לא תחמוד
בית הדין
ד טבת התשפ | 01.01.20
שאלות:
- א. מצאתי בישוב רכב שאני מעוניין לקנות, האם מותר לי לשאול את בעל הרכב, האם הוא מוכן למכור את רכבו, והאם מותר לי לשכנע אותו למכור את הרכב, או שאני עובר על איסור לא תחמוד?
- ב. ראיתי אצל חבר שואב אבק רובוטי שמנקה את הבית, זה גרם לי לרצות לרכוש גם לעצמי שואב אבק רובוטי, האם אני עברתי על איסור לא תחמוד?
- ג. האם מותר לי לעבוד בדוכן שמשכנע אנשים לחתום על כרטיס אשראי של חברה מסוימת, או שיש בזה בעיה של לא תחמוד?
- ד. האם מותר למוכר בחנות חשמל, לשכנע אנשים לרכוש מוצר חשמלי מסוים, או שעובר בכך על איסור לא תחמוד?
הרב ישועה רטבי
תשובה:
- א. אדם שמשכנע ומפציר בחברו שימכור לו חפץ מסוים, והחבר משתכנע ומסכים למכור, כך שהחפץ בפועל עובר לידיו - המשכנע עבר על איסור לא תחמוד. (הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט).
- ב. אדם שמתעניין בחפץ, האם החפץ עומד למכירה - לא עובר על איסור לא תחמוד. גם אם הוא פעמיים מתעניין האם החפץ נועד למכירה - הוא לא עובר על איסור לא תחמוד. ורק אם מפציר בחברו שלוש פעמים שימכור לו חפץ מסוים - עובר על איסור לא תחמוד. (שו"ת בצל החכמה, חלק ג סימן מג).
- ג. אדם שמעוניין בליבו שחברו ירצה למכור את החפץ בכדי שיוכל לרוכשו - לא עובר על איסור לא תחמוד. (בעל הבן איש חי, בספרו רב ברכות, מערכת ל ס"ק ב).
- ד. גדר איסור לא תחמוד שייך רק אם רוצה את החפץ ששייך לחברו, ומפציר בו ורוכשו כדברי הרמב"ם, אך אם רוצה שיהיה לו חפץ זהה כמו שיש לחברו - לא עובר על איסור לא תחמוד. לאור זאת, אדם שראה אצל חברו שואב אבק, ומעוניין לרכוש שואב אבק זהה - לא עובר בכך על איסור לא תחמוד. (רבינו אברהם בן הרמב"ם על התורה פ' יתרו).
- ה. אין איסור לא תחמוד באדם שעושה פעולה בכדי להגדיל את רווחיו, ורק אם מבקש לחמוד חפץ מסוים ששייך לחברו - עובר על לא תחמוד. לכן מותר לאדם לעבוד בדוכן שמשכנע אנשים לחתום על כרטיס אשראי של חברה מסוימת, וכן מותר לעבוד בחנות חשמל, לשכנע אנשים לרכוש מוצר חשמלי מסוים, כל עוד והוא לא משקר לגבי המוצר, ולא עובר על איסור גזל או על איסור הונאה וכד' - אין בכך משום איסור לא תחמוד. (מסכת כלה רבתי פרק ו הלכה א, לפי ביאור הגר"ח קנייבסקי).
הקדמה
בעשרת הדברות האמורות בספר שמות (פרק כ פסוק יד) נאמר: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ[1]". ובספר דברים (פרק ה פסוק יח) נאמר: "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
לדעת הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רסו), ישנם שני איסורים שונים: יש איסור לא תחמוד, וכן יש איסור נוסף שנקרא לא תתאווה. איסור לא תחמוד הוא בשכנוע בפועל עד כדי רכישת החפץ, ואיסור לא תתאווה הוא בהתאוות הלב לנסות לשכנע את חברו שימכור לו. אומנם הסמ"ג (לאוין סימן קנח) סבור, שגם על איסור לא תתאווה לא עוברים עד שיעשה מעשה בפועל וירכוש את החפץ.
החינוך (פרשת יתרו מצוה לח) כתב: "שלא לחמוד - שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו... משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו, וגורמת לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה, לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חבירו למכרו יאנוס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב".
"...ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה - אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו - להשבון ניתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות מלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה ליטול נקמתו ממנו".
רבי בחיי בספרו כד הקמח (ערך: חמדה) מובא: "בא וראה כמה גדול איסור החמדה, שהרי מתוך החמדה - יבא אדם לידי גזל... ואמרו במדרש: כל מי שחומד מה שאינו ראוי לו, מה שמבקש - אין נותנין לו, ומה שבידו - נוטלין ממנו... וידוע כי מתוך החמדה יבוא אדם לבגוד במצות, שאם הוא חומד ממון אחרים - כ"ש שיחמוד ממון עצמו, ותהיה עינו צרה לתת ממנו צדקה, ושאר חיובי המצות הנמשכות אחר הממון, והן מתנות עניים, לקט שכחה ופאה, או הפרשת מעשר וכיוצא בהן, ולכך קבעה תורה לא תחמוד בדבור י', כדי להזהיר את האדם על המעשה שלא יחמוד ממונו ויפרישנו כראוי".
"...ועוד אפשר לומר, כי לכונה אחרת קבעתו תורה עשירי, (לא תחמוד הוא הדיבור העשירי), כלומר אחרון, מפני שהוא שקול כנגד כל דברות שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם, שמתוך החמדה יבא לידי גנבה הרי הוא עובר על לא תגנוב, וכשיתבעוהו לדין יכפור וישבע לשקר הרי שעובר על לא תשא, ולפעמים שיגנוב בשבת הרי שהוא עובר על זכור, ואם הוא מתירא שמא יהרגוהו על הגנבה ילך וישתמד הרי שעבר על לא יהיה לך".
באוצר מדרשים (אייזנשטיין) מובא: "אם אתם מקיימים לא תחמוד - אקיים לכם וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ (שמות פרק לד פסוק כד), ואם לאו כָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה". (ישעיהו פרק סד פסוק י).
גדרי איסור לא תחמוד
ישנן ארבע שיטות בראשונים, מתי המפציר עובר על איסור לא תחמוד:
- א. שיטת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט) - בכדי לעבור על איסור לא תחמוד, יש לשכנע ולהפציר באדם שימכור לו דבר מסוים, והוא משתכנע ומסכים למכור, (כי הוא מקבל הרבה כסף, כפי שכתב הרמב"ם: שנתן לו דמים רבים"), כך שהחפץ בפועל עבר לידי המשכנע[2]. וכ"פ הטור והשולחן ערוך בסימן שנט סעיף י. וכ"פ ערוך השולחן בסימן שנט סעיף ט.
הבית יוסף והב"ח בסימן שנט ס"ק ט כתבו: המקור של הרמב"ם, הוא מדברי המכילתא: "לא תחמוד - יכול בדברים? תלמוד לומר (דברים ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך - עד שיעשה מעשה". וכך כתב המרדכי (מסכת בבא קמא סימן סו): "חומד במחשבה בלא מעשה - אין עובר בלא תחמוד".
כך כתב הרמב"ם: "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו[3], והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים - הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר (שמות כ' י"ד) לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד".
הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רסה) עוד כתב: "שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה, כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו. וזה הוא אמרו (יתרו) לא תחמוד בית רעך וכו'. ולשון מכילתא: לא תחמוד - יכול אפילו חומד בדבר? תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך - מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן נמי עד שיעשה מעשה[4]".
וכך פסק החפץ חיים (שמירת הלשון חלק ב חתימת הספר פרק ד): "ועיין בחו"מ, דהלאו דלא תחמוד אינו בחומד בלב לבד, כי אם כשמרבה עליו רעים להפצירו עד שיתן לו. ואם כן לפי זה, אם נתקשר עם אחד בכתיבת התנאים להשיא לו בתו, וגמרו ביניהם הנתינות של כל אחד, דקודם הגמר רשות ביד כל אחד לבקש מה שבלבו, דבלא זה אינו רוצה להתקשר עמו. ולאחר זה הרבה רעים להפציר במחותן שיוסיף לו עוד ועוד - לכאורה יש בזה הלאו דלא תחמוד.
בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן מג) מובא: אם מבקש שלוש פעמים שימכור לו את החפץ - נחשב להפצרה האסורה בלא תחמוד, אך אם מבקש רק פעמיים - לא עובר על לא תחמוד, כי לא נחשב להפצרה[5]. אומנם אדם חשוב שמתביישים לסרב לו, כבר מהפעם הראשונה נחשב להפצרה. (רבינו יונה, ספר שערי תשובה, שער ג בס"ק מג).
- ב. שיטת הראב"ד (על הרמב"ם שם) - אם המוכר השתכנע ואמר שמסכים למכור - אין בכך איסור, ורק אם אמר שלא היה מעוניין למכור, ורק בגלל ההפצרות הוא מוכר - עובר על לא תחמוד. וכך גם מובא בספר יראים (סימן קטו): "כתב הקדוש ברוך הוא בדברות הראשונות והאחרונות: לא תחמוד בית רעך וגו', ולא תחמוד כל אשר לרעך. חומד נקרא, שחומד דבר חברו, ולוקחו בעל כרחו ונותן דמים, או בעקיפין בא עליו שלא כדין, אבל חומד במחשבה בלא מעשה - אינו עובר בלא תחמוד".
- ג. שיטת התוספות (מסכת סנהדרין דף כה עמוד ב ד"ה מעיקרא, בתירוץ הראשון) - איסור לא תחמוד שייך רק כאשר עובר גם על לא תגזול, וזה כאשר הוא לא משלם כלום, אך אם הוא משלם למוכר, גם אם הפציר בו - לא עובר על לא תחמוד. אומנם התוס' בתירוץ השני, כתבו כדעת הראב"ד, שאם אומר שהוא מסכים למכור - לא עובר על לא תחמוד, ואם לא אמר שמסכים למכור - עובר על לא תחמוד.
הסמ"ע בסימן לד ס"ק לב כתב, כפי ההסבר הראשון של התוספות: "וכל הנותנים דמים - אינם עוברים אלאו דלא תחמוד, כי לא תחמוד בלא דמי משמע, וכן האמת, כן כתבו התוספות (סנהדרין כ"ה ע"ב ד"ה מעיקרא): "ואינם גוזלים בכח, אלא משתדלים מהבעלים עד דיהבי להו בלא דמים".
- ד. שיטת האבן עזרא (שמות פרק כ פסוק יד) - יש איסור לא תחמוד גם בחימוד הלב. מכיוון שלדעת האבן עזרא, האיסור הוא כבר בלב התקשה האבן עזרא, כיצד ניתן לאסור דבר שבלב, כפי שמבואר בהערה[6], אבל לדעות הראשונים הנ"ל, שהאיסור שייך רק אם מגיע לכדי מעשה בפועל - אין קושיא. (את שאלת האבן עזרא ניתן לשאול, על איסור לא תתאווה, אך הסבר הבן איש חי המובא לקמן - מסייע גם להסבר שאלת האבן עזרא).
יסוד המחלוקת הוא בהסבר דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב: "לא תחמד לאינשי - בלא דמי משמע להו". הרמב"ם ביאר: אנשים חושבים בטעות שאיסור לא תחמוד שייך כאשר אדם משכנע את חברו לתת לו מתנה בלי לשלם, אך באמת איסור לא תחמוד הוא גם בשכנוע ומתן כסף למוכר. אבל התוספות בהסבר הראשון ביארו: ההבנה של העולם שהובאה בגמ' במסכת בבא מציעא דף ה - היא נכונה.
ערוך השולחן (סימן שנט סעיף ח) כתב, שאיסור לא תתאווה חל רק אם מתכנן בליבו, כיצד לשכנע את חברו שימכור לו את החפץ: "ואף על פי שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו, מ"מ בלאו דלא תחמוד - אינו עובר רק בעושה מעשה, ולאו דלא תתאוה - אף על גב דתאוה היא בלב, מ"מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא"כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו, וכיון שגומר דבר זה בלבו - עובר על לא תתאוה, וראיה דתאוה אינה בלב בלבד, שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר - קראם התורה העם המתאוים, והם הרי השתדלו להמציא תאותם, וכן הוא הלאו דלא תתאוה".
לסיכום: ישנן ארבע שיטות מתי עוברים על איסור לא תחמוד: א)- לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, המפציר למוכר שימכור לו חפץ, גם אם המוכר הסכים מבושה למכור או הסכים למכור כי לא היה לו כוח עוד לסרב - המפציר עובר על איסור. ב)- לדעת הראב"ד, אם אין הסכמה מצד המוכר - המפציר עובר על איסור, אבל אם יש הסכמה מצד המוכר - המפציר לא עובר על האיסור. ג)- לדעת התוס', אם המפציר שילם כסף, גם ללא הסכמה שלמה מצד המוכר - המפציר לא עובר על איסור. ד)- לדעת האבן עזרא, מי שחומד בלב דבר ששייך לחברו - עובר על אסור לא תחמוד.
להתעניין האם החפץ עומד למכירה
בעל הבן איש חי בספרו רב ברכות (מערכת ל ס"ק ב) כתב: איסור לא תחמוד שייך כאשר אדם משכנע ע"י תחבולה, גם איסור לא תתאווה שייך רק אם חושב בלב על רצונו להפציר ולשכנע את חברו שימכור לו את החפץ, אך אם רק מתאווה לחפץ, ולא מתאווה להפציר בו, כלומר הוא רוצה בליבו שחברו יסכים למכור ללא הפצרות - לא עובר על איסור.
כלומר אין הבדל בגדרי הדין בין איסור לא תחמוד ובין איסור לא תתאווה, בשניהם גדר האיסור הוא רק אם מפציר בחבר למכור, כל ההבדל הוא האם מדובר בהפצרה בפועל או בהפצרה בליבו. אם מפציר בלב עובר על לא תתאווה, ואם שכנע בפועל עובר על לא תחמוד.
הבן איש חי עוד כתב: "הרמב"ם ז"ל מודה, שאם זה ראה חפץ אצל חבירו, אשר אין בדעתו למכרו, אך הוא מתאוה בלבו שזה בעל החפץ יהיה לו רצון מעצמו למכור זה החפץ, ואז אחר שיהיה לו רצון למכרו אנכי אקנה אותו ממש - אין בכך כלום, ואין איסור, כי אם היכא דהוא מתאוה החפץ, וחושב בלבו לעשות אופנים והמצאות, איך יוכר לרצות את חבירו, ולקנות ממנו החפץ. והנה התאוה היא כמו ענין החמדה באין הפרש, אלא שהתאוה היא בלב, והחמדה הוא בפועל. וגם בלא תחמוד - האיסור ההשתדלות וההפצרה שעושה כדי לרצות את חבירו, ודכוותא גבי לאו דלא תתאוה - שיחשוב בליבו ההשתדלות ואופני ההפצרה שיעשה לרצות את חבירו[7]".
נראה שלפי הסבר הבן איש חי - ניתן גם לבאר את שאלת האבן עזרא: "איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו"? אכן אין איסור על חמדת הלב שבאה מאליה, כל האיסור הוא רק כאשר האדם מפתח את מחשבת החמדה, ומתכנן כיצד להפציר בחברו שימכור לו את החפץ.
בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן מג) מובא: לדעת הרמב"ם, הוא עובר על לא תחמוד רק אם קנה לאחר שהשתדל והפציר, "אבל התאוה לקנותו, ולא נפתה בדעתו להשתדל ולהפציר עד שימכרנו לו - אין כאן משום לא תתאוה".
הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק א הערה כח) כתב: "ונראה פשוט שבדבר העומד למכירה - לא שייך לא תחמוד ולא תתאוה, וכ"כ במנח"פ בשם החנוך, ואפשר שאפילו אינו בטוח שעומד למכירה - מותר לשאלו אם רוצה למכרו, ואפילו בלא תתאוה אינו עובר, שלא אסרה תורה אלא כגון אלו המנויים בפסוק שאינם עומדים למכירה".
בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן מה) מובא: גם אדם שמשתדל לרצות את חברו שימכור לו דבר מסוים בכדי שיוכל להעביר לרבו או לבני משפחתו - עובר על לא תחמוד, אך אם "מתאוה וחומד בחפץ חבירו כדי לתנו לאחרים - אינו עובר משום לא תתאוה, ואם עובר משום לא תחמוד - מחלוקת האחרונים היא ומסתבר דעובר".
רוצה שיהיה לו חפץ זהה
בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תי) מובא: גדר לא תחמוד שייך רק אם רוצה את החפץ עצמו ששייך לחברו (ומפציר בו ורוכשו כדברי הרמב"ם), אך אם רוצה שיהיה לו חפץ זהה כמו שיש לחברו - לא עובר על איסור לא תחמוד. לכן "אם הוא רואה בית נאה, או דירה, ואומר בית כזה או דירה כזו אני רוצה - אין בזה איסור של לא תחמוד, והאיסור הוא רק שלא יחמוד ויתאווה בית זה".
המשנה הלכות הביא שכך כבר כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם (על התורה פ' יתרו): "והבן, שהאזהרה על איזה חפץ שיש ברשותו של חבירו, לא על מה שדומה לאותו החפץ. המשל בזה, ראובן יש ברשותו בית נאה - אסור על שמעון להתאוות שאותו בית גופו יהיה שלו, לא שאסור לו להתאוות לו דוגמתו או דומה לו".
המשנה הלכות סיים: "מיהו לתאוה יבקש נרדף, שאם הוא מתאווה לוקסוס וכיוצא בזה - אין זה בכלל לא תחמוד, אלא בכלל התאוו תאוה, שצריך להתרחק עצמו ממותרות".
רבינו בחיי (שמות פרק כ) כתב: "ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו רז"ל: (ב"ב כא א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת, ויש לאדם שכר עליה". נראה שמעבר לכך שמדובר בחמדה ללמוד תורה, ההיתר הוא על סמך דברי רבנו אברהם, שאם רוצה שיהיה לו כמו של חברו - אין בכך איסור לא תחמוד.
ערוך השולחן (סימן שנט סעיף י) הוסיף: "שאם ראובן למד איזה חכמה ואיזה מלאכה, ושמעון חמד בלבו חכמה זו או מלאכה זו, והשתדל והרבה רעים על ראובן עד שלמדו, והייתי אומר שגם זה הוא בכללא דלא תחמוד, לזה מיעטה התורה דוקא דבר שהוא בקנין, (חפץ שרוצה לקנות מחברו בקניין), שכשהיא אצל ראובן איננו אצל שמעון, לאפוקי חכמה ומלאכה אינם בקנינים".
לשכנע אדם לרכוש מוצר
במסכת כלה רבתי (פרק ו הלכה א) מובא: "לא תחמוד - אפילו ממון פלוני לי. האי ממון פלוני לי - גנבא ליסטים הוא? (אם מדובר על אדם שלוקח לעצמו את ממון חברו - יש בכך כבר איסור גזל, ולמה נצרך איסור לא תחמוד)? אלא ממון לי כפלוני. (איסור לא תחמוד הוא כאשר אדם רוצה שיהיה לו ממון כמו לחברו). ודאי אסור?! מבעי אנפשיה? (למה יש איסור לאדם שחפץ שיהיה לו הרבה ממון)? אלא: לולי (הלוואי) יהיב לי פלוני ממוניה בידי, דהא קא חמד".
הגמ' במסכת כלה רבתי מביאה שלוש אפשרויות:
- א. אדם שלוקח ממון חברו ללא הסכמתו - יש בכך איסור גזל, ולא נזקקים לאיסור לא תחמוד.
- ב. אדם שיש לו תאווה כללית להרבות את ממונו - לא עובר על איסור לא תחמוד.
- ג. אדם שאומר הלוואי שפלוני ייתן לי ממונו (במתנה או במכר) - עובר על איסור לא תחמוד. כאן לא מדובר על אדם שרוצה באופן כללי להרוויח כסף (כמו במקרה השני), אלא על אדם שמעוניין בכסף מסוים ששייך לחברו, או בחפץ מסוים ששייך לחברו שיעבור אליו.
כך כתב הגר"ח קנייבסקי בביאורו למסכת כלה רבתי: "לולי יהיב לי פלוני ממוניה בידי - באומר ולואי ויבוא ממונו של פלוני לידי, שאינו מתאוה לממון כחבירו, אלא את ממון חבירו, וזה קעבר בלא תחמוד, דהא קא חמד".
מכאן ניתן ללמוד, שאם אדם עושה פעולה בכדי להרבות את ממונו (פעולה מותרת שאין בה איסור גזל) - אין בכך איסור לא תחמוד, ורק אם מבקש לחמוד חפץ מסוים ששייך לחברו - עובר על לא תחמוד. לאור זאת מותר לאדם לעבוד בדוכן שמשכנע אנשים לחתום על כרטיס אשראי של חברה מסוימת, או לעבוד בחנות חשמל, לשכנע אנשים לרכוש מוצר חשמלי מסוים, כל עוד והוא לא משקר לגבי המוצר ולא עובר על איסור גזל או על איסור הונאה וכד' - אין בכך משום איסור לא תחמוד, כי הוא לא חומד חפץ מסוים אלא רק מעוניין להרבות את רווחיו הכספיים, ואין איסור לא תחמוד באדם שמעוניין להגדיל את רווחיו.
כמו כן נראה, שהיתר זה שייך גם למקרה הפוך, שמותר ללקוח לבקש מהמוכר שייתן לו הנחה ברכישת המוצר, כי כוונת הלקוח להרבות את כספו, ולא לשלם סכום גבוה, כך שאין בזה איסור לא תחמוד.
שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות גזלה וגנבה סעיף ה) כתב: "כל החומד ביתו או כליו של חבירו, או כל דבר שאפשר שיקחם ממנו, רק שאין בדעתו למכרם, והוא הרבה עליו רעים, או שהפציר בו בעצמו עד שמכרם לו - הרי זה עובר בלא תחמוד. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כמו שכתוב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך". מכאן שאיסור לא תחמוד שייך רק בדבר שלא עומד למכירה, שאם מפציר וקונה בפועל - עובר על לא תחמוד, אבל אם מדובר בדבר שעומד למכירה - לא שייך בזה איסור לא תחמוד.
לבקש מתנות
רבינו יונה (ספר שערי תשובה שער ג בס"ק מג) כתב: "ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים - יבוש להשיב פניו - אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון - אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו". כלומר אם אדם משכנע את חברו למכור לו דבר, והוא מסכים רק בגלל שהוא מתבייש לסרב - יש בכך משום איסור לא תחמוד.
החפץ חיים (שמירת הלשון חלק ב חתימת הספר פרק ד) כתב: "אם נתקשר עם אחד בכתיבת התנאים להשיא לו בתו, וגמרו ביניהם הנתינות של כל אחד, דקודם הגמר רשות ביד כל אחד לבקש מה שבלבו, דבלא זה אינו רוצה להתקשר עמו. ולאחר זה הרבה רעים להפציר במחותן שיוסיף לו עוד ועוד - לכאורה יש בזה הלאו דלא תחמוד. וכן כל כהאי גוונא מתנות של רשות (לאפוקי של צדקה), שאין בלבו של הנותן ליתן, כי אם לאחר הפצרת רעים - יש בזה משום לא תחמוד". מכאן שגם לבקש מאדם שייתן לו מתנות - יש בכל איסור לא תחמוד.
השולחן ערוך בסימן שנט סעיף י כתב: "כל החומד עבדו, או אמתו, או ביתו, או כליו של חבירו, או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו, והכביד עליו רעים, והפציר בו עד שלקחו ממנו - הרי זה עובר בלא תחמוד (שמות כ, יד). כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה, כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר - עבר בלא תעשה של לא תתאוה (דברים ה, יח), ואין תאוה אלא בלב בלבד".
[1] שולחן ערוך הרב (אורח חיים קונטרס אחרון סימן תמ הערה יא) כתב: "וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך - אין איסור (לא תחמוד) בשל נכרי". אולי ניתן להביא הוכחה מכך שאברהם אבינו ביקש מעפרון שימכור לו את מערת המכפלה, ולקמן יבואר שבאדם חשוב כבר בפעם הראשונה יש חשש לאיסור לא תחמוד, אך איסור זה לא שייך בנכרי.
[2] גם בספר דברים (פרק ז פסוק כה) מבואר, שהחמדה שייכת לאדם שחומד ולוקח לעצמו, כפי שכתוב: "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ".
[3] הסמ"ע בסימן שנט ס"ק יח העיר: "(הרמב"ם כתב): וכן כל כיוצא מדברים "שאפשר" לקנותן ממנו כו' (-עובר על לא תחמוד). אבל הטור (סעיף י') כתב בשם הרמב"ם לשון אחר ז"ל: וכל כיוצא באלו מדברים "שאי אפשר" לקנותן. ועיין פרישה שכתבתי ביאורו. וטעם דנוסחא הראשונה נ"ל, דלדוקא כתב שאפשר לקנותן, דאילו דברים שאי אפשר לקנותן - אינו עובר בלא תתאוה, כיון דלא יבואו לידי מעשה, כמו דאינו עובר על לא תחמוד כל שלא בא לידי לקיחה. והטור כתב רבותא, דאפילו בדברים שאי אפשר לקנותן - עובר, כל שכן בדברים האפשריים".
[4] כך כתוב במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ח): "לא תחמוד בית רעך - כלל, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו - פרט; כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט; וכשהוא אומר וכל אשר לרעך - חזר וכלל... מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כלל בדבר שהוא קונה ומקנה... או אפילו חומד בדיבור, ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך - מה להלן עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה".
[5] כפי שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תרו סעיף א) פסק, שיש להפציר שלוש פעמים ולבקש סליחה במי שפגע בו. בשו"ת בצל החכמה עוד מובא: "וקצת ראיה לענ"ד דמבקש ג' פעמים הוי בכלל מפציר, מהא דאיתא בגמ' (נדרים ט"ז. ושבועות כ' רע"א) היו מסרבין (פרש"י מפצירין) בו לאכול וכו', אמר לא אכילנא לא אכילנא, ותו אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר ע"כ. הרי כשבקשו ממנו שלש פעמים, פעמים השיב לא אכילנא, ובפעם שלישית נשבע - הוי בכלל מסרבין דהיינו מפצירין".
[6] האבן עזרא הוסיף: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא). ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו - יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו, ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".
[7] אומנם מדברי הפלא יועץ (ערך: חמדה) משמע, שבכל מחשבה יש איסור לא תתאווה: "ידוע רעת החמדה כי רבה. וכתבו המפ' שהיא העשירית מעשרת הדברות, והיא גדולה מכולם, שע"י החמדה יכול לעבור על כל התורה. וכל המשתדל ליטול חפץ של חבירו בחנם או ברצי כסף - עובר על לא תחמוד, ואפי' אם לא השתדל, רק חשב בלבו שהיה חפץ שיבא חפץ זו לידו - הרי עבר על לאו דלא תתאוה. וצריך להתחזק ולחשוב כי הכל הבל הבלים, דברים שאין בהם ממש, ולא יחמוד ולא יתאוה, ולא ישאל חפץ במתנה מחבירו, כי תכף עובר על לא תחמוד. ואם הנותן לא בעין יפה נותן - איכא נמי סרך גזל. על כגון זה נאמר ושונא מתנות יחיה. וכן לא ישתדל שימכור לו חפץ, אם לא שיודע שעומד לימכר. ואם רוצה להתאוות - ככה יתאוה: מי יתן והיה שיזמין לי השי"ת חפץ כזה, וגם זה הבל ורעות רוח, רק יחמוד איש להשיג חכמה ותבונה ומדות טובות וישרות, ולהתדמות לקדישי עליונין, כגון דא - מצוה לקנאות, ולחמוד ולאהבה זאת ישיב ליצרו כאשר רוצה לפתותו ולהוליכו בדרך לא טוב לו - יחליפנו, ולו ימיר רע בטוב, ובזה ינצל מקטוב, ועליו תבא ברכת טוב".