטב"א הסביר: סיר הפוך מסמל שלא יהיה לו פרנסה, שהרי לא ניתן להשתמש בסיר הפוך, ואב שאינו זן את ילדיו - לא יראה ברכה בפרנסתו).

"ועורבא בעי בניה?! והכתיב: (הקב"ה נותן אוכל) לבני עורב אשר יקראו? (העורב אינו זן את ילדיו, ולכך ה' צריך לפרנסם). לא קשיא: הא בחיורי, הא באוכמי". (עורב שנולד הוא בצבע לבן, והוריו אינם זנים אותו שחושבים שאין זה ילדם, אך לאחר שהעורב גדל, הנוצות נהפכות לשחורות, והוריו זנים אותו).

"כי הוה אתי (הורים שלא זנים את ילדיהם) לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה"?! (רבא היה משכנע את ההורים שיזונו את ילדיהם, אך לא היה כופה).

"ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד - כפינן ליה על כרחיה, (מתי אנו אומרים שלא כופים על האב לזון את ילדיו, אלא רק משכנעים ומביישים אותו? רק כאשר האב אינו עשיר, אבל אם האב עשיר - ניתן לכפות עליו שיזון את ילדיו), כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, (עשיר) ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".

וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן עא סעיף א): "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם. ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה - גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה - מכריזין עליו בצבור ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו".

דוגמא נוספת: במסכת קידושין דף נט עמוד א מבואר דין עני המהפך בחררה. כלומר, "המחזר אחר דבר לקנותו, בין קרקע ובין מטלטלים, ובא אחר וקנאו - נקרא רשע. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלז סעיף א. הסמ"ע בס"ק א כתב: "ומכריזין עליו בבית הכנסת שעשה מעשה רשע כזה". בפתחי חושן (הלכות גניבה והונאה פרק ט הערה כט) מובא: המהפך פסול לעדות מדרבנן, כמו המרים יד על חברו שנקרא רשע.

[9] כך מבואר בגמרא: "דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים, אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".

"אמר רבא: האי לישנא בישא, אף על פי דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי". החפץ חיים (לשון הרע כלל ו סעיף י) ביאר: "וביאור הדבר, דצריך לקבל את הדבר בדרך חשש בעלמא, היינו רק כדי לשמור את עצמו ממנו שלא יגיע לו היזק על ידו, ולא יהיה זה הדבר אפילו בגדר ספק".

[10] בספר חסידים (סימן תקז) מובא: "לא יכסה אדם מום בני ביתו, אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג אם יש להם חולי שאלו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי - לא היו מזדווגים - יגלה להם, פן יאמרו: קדושי - טעות היו, אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו, או אם יש מעשים רעים להם שאלו היו יודעים לא היו מתחתנים בהם, לכך יפרסם".

[11] הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תרכ"ד) כתב: "היכא שסבלו פעם ממחלת נפש, וב"ה נתרפאו - אם מחוייב צד החתן או הכלה להודיע לצד השני מהמחלה או לא? ולדעתי תלוי הדבר, שאם זקוקים עדיין לרפואות וכדו' - חייבין להודיע, ובלאו הכי (אם לא מיידעים על המחלה) - מטעין השני, אבל כשנשכחה המחלה ולא סובלים עוד, ורופאים מובהקים המפורסמים למומחים, מאשרים שלא נשאר רושם המחלה עליהם, ואין שום חשש לעתיד, שבהתקפה הקודמת היתה סיבה שאין עכשיו - דעתי לחלק בזה בין האיש לבין האשה, שבאשה שצריכה עוד לעבור לידות עם יסורים קשים - מצוי שבאשה שיש לה רק נטיות למחלת נפש ר"ל, בעת לידה או סמוך לה שיתעורר אצלה עוד הפעם המחלה, והנטייה התורשתית לכך, וכ"ש לאחר שכבר התעורר בה פעם בעבר, וע"כ ראוי לספר לו. אבל באיש - אין לחשוש שיהיה לו איזה משבר בחיים שעלול לעורר מחלתו בשנית, ולכן דעתי נוטה להקל כשעכשיו אין שום חשש כיון שנתרפא לגמרי, כי הרי ידוע שהצד השני אם רק ישמע על איזו בעיה, אף שבאמת אין שום חשש - לא יסכים להשידוך, ובעצם לא מטעה אותה שהרי עכשיו הוא בריא לגמרי ומחלתו נתרפאה, וכשם שאין מגלין בשידוכים בדרך כלל מדות של עקשנות כעס וכדומה שמפריעים כל החיים הרבה יותר מחשש שהבאנו, גם כאן באיש אין חייבין לגלות, ובס"ד לא יקרה דבר, כנלענ"ד עיקר (מיהו אם יש במשפחה כבר שני מקרים כאלו ראוי לחוש שמשפחה מחזקת וחייבין להגיד כנלענ"ד). וגם באשה אפשר דאם היתה סיבה מיוחדת להתקפה, ולדעת הרופא מובהק אין כאן שום חשש לעתים גם בלידה וכדו', דינה כמוהו, ואין צריכים לגלות לעורר ספיקות אם לא הוחזק המחלה במשפחתה".

[12] החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ד ס"ק לג) למד זאת מדברי המשנה במסכת יומא דף לח עמוד א: "ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב". בית הדין פסק שהם יחשפו את החומרים וילמדו את הכנתם, אך הם סרבו לקיים את החלטת בית הדין.

[13] החפץ חיים (לשון הרע כלל ד סעיף ז) כתב: "ועוד אמרו מפרסמין את החנפים מפני חלול השם, וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר - דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים, ולשפוך בוז עליו, עד שיחזור למוטב". הפרסום צריך להיות לפי כל הכללים שיש וכן הכללים המובאים בבאר מים חיים שם בס"ק לב.

[14] אומנם הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ג סימן שסו) סייג, שאם מדובר בחולה שיש ספק גדול אם יחיה - אין חובה להפסיד את ממונו בכדי לקיים את לא תעמוד על דם רעך. וכן מבואר בבשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן מ), שאם ייגרם הפסד כלכלי לרופא כתוצאה מקיום מצוות לא תעמוד על דם רעך, (כגון רופא שיבצע החייאה, למרות שהמשפחה חתמה על התנגדות לביצוע החייאה, וכתוצאה מכך הרופא יפוטר) - הוא לא חייב בכך. כי ניתן בשב ואל תעשה לדחות לא תעשה של לא תעמוד על דם רעך, אם כתוצאה מכך ייגרם הפסד כלכלי. הציץ אליעזר למד זאת מדברי החתם סופר (אורח חיים סימן תרנ"ו).

[15] כך כתב הגר"מ שטרנבוך: "רופא שבדק ראייתו של נהג ומצא שלקוי בעיניים ואינו ראוי לנהיגה, אם מותר לשתוק? הדבר פשוט דבמדה שבראייה לקויה שלו הוא מהוה סכנה לציבור - אסור לו לשתוק, אפילו אם הנהג יפסיד פרנסתו אסור לו להמשיך, וע"ז וכיוצא בו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שיכול להציל ציבור שלם ואינו מצילם, ורק צריך בירור בגוונא דהסכנה היא רחוקה, רק התקנה בעיר הוא להפסיד בכך רשיונו, כי דורשים ראייה טובה מאד דוקא, והיא תקנה לטובת הציבור, אף שאין בזה גדר סכנה להם בזה יש לדון".

"ונראה דאף שלתקנת הציבור תיקון נאה ויאה הוא להזהיר אפילו מחשש רחוק, ועליו לשמור התקנה, מ"מ אם חושש הרופא שינקום בו כשיתודע ויפסיד אז הרופא ממונו - נראה שאין חיוב, דרק בחשש רציני לציבור על ידו נאמר "לא תעמוד על דם רעך" ואסור לרופא להעלים עין אפילו עלול לאבד בזה פרנסתו (ולהציל נפש חייבין לתת כל ממונו, וכן שמעתי מפי הגר"י ויינברג ז"ל, שבימי השואה האיומה בגיטו בבודפסט, פסק האדמו"ר הקדוש רבי אהרון רוקח זצ"ל מבעלזא להלכה שכל אחד חייב לתת כל ממונו להציל נפשות, ואחיו הגה"צ מבילגוריי זצ"ל ביסס הדברים בקונטרס מיוחד שהו"ל בגיטו [והגר"י שיבחו מאד!]. ועיין בב"מ (סב א) דס"ד שחייב למסור אפי' את נפשו כדי להציל חבירו רק ע"ז יש פסוק חייך קודמין, ומשמע שממונו ודאי חייב אדם לתת וכ"ש פרנסתו באופן שיצטרך מעכשיו לבריות ואכמ"ל)".