טענות אונס בדיני ממונות
בית הדין
כג תמוז התשפ | 15.07.20
האם טענות אונס בדיני ממונות מתקבלות על ידי בית הדין?
הרב ישועה רטבי
מקור הפטור באונס - רש"י (מסכת כתובות דף ג עמוד א ד"ה דמדאורייתא) כתב: "שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר (דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר". בספר קובץ שעורים (כתובות אות ג) מבואר: רש"י הבין שהפטור בטענת אונס הוא בגלל גזירת הכתוב, שכאשר יש אונס נחשב כאילו כלל לא היה מעשה, אבל הר"ן (מס' קידושין דף כה:) הבין, שטענת אונס מתקבלת בגלל שיש אומדנא דמוכח, שכאשר אירע לאדם אונס - הוא לא גומר בדעתו להתחייב, כך שחסרה גמירות דעת בחיוב, ולכן טענת אונס מתקבלת[1].
בגמ' במסכת נדרים דף כז עמוד א מובא: "ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי. (אדם אמר לדיינים: תנו לי שלושים יום שאוכל להביא עוד ראיות לזכותי, ולראייה שלא אברח בזמן הזה, קחו את השטר זכות שכבר ישנו בידי, ואם לא אחזור תוך שלושים יום - אפסיד את השטר זכות הנמצא אצלכם). איתניס ולא אתא".
"אמר רב הונא: בטיל זכוותיה[2]. אמר ליה רבא: אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב: ולנערה לא תעשה דבר"? (לדעת רב הונא אונס תקף רק כשיש חיוב מיתה, כגון בנערה ארוסה שנאנסה, בזה אנו אומרים שאונס פוטר אותה מחיוב מיתה, אבל בדיני ממונות אונס אינו פוטר, אבל לפי רבא גם בדיני ממונות יש אונס).
התוס' (במסכת כתובות דף ג. ד"ה איכא) כתבו שיש שלושה סוגי אונס:
- א. אונס המצוי - כגון הפסיקו נהר, לכו"ע לא הוי אונס, שכן היה על הבעל להעלות בדעתו אולי יתקל באונס שכיח זה, ולהתנות במפורש שבגט לא יחול אם יקרה לו אונס שכיח זה, ומכיוון שלא התנה כך - הגט חל, וטענת האונס לא מתקבלת.
- ב. אונס שאינו שכיח כלל - כגון נשכו נחש או אכלו ארי, לכו"ע הוי אונס, שכן באונס שכלל אינו שכיח, הבעל לא צריך להעלות בדעתו שיקרה לו אונס זה ולהתנות על כך, ולכן טענת אונס מתקבלת.
- ג. אונס שכיח ולא שכיח - כגון שחלה, במקרה זה נחלקו שתי הלשנות, לדעת הלישנא קמא אין אונס בגיטין, אך ללישנא בתרא יש אונס.
הגמרא[3] הסבירה מדוע לדעת לשנא קמא - אין אונס בגיטין: למרות שבכל התורה טענת אונס מתקבלת, בגיטין תקנו חז"ל שלא יועיל אונס, משום הנשים הצנועות הנשים הפרוצות, שאם נאמר שטענת אונס מתקבלת - הצנועות יחששו להינשא, שיאמרו אולי הבעל בגלל אונס לא הגיע בתוך השלושים יום, וכך יהיו עגונות. וכן חוששים מהפרוצות שיאמרו לא היה אונס, וימהרו להינשא, ובאמת היה אונס. ולכן חכמים תיקנו: אין אונס בגיטין, וכל המקדש על דעת רבנן מקדש, ויש בסמכות חכמים להפקיע את הקידושין גם כשקורה אונס.
רבנו חננאל, הרי"ף (מס' גיטין דף טו:) והרמב"ם פסקו כדעת הלישנא קמא שאין אונס בגיטין בגלל תקנה - היינו באונס המצוי ולא מצוי - טענת האונס לא מתקבלת והגט חל. (בגיטין אין דיני אונס - כמבואר באבן העזר סימן קמד, סעיפים א-ב). אך המרדכי כותב שראה בתשובת גאון שפוסק לחומרא שיש אונס בגיטין והגט לא חל[4].
צריך לציין, רק בגיטין לא מקבלים טענת אונס (בדבר המצוי ולא מצוי), בגלל התקנה כפי שמבואר לעיל, אבל בדיני ממונות אין תקנה, ולכן טענת אונס מתקבלת בדבר המצוי ולא מצוי, כי אדם לא העלה בדעתו שיהיה אונס כעין זה, ולא על כך התנה. אומנם טענת אונס מצוי לא מתקבלת כאשר אדם התחייב על אונס, כי הייתה דעתו להתחייב על אונס המצוי.
הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ז הלכה י) כתב: "מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע, יהיה חבירו נאמן בטענתו, ויטול כל מה שטען בלא שבועה, או שאם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד את זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו, ועבר היום ולא בא - נתקיימו התנאים ואבד את זכותו, ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום - הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כשהיה מקודם. וכן כל כיוצא בזה".
בשו"ת דברי ריבות (סימן פא): מובא: דין אונס שכיח ולא שכיח, כדין אונס לא שכיח, כך שהמוכר לא חייב באחריות עד שיקבל על עצמו במפורש. אומנם לדעת מהרשד"ם (סימן לג), אונס מצוי ולא מצוי נחשב לאונס שכיח.
עוד מובא בשו"ת דברי ריבות (סימן פא): כאשר יש ספק אם הוא אונס מצוי, או שהוא אונס מצוי ולא מצוי, (שעליו נחלקו הדברי ריבות ומהרשד"ם) - המוציא מחברו עליו הראיה. וכן פסק מהרשד"ם (סימן לג).
התחייבות שתלויה במעשה של הצד השני
בירושלמי (מסכת קידושין פרק ג הלכה ב) מובא: "סדר הסימפון (דבר שמבטל את הקידושין) - כך הוא: אנא פלן בר פלן מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן, (אדם אומר לאישה: אני פלוני בן פלוני מקדש אותך פלונית בת פלוני), על מנת ליתן ליך מיקמת פלן, (בתנאי שאתן לך סכום כסף מסוים), ומכנסיניך ליום פלן, (אתחתן איתך ביום מסוים), ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך - לא יהוי לי כלום. (אם לא אגיע באותו יום - את לא מקודשת לי). אירע לו אונס (והוא לא קידש אותה באותו יום שהוא התחייב) - רבי יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד. (לא מתייחסים לאונס, אלא בפועל הוא לא הגיע, ולכן היא לא מקודשת[5]), רשב"ל אמר אונסא כמאן דעבד". (הוא לא הגיע בגלל אונס, טענת אונס מתקבלת, כך שנחשב שהוא עשה את התנאי, והיא מקודשת).
הסמ"ג (עשין צז) פסק להלכה כדעת רבי יוחנן, שהיא לא מקודשת, כי טענת האונס לא מתקבלת[6].
הש"ך בס"ק ג הקשה: ראינו מדברי הגמ' במסכת נדרים שאונס פוטר את האדם מביצוע תנאו, אבל מדברי הירושלמי (מס' קידושין פרק ג הלכה ב) משמע (לדעת רבי יוחנן), שאונס אינו מבטל את התנאי?
- א. הב"ח בס"ק א הסביר: יש לחלק בין קידושין לבין דיני ממונות. בדיני ממונות אדם יכול לחייב את עצמו, הכל תלוי רק בו, והוא מוכן להתחייב ככל ואין אונס בביצוע התחייבות שהוא נטל על עצמו, ולכן טענת אונס מתקבלת בדיני ממונות, אבל בקידושין יש חובה לקבל את הסכמת האישה, וכאשר התנאי לא מתקיים, למרות שהתנאי לא מתקיים בגלל אונס - חסרה ההסכמה של האישה להינשא, כי האישה מוכנה להתקדש רק אם התנאי מבוצע, וללא ביצוע התנאי מכל סיבה שלא תהא - האישה לא מוכנה להתקדש, וללא הסכמתה הקידושין לא חלים, ולכן בקידושין טענת אונס לא מתקבלת[7].
- ב. הש"ך ענה: הכלל הוא שאונס רחמנא פטריה, אך לא אומרים אונס רחמנא חייביה. טענת אונס פוטרת את המתחייב, אך טענת אונס לא יכולה לחייב את האישה להתקדש עם הבעל.
כלומר יש לחלק בין התחייבות למניעת מעשה ובין התחייבות לחלות מעשה. המתחייב לוותר על זכויותיו או למנוע מעשה כגון שהגט לא יחול - האונס פוטר את המתחייב מביצוע התנאי, (האונס גורם להשארת הסטטוס-קוו, להשאיר את המצב כמות שהיה), אבל בירושלמי מדובר על החלת מעשה, שהקידושין יחולו בזה לא אומרים שהתנאי פוטר את המתחייב מביצוע התנאי.
הפרישה בסימן כא ס"ק א כתב: אם המתחייב הביא ראיה שהיה אנוס, הוא פטור מההתחייבות, "דהוי ליה כלא קבל קנין כלל מעולם, ואפילו עבר ממנו האונס ולא בא - לא איבד זכותו". וכן כתב בסמ"ע בס"ק ד: "והו"ל כאילו לא קנה בקנין מעולם, ואפילו עבר ממנו אח"כ האונס ולא בא מיד - יבוא כשירצה".
בשו"ת צמח צדק (הקדמון, סימן טז) הוסיף: "הרי מבואר (מדברי הסמ"ע), כיון שאירע שעה אחת שלא היה חיוב הקנין חל עליו - פקע אותו חיוב ממנו לגמרי ותו לא הדר. אף על פי שהאונס ההוא עבר ממנו אח"כ, אפי' הכי נפקע ממנו לגמרי החיוב ההוא". (מובא בפתחי תשובה סימן קסג ס"ק ד).
הש"ך בסימן נה ס"ק א כתב: אונס שלא מצוי או אפ' מצוי ולא מצוי - נחשב לאונס בדיני ממונות וכן בנדרים, אומנם אונס מצוי - לא נחשב לאונס. הש"ך הביא דוגמא מדברי הרא"ש (פירוש לש"ס, מסכת נדרים דף כז עמוד ב ד"ה שאני) לאונס לא מצוי: נהר שגדל בגלל הפשרת השלגים, כך שלא ניתן לעבור דרכו. אבל מעבורת שנשברה - אין לראות בכך אונס[8].
שבי /הפחתת מטבע/שביתה
מהרי"ק (שורש ז) כתב: שבי - נחשב לאונס לא מצוי. אבל הרמ"א (אבן העזר סימן קמד סעיף א) פסק: "ושביה - הויא אונס דשכיח, ואינו מבטל הגט, מדלא התנה". הבית שמואל (סימן קמד ס"ק ג) כתב על דברי הרמ"א: "כלומר אונס דשכיח ולא שכיח הוא, לכן בגיטין לא הוי אונס, אבל בממון - הוי אונס".
הט"ז (שם ס"ק ה) כתב: לא ניתן להבין את דברי הרמ"א, כי הרמ"א עצמו (חושן משפט סימן קעו סעיף מח) פסק, ששבי נחשב לאונס לא מצוי: "וכן מי ששלח אחר חבירו, וקבל עליו לפדותו מכל הפסד, ונתפס בדרך - אפילו הכי פטור לפדותו, דאונסא דלא שכיח הוא". בנוסף, מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף צד עמוד ב, משמע ששבי נחשב לדבר לא מצוי: "שבויה בשואל - מנא לן? (למה שואל חייב אם נלקח בשבי)? וכי תימא נילף משבורה ומתה. (כשם ששואל חייב באונס של נשבר או מת, כך גם שואל יהיה חייב על אונס של שבי). - מה לשבורה ומתה - שכן אונסא דסליק אדעתא הוא, (כך שהיה על השואל להתנות ואם לא התנה הפסיד וחייב לשלם), תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא הוא". הט"ז סיים שיש לפסוק ששבי נחשב לאונס לא מצוי: "ואנו אין לנו אלא כתלמוד ערוך הנ"ל, דאונס דלא שכיח הוא, ומבטל הגט, וכי ניים ושכיב כתב הרב להג"ה זו, כן נראה לענ"ד".
הפתחי תשובה (שם בס"ק ד) והבאר היטב (שם ס"ק ג) כתבו: בספר בית הלל (סימן נ) כתב, שיש טעות סופר בדברי הרמ"א, וצריך לומר ששבי נחשב לאונס לא מצוי והגט מתבטל, גם אם לא התנה. ובספר בית מאיר העיר: שאפשר והדין עמו.
כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן רכה בס"ק לא) כתב: "שביה - אונס דלא שכיח הוא. (מרדכי פרק מי שאחזו. מהרי"ק שרש ז). וכתב מהר"ר בצלאל ז"ל (בסימן ל"א): דהיינו בשביה או בתפיסה שנעשה ביבשה בעיר מושב ע"י מלך ושר, אבל המקבל עליו אחריות אניה ההולכת בלב ים, כיון דקבל עליה כל אונסא דמתייליד בה - סגי. ואונס שוללים בכלל, אף על גב דלא קבל עליה בהדיא אונס שוללים, דכה"ג ודאי ה"ל מילתא דשכיח. ע"כ. וכל שכן בזמן הזה דאיכא חירום, ומלכיות מתגרות זו בזו - שבית שוללים בים - שכיח טובא".
למעשה נראה, שהכל תלו במציאות. בזמנו של כנסת הגדולה היה מצוי שודדי ים, ולכן פסק ששבי שמתרחש בים נחשב לאונס מצוי, אך לא היה מצוי שבי ביבשה. ומכאן שיש לראות בכל תקופה האם השבי מצוי או לא מצוי.
מהרשד"ם (סימן עה) כתב: במידה וערך המטבע עלה או ירד - נחשב לאונס לא מצוי והמוכר לא חייב באחריות אא"כ קיבל עליו במפורש. אבל כנסת הגדולה כתב: בזמנו של מהרשד"ם כמעט ולא אירע שערך המטבע עלה או ירד, לכן אז זה נחשב לאונס לא מצוי, אבל היום שהורגלנו בכך הרבה פעמים, נחשב לאונס המצוי והמוכר חייב באחריות.
מהר"ם אלשקר (סימן לב) כתב: מוכר שקיבל על עצמו שלא יטען טענת אונס בעולם - הוא לא יכול לטעון גם לא על אונס שאינו מצוי. ואפ' לדברי הרשב"א (חלק ד סימן קסג) שאמר שאם קיבל עליו את כל האונסים שבעולם - עדיין לא חייב על אונסים לא מצויים, ניתן לומר שאם המוכר הדגיש שלא יטען טענת אונס כלל ועיקר - אין הוא יכול לטעון טענת אונס גם באונס שלא מצוי.
נראה, שיש לדמות שביתה לאונס המצוי ולא מצוי, כך שיש בזה מחלוקת בין מהרשד"ם ובין שו"ת דברי ריבות. ובמקום שיש ספק (גם ספק הלכתי) יש לומר, המוציא מחברו עליו הראייה, כך שלא יהיה ניתן להוציא מעות מיד המוחזק.
חיכה לרגע האחרון ואירע אונס
הדרכי משה (יורה דעה סימן רלב בס"ק ז*) כתב: אדם שהתחייב לחברו לעשות מעשה עד זמן מסוים, והוא חיכה לרגע האחרון, ובסוף אירע אונס, האם נחשב לאונס שפוטר. לדעת הרמ"ה (מובא בנ"י מס' ב"ק דף י: דיבור ראשון), יש אונס למרות שפשע וחיכה לרגע האחרון, אבל לדעת האגודה (מס' גיטין פ"ז סי' קלב), אין כאן פטור בגלל האונס, שהרי הוא פשע וחיכה לרגע האחרון[9]. הרמ"א ביורה דעה סימן רלב סעיף יב הביא את שתי הדעות[10]. הט"ז בס"ק יט פסק כדעת הרמ"ה.
השולחן ערוך באורח חיים סימן קח סעיף ח פסק כדעת הרמ"ה: אדם שחיכה לרגע האחרון להתפלל, ובסוף אירע לו אונס - יכול להשלים. תפילת תשלומים שייכת רק לאדם שלא התפלל בגלל אונס, ומכך שהמחבר התיר לו להתפלל תשלומים, משמע שיש להגדיר זאת כאונס למרות פשיעתו לחכות לרגע האחרון.
הרמ"א בחושן משפט סימן קמג סעיף א פסק כדעת הרמ"ה כמבואר בהערה[11].
[1] כך כתב הר"ן: "ור' יוחנן סבר, דלא דמי, דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו - אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון, אבל באונס - לא".
[2] דין זה מבואר בהרחבה בסימן רז סעיפים יד-טו.
[3] במסכת כתובות דף ב עמוד ב מובא: "אמר רבא ולענין גטין אינו כן, אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין". רב יוסף (בדף ב עמוד א) למד, שאם אירע אונס לבעל, ובגינו הוא לא התחתן עם ארוסתו במועד שהם קבעו בניהם להתחתן - אין הוא חייב במזונותיה, (כמובא במשנה במסכת כתובות דף נז עמוד א שאם עברו שנים עשר חודש מאז שהתארסו, הוא חייב להינשא עמה, ואם עבר זמן זה והם לא נישאו - הוא חייב לשלם לה מזונות. וכ"פ השולחן ערוך באבן העזר סימן נו סעיף ג), כעת רבא אומר שבהלכות גיטין לא מתחשבים באונס, כך שאם הבעל התנה שהגט יחול מעכשיו במידה ולא יבוא לאחר שלושים יום, אפ' נאנס ולא בא - הגט חל, שכן אין אונס בגיטין. ובדף ג עמוד א מובא: "איכא דאמרי אמר רבא וכן לעניין גטין, אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין".
[4] ההגהות מימון כתב: בין אונס בידי שמים ובין אונס בידי אדם - לא הוי אונס והגט חל. בספר המקצועות מובא: רק אונס בידי אדם לא הוי אונס, אבל אונס בידי שמים - הוי אונס. אכלו ארי - הוי אונס בידי שמים. ובמקרה שאדם רוצה לעבור את הנהר והגשר נשבר - הוי אונס בידי אדם.
[5] הש"ך בס"ק ג העיר: לבית יוסף הייתה גירסא בירושלמי כך: "רבי יוחנן אמר אונסא במה דלא עבר", כלומר הבעל לא עבר על התנאי, כי היה אונס, ולכן היא מקודשת. אומנם הגירסא שלנו בדעת רבי יוחנן: "לא עבד", כלומר הבעל לא עשה את התנאי שהתחייב לעשותו, ולכן האישה לא מקודשת.
לפי גירסת הבית יוסף דברי רבי יוחנן בירושלמי דומים לירושלמי, כי רבי יוחנן לפי גירסת הבית יוסף, רבי יוחנן סבור שהבעל לא עבר על תנאו, כי אי קיום התנאי היה באונס, וטענת אונס כן מתקבלת, כך שהוא לא עבר על תנאו והאישה מקודשת. אך הש"ך העיר, שגירסא זו מוטעית, כי בכל הראשונים הגירסא בדברי רבי יוחנן: "לא עבד", כלומר שהבעל לא קיים את תנאו והאישה לא מקודשת. וכך גם מוכח מהמשך דברי רבי יוחנן שהנחה את בניו לפסוק למעשה כדעת ר"ל, כי לר"ל האישה נחשבת למקודשת, ואז יש חשש לממזרות. מכאן שר"ל סבור שהאישה מקודשת ורבי יוחנן סבור שהאישה לא מקודשת.
[6] הסמ"ג הביא את דברי הירושלמי כהוכחה לדברי הגמ' בנדרים. הב"ח (סימן כא ס"ק א) הקשה: הירושלמי אומר ההיפך מהגמ' בנדרים. הגמ' בנדרים קיבלה טענת אונס, והירושלמי לא קיבל טענת אונס, וכיצד הסמ"ג חיבר בניהם?
הב"ח ענה: כנראה שיש טעות סופר בדברי הסמ"ג, ובמקום לומר "וכן", צריך לומר "אכן". כלומר הסמ"ג מעיר שלמרות שבמסכת נדרים מקבלים טענת אונס, אך בירושלמי משמע שטענת אונס לא מתקבלת, ובכ"ז אין הלכה כירושלמי אלא כבבלי, וטענת אונס מתקבלת.
הב"ח הוסיף: יש חילוק בין גיטין לקידושין. בגירושין הגט תלוי רק בדעתו של הבעל, שיכול לגרש את אשתו בעל כורחה, לכן בגיטין נפסק שטענת אונס מתקבלת, כי הבעל לא רוצה לגרש, הוא לא קיים את התנאי באונס, ורק אם מרצונו לא יקיים את התנאי הגט יחול. אומנם בקידושין, צריך לקדש אישה רק מדעתה, ואם התנאי לא התקיים היא לא מסכימה להתקדש, למרות שהתנאי לא התקיים מאונס - אין בדעתה להתקדש, ולכן לא מקודשת. לאור זאת אומר הב"ח אין מה להשוות בין קידושין ובין דיני ממונות.
[7] הב"ש באבן העזר סימן לח ס"ק א חילק בין תנאי לקידושין ובין תנאי לגט: המקדש על תנאי, אם התנאי לא התקיים בגלל אונס - הקידושין בטלים. שכן הקידושין הם מרצון שניהם, ומי שהתנה את התנאי לטובתו, אינו מרוצה אא"כ יתקיים התנאי, ולא אכפת לו שהיה אונס, שבסופו של דבר התנאי לא התקיים. אך תנאי בגט, היום לאחר תקנת רבנו גרשום שלא יגרשו בע"כ - הגט גם ניתן רק לרצון שניהם. אם הבעל התנה תנאי לטובתה - גם כאן האישה יכולה לומר שהיא אינה מוכנה לקבל את הגט, אא"כ הבעל ימלא אחר התנאים. ולכן אין לבעל אפשרות לגרש את האישה, שאם יגרש הוי גירוש בעל כורחה. לכן אין הגט חל עד שיתקיים התנאי.
[8] הש"ך הוסיף: ועכשיו מצאתי בתשובות מהר"ר שלמה כהן (שו"ת מהרש"ך חלק ב סימן מה), שכתב דברים הפוכים ממה שכתבתי, (לדעת מהרש"ך גם אונס שמצוי נחשב לאונס בדיני ממונות, והגמ' בנדרים שאמרה שאין זה אונס התייחסה רק לגיטין), וחלק על הרא"ש ורבינו ירוחם בדברים שאינם נכונים לפע"ד. ושוב מצאתי בתשובת מהר"א ן' ששון (סי' ס"א) שהאריך להשיג על תשובת מהרש"ך הנ"ל והסכים כדברי ונהניתי".
[9] האגודה הוכיח זאת מדברי המשנה במסכת ערכין (פרק ט משנה ד): אדם שקנה בית בערי חומה יכול לפדות את הבית רק בתוך השנה הראשונה, לאחר מכן הבית נחלט לקונה ולא ניתן עוד לפדותו. המשנה מספרת שהיו קונים שהתחבאו ביום האחרון של השנה בכדי לא לקבל את הכסף מיד המוכר, לכן "התקין הלל הזקן, שיהא חולש את מעותיו בלשכה (המוכר יעביר את המעות ללשכה בעזרה), ויהא שובר את הדלת ונכנס, אימתי שירצה הלה (הקונה) - יבוא ויטול את מעותיו". (הבית יוסף {חושן משפט סימן רז סעיף ה} הביא את הוכחת האגודה).
האגודה הקשה: לשם מה היה צורך בתקנת הלל, הרי גם ללא התקנה יכול המוכר לפדות את הבית למרות שעברה שנה, שכן למוכר יש טענת אונס שאומר הקונה התחבא ממני ולכן לא פדיתי ביום האחרון של השנה. ומכיוון שלא אומרים שיש למוכר טענת אונס מכאן ראייה שאין אונס כאשר האדם חיכה לרגע האחרון, ולכך היה נצרך הלל לתקן תקנה בכדי להחזיר את הבתים למוכרים.
הט"ז בס"ק יט דחה את הוכחת האגודה: אכן יש בבתי ערי חומה טענת אונס, ואם המוכר יוכל להוכיח שהקונה התחבא - יוכל לפדות את הדירה גם לאחר שנה, אך הדבר קשה להוכחה, "והיה צריך להעמיד שם עדים כל היום ולחפש אחריו בכל העיר אם אינו מצוי בבית אחר, דהא יוכל למחר לומר בבית אחר הייתי עמך, וזה מן הנמנע (להוכיח שהקונה התחבא ביום האחרון), ע"כ תיקן הילל שיזרוק מעותיו ביום אחרון לחדר מיוחד לכך, וזה דבר קל".
[10] הרמ"א ביורה דעה סימן רלב סעיף יב כתב: "מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה, או ביום פלוני - יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום, שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו, ויעבור על נדרו ושבועתו. ואם לא עשהו מיד, כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו, ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו: י"א דמקרי אונס (הר"ן פ' כיצד הרגל). ויש אומרים דלא מקרי אונס". (חידושי אגודה פרק מי שאחזו).
[11] הנימוקי יוסף (דף טו: ד"ה ל' יומי) כתב בדין חזקת ראיה: נקודת החזקה נמצאת בסוף השלוש שנים. זאת הנקודה הקובעת בה אנו מסתכלים האם המערער ערער על הקרקע או שלא יכל לערער על הקרקע. אם המערער יכל למחות בשנה הראשונה אך לא מחה, ולאחר מכן בסוף השלוש שנים, המערער לא יכל למחות, (כגון שהיה במדינה אחרת ללא שיירות) - החזקה לא תקפה, שכן יתכן והמערער חשב בדעתו למחות בסוף השלוש שנים, (וניתן לדחות את הערעור לסוף השלוש שנים, שהרי זו הנקודה הקובעת), אך אירע לו אונס ולפיכך לא מחה. אומנם אם המערער היה בסוף השלוש שנים במדינה ולא היה לו אונס ולא מחה - החזקה תקפה. וכ"פ הרמ"א.
לדעת הנימוקי יוסף, המערער לא צריך להיות בכל השלוש שנים במקום בו יוכל למחות, אלא למרות שעדיין הוא לא מחה הוא יכול לדחות את מחאתו לרגע האחרון, לסוף השלוש שנים, ואז אם ערער - הערעור תקף. ואם לא ערער בסוף השלוש שנים בגלל אונס - יכול עוד לערער.