בית הדין

ח שבט התשפ | 03.02.20

 הרב ישועה רטבי

 פרסום מידע אישי

ברשתות החברתיות ניתן למצוא מידע אישי חסוי על אדם, מי הם חבריו, תחביבים, מצב כלכלי, דעות פוליטיות, תמונות אישיות, מצב בריאותי ונפשי ועוד. התפיסה של הרשתות החברתיות היא ששמירה על פרטיות איננה נורמה עדכנית, ולא ערך שחשוב לקדמו ולפתחו, וזאת בגלל שתי סיבות מרכזיות: א)- הדרישה לשמירה על פרטיות מגיעה מאדם שיש לו מה להסתיר, אבל אדם שמתנהל בצורה ישרה, ולא עובר על עבירות פליליות או מוסריות - אין לו מה להסתיר, אין לו צורך בשמירה על הפרטיות, ומבחינתו הוא מוכן שההתנהלות שלו תהיה שקופה. ב)- חשש מצנזורה במסווה של שמירה על פרטיות. הערך של חופש המידע וזכות הציבור לדעת - גוברים על הצורך בשמירה על פרטיות.

באופן כללי ההלכה לא מסכימה עם שתי טענות אלו: לגבי הטענה הראשונה - היסוד של צנעת הפרט הוא צנעת האדם, ולערך הצניעות יש חשיבות לכל אדם, כך שלא נכון לומר שהדרישה לזכות זו היא מאדם שיש לו מה להסתיר, אלא אדרבה ככל שאדם יותר פנימי - כך חשובה לו השמירה על הפרטיות. ולגבי הטענה השנייה - לפי ההלכה כבוד האדם דוחה לא תעשה שבתורה^[1] (בשב ואל תעשה), ק"ו שכבוד הבריות ידחה את זכות הציבור לדעת, עד שיתבררו מספר תנאים (כפי שמבואר במאמר פרסום ביקורת שלילית על בית עסק).

אחד מהיסודות החשובים של שמירה על צנעת הפרט, הוא באיסור פרסום סודות של חברו. יש לכל אדם זכות לפרטיות, כלומר לאפשר לכל אדם שליטה על המידע החסוי והאישי שלו^[2].

הקביעה של הגמ' במסכת יומא היא, שכל דבר שאדם מספר לחברו - נכלל בגדר סוד ואסור להפיצו, אא"כ קיים אישור מפורש להעביר את המידע הלאה. כך מובא בגמ' במסכת יומא דף ד עמוד ב: "מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו לך אמור - שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". כלומר, אדם שאומר דבר לחברו, גם אם לא נאמר במפורש לא להעביר לאחרים - אסור לו לספר זאת לאחרים, ורק אם יש אישור מפורש לספר לאחרים - ניתן להעביר הלאה את הדברים.

בין הפוסקים יש שתי גישות כיצד להתייחס לגמרא במסכת יומא, האם מדובר באיסור לא לגלות ללא אישור מפורש, או שמדובר בהמלצה להתנהלות עם דרך ארץ:

• א. המאירי (על מסכת יומא שם) הבין שלא מדובר באיסור אלא רק במידה מוסרית, שכך צריכה להיות התנהלות עם דרך ארץ, לא לגלות סודות, אך פוסקים רבים סבורים שיש בגילוי סודות איסור שנכלל באיסור רכילות. כנסת הגדולה בספרו דינא דחיי (על הסמ"ג לאוין ט) כתב: "כל הדברים הנאמרים בסוד לאדם יחידי - הם בלאו אמור, אפי' בלא צווי האומר, זולתי כאן שאני מרשה אותך לאמרם".

אומנם המאירי הדגיש: גם אם הדברים לא נאמרו כסוד - אין לספר עד קבלת אישור מפורש: "וממה שנאמר שם לאמר - כלומר שאמר לו דברים אלו על מנת שיאמרם - למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אף על פי שלא מסרה לו בסוד שהוא בבל יאמר, אא"כ אמר לו בעל דבר, שהוא אומר לו אותן הדברים בלך אמור, והוא ענין אומרו נאמן רוח - מכסה דבר, כלומר דבר אף על פי שאינו סוד, והולך רכיל מגלה סוד - אף על פי שנאמר לו בסוד".

• ב. הרא"ש (אורחות חיים בס"ק מא) כתב: "סוד אחר - אל תגל. גם את הדברים אשר ידברו לפניך שלא על דרך סוד - טמנם בקרב לבך, גם אם תשמענו מאחר - אל תאמר כבר שמעתי זה". כלומר גם אם הדברים נאמרו לאדם לא כסוד - אין לספר זאת לאחרים.

גם הגר"ח פלאג'י בספרו חקקי לב^[3] (יו"ד סימן מט) סבור, שיש איסור להעביר מידע ללא אישור מפורש: אדם ששלח הודעה לחברו (במכתב) - אסור להעביר את המידע שקיבל הלאה, גם אם מדובר בהודעה סתמית שאין בה גנאי או דבר שלילי, בכ"ז "הרי הוא בבל תאמר, עד שיאמר לו בפירוש שיאמר. וכ"ש בדאיכא גנאי או סוד ויוצא נזק כשמגלהו".

 

יתכן לומר שניתן לצמצם את המחלוקת בין הפוסקים. יש לחלק בין דבר שבצנעה שיכול לגרום לצער או פגיעה וכד' למספר - שאז אסור להעביר את הדברים ללא רשות מדין איסור רכילות, כי יש בכך משום פגיעה בצנעת הפרט, הבעלים לא מעוניינים בפרסום ענייניהם ברבים, והפצת הדברים ללא רשות - יכולה לגרום לצער, לכן אין לספר דברים שבצנעה, לבין סיפור דברים שלא יגרום לפגיעה - שאז אין איסור להעביר את המידע, אך עדיין יש בכך משום חוסר דרך ארץ לספר את מה ששמע כדברי המאירי.

נביא שני מקרים לחילוק זה בין דבר שאין בו פגיעה, לבין דבר שיש בו בעיה של צנעת הפרט:

• א. סיפור דברים שלא יכול לגרום לפגיעה, ואין לספרו רק משום דרך ארץ - בספר מנורת המאור (פרק יט) מובא: "וגרסי' במדרש, בני ציון היקרים - מה היתה יקרותן של בני ציון... מעשה באדם אחד, שפגע בריבה אחת קטנה בשוק, ובידה כלי, והיה מכוסה בכלי אחר. אמר לה: מה (יש) בכלי זה? אמרה לו: אלו היה בדעת אמא לגלות כלי זה, ולדעת מה שבתוכו - לא היתה מכסה אותו בכלי אחר". מנורת המאור הוסיף שגילוי סוד חשוב לרכילות: "שכל המגלה סוד חבירו - נקרא רכיל, והמכסה עליו - נקרא נאמן".
• ב. סיפור דברים שיכול לגרום לפגיעה, ויש איסור לספרו ללא אישור מפורש - בגמ' במסכת סנהדרין דף לא עמוד א מסופר: "ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גלי רזיא". רבינו חננאל (שם) ביאר: התלמיד גילה סוד שנאמר בדיון בבית המדרש, למרות שעברו עשרים ושתיים שנים - רב אמי הוציאו מבית המדרש. וכן גם ביאר היד רמ"ה (שם). הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה ז) פסק מעשה זה להלכה.

 

הרמב"ם לא התייחס בצורה מפורשת לדברי הגמ' ביומא, אך יש לומר שהרמב"ם הביא את האיסור להדליף בהלכות סנהדרין (שם), בסיפור הנ"ל בתלמיד שגילה סוד. בנוסף, הרמב"ם כלל את איסור גילוי סודות בכלל איסור ריגול בחברו, כלומר איסוף מידע ולאחר מכן העברתו לגורמים נוספים.

כך כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה א): "המרגל בחבירו - עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא פרק יט פסוק טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, ואף על פי שאין לוקין על דבר זה - עון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך, צא ולמד מה אירע לדואג האדומי^[4]". הרמב"ם אף הכליל זאת בגדר איסור רכילות כפי שנראה לקמן. ערוך השולחן (אורח חיים סימן קנו סעיף יג) פסק כדברי הרמב"ם, וכ"פ החפץ חיים (רכילות כלל א סעיף א).

דרך הרשתות החברתיות ניתן להפיץ כמות גדולה של מידע אישי, למספר רב של אנשים, ובצורה מהירה, ללא כל עלות וללא כל פיקוח. מידע שיכול להוביל לפגיעה בשמו של אדם, ואף לפגיעה במדיניות חוץ וביטחון. הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה ב) כתב: "אי זהו רכיל? זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם^[5]".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה ב) ביאר מהי הגדרת רכילות, לשון הרע ומוציא שם רע: "אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר - נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע - זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי".

הרמב"ם קבע ארבע הגדרות:

• א. איסור רכילות - הפצת מידע אישי אמיתי, למרות שאין כל גנאי במידע (כדברי הרמב"ם: "כך אמר פלוני", או: "כך וכך שמעתי על פלוני", וכן מדבריו בדין המרגל בחבירו). מכאן שכל הפצת מידע אישי וגילוי סודות מוצנעים נכללים בגדר איסור רכילות, כפי שכתוב במשלי (פרק יא פסוק יג): "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד". וכן מובא בירושלמי (מסכת פאה פרק א הלכה א): "לא תלך רכיל בעמך - ...תני ר' נחמיה: שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה, ושל זה לזה". (לקמן יובאו הפוסקים שהבינו שגילוי סוד נחשב לרכילות). כמו כן הפצת מידע שיכול לגרום לסכסוכים, גם אם אין בו דבר גנאי - נכלל בגדר רכילות (כסף משנה הלכות דעות פרק ז הלכה א, וכ"פ החפץ חיים, רכילות כלל א בסעיף ב).
• ב. איסור לשון הרע - הפצת מידע שלילי בגנות חברו, גם אם מדובר במידע אמיתי. גם המפיץ מידע אמיתי שיש בו להצר או להפחיד את חברו, נכלל באיסור לשון הרע^[6]. הרמב"ם (שם הלכה ה) הוסיף: לא רק דברי גנאי שפוגעים בכבודו נחשבים ללשון הרע, אלא גם דברים שיכולים לגרום להפסד ולנזק כלכלי, או לנזק פיזי או נפשי, גם אם אין בהם גנאי - אסור לספרם מדין לשון הרע^[7].
• ג. הוצאת שם רע - אדם המפיץ מידע שקרי, שיש בו גם דברי גנאי על חברו.
• ד. אבק לשון הרע^[8] - המספר לא בהכרח התכוון לפגוע, אך התוצאה של אמירתו היא פגיעה באדם. הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה ד) הביא מספר דוגמאות: א)- האומר מי היה מאמין שאדם זה יגיע להיכן שהגיע. ב)- האומר עדיף שלא אדבר על פלוני. ג)- משבח את חברו בפני שונאיו. ד)- אומר דבר שלילי על חברו בצחוק^[9]. ה)- מספר בתמימות וטוען שלא הבין שזה דבר רע. בכל המקרים הוא לא מספר שום דבר רע, ולא חושף שום מידע אישי, אבל הוא גורם שבפועל ידברו או יבררו ויגיעו לדיבור שלילי.

החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ג ס"ק ב) כתב בשם ספר יד הקטנה: שלוש הדוגמאות הראשונות של הרמב"ם - הם דוגמאות לאבק לשון הרע, אך בשתי הדוגמאות האחרונות - הרמב"ם חוזר לדין לשון הרע עצמו. ולכן יש איסור לשון הרע לספר דברים שליליים בצחוק או בהיתממות. החפץ חיים לאחר מכן (כוכבית שנמצאת בבאר מים חיים בס"ק ה) דחה את דברי היד קטנה, וכתב שהרמב"ם סבור שכל ארבעת המקרים הם אבק לשון הרע, אך החפץ חיים עצמו חולק על הרמב"ם וסבור, ששתי הדוגמאות האחרונות הן לשון הרע ולא אבק.

 

מהר"י בירב (בית יעקב, פירוש על משנה תורה להרמב"ם, הלכות דעות פרק ז הלכה ב) כתב: "שלפי דעת הרב (הרמב"ם), הרכיל - אינו שמספר בגנות שום אדם, אלא שמגלה סודות של זה לזה. ומדיוק לשונו נראה, שכשאמר יש עון גדול מזה כתב והוא המספר בגנות חבירו, וא"כ שהרכיל אינו אלא שמגלה סוד, ואינו מספר בגנות חבירו".

גם מדברי רש"י (מסכת ערכין דף טו עמוד ב ד"ה לישנא) משמע, שגילוי סודות נכלל באיסור רכילות: "זה לשון הרכיל שהיא שלישית בין אדם לחבירו, (החושף סודות הוא כמו שליח {שלישית= שָׁלִישׁ} שמעביר מידע אישי מאחד לשני), לגלות לו סוד".

גם הסמ"ג (לאוין סימן ט) אסר לגלות מידע אישי כי נחשב לרכילות: "איזהו רכיל? המגלה לחבירו דברים שדיבר ממנו אדם בסתר". וכן כתב ספר רבינו יונה (שערי תשובה שער ג): "חייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): "הפר מחשבות באין סוד", והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד, ואמר שלמה עליו השלום (שם כ, יט): "גולה סוד הולך רכיל". וכ"פ המגן אברהם (סימן קנו ס"ק ב) והחפץ חיים (לשון הרע כלל ט סעיף ו): "האומר לחבירו איזה דבר - אסור לו לספר אחר-כך לאחרים אלא אם-כן נתן לו רשות על זה, ודוקא אם הוא דבר דלית ביה לישנא בישא".

הרמב"ן על הפסוק (ויקרא פרק יט פסוק טז) "לא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" ביאר: "כי הרוכל הולך כל היום, קונה מכאן ומכאן, והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן, כמו שמזכירין חכמים (מעשרות פ"ב מ"ג) רוכלין המחזירין בעיירות. וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים". הסוחר היה שומע על סחורה, קונה אותה, ומעבירה הלאה. כך גם הרכלן, הוא מקבל מידע אישי ומפיצו הלאה. במציאות היום, הפצת מידע אישי של אדם ברשתות חברתיות ללא רשותו, היא פעולת הרוכל שמפיץ ברבים את סחורתו.

המשנה במסכת סנהדרין (פרק ג משנה ז) אסרה על דיין מיעוט בהרכב של שלושה דיינים - לחשוף לבעל הדין שהוא היה זה שרצה לזכות בתיק, אך רוב ההרכב קבע שיש לחייב, כי יש בחשיפת סוד זה משום רכילות: "ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים - לא יאמר: אני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי? על זה נאמר (ויקרא י"ט) לא תלך רכיל בעמך ואומר (משלי יא) הולך רכיל מגלה סוד".

התוספות יום טוב (שם) גם כן כתב שהמגלה סוד עובר על איסור רכילות: "ואיכא למימר, דאי מקרא דלא תלך רכיל, הוה אמינא דדוקא כשהולך לרגל ולגרות מדון הוא דאסור, אבל לזכות את עצמו שלא ישנאהו הלה - לא אסר קרא, (לכן) ת"ש (משלי פרק יא פסוק יג) הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד - ש"מ דהמגלה סוד - מקרי הולך רכיל".

כלומר אילו המשנה הייתה מביאה רק את הפסוק לא תלך רכיל, הייתי חושב בטעות שהאיסור חל רק על אמירה שבאה במטרה לסכסך, אך אין איסור בחשיפת מידע שאין בו כדי לסכסך, למשל דיין שרוצה לגלות שחשב לזכות את הנתבע, בכדי שהנתבע לא ישנא אותו, לכך המשנה הביאה את הפסוק השני שקובע, שבכל חשיפת סוד יש איסור רכילות, גם אם אין בכך כדי לסכסך.

וכן גם ביאר המצודת דוד (שם): "המגלה סוד חבירו - הרי הוא הולך רכיל". כך גם ביאר הגר"א על ספר משלי (שם): "המגלה סוד - הוא דומה להולך רכיל, וַעֲוֹנָם שָׁוֶה".

באוצר מדרשים (אייזנשטיין, מדרש לעולם) מובא: "לעולם הוי זהיר בסוד חבירך ואל תגלהו, וחרפה גדולה היא המגלה סוד חבירו אפילו בשעת מריבה, שנאמר וסוד אחר אל תגל (משלי כ"ה), וכתיב פן יחסדך שומע (משלי כ"ה). לעולם ישתדל אדם לכסות סוד חבירו ואל יגלהו, שכל המגלה סוד - כאילו שופך דמים, שנאמר לא תלך רכיל בעמך".

עוד מובא באוצר מדרשים (שם פרק תשעה עשר): "גדול כסוי הסוד, שכל המגלה סוד חברו - כאילו שופך דמים, שנאמר לא תלך רכיל וגו' (ויקרא י"ט י"ז). גדול המכסה סוד חברו שהוא מקיים מחשבות חברו, ואם אינו מכסהו - הוא מפר מחשבתו, ולא יתקיים הדבר מפני שהוא מגלהו".

רבנו האי גאון (שירי רב האי גאון בס"ק סז) כתב: "וְאִם תֵּדַע בְּסוֹד רֵעַ וְחָבֵר - יְהִי-לוֹ בִּטְנְךָ מַטְמוֹן וְקֶבֶר".

גם בספר פלא יועץ (ערך: סוד) מבואר שגילוי סוד חשוב לרכילות: "הנה כי כן, סמא דכולא - משתוקא^[10]. וכמה מהגנות והדופי ואיסורא מגיע על אותם המחטטים ומחפשים לידע סוד אחר, על ידי שמיעה אחרי הכותל, או גניבות דעת, או פתיחת איגרות. וידוע חרם דרבנו גרשום מאור הגולה זלה"ה. וכבר כתב בתשובות הלכות קטנות (יובא בפסקה הבאה), שהמחטט לידע סוד אחר - עובר על לא תלך רכיל בעמך, דמה לי אם מגלה סוד חבירו לאחר או מגלה לעצמו, וגם מזה נפיק חורבא ושנאה וקטטה, ואש להבת המחלוקת עולה לאין מרפא, לכן שומר נפשו ירחק כל אלה, כי תועבת ה' כל עושה אלה, ואשרי תמימי דרך".

הג"ר יעקב חאג'יז^[11] בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן רעו) כתב: "מה שנוהגין לכתוב ע"ג האגרות: ופגי"ן (ופורץ גדר ישכנו נחש) - אם יש בו ממש? תשובה: בלאו הכי נראה שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו". כלומר גם ללא חרם דרבנו גרשום קיים איסור לחפש אחר מידע אישי של אדם ללא רשותו. מכאן שאיסור חשיפת מידע אישי אינו רק אם הוא נועד להפצה אלא גם אם אדם לא רוצה להפיץ לאחרים, אלא רק מסקרנות רוצה לדעת לעצמו - חל עליו איסור רכילות שלא ירכל עם עצמו.

אומנם לדעת רבינו יונה (בספר שערי תשובה שער ג בס"ק רכה), גילוי סודות איננו בכלל איסור רכילות, אלא עלול לגרום לעבירה על איסור רכילות: "וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר, אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): "הפר מחשבות באין סוד", והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד, ואמר שלמה עליו השלום (שם כ, יט): "גולה סוד הולך רכיל", רצונו לומר: אם תראה איש שאיננו מושל ברוחו לשמור לשונו מגלוי הסוד, אף על פי שאין במחשוף הסוד ההוא ענין רכילות בין אדם לחברו - תביאהו המדה הזאת להיות הולך רכיל שהוא מארבע כתות הרעות, אחרי אשר אין שפתיו ברשותו לשמרן".

רבנו יונה מציין מספר סיבות מדוע אסור לגלות סודות: א)- אדם שמגלה סוד יכול לגרום נזק לבעלים. ב)- אין לאדם זכות לחשוף דברים שיש בהם פגיעה בצנעת הפרט. ג)- אדם שמגלה סודות, הוא בקלות יכול לעבור על איסור רכילות.

גם מהרח"ש (תורת חיים ח"ג סי' מז) ציין, שהבעיה בגילוי סודות היא החשש מפגיעה נזקית. לאור זאת, אם אדם קרא מסמך שכתב חברו ובכך נגרם פגיעה כלכלית, למרות שמעיקר הדין היזק זה נחשב לגרמא, "אך מ"מ ראוי לייסרו למי שעשה פועל כזה, כיון שעבר על חרם קדמונים דלגדור גדר. ועוד שאף שאמרו גרמא בנזיקין פטור היינו שאם עשאו פטור מתשלומין, אבל לכתחלה אסור לגרום שום היזק, ואין ספק שפועל כזה רוב פעמים גורם היזק רב לגלות סודות האדם, ואף אם לא יהיה בממון יהיה בדבר אחר, ולכן ראוי לעשות סייג ולגדור גדר ולייסר למי שעשה כזאת כפי הנראה לב"ד צורך לפי הענין, והנשארים ישמעו ויראו".

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות נזקי ממון סעיף יא) כתב: "ואפילו בעסקיו ומעשיו של חבירו, שאין בהם חשש היזק עין, אם עושה בביתו וברשותו - אסור לראות שלא מדעתו, כי שמא אינו חפץ שידעו ממעשיו ומעסקיו".

הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה חלק א סימן פא) פסק, שגילוי סוד נחשב לרכילות, גם לא התכוון לריב או לצער את חברו: "שמעינן שהאי מילתא - הוי נמי בכלל לא תלך רכיל, דהיינו הולך ומרכל וטוען דברים של זה לזה, וחד מילתא הוא עם רכילות דעלמא... לומר לך דגילוי סוד - הוי נמי בכלל רכילות... דאף שאינו בא לגרות מדון וריב, ואינו בא רק לזכות עצמו - אפילו הכי כתבתו תורה בשם הולך רכיל מגלה סוד, לומר לך שמגלה סוד להנאת עצמו - נמי הוי בכלל לא תלך רכיל הוא".

הגר"נ קרליץ (ספר חוט שני, קונטרס בהלכות שמירת הלשון הנמצא בסוף הלכות ר"ה ויוה"כ, בעמוד שסג) כתב: "המסתכל בבית חבירו באופן האסור להסתכל לשם משום היזק ראיה - כשם שאסור לו בעצמו לראות - אסור לו לספר לאחרים את מה שהוא ראה, ולא משום איסור גילוי סוד, דזה רק אם מסרו לו בסוד, אלא משום איסור לשון הרע".

לשון הרע בכתב יותר גרוע מלשון הרע בע"פ - כאשר אדם מפרסם ברשתות חברתיות דברי גנאי הרי שהדברים נשמרים לעד, ויש בכך איסור לשון הרע אף יותר מדיבור בעל פה. כך מובא בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן שנג): "וכ"ש עוד המפרסם בעתונים בכתב - שגרע מאמירה בפה, שדבור הבל יפצה פיהו, ויש לו תקנה בתשובה ופיוס לחבירו, אבל ביוש בכתב חטאו חקוק ונשאר לעולם, ולכן ודאי כה"ג אסור לפרסם אם לא בהיתר מפי ב"ד חשוב".

החפץ חיים (לשון הרע כלל א סעיף ח) פסק: "איסור זה של לשון הרע הוא בין אם הוא מספר עליו בפיו ממש, או שהוא כותב עליו דבר זה במכתבו". בבאר מים חיים בס"ק יב הוסיף: הכותב לשון הרע עובר על 'אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר' (דברים פרק כז פסוק כד), "ועוד גמרא מפורשת היא בסנהדרין (ל' ע"א) מכתב היכי כתבי? רבי יוחנן אומר זכאי משום לא תלך רכיל, ואפילו ריש לקיש גם - כן מודה לו בעצם הדין, דבכתיבה שייך רכילות, דלא קפליג עליה רק משום דמיחזי כשיקרא, וממילא הוא הדין בלשון הרע דינא הכי".

 

לשון הרע שהתפרסם בפני שלושה

ניתן לשאול, אולי איסור הדלפת מידע מוצנע - לא שייך בעידן הרשתות החברתיות, במיוחד במקרים בהם בעל המידע בעצמו מעלה את הדברים החסויים לחבריו ברשת. לכל חבר יש עוד מספר חברים, שגם להם יש מעגל חברים נוסף, כך שפרסום המידע הוא בלתי נמנע.

כך לכאורה ניתן ללמוד מדברי הגמ' במסכת ערכין דף טז עמוד א: "כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא - לית בה משום לישנא בישא; מ"ט? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה". כלומר קיים היתר מסוים בדבר שנאמר בפני שלושה אנשים.

אך הבנה זו איננה נכונה. החפץ חיים (באר מים חיים כלל ב ס"ק א) כבר הקשה על ההיתר לספר דבר שנאמר בפני שלושה אנשים: "אפילו אם הדבר שדיבר עליו הוא אמת - הלא ביררנו מכל הפוסקים (בכלל א'), דאיסור לשון הרע ורכילות הוא אפילו על אמת, ואם-כן מאוד יפלא למה יהיה מותר לגנות לחבירו באפי תלתא, כיון דחזינן דהקפידה התורה על בזיונו של חבירו, מאי הוי אם מבזהו באפי תלתא, אדרבא, כל שמבזהו בפני יותר - צריך שיתגדל העון יותר".

כלומר מכיוון שרכילות ולשון הרע הם מוגדרים כאיסור תורה, הרי שאין הבדל בין איסור תורה שנעשה בפני אדם אחד לבין איסור תורה שנעשה בפני שלושה אנשים. אדרבה באיסור לשון הרע המידע שפוגע בכבוד האדם גורם לנזק גדול יותר כאשר יש חשיפה נוספת של מעגל אנשים גדול, ואם אסור לדבר לשון הרע בפני אדם אחד - קל וחומר שאסור לספר לשון הרע שנאמר בפני שלושה אנשים.

 

מעבר לכך, ישנם מספר מקרים בהם אנו רואים שיש איסור לשון הרע גם אם הוא נאמר בפני שלושה אנשים:

• א. מקור ראשון שיש איסור לספר גם דבר שנאמר בפני יותר משלושה אנשים - בגמ' במסכת סנהדרין דף לא עמוד א מובא: "ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר: דין גלי רזיא". (אדם שלאחר עשרים ושניים שנים גילה סוד של תקנה שנאמרה בבית המדרש, ור' אמי הוציא אותו מבית המדרש וקרא לו זה איש שמגלה סודות). הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה ז) הביא סיפור זה להלכה: "אסור לאחד מן הדיינים כשיצא מבית דין לומר אני הוא המזכה או המחייב וחברי חולקין עלי, אבל מה אעשה שהם רבו עלי. ואם אמר כן - הרי הוא בכלל הולך רכיל מגלה סוד, ומעשה בתלמיד אחד שהוציא דברים שנאמרו בבית המדרש לאחר שתים ועשרים שנה, והוציאוהו בית דין מבית המדרש, והכריזו עליו זה מגלה סוד הוא". וכן נפסק להלכה בסימן יט סעיף א. (מובא בסמ"ג לאוין סימן ט).
• ב. מקור שני שיש איסור לספר גם דבר שנאמר בפני יותר משלושה אנשים - בספר שמואל א (פרקים כא-כב) מסופר שדוד ברח דוד משאול לנוב עיר הכהנים. אחימלך הכהן סייע לדוד במזון וכן נתן לו את חרב גולית. דואג האדומי שראה זאת סיפר לשאול, ושאול אמר לו להרוג את אחימלך. דואג הרג את הכהנים והחריב את נוב. (מובא בכסף משנה הלכות דעות פרק ז הלכה א).
• ג. מקור שלישי שיש איסור לספר גם דבר שנאמר בפני יותר משלושה אנשים - בגמ' במסכת שבת דף נו עמוד א מובא: "רב אמר: קיבל דוד לשון הרע". הגמ' מבארת שציבא עבדו של שאול אמר לדוד המלך, שמפיבושת בנו של יהונתן (נכדו של שאול) לא הצטרף לדוד המלך במרד אבשלום, כי רצה שהמלכות תחזור אליו. דוד האמין ללשון הרע של ציבא, ולכן נתן לציבא את רכושו של מפיבושת. החפץ חיים (באר מים חיים כלל ב ס"ק ב) כתב: "ושם דיבר ציבא בפני רבים על מפיבושת, כמו שנאמר בקרא, (שאמירה זו הייתה בפני הנערים, וכו')".
• ד. מקור רביעי שיש איסור לספר גם דבר שנאמר בפני יותר משלושה אנשים - בגמ' במסכת שבת דף לג עמוד ב מובא: "דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג. ...נפק (רשב"י) לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות". כלומר למרות שרשב"י דיבר בפני שלושה, בכ"ז היה אסור ליהודה בן גרים לספר מה ששמע, ולגרום נזק לרשב"י, ולכן הוא גם נענש על כך. (מובא בכסף משנה הלכות דעות פרק ז הלכה ד).
• ה. מקור חמישי שיש איסור לספר גם דבר שנאמר בפני יותר משלושה אנשים - בגמ' במסכת שבת דף צו עמוד ב מובא: "תנו רבנן: מקושש^[12] - זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך (בין אם אתה צודק וצלופחד היה המקושש ובין אם זה לא נכון) - אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק". הגמ' לאחר מכן מבארת שגם ר"ע הסכים שיש איסור לשון הרע בחשיפת חטאו של אדם^[13], למרות שהדבר פורסם ברבים, אלא שר"ע קיבל במסורת בגזרה שווה את שמו של צלופחד כמקושש, ומכיוון שהתורה גילתה זאת בגזרה שווה - אין בכך לשון הרע. (אומנם רבי יהודה בן בתירא לא קיבל במסורת גזרה שווה זו, ולכן הקשה על ר"ע).

 

לאור הגמרות הללו צריך לומר שיש צורך לצמצם את ההיתר באמירת דבר שנאמר בפני שלושה. הראשונים נחלקו במהות ההיתר לספר דבר שנאמר בפני שלושה:

שיטת הרמב"ם:

לדעת הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה ה), מותר לאחד משלושת האנשים ששמעו את הדברים לספר זאת, בתנאי שהם לא מתכוונים להפיץ הלאה^[14], אלא רק סיפרו בצורה אקראית בתום לב. כך גם ביאר הכסף משנה (שם) את דברי הרמב"ם: "כלומר שזה שהתרנו (לספר רכילות שכבר נאמרה בפני שלושה אנשים), היינו שאם יבא במקרה לדבר בענין - אינו אסור לאומרו, אבל לא שיתכוין לגלות הדבר יותר^[15]".

מכאן שיש איסור לפרסם את המידע האישי ברשתות החברתיות, כי ההיתר הגמ' לפי הרמב"ם הוא רק באדם שמספר בצורה אקראית^[16], אך אסור להפיץ הלאה, ומכיוון וכל הרעיון ברשתות חברתיות זה הפצה ופרסום למעגל נרחב של אנשים נוספים, הרי שגם לדעת הרמב"ם יש איסור לפרסם מידע מוצנע ברשתות חברתיות.

צריך לציין, שגם הרמב"ם לא התיר לספר דברי גנאי מתוך כוונה לפגוע בכבודו של אדם. כי כאמור לעיל הרמב"ם התייחס לשני סוגים של לשון הרע: א)- דברי גנאי שפוגעים בכבוד האדם. ב)- דברים שגורמים לנזק ממוני גם אם הם אינם דברי גנאי. ובכן, הרמב"ם בהלכה ה הביא את ההיתר לספר דברים שנאמרו בפני שלושה - רק על סוג לשון הרע השני, כלומר על דברים שיכולים לגרום להפסד ממוני. בדברים אלו מכיוון והדבר כבר התפרסם ע"י שלושה אנשים, בהתייחסות להיבט הממוני בלבד - מותר לספר כי הנזק כבר התרחש (אך עדיין יש איסור להפיץ, אלא מותר רק באקראי ללא פרסום), ובכל מקרה אין כאן כל היתר לספר דברים שגורמים לפגיעה בכבוד האדם. (הג"ר מנחם קראקאווסקי, תלמידם של הגר"ח מבריסק והנצי"ב, בספרו עבודת המלך, הלכות דעות פרק ז הלכה ה).

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז הלכה ו) כתב: "כל אלו הם בעלי לשון הרע, שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד". הרמב"ם אוסר לשבת באותה קבוצה ברשת חברתית ולשמוע את הלשון הרע. הרמב"ם מביא גם את דברי המשנה במסכת ערכין (דף טו עמוד א), שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנים בגלל עוון לשון הרע על ארץ ישראל. עם ישראל לא דיבר לשון הרע רק שמע את הרכילות והאמין לה, וגם על אותם מצטרפים לקבוצות לשון הרע הללו יש עונש. וכך גם הרמב"ם הדגיש גם את השומעים^[17].

הגהות מיימוניות (שם) הוסיף: "ואם האומר מזהיר שלא לומר - אפילו אמרו בפני רבים יש בו משום לשון הרע". כלומר אם המספר ביקש שלא להעביר את המידע אלא לשומרו בסוד, הרי שגם אם נאמר בפני שלושה - אסור להפיץ הלאה. וכך נראה הדין במי שמספר לחברו דבר אישי, שנחשב לסוד ואסור לפגוע בפרטיות של המספר ולהפיץ הלאה את דבריו.

החפץ חיים (לשון הרע כלל ב) הביא מספר תנאים מתי לדעת הרמב"ם יהיה מותר לספר (כפי שיפורט לקמן). אלו התנאים שכתב החפץ חיים בדעת הרמב"ם: א)- הוא מספר זאת בדרך מקרה^[18]. ב)- לא מתכוון להפיץ את הרכילות. ג)- המספר הוא אחד מהשלושה ששמעו את הרכילות, אך אסור לאדם אחר להפיץ את השמועה^[19]. ד)- אם אחד מהשלושה ששמעו את הרכילות הוא ת"ח שבוודאות לא ירחיב את מעגל ההפצה (וכן אם אחד מהשלושה הוא חברו או קרובו) - אסור לספר, כי בפועל יש רק שניים ששמעו ויעבירו ולא שלושה^[20]. ה)- מותר לספר זאת רק באותה העיר אך לא במקום אחר^[21]. ו)- מותר לומר רק את הדברים שנאמרו בצורה מדויקת, בלי להביע דעה אישית ובלי להוסיף דברים שלא שמע^[22]. ז)- אסור לספר לאדם שיאמין לשמועה בוודאות ויוסיף לספר בגנותו^[23]. ח)- אם המספר הזהיר את חבריו לא לגלות את המידע - אסור להם להפיץ הלאה^[24].

 

שיטת התוספות

לדעת התוספות (מסכת ערכין דף טו עמוד ב ד"ה כל), אסור לומר לשון הרע או רכילות, גם אם הדברים כבר נאמרו בפני שלושה אנשים, כי לא יתכן לומר שהאיסור שקיים בדיבור בנוכחות אדם אחד - יתבטל כאשר היא נאמרת בפני שלושה אנשים. לאור זאת ביארו התוס', שכל ההיתר בגמ' לספר דבר שנאמר בפני שלושה אנשים - מדובר רק על אבק לשון הרע (ולא על לשון הרע או רכילות). למשל האומר דבר מסוים בפני שלושה אנשים שיש לו שתי משמעויות, ניתן להבין את דבריו כאמירה פוגעת ומעליבה, אך גם ניתן להבין את דבריו כאמירה רגילה ואולי גם כמחמאה. על אמירה כזו אנו אומרים מכיוון שהוא אמרה בפני שלושה - הוא ידע שהאמירה תגיע למסופר, והוא בוודאי היה מוכן לומר זאת גם בפניו, כי בוודאי הוא התכוון למשמעות החיובית ולא למשמעות השלילית. (וזה נקרא אבק לשון הרע). אך אם מדובר באמירה שיש בה רק משמעות אחת שלילית ופוגעת - אין כל היתר לספרה, גם אם היא נאמרה בפני שלושה אנשים.

דוגמא לדבר שיש לו שתי הבנות - מובא בגמ' במסכת ערכין דף טו עמוד ב: "היכי דמי לישנא בישא? ... דמפיק בלישנא בישא, (באמירה שלו יש גם אפשרות להבין שמדובר בדבר שלילי), דאמר: היכא משתכח נורא? אלא בי פלניא דאיכא בשרא וכוורי". (אם שואלים אדם היכן יש אש, והוא משיב לא תמצא אש אלא רק אצל אדם מסוים, כי הוא מבשל הרבה בשר ודגים. ניתן להבין שמדובר האמירה שלילית, יש אש אצל אדם מסוים שהוא רעבתן, אוכל הרבה בשר ודגים. אך ניתן להבין שמדובר באמירה חיובית, שמדובר באדם שמכנים אורחים ולכן מכין הרבה בשר ודגים. במקרה זה ההבנה המסתברת היא שלילית יותר מאשר ההבנה החיובית, ובכ"ז מכיוון ניתן להבין את דבריו בשתי צורות, ומכיוון שדבריו נאמרו בפני שלושה, אנו מניחים שהוא התכוון לאמירה החיובית).

"אמר רבה: כל מילתא דמיתאמרא באפי מרה - לית בה משום לישנא בישא. (מותר לומר לאדם בפני את האמת גם אם אומר לו לשון הרע). אמר ליה: כל שכן חוצפא ולישנא בישא? (וודאי שלומר בפנים דרים שליליים זה אסור ואדרבה זו חוצפה)? אמר ליה: אנא כרבי יוסי סבירא לי, דאמר רבי יוסי: מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי". (כלומר מדובר על אמירה בצורה הנ"ל שיש לה שתי משמעויות, ואם אומר לאדם בפניו, וודאי מתכוון למשמעות החיובית. וא"כ ההיתר לומר בפני אדם דומה להיתר לנאמר בפני שלושה אנשים. בשני המקרים אסור לומר דברים שליליים אלא רק דברים שיש להם שתי משמעויות).

 

שיטת רש"י

לדעת רש"י (מסכת ערכין דף טז עמוד א ד"ה דמיתאמרא) - לא מדובר על אמירת לשון הרע, אלא על רכילות כלומר על חשיפת מידע אישי. (למשל סוד מקצועי וכד'). מכיוון ובעל מידע בעצמו סיפר את הסוד בפני שלושה אנשים, משמע שהוא לא חושש מגילוי הסוד, ולכן מותר לשומע לספר את הסוד לאחרים. וכן נראה שביאר הריטב"א (מסכת בבא בתרא דף לט עמוד ב): "פי' משום גילוי סוד כדמוכח עניינא הכא".

החפץ חיים (באר מים חיים כלל ב ס"ק כח) סייג: אדם שמעצמו סיפר על עסקיו וכד' בפני שלושה אנשים - ניתן להעביר את המידע הלאה, כי המספר לא הקפיד על כך, אבל אם בסופו של דבר בעקבות הפצת הסיפור יוכל להיגרם פגיעה לבעלים, (בושה וכד') - אסור להפיץ הלאה דברים שיגרמו לו לבושה.

החפץ חיים (רכילות כלל ב סעיף ד) הביא דוגמא נוספת: אדם שסיפר מעצמו מידע אישי בנוכחות שלושה אנשים בגלל צורך מסוים, למשל שותף בעסק שמחפש שותפים אחרים, הוא משתף אנשים אחרים בכך וחושף זאת בפני שלושה אנשים, אך הניסיון לא צלח, אסור לספר זאת לשותפים הנוכחיים, בכדי לא לפגוע בו. וכן עובד שמחפש מקום עבודה חלופי, אך בינתיים נשאר במקום העבודה הראשון - אסור לגלות זאת למעסיק הראשון ללא אישור מהעובד, למרות שהוא מעצמו סיפר על רצונו בחיפוש מקום עבודה אחר בנוכחות שלושה אנשים, בכ"ז אין לספר בכדי לא לפגוע בעובד^[25].

ברשתות החברתיות, בעל העניין מעצמו מספר על ענייניו האישיים, לפי רש"י מותר להעביר את המידע הלאה, אך בתנאי שמידע זה לא יגרום לפגיעה לבעלים. כמו כן אם אדם מעצמו פרסם מידע אישי בנוכחות שלושה אנשים בגלל צורך מסוים - אין לראות בכך היתר להמשך חשיפת המידע, כי בעל המידע סיפר על ענייניו רק בגלל הכרח וצורך, ולא מתוך מטרה שדבריו יפורסמו כאשר אין הכרח לפרסום הדברים.

מידע שאדם מפרסם ברשתות החברתיות בצורה גלויה - לא נחשב כסוד וניתן לגלותו, אבל מידע אישי שאדם כותב רק לחבריו, יש איסור חשיפתו, כי הפצת הדברים עלולה לגרום לצער לאדם.

 

שיטת הרשב"ם

לדעת הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף לט עמוד א ד"ה דמתאמרא), אם אדם אמר רכילות על חברו בפני שלושה אנשים, אחד מאותם שלושה ששמעו את הרכילות - יכול לספר את דבר הרכילות לאותו חבר שריכלו עליו. כי בכל מקרה אותו חבר שסיפרו עליו דבר רכילות ישמע את הרכילות, כי הרכילות סופרה בפני שלושה אנשים, ולכל חבר יש חבר, כך שהרכילות תגיע לחבר שסופר עליו, ולכן כבר ניתן לספר לו על כך, וכן ניתן לספר זאת לכל אדם אחר.

 

שיטת רבנו יונה

לדעת רבנו יונה (עליות דרבינו יונה מסכת בבא בתרא דף לט עמוד א ד"ה ואמר רבא), מדובר בלשון הרע לתועלת, כלומר בדברים שניתן לפי הלכות לשון הרע לאומרם, (כגון אדם שגרם נזק לחברו או גנב ממנו, ולא מוכן לשלם על נזקו) - מותר לספר עליו בכדי להפעיל עליו לחץ שישלם את חובו. רבנו יונה הביא מספר ביאורים מדוע גם בלשון הרע לתועלת - אסור לדבר בפני אחד או שניים, ומותר רק בפני שלושה:

• א. אם מספר רק לשניים או שלושה - נראה כאילו רוצה לפגוע ולהעליב בסיפור לשון הרע, אבל אם מספר בפני שלושה אנשים, הוא יספר מתוך הנחה שהדברים יגיעו לאוזניו, ובכך יזהר מלספר את האמת העובדתית ללא תוספות.
• ב. כאשר הוא מספר לשלושה הדבר מתפרסם, כך שאחרים ייזהרו שלא להינזק ממנו, כך שזהו לשון הרע לתועלת.
• ג. דיבור בסתר מראה על כך שאדם אינו ישר בדרכו, הוא מדבר בסתר כנגד חברו, ובגלוי הוא מתנהג כחבר רגיל, לכן עליו לפרסם את דבריו בצורה ישרה ע"י אמירה לשלושה אנשים, ולא בצורה אנונימית. (אא"כ הוא חושש מתגובת אותו אדם במידה והדבר יפורסם^[26]).
• ד. "ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שניים - דאתי למיחשדיה שמא אין הדברים אמת, אבל כשהוא אומרם בפרהסיא והמספר הוא אדם כשר - הכל יודעים שאין אדם כשר מספר בדברי שקר ברבים, ואין לשומעין לחושדו, אבל יש להם לחקור הדברים ולהוכיח לאיש ההוא שמספרים עליו דברים רעים".

 

החפץ חיים (באר מים חיים כלל ב בס"ק ב) פסק כשיטת התוס': "וסתמתי כשיטת התוספות, משום דלא מצינו מי שיחלוק עליהם בפירוש בזה, דאף הרמב"ם יוכל להיות שמסכים לזה". החפץ חיים (לשון הרע, כלל ב סעיף י) בסיום דבריו ציין, שלמעשה כמעט ולא ניתן לעמוד בכל התנאים הללו, כך ההיתר שנקרא "בפני תלתא" איננו מעשי: "ראה אחי, כמה יש להתרחק מקולא זו, שכמעט אין לה מקום במציאות. ובפרט שאף אם יצטרפו כל הפרטים - גם כן צריך עיון אם הלכה כדעה זו, אחרי שלדעת הרבה פוסקים אין שום מקור לקולא זו מהש"ס (וכמו שכתבנו בסוף סעיף קטן ד בבאר מים חיים), לכן השומר נפשו ירחק מזה".

רבי חיים פאלאגי בספרו עיני כל חי (סנהדרין דף לא.) כתב על דברי הגמ' במסכת סנהדרין (תלמיד שגילה סוד לאחר עשרים ושתיים שנים): "דאף באפי עשרה כן, (למרות שהסוד נאמר בבית המדרש בפני עשרה - אסור לגלות כי יש בכך לשון הרע) - דאסור לדבר לשון הרע גמור, והן בעון - רובא דעלמא נעשה להם כהיתר, אפילו היודעים את התורה - מרגלא בפומייהו בכל לישנא בישא לומר: כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא. כי לכל העם בשגגה".

החפץ חיים (לשון הרע כלל ו סעיף ט) הדגיש: "כל דבר שיש על המספר איסור עבור דיבורו - יש על המקבל איסור עבור קבלתו". כלומר במקרים בהם יש איסור לספר לשון הרע - יש גם איסור לשמוע את הלשון הרע. לכן לא רק שיש איסור על מי שמעלה לשון הרע לרשתות החברתיות, (למשל הודעה שפוגעת בכבוד האדם) - אלא יש איסור לשון הרע גם למי שקורא את הדברים.

צריך לציין, בדבר שהתפרסם ברבים וכולם מודעים אליו (למשל דבר גנאי שפורסם בתקשורת, וכולם מכירים את הסיפור) - לא שייך איסור לשון הרע. כך כתב החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ד בס"ק מא): "ממה שאמרו בערבי פסחים, שצוה רבי לבניו אל תדורו בשכנציב, משום דליצני נינהו, ומשכי בליצנותא, (רבי צווה לבניו שלא יגורו במקום ששמו שכנציב, כי יש שם ליצנות ויש חשש שהם ימשכו לליצנות), דאפשר שזה היה מפורסם לעין הכל, ובזה לא שייך לשון הרע".

 

נספח: יסודות צנעת הפרט בבית

בתוספתא (מס' ב"ב פרק ב הלכה טו) מובא: "אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו, כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה מה בחצרו של חברו". חל איסור להתקין מצלמה נסתרת ברשותו של אדם אחר, בגלל היזק ראייה, כמבואר לעיל.

וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנד סעיף ג: "לא יפתח אדם חנות כנגד פתח או חלון חבירו, מפני שזה היזק קבוע תמיד". הרמ"א הוסיף: "י"א שצריך ליזהר אדם מלהסתכל בבית חבירו".

הסמ"ע בס"ק יד הוסיף: אפ' הסתכלות ארעית אסורה. כלומר יש איסור להסתכל ברשות השייכת לאדם, כי יש בכך משום פגיעה בפרטיות גם ללא חדירה פיזית לרשות הזולת.

הגר"ש שקאפ (מס' ב"ק סימן יט ס"ק ג) כתב: "דלכתחלה ליכא כפייה, משום דאם יכופוהו - נוטלים ממנו שליטת ביתו, וע"ז קפדי רוב אינשי, ולא חשיב מדת סדום בדבר שקפדי רוב אינשי".

כלומר לא ניתן לכפות על אדם שיאשר כניסה לרשותו כאשר אין לו כל חיסרון, מדין זה נהנה וזה לא חסר בגלל שכופים על מידת סדום, כי לא ניתן לשלול מהאדם את הזכות לשלוט ולבחור מי ייכנס לביתו. הגדרת הבעלות שיש לאדם על ביתו ניכרת ביכולת שיש לו לשלוט ולבחור מי ייכנס לביתו ומי לא ייכנס. ומכיוון שרוב האנשים מקפידים שלא יכנסו לביתם ללא אישור, לכן לא ניתן לכפות על כך.

במשנה במסכת בבא בתרא דף ס עמוד א מובא: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון". (גם לשותף שיש לו חזקה בחצר השותפים, אל לו לפתוח פתח כנגד פתח שכנו, משום צניעות, וכן לא יפתח חלון כנגד חלון שכנו^[27]).

בגמ' מובא: "מנהני מילי, (מה המקור לכך שאין לפתוח דלת או חלון מול דלת או חלון של שכנו)? א"ר יוחנן, דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו', מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר (בלעם): ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה". רשב"ם - "מדכתיב התם מה טובו אהליך קדייק").

מכאן אנו למדים שאסור לפתוח חלון כנגד חלון חברו, או לפתוח פתח כנגד חברו. הרשב"ם (ד"ה חלון) ביאר: "וטעם: משום צניעות", (צנעת הפרט). במידה ואדם פתח חלון לחצר חברו - החבר יכול לדרוש מבעל החלון שיסגור את חלונו.

הרמ"ה (מסכת בבא בתרא דף ס עמוד א בס"ק רפ) כתב: מעבר לזכות הממונית שיש בהיזק ראייה - קיים גם איסור לגרום להיזק ראייה, "משום צניעותא דנשי", לכן אסור לפתוח חלון כנגד חלון חברו גם אם החבר מאפשר לו את פתיחת החלון. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קנד סעיף ג: גם כאשר השכן נתן רשות לפתוח חלון או לפתוח פתח, בכ"ז יש לפתוח את החלון בכוון אחר ולא לפתוח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון.

 

[1] כמובא במסכת ברכות דף יט עמוד ב: "גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה".

[2] סעיף 7 לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, מתייחס לפרטיות וצנעת הפרט: א)- כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. ב)- אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו. ג)- אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. ד)- אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

[3] הגר"ח פלאג'י היה נכדו של הראשון לציון הג"ר יוסף חזן, שכתב שו"ת חקרי לב. נכדו הגר"ח כתב שו"ת בשם חקקי לב.

[4] דואג סיפר לשאול המלך על כך שאחימלך הכהן הגיש עזרה לדוד בנוב. בעקבות זאת שאול מצווה להרוג את אחימלך, ודואג ביצע פקודה זו: "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". (שמואל א פרק כב פסוק יט).

[5] דוגמא להדלפות שעלולות לגרום להרס יחסים דיפלומטים ובטחונים בכל העולם - אלו הפרסומים באתר ויקיליקס, שהוא כעין וויקיפדיה של המדליפים, שפרסם אלפי מסמכים מסווגים על שיטות הריגול של מערכות הביון בארה"ב ועוד. דברי הרמב"ם שרכילות עלולה לגרום להחרבת העולם - לא נראים מוגזמים, לאור התנהלות זו, שאכן גורמת לפגיעה במדיניות הדיפלומטית והביטחונית העולמית.

לרשתות החברתיות יש כוח לגרום לזעזוע עולמי. האביב הערבי התחיל דרך הרשתות החברתיות, ניסיונות ההפיכה באירן ובעוד מקומות מלובים דרך הרשתות, הפגנות פוליטיות וכד'.

[6] חוק לשון הרע (סעיף 1) אוסר לפרסם דבר שעלול להשפילו או לפגוע בפרנסתו. פרסום שנועד במכוון לפגוע - מזכה את הנפגע בפיצויים. צריך לשים לב, ישנם מספר הבדלים בין ההלכה לבין החוק: א)- חוק לשון הרע (סעיף 4) אינו אוסר את אמירת לשון הרע, אלא רק אוסר את הפצתו בצורה שתגיע לידיעת האדם השני. ב)- חוק לשון הרע (סעיף 2) אוסר רק הפצת דברי גנאי שגורמים לפגיעה ממשית באדם, אך לפי ההלכה כל אמירת גנאי הפוגעת בכבוד האדם - אסורה. ג)- אחת מהדרכים להתגונן כנגד תביעה לפי חוק לשון הרע היא באמירה: "אמת דיברתי", בתנאי שמדבר בפרסום שיש לו עניין לציבור. (סעיף 14 - הגנת אמת הפרסום), אך לפי ההלכה אסור לדבר לשון הרע גם אם מדובר על דבר אמיתי.

ד)- בחוק העונשין (סעיף 34 יז) נאמר: "זוטי דברים - לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כלומר אין ענישה על לשון הרע על דברים לא משמעותיים, אך לפי ההלכה יש איסור לשון הרע גם על זוטי דברים.

[7] ישנה חומרא בלשון הרע, שגם אם לא התכוון לגרום לפגיעה, בכ"ז יש איסור גם על אמירת לשון הרע בשוגג. כך כתב רבינו יונה (שערי תשובה שער ג בס"ק עד): "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ, וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, (קהלת פרק ה פסוק ה) - יתפרש המקרא על ענין לשון הרע, כי יענש על הפשיעה בה אף על פי שלא נתכוין לבזות חברו".

[8] בגמ' במסכת ערכין דף טז עמוד א מובא: "כי אתא רב דימי אמר, מאי דכתיב (משלי פרק כז פסוק יד): מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים - קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ? כגון דמיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר, (המארח טרח באירוח), למחר נפיק יתיב בשוקא ואמר: רחמנא ניברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי, (האורח מפרסם את המארח על אירוח אדיב), ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה". (השמועה תתפשט ויבואו אנשים להתארח אצלו מתוך כוונה לנצלו).

"תני רב דימי אחוה דרב ספרא: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו - בא לידי רעתו. (המספר התכוון לומר דברים חיוביים, אך גרם שבעקבות דבריו יספרו דברים רעים. ולכן זה מוגדר כאבק לשון הרע). איכא דאמרי: רב דימי אחוה דרב ספרא חלש, (רב דימי לא הרגיש טוב), על רב ספרא לשיולי ביה, (רב ספרא אחיו בא לבקרו), אמר להו (רב דימי לרב ספרא): תיתי לי דקיימי כל דאמר רבנן. א"ל (רב ספרא לרב דימי): הא מי מקיימת: לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי גנותו? אמר להו: לא שמיעא לי, (לא הכרתי הלכה זו), ואי הוה שמיעא לי - קיימתה".

רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ג בס"ק רכו) כתב: אין לספר בשבחי אדם אלא רק בפניו או אם יודע בוודאות שאין מהשומעים מי שששונא או מקנא לאותו אדם, רק אז ניתן לשבח, בלי שהשבח יגרום ללשון הרע.

בגמ' במסכת בבא בתרא דף קסד עמוד ב עוד מובא: "אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע. אמר רב יהודה אמר רב: רוב בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך? אלא, אבק לשון הרע".

[9] על כך אמר שלמה המלך (משלי פרק כו פסוקים יח-יט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת - כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".

[10] בגמ' במסכת מגילה דף יח עמוד א מובא: "דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב לך דמיה תהלה? סמא דכולה - משתוקא. (הסם הטוב ביותר הוא השתיקה). כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין". (אילו היה ניתן לקנות את הדיבור ואת השתיקה, היו קונים כל מילה בסלע, אך את השתיקה היו קונים בשני סלעים).

[11] חמיו מנישואים שניים היה הראשון לציון הראשון הג"ר משה גלנטי. נכדו של הגר"י חאג'יז היה ג"כ ראשון לציון: הג"ר רפאל מיוחס.

[12] בספר במדבר (פרק טו פסוק לב) נאמר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". בגמ' מובאת מחלוקת על איזה חילול שבת עבר המקושש: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש - מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. (אסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, והמקושש העביר עצים ארבע אמות ברשות הרבים). במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה". (המקושש אסף עצים לערמה אחת).

[13] בספר ויקרא (פרק כד החל מפסוק י) נאמר: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית... וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל". אור החיים (ויקרא פרק כד פסוק י) כתב: "ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין. (בגמ' במסכת שבת דף לב עמוד א מובא: "מגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב"). ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד".

[14] כך כתב הרמב"ם: "אם נאמרו דברים אלו בפני שלשה - כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת - אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר".

[15] החפץ חיים (באר מים חיים כלל ב בס"ק ז) כתב בשם ספר יד הקטנה (הלכות דעות פרק ט בס"ק יח): "ונראה כוונת הרמב"ם במה שכתב והוא שלא יתכוין וכו', שכל ההיתר הוא היינו שאם יבוא במקרה לדבר בענין בתוך סיפור דברים - אזי אין בו איסור לשון הרע, אבל לספר בכיון להודיע ולגלות הדבר - הרי זה אסור שהרי זה דרך לשון הרע ממש, ועוד שהרי כל ההיתר הוא משום דחברך חברא אית ליה, והענין של חברך חברא הוא, שדרכו של כל אחד לכשיזדמן לו לדבר עם חבירו יתגלגלו הדברים, עד שהוא מגלה במקרה ענינים רבים בדרך סיפור, והרי על - ידי חברך חברא יוכל להתמשך הדבר זמן רב, אבל זה המתכוין לגלות הרי יתגלה על ידו הדבר מהר, וכבר פועל פעולה יותר ממה שעל - ידי חברך חברא, לפיכך אם מתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר - הרי זה לשון הרע ממש".

[16] החפץ חיים (לשון הרע - הערות כלל ב כוכבית לפני ס"ק ח) כתב: "ויש אומרים דאפילו בדרך אקראי אינו מותר, רק אם נתגלגל זה הענין דרך אגב בתוך דיבורו, אבל לא שיכוין לספר זה הענין לבד". בבאר מים חיים בס"ק ז ביאר: "כן כתב בספר הנחמד יד הקטנה... שכל ההיתר הוא משום דחברך חברא אית ליה, והענין של חברך חברא הוא, שדרכו של כל אחד לכשיזדמן לו לדבר עם חבירו - יתגלגלו הדברים עד שהוא מגלה במקרה ענינים רבים בדרך סיפור, והרי על - ידי חברך חברא יוכל להתמשך הדבר זמן רב, אבל זה המתכוין לגלות הרי יתגלה על ידו הדבר מהר וכבר פועל פעולה יותר ממה שעל - ידי חברך חברא, לפיכך אם מתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר - הרי זה לשון הרע ממש".

[17] החפץ חיים (שמירת הלשון חלק א שער הזכירה פרק ב) כתב: "ידוע הוא, כי לפי מה שהאדם מנהיג את עצמו במדותיו בעולם הזה - הוא מעורר כנגדו למעלה בעולם העליון, כל מדה לפי ענינה. אם דרכו להעביר על מדותיו ומתנהג עם אנשים במדת החסד והרחמים - הוא מעורר כנגדו למעלה את מדת הרחמים, ומרחם הקדוש ברוך הוא על העולם בשבילו... ואם מדתו תמיד להתנהג עם אנשים שלא לוותר להם כלום משלו, ושלא לרחם עליהם - הוא מגביר בזה למעלה את מדת הדין על העולם וגם לעצמו, דבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, ואין מוותרין לו כלום ממעשיו".

[18] כך כתב החפץ חיים (כלל ב סעיף ג): "ודוקא לספר בדרך אקראי, אבל לא שיתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר".

[19] כך כתב החפץ חיים (כלל ב סעיף ד): "דוקא השומע הראשון ששמע בעצמו מה שראובן סיפר על שמעון באפי תלתא, אבל מי ששמע ממנו - אסור לילך אחר כך על סמך הזה שאמר לו המספר לו, ששמע דבר זה באפי תלתא".

[20] כך כתב החפץ חיים (כלל ב סעיף ה): "נראה לי דאם הספור באפי תלתא היה בפני אנשים יראי אלהים, שנזהרים מאיסורי לשון הרע - ממילא אין דבר זה עשוי להתגלות, ואם כן אסור מן התורה לספר אחר כך דבר זה לאחר. ואפילו אם רק אחד מהשלשה היה איש ירא אלקים שנזהר מאיסור לשון הרע - גם כן דינא הכי דתו ליכא שלושה מפרסמים. ואפשר דהוא הדין אם אחד מהשלשה היה מקרוביו או אוהביו של מי שנאמר עליו הגנות - גם כן שייך האי טעמא, דהוא בודאי לא ילך ויגלה להעולם הגנות של קרובו ואוהבו, אם כן תו ליכא תלתא".

החפץ חיים הוכיח זאת מהמשנה במסכת סנהדרין דף כט עמוד א: "שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי - חייב. אחד אומר חייב, ואחד אומר זכאי, אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע - יוסיפו הדיינין. גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינין אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ומניין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבים אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי? על זה נאמר לא תלך רכיל בעמיך, ואומר הולך רכיל מגלה סוד". המשנה מתייחסת למקרה בו יש עד שבעה דיינים, כך שהפסק דין התפרסם בין יותר משלושה אנשים, ובכ"ז אסור לספר, כי מדובר בת"ח שלא יעבירו את הדיונים הפנימיים שהיו בין הדיינים.

החפץ חיים דחה ראייתו זו, כי מהמשנה ניתן להוכיח שאם יש אומדנא שלא רצו לספר ולהעביר הלאה - שאסור לספר. הדיינים לא מעוניינים שידעו מי זיכה ומי חייב, ומכיוון שברור שהם לא חפצים בכך, לפיכך אסור לחשוף מידע זה.

[21] כך כתב חפץ חיים (כלל ב סעיף ו): "עוד נראה לי דדוקא באותה העיר ששמע באפי תלתא - מותר לגלות משום דחברך חברא וכו', אבל לא בעיר אחרת אף דשיירות מצויות מזו לזו".

[22] כך כתב החפץ חיים (כלל ב סעיף ט): "וכל זה שדברנו הוא מצד איסור האמירה בעצמו, אבל חס וחלילה להוסיף אפילו תיבה אחת או להטעים את הדבר בפני השומע, לומר שהמעשה שנשמע על שמעון יפה נשמע עליו וכיוצא בזה, זה ודאי אסור בכל גווני, דהוא מקלקל אותו בדבריו יותר ממה שהיה נשמע עליו לבסוף מעצמו על פי הסברא דאפי תלתא. ועוד דבזה מוכח שמקבל דבר זה לאמת, וזה אסור לכולי עלמא בכל גווני".

[23] כך כתב החפץ חיים (כלל ב סעיף י): "אם הוא יודע את טבע השומע שתיכף כשישמע יקבל דבר זה לאמת על שמעון, ויוכל להיות שיוסיף עוד דברים לגנאי עליו - לאדם כזה אסור לומר שום רמז של גנאי על חברו בכל גווני, והמספר לו עובר אלפני עור לא תתן מכשול".

[24] כך כתב החפץ חיים (לשון הרע כלל ב סעיף ז): "ואם האומר הזהיר שלא לגלותו, אפילו אמר בפני רבים - יש בו משום לשון הרע למי שיגלה אחר כך אפילו במקרה. ואפילו אם הוא רואה שאחד מהשומעים או שנים לא שמרו את האזהרה הזו וגילוהו לאחרים - אף על פי כן השלישי הזה אין לו לגלות את הדבר לאחרים אפילו במקרה".

[25] כך כתב החפץ חיים (רכילות - באר מים חיים כלל ב ס"ק ז): "וכן הרב שנסע מעיקרא לבקש לו עיר אחרת, אך לא עלתה בידו - אין לבני העיר האחרת לגלות דבר זה לאחד מאנשי עירו הראשונה מטעם זה הנ"ל. ואף שכבר נשמע דבר זה בפני הרבה אנשים, ובודאי לבסוף יתגלה זה להם, אעפ"כ אסור, משום דכל אחד מאנשי עירו הראשונה יתרעמו עליו, עבור זה שדבר זה איננו להם לכבוד, ורכילות מיקרי, ואסור בכל גווני".

[26] כך פסק גם החפץ חיים (כלל י סעיף ח): "וכל זה כשאין עליו אימה מן האיש ההוא שמדבר עליו, אבל אם יש עליו אימה שיש לאל ידו להרע עמו - אפשר שיש להקל לספר עליו העולה שעשה לחבירו אפילו שלא באפי תלתא".

[27] הפתחי חושן (נזיקין פרק יד הערה ד) העיר: "ועדיין לא מצאתי למה נקט דוקא פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון, ומה דין פתח כנגד חלון"?

דין זה מבואר במפורש בתוספתא (מסכת ב"ב פרק ב הלכה יד): "וכן היה ר' מאיר אומר לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חברו, וחלון על גבי חלון של חבירו, פתח על גבי חלונו של חברו, וחלון על גבי פתחו של חברו, וחכמים מתירין ובלבד שירחיק ארבע אמות".

הריטב"א (מסכת בבא בתרא דף ס עמוד א) פסק כדעת ר"מ: "וכשם שאמרו פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון כך אסרו חלון כנגד פתח, וכן הוא בתוספתא מפורש".