בית הדין

טז טבת התשפ | 13.01.20

רקע

בית הדין ביקש מנתבע שיביא הוכחות לתשלום חוב שהתובע תבע ממנו. הנתבע טען שפרע את החוב, והפנה את בית הדין לאדם מסוים שיוכל להעיד על כך. בית הדין פנה לאותו אדם, אך הוא כלל לא ידע במה מדובר.

הרב ישועה רטבי

תשובה:

• א. נתבע שטען שיש לו ראיות נוספות (יותר מהנדרש על פי דין) - בית הדין יבקש מהנתבע שיברר את דבריו ויציג את הראיות הנוספות שיש לו.
• ב. אם הנתבע לא הצליח להביא את הראיות. למשל נתבע שטען שיש עדים שיכולים להעיד כדבריו, אך העדים גרים בחוץ לארץ או שנפטרו - הנתבע לא הפסיד את זכותו.
• ג. אם הנתבע הביא את העדים, אך העדים הכחישו את דבריו - לדעת השולחן ערוך (סימן ע סעיף ב), הנתבע לא איבד את זכותו, כי מלכתחילה הוא לא היה אמור להביא עדים, כי כבר יש לו ראיות מספיקות גם ללא צורך בעדות העדים, לכן עדותם לא תפגע בזכויות הנתבע. אומנם לדעת הרמ"א (שם), הנתבע איבד את זכותו, כי העדים הכחישו את טענותיו.
• ד. דינים אלו שייכים רק במקום שיש לנתבע ראיה חלופית, שאז אי הבאת ראיה נוספת - לא תפגע בזכויותיו, אך אם הנתבע כלל לא הביא ראיה לדבריו, והעדים הכחישו את דבריו - גם לדעת השולחן ערוך הוא איבד את זכותו.

נתבע שאמר שיש לו הוכחות יותר מהנדרש

הגמ' במספר מקומות דנה מה הדין כאשר לפי ההלכה אדם לא צריך להביא הוכחה נוספת לדבריו, והוא בכ"ז טוען שיש בידו עוד הוכחה, האם בית הדין יבקש ממנו לברר את דבריו ולהציג את ההוכחה הנוספת (שמלכתחילה הוא לא היה אמור להציגה), או שבית הדין יסתפק בהוכחה שכבר קיימת בידו, ולא יבקש מהנתבע לברר את דבריו ולהציג עוד ראיות.

המקור הראשון הוא מדברי הגמ' במסכת סנהדרין דף כג עמוד ב. השולחן ערוך בסימן כח סעיף כד פסק (ע"פ דברי רבנו ירוחם במישרים נתיב ב' חלק ב): "מי שטוען שיש לו שני כיתי עדים, ואמרו הכת האחת שאינם יודעים כלום - לא הפסיד זכותו ומביא כת שנייה".

כלומר נתבע שטוען שיש לו שתי קבוצות עדים שיכולים להעיד לטובתו. למרות שהקבוצה הראשונה הכחישה את דברי הנתבע - הנתבע לא איבד את זכותו, כי יכול להביא את הכת השנייה שתעיד לטובתו^[1].

המאירי (מסכת סנהדרין דף כג עמוד ב) הסביר: "שכל שמגזם בעצמו לברר טענתו ביתר ממה שאין מדת הדין תובעתו - אין מכשילין אותו על פיו".

המקור השני הוא מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא (דף קסט עמוד ב-דף קע עמוד א) שדנה באדם שיש לו חזקה בנכס שלוש שנים, הוא לא חייב לשמור על שטר הרכישה, (נתבע שהחזיק בנכס שלוש שנים, וטוען שרכש את הנכס מידי המערער, אך שטר הרכישה אבד - נאמן ע"י הבאת עדים שאכן החזיק בנכס שלוש שנים, למרות שאין ברשותו שטר להוכיח את דבריו). ואם המחזיק בנכס טוען שיש בידו שטר רכישה (כאמור, מעיקר הדין המחזיק יכל להוכיח את צדקת דבריו בהוכחה אחת: או בעדים שהוא החזיק בנכס במשך שלוש שנים, או בשטר רכישה. במקרה כאן המחזיק טוען שמעבר לחזקה יש ברשותו גם שטר) - לדעת רבי על בית הדין לבקש ממנו שיברר את דבריו, ויציג את הראיות שהוא טען שיש בידו, ומעבר לחזקה עליו גם להציג את שטר הרכישה. אומנם לדעת רשב"ג, בית הדין יסתפקו בהוכחה אחת (עידי חזקה), ולא יבקשו ממנו לברר את דבריו ולהציג את השטר, כי בכל מקרה הוא החזיק בנכס שלוש שנים, כך שהוא כבר נאמן בגלל החזקה, ולא היה זקוק לשטר, לכן ניתן לדונו גם על סמך החזקה שיש לו. השולחן ערוך בסימן קמ סעיף ד פסק כדעת^[2] רבי^[3].

ערוך השולחן (סימן קמ סעיף ג) כתב: "דמי שטוען שיש לו שני ראיות, אף שאינו צריך אלא לאחד - מ"מ מצוים לו לברר שניהם, רק אם אין ביכולת לברר - אינו מעכב^[4]". (אם בית הדין לא יכול לברר כלל - לא מעכב, אך אם בירר ונמצא שיש בעיה - הזכות מתבטלת).

ערוך השולחן עוד כתב: "ואם חזר ואמר אבד שטרי - אינו נאמן, דחיישינן כיון שמקודם אמר שיש לו שטר, ועתה אומר שנאבד - קרוב הדבר שמצא איזה פסול בהשטר, ואין ביכולתו להראותו, וכיון שהחזקה היא כעדות על השטר והשטר בטל ממילא דגם החזקה אינה כלום. וכ"ש אם הביא השטר ובאמת נמצא בו פסול כגון שהעדים קרובים או פסולים או נמצא בו איזה זיוף - דנתבטלה גם החזקה דהחזקה אינה אלא ראיה שהיה לו שטר, וכשהשטר פסול - מה מועיל החזקה".

מקור שלישי הוא מהמשך דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קע עמוד א הביאה עוד דוגמא לנתבע שטוען שיש בידו ראיות יותר ממה שהיה צריך להביא: לפי ההלכה, בהלוואה שנעשתה בעל פה, הלווה נאמן לטעון שפרע את החוב, והוא לא זקוק לעדים שהוא אכן פרע את החוב. לפיכך אם הלווה מעצמו יאמר שפרע בפני עדים, אך העדים יכחישו את דבריו - נאמנותו תישאר, והוא עדיין יהיה נאמן לטעון שפרע את החוב.

אומנם מדברי הגמ' במסכת שבועות בדף מא עמוד ב משמע, שהנתבע לא צריך בכלל לברר את דבריו: מלווה שתבע את חברו על כך שהלווה לו מאה זוזים. הלווה הנתבע ענה שהוא כבר פרע את החוב בפני עדים מסוימים. בית הדין זימן את העדים והם סתרו את דברי הנתבע וטענו שלא ראו שפרע את החוב. רבא פסק: שהנתבע נאמן. אם הנתבע אומר שהחזיר את החוב בפני עדים אחרים או ביני לבינך - נאמן, כי הוא כלל לא היה צריך להביא עדים על פירעון החוב, (מדובר המלווה בע"פ), כך שהעדים כלל לא נזקקו להעיד, ומכיוון שאין עליהם אחריות להעיד לפיכך הם לא זוכרים.

התוספות (במסכת שבועות דף מא עמוד ב ד"ה כל) הקשו: מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא משמע, שבית הדין מחויב לזמן את העדים ולברר את אמיתות ההוכחה (כדעת רבי), אבל מדברי הגמ' במסכת שבועות משמע, שבית הדין לא מחויב לזמן את העדים ולברר את אמיתות ההוכחה? רבנו תם הסביר: לכתחילה על בית הדין לברר את ההוכחה שהציג הנתבע, אומנם בדיעבד אם לא ניתן לוודא את אמיתות ההוכחה - הטענה עדיין תקפה, כי מדובר במקרים בהם הנתבע היה נאמן גם ללא ההוכחה.

נתבע שלא הביא את הראיה הנוספת האם איבד את זכותו

כאמור לעיל, נתבע שטען שיש לו ראיות נוספות (יותר מהנדרש על פי דין) - בית הדין יבקש מהנתבע שיברר את דבריו ויציג את הראיות הנוספות שיש לו. השאלה היא מה הדין אם הנתבע לא הצליח להביא את הראייה הנוספת, או במקרה חמור יותר, שהוא הביא את העדים אך העדים הכחישו את דבריו. בפוסקים מצאנו שש שיטות בדין זה.

שיטה א' - שיטת רבנו תם (שם) - התוספות במסכת בבא בתרא (דף קע עמוד ב ד"ה אלא) כתבו: "פירש רבינו תם, (לכתחילה צריך) לברר אמיתת הדברים, ולהעמיד על האמת. ואם ימצאו ויאמרו לא ראינו מעולם - מיחייב, אבל אם לא ימצאם - לא אבד בכך, שאין סברא שהיה מחייבו לשלם על זה אם לא יוכל למצאן, כי מה דין הוא זה שיפסיד בחנם, אם לא יוכל לאמת דבריו, שלא היה צריך לטעון.

כלומר כאשר יש אפשרות לברר - אנו אומרים שיש לברר, אך אם יש בעיה לברר, כגון שהעדים מתו או נסעו למדינת הים - לא מבררים, והנתבע לא מאבד את זכותו. אומנם במקום שניתן לברר, אם בית הדין בירר והתברר שהעדים הכחישו את דבריו - הנתבע איבד את זכותו. וכן משמע מדברי רבנו חננאל (מובא בר"ן מסכת שבועות דף כא:) והרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק י סימן כז). וכ"פ הרמ"א בסימן ע סעיף ב.

שיטה ב' - שיטת הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף קע עמוד א בס"ק צט) - אם הלווה יאמר בצורה וודאית: פרעתי את חובי בפני העדים האלו. אם לאחר מכן העדים יכחישו את דבריו - טענתו לא תתקבל והוא יהיה חייב לשלם למלווה, כי הוא אמר בצורה וודאית ודבריו הוכחשו ע"י עדים. אומנם אם הוא אמר בצורה מסופקת, כגון כמדומני שפרעתי בפני עדים אלו וכד', או שאומר בתמיהה האם לא פרעתי בפני עדים אלו? במקרים אלו גם אם העדים יכחישו את דבריו - טענתו תתקבל. לאור זאת, הגמ' במסכת שבועות התייחסה לנתבע שטען טענה מסופקת: כמדומני שפרעתי בפני עדים אלו, ולכן טענתו מתקבלת, אך הגמ' במסכת בבא בתרא התייחסה לנתבע שטען בצורה וודאית, ואז יש לומר בדברי הגמ', שטענתו לא מתקבלת.

שיטה ג' - שיטת הרז"ה (המאור מס' ב"ב דף עה עמוד ב) - אם הנתבע אומר: לפני שפרעתי את החוב הזמנתי את העדים הללו שיראו איך אני פורע את החוב - והעדים מכחישים את דבריו - הנתבע לא נאמן. (על כך מדובר במסכת בבא בתרא), אומנם אם הנתבע מזכיר את העדים, אך לא טוען שהזמינם לפרוע את חובו בפניהם - הוא נאמן. (על כך מדובר במסכת שבועות). וכ"פ הנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף עט עמוד א ד"ה לכתחלה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן ע סעיף ב.

שיטה ד' - שיטת הרשב"א (מס' שבועות דף מא: ד"ה ונתחבטו) - הגמ' במסכת סנהדרין דף כג עמוד ב הסיקה, שרק במקום שיש צורך הלכתי לברר את דבריו - אנו מצריכים בירור. למשל בחזקה שלוש שנים, יש צורך שהמחזיק יברר שאכן רכש את הנכס, (החזקה לבדה מספיקה רק אם יש שטר שהנכס נמכר או ניתן לו, לכן יש צורך בבירור השטר), אבל במקום שיש לו נאמנות גם ללא הוכחה - אין חובת בירור. לכן במלווה על פה שאין חובת הוכחה בפני עדים - נאמן הלווה לטעון פרעתי, וגם אם אמר שיש לו עדים - אין חובה לברר זאת. הרשב"א הוסיף שכך גם סבור הרי"ף, מכך שלא הביא את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא, אלא רק הביא את דברי הגמ' במסכת שבועות. הרשב"א הוסיף, שכך פסק גם הרמ"ה (שם). אבל הבית יוסף העיר על דבריו: "ותמהני ממה שכתב שהרמ"ה הסכים כן, שלפי הנראה, הרמ"ה רוח אחרת היתה עמו".

שיטה ה' - שיטת הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ו הלכה ד-ה) - הרמב"ם פסק להלכה גם את דברי הגמ' במסכת שבועות וגם את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא. הרמב"ם בהלכה ד' פסק את דברי הגמ' במסכת שבועות: נתבע שהתבקש להחזיר הלוואה שהייתה בעל פה, הנתבע טוען שכבר פרע את החוב בפני עדים מסוימים, אך העדים מכחישים את דבריו - הלווה הנתבע נאמן. כי הוא כלל לא היה צריך להביא עדים על פירעון החוב, כך שהעדים כלל לא נזקקו להעיד, ומכיוון שאין עליהם אחריות להעיד לפיכך הם לא זוכרים^[5], לכן הלווה נשבע שבועת היסת ופטור מלשלם.

הרמב"ם בהלכה ה' פסק להלכה את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא: הלוואה שבוצעה בנוכחות עדים - הלווה טען שפרע את החוב בפני עדים, לכן עליו להוכיח את דבריו ולהביא את העדים (מבואר לקמן בדברי המגיד משנה). ואם העדים לא באו כי הם למשל מתו או הם במדינת הים - הלווה ישבע שבועת היסת ונאמן, (אם העדים באים ומעידים כדבריו - הוא נאמן גם ללא שבועה).

הפוסקים הביאו מספר הסברים לשיטת הרמב"ם:

• א. המגיד משנה (שם הלכה ה) ביאר: בהלכה ד' מדובר על הלוואה שבוצעה ללא נוכחות עדים, ולכן אין צורך לברר את הפירעון, והלווה נאמן לטעון פרעתי, אבל בסעיף ה' מדובר על הלוואה שניתנה בנוכחות עדים, ולכן יש צורך לברר שפירעון ההלוואה גם יהיה בנוכחות עדים.

צריך לציין, שלפי ההלכה (סימן ע סעיף ג), במידה ונעשה תנאי מפורש שההלוואה תוחזר רק בנוכחות עדים - יש חובה להחזיר את ההלוואה רק בנוכחות עדים, ואם לא נעשה תנאי כזה - הלווה לא חייב להחזיר את החוב בפני עדים, אך בנידונינו, לא נעשה תנאי, כך שמעיקר הדין אין צורך להחזיר בפני עדים, ובכ"ז מכיוון שהנתבע אמר שיש לו עדים, כנראה הוא חשש שלא יחשבו שהוא שקרן, ולכן היה מעוניין להחזיר רק בנוכחות עדים. לווה כזה שאמר שפרע בפני עדים - צריך לברר את טענתו ולהביא את העדים.

נציין שהסבר זה של המגיד משנה ברמב"ם מהווה שיטה חדשה בדעת הרמב"ם. שאר ההסברים ברמב"ם יאמרו שהרמב"ם סבור כאחת השיטות הנזכרות, והרמב"ם אינו שיטה חדשה, אך המגיד משנה סבור שהרמב"ם הנו שיטה חדשה, לדעתו יש לחלק בין הלוואה שבוצעה בפני עדים, ובין הלוואה שלא בוצעה בפני עדים.

• ב. המגיד משנה עוד ביאר: יתכן והרמב"ם פסק כדעת הרמ"ה, לחלק בין אמירה וודאית לבין אמירה מסופקת.
• ג. הבית יוסף ביאר: הרמב"ם פסק כמו שיטת הרז"ה, וחילק בין אם הלווה הזמין את העדים לראות כיצד הוא פורע את החוב, ובין אם העדים לא הוזמנו לראות את הפירעון בתור עדות.
• ד. הדרכי משה בס"ק ג ביאר: הרמב"ם פסק כמו שיטת התוס' והרא"ש, שלכתחילה יש לברר את הדברים. אם לא ניתן לברר - הנתבע נאמן, אך אם העדים באו והכחישו את דבריו - הנתבע לא נאמן.
• ה. הטור הבין, שהרמב"ם סבור כמו שיטת הרשב"א והרי"ף. וכך גם הבין הש"ך בסימן ע ס"ק ו.

שיטה ו' - שיטת הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף קע עמוד א ד"ה אלא) - לדעת רבי, אם הנתבע לא יביא עדים - טענתו לא תתקבל, והוא יאבד את זכותו^[6]. אך לדעת רשב"ג טענתו מתקבלת, כי מלכתחילה הוא לא היה אמור לברר, ובקשת הבירור באה רק בגלל שבריו שאמר שיש לו הוכחה^[7]. למעשה, הרשב"ם (דף קע עמוד ב ד"ה אמר) פסק כדעת רשב"ג, שבית הדין לא צריך לברר במקום שהנתבע לא נדרש להביא ראיות. גם הרי"ף (שם דף עח:) פסק כדעת רשב"ג. אך רוב הראשונים פסקו כדעת רבי.

הש"ך בסימן ע ס"ק ו פסק כדעת הרשב"ם שהלכה כרשב"ג, שאין צורך כלל לברר ראיות שלא נדרשו. הש"ך סבור שאין מחלוקת בין הרשב"ם ובין הרא"ש והרי"ף, כי הם דיברו רק על המקרה של חזקה בשטר, שאז הלכה כרבי, כי יש צורך בבירור השטר, אבל גם הם מודים שבמקרים בהם הנתבע לא היה צריך להביא הוכחה - אין צורך לברר את דבריו. אומנם אם הנתבע מתעקש על כך שהוא פרע בפני עדים והם מכחשים את דבריו - לא נאמן. כלומר לאחר שבאים העדים ומכחישים את דבריו, אם הוא חוזר בו הוא נאמן, כי הוא לא היה אמור להביא עדים, וכל מילתא דלא דמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, כך שטענתו מתקבל למרות שהעדים הכחישו את דבריו, אך אם לאחר שמיעת העדים הנתבע ממשיך וטוען שהוא פרע בפניהם - נאמנותו מתבטלת ואיבד את זכותו.

הש"ך הסביר את דברי הרמ"א כפי שיטת הרמב"ם לפי ההסבר הראשון של המגיד משנה, לחלק בין הלוואה שבוצעה בפני עדים, ובין הלוואה שלא בוצעה בפני עדים.

[1] ערוך השולחן (סימן כח סעיף ל) הוסיף: כך גם הדין אם הנתבע אמר שיש חלו שלוש כיתות של עדים, ושתי כיתות הכחישוהו - שיכול להביא את הכת השלישית ויהיה נאמן.

[2] בנוסח הגמ' שלנו (מסכת בבא בתרא דף קע עמוד א) נאמר: "אמר רב גידל אמר רב: הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל". אבל בנוסח הגמרא של הגאונים נאמר שהלכה כדעת רבי. (כך כתב הרא"ש במסכת בבא בתרא פרק י סימן כז).

[3] השולחן ערוך בסימן עה סעיף א פסק שעל שני הצדדים לברר את טענותיהם: "התובע את חבירו בבית דין: מנה לי בידך, בית דין אומרים לו: ברר דבריך ממה חייב לך, הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך, שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו. וכן הנתבע, אם משיב: אין לך בידי כלום, או: איני חייב לך כלום - צריך לברר דבריו, דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו, והוא חייב לו. ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו: אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו".

המרדכי (מס' ב"מ סימן רכב) כתב: מעיקר הדין, בעלי הדין לא צריכים לברר את טענותיהם, אומנם לאחר חתימת התלמוד, תיקנו הגאונים, שבעלי הדין יבררו את טענותיהם, בגלל שיש היום הרבה רמאים. וכ"פ הרמ"א בסימן עה סעיף א.

הרמ"א עוד פסק: אם התובע יכול לברר את טענתו אך אינו רוצה לברר, ולב"ד נראה שיש רמאות בתביעה - התובע יפסיד בדין, אך אם לא נראה שיש רמאות, רק התובע אינו יכול לברר את טענתו - לא מפסידים את דינו.

[4] הסמ"ע בסימן קמ ס"ק ד העיר: "ולא דמי למה שכתב המחבר לעיל בסימן ע' סעיף ב', דאם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני - דצריך ג"כ להביא העדים, ואם לא באו - נשבע ונפטר, דשאני התם דהפורע אינו צריך לפרוע בעדים, אלא לכתחילה אומרים ליה לברר דבריו כדי שלא יצטרך לישבע, ומהאי טעמא פסק המחבר שם כמ"ד דאפילו אם באו והכחישוהו - פטור בהיסת, דאמרינן דכל מילי דכדי לאו אדעתיה, משא"כ בחזקה דאינה מועלת אלא אם כן אומר שטר היה לי ואבדתיהו, והרי יש בידו שטר, משום הכי צריך לקיימו וק"ל. וכ"כ ר"ן (שבועות כ"א ע"ב מדפי הרי"ף)".

[5] הרמב"ם הבין שהאמירה: "כל מילתא דלא דמיא עליה דאינש - לאו אדעתיה", האנשים המדוברים בנידונינו אלו העדים, שאין עליהם אחריות להעיד לפיכך הם לא זוכרים. לכן גם אם העדים יבואו ויכחישו את דבריו - אין בכך לאבד מזכותו של הנתבע, אומנם רש"י (מס' שבועות דף מא ע"ב ד"ה כל) ביאר: שהאנשים המדוברים בנידונינו זהו הנתבע, שאין עליו אחריות להביא הוכחות, לפיכך הוא לא זכר במדויק. לכן רק אם הנתבע אמר שיביא עדים ולא הביא כי הם מתו או במדינת הים - נאמן, כי הוא לא אמור לזכור. הש"ך בסימן ע ס"ק ו הסיק: שני ההסברים נכונים.

[6] הרשב"ם בדף קע עמוד ב (ד"ה אמר) כתב בשם רש"י (מסכת סנהדרין דף כג עמוד ב ד"ה הבא), שלדעת רבי יש חובה לברר ואם לא בירר איבד את זכותו: "כרבי סבירא לי, ואם לא בירר דבריו - הפסיד. וכן פירש רבינו זקני מנוחתו כבוד, בפרק זה בורר, אליבא דרבי, שצריך לברר ואם לא הביא שטר - הפסיד".

[7] הרשב"ם (ד"ה כשמעתך) סייג: לפי רבי הנתבע יאבד את זכותו, רק אם לא הביא עדים כלל, או שלא הביא את השטר כלל, אך אם באו עדים והכחישו את דבריו - נאמן, כי מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, כלומר אדם לא זוכר דבר לא מהותי. המהות הייתה לפרוע את החוב, אך הוא לא היה חייב לפרוע בפני עדים.