בית הדין

ט טבת התשפ | 06.01.20

הרב ישועה רטבי

האם ניתן לכפות על לפנים משורת הדין

הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם הרא"ש (מס' ב"מ פרק ב סימן ז): אסור לכפות על עשיית פשרה. (למרות שיש חיוב לעשות צדקה וחסד, אך לא ניתן בגלל חיוב זה לכפות על לפנים משורת הדין). וכ"פ האשרי (סי' ו). וכ"פ השולחן ערוך בסימן יב סעיף ה. אבל המרדכי (סימן רנז) כתב: כופים את המוצא לעשות לפנים משורת הדין. וכ"פ ראב"ן וראבי"ה. (צריך להדגיש: ראבי"ה דיבר רק במוצא עשיר ומאבד עני, שאז כופים להחזיר את האבידה).

המרדכי הוכיח זאת מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קיח עמוד א: "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: האומר לחבירו מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע - חייב בבא לצאת ידי שמים". דהיינו התובע את חברו שחייב לו מנה, והנתבע אומר איני יודע אם בכלל לוויתי ממך - מעיקר הדין הוא פטור מלשלם, אבל חייב בשבועת היסת. אומנם מכיוון שהנתבע טען טענת שמא, צריך לשלם לתובע בכדי לצאת ידי שמים.

המרדכי הביא עוד הוכחה שכופים על לפנים משורת הדין, מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא בדף פג עמוד א, (מובא בהערה^[1]), שרב כפה על רבה בר בר חנן לשלם לסבלים שהזיקו אותו את שכר עבודתם.

הגמ' במסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב כתבה: "אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו?! (וכי לא היו צריכים לדון ע"פ דין תורה, אלא ע"י ייסורים?!) - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".

הרמ"א בסימן יב סעיף ב כתב את שיטת הרא"ש בסתם, והביא את שיטת המרדכי בשם יש חולקים. אומנם הרמ"א בתשובות (סימן לב) פסק כדברי המרדכי, שניתן לכפות על לפנים משורת הדין. (לכן כופים על שכן לאשר לגבאי בית הכנסת לפתוח חלון לתוך חצרו, שכן ההיזק אינו גדול, כך שאסור לבעל החצר לעמוד על הדין, אלא ניתן לחייבו לעשות לפנים משורת הדין ולמחול על פתיחת החלון).

הב"ח (שם ס"ק ד) הביא מספר מקורות מהגמ' ומדברי הראשונים, שפסקו שכופים על עשיית לפנים משורת הדין, במידה והוא עשיר ויש בידו יכולת לעשות לפנים משורת הדין. הב"ח פסק: "וכן נוהגים בכל בית דין בישראל, לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון, ואע"פ שאין הדין כן".

הפתחי תשובה (שם ס"ק ו) כתב בשם התומים: יתכן ואין מחלוקת כלל, אלא המרדכי דיבר על כפייה בדברים, שאומרים לו: 'אתה חייב לעשות כך, ואם לא תעשה, תקרא עבריין', ואילו הרא"ש דיבר על כפייה בשוטים, או ע"י נידוי שבזה לא כופים. אומנם הצמח צדק כתב: ניתן לכפות ע"י נידוי. וכ"פ ערוך השולחן בסימן יב סעיף ב.

הפתחי תשובה בסימן יב ס"ק ו כתב בשם שו"ת שב יעקב (אה"ע סימן כט): אין לכפות על לפנים משורת הדין, גם הב"ח עצמו דיבר רק על אדם עשיר, שאז ניתן לכפותו לפנים משורת הדין.

"ועוד, הלא רמ"א העתיק כל המנהגים, ובמקום שיש מנהג כתב: "וכן נוהגין", וכאן הביא שתי דעות, דעה אחת בסתם ואח"כ ויש חולקין, וידוע היכא שכתב כן - דעה ראשונה היא עיקר, ואפילו בדין גמור היכא דיש מחלוקת - אין מוציאין מהמוחזק, ואפילו אחר הרוב דעות אין הולכין, דיכול המוחזק לומר קים לי, והכא הוא איפכא, דרוב דעות דפסקו דאין כופין הם עיקר כו', ובפרט בזה"ז ח"ו ליתן רשות לב"ד לילך אחר הסברות כדי לכוף להוציא ממון לפנים משורת הדין".

בשו"ת צמח צדק (הקדמון סימן פט) מובא: אם המוצא הוא עשיר או אם המאבד הוא עני - יש חובה לעשות לפנים משורת הדין, רק במוצא עני או במאבד עשיר - לא כופים על לפנים משורת הדין.

החתם סופר (חלק ב יורה דעה סימן רלט) על סמך דברי הצמח צדק כתב: יש לכפות ציבור לעשות לפנים משורת הדין, שכן הציבור נחשב לעשיר וחייב לעשות לפנים משורת הדין.

וכך מובא בתשובות והנהגות (כרך א סימן תתל"ג): "וציבור - עשירים הם, שאין עניות לציבור, לכן כופים אותם לעשות לפנים משורת הדין ולשלם לעובד שלהם. וגם אין בכחם להשתמט בטענה שאין להם כסף, שבענין ציבורי אפשר תמיד לדרוש מהציבור ולהתרים על כך, וחשיב תמיד דיש להם כסף... וכופין את הציבור לנהוג בצדק ויושר... ועיין בגר"א (סימן ד' ט"ז) שציבור כדין ת"ח ומדקדקין בממונם, ויש לחייב הציבור כפי הצדק ויושר באותו מקום".

באוצר מפרשי התלמוד (מס' ב"ק דף פג.) מובא: צריך ללכת לפנים משורת הדין, למרות שיש חשש שהמוטב ימשיך בפשיעתו. לכן רב אמר לרבה בר בר חנן לשלם לפועלים למרות החשש שהתשלום יגרום לכך שהם לא יחששו להיזהר מלפשוע בפעם הבאה. (עיין ספר שורת הדין חלק ח עמ' סד).

הרמב"ן (דברים פרק ו פסוק יח) כתב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו, ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר".

"וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל: שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".

הגר"א גולדשמידט (פסקי דין רבניים חלק ה פס"ד בעמוד 132) כתב: "הסכנה הטמונה בהימנעות מגמילות חסדים עקב חששות, היא גדולה, כאשר מקור החששות הוא במניעים לא אישיים, אלא בטעמים שהם לשם שמים. ואם כך הרי בענייני ציבור שהחישובים והשיקולים הם תמיד לשם שמים, לטובת הציבור ולדאגת שלומו, גדולה היא הסכנה, אם הציבור ידקדק ויאמר שלי קודם".

"ואף על פי שהלכה זו אינה אלא לפנים משורת הדין, כמבואר, ומחלוקת הראשונים היא, אם כופין על קיום לפנים משורת הדין, כמובא בטור ובשולחן-ערוך חושן המשפט סימן י"ב. אולם הב"ח שם מכריע כדעת הפוסקים שכן כופין. ועיין בתשובות צמח-צדק סימן פ"ט, המסיק כי גם הסוברים שאין כופין, היינו בשוטים או בירידה לנכסים, אבל בדרכי כפיה אחרים, כגון שמתא - כופין לכולי עלמא; והוא פוסק כך להלכה. ועיין בתשובות שבות-יעקב חלק א' סימן קס"ח, הפוסק שכופין בדברים, היינו שבית הדין מחייב ומצוה, אולם אינו אוחז באמצעי כפיה לביצוע הצו".

"ועיין בתשובת החתם-סופר הנ"ל, הפוסק להלכה, על פי פסק הצמח-צדק הנ"ל, שכופין על לפנים משורת הדין. והחתם-סופר אינו נכנס כלל לברר מה הם דרכי הכפיה, אם בשוטים או בשמתא, או בדברים בלבד, מפני שלמעשה אין כל הבדל בדבר, כאשר המדובר הוא בציבור; כי די לו לציבור בכפיה בדברים שהוא צווי בית הדין, ואוי לו לדור אשר פרנסיו מסרבים לצו בית - דין, עד שיהא צורך באילוץ על ידי דרכי כפיה ממש".

[1] כך מובא בגמ': "רבה בר בר חנן (הרי"ף גרס: רבה בר רב הונא. ויש גורסים רבה ברבר חנה {מסורת הש"ס ס"ק ב}) תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. (סבלים שהעבירו את חביותיו של רבה, שברו את החבית בפשיעה), שקל לגלימייהו, (רבה לקח את גלימותיהם), אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו". (רב אמר לרבה שיחזיר להם את גלימותיהם).

"אמר ליה (רבה לרב): דינא הכי?! - אמר ליה (רב לרבה): אין, למען תלך בדרך טובים. (רבה) יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה (הסבלים לרבה): עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה (רב לרבה): זיל הב אגרייהו. (תשלם להם את שכר העבודה). אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, (במשלי פרק ב פסוק כ כתוב: "למען תלך בדרך טובים) וארחות צדיקים תשמר".