בית הדין

כג תמוז התשפ | 15.07.20

הרב ישועה רטבי

שאלה:

הנתבע במהלך יציאתו מחנייה - פגע ברכב שנמצא מאחוריו. הנתבע השאיר פתק לבעל הרכב ובו מסר את פרטיו, לטענתו הוא לא בדק את היקף הנזק. לאחר זמן התובע יצר איתו קשר, וביקש שישלם 1,500 ש"ח על תיקון הנזק. התובע שלח תמונות של הרכב לפני התיקון, אך הנתבע טען, שלא נראה לו סביר שהיקף הנזק יהיה גדול כל כך, כי בנסיעה מאחור הוא פגע רק בחלק האחורי של הרכב, אך הפגיעה ממשיכה עד אמצע הרכב.

תשובה:

• א. נתבע שמודה שפגע ברכב וגרם לנזק מסוים, אלא שמסופק לגבי היקף הנזק - חלה עליו חובה לשלם על ההיזק.
• ב. אם הנתבע היה מסופק האם בכלל הוא גרם לנזק לרכב - הוא היה פטור מלשלם, אך כאשר יש הסכמה שהמזיק גרם לנזק אלא שיש ספק על גובה הנזק - יש חובת תשלום.

תקנת ניזק

הנתבע טען, שלא נראה לו סביר שהיקף הנזק יהיה גדול כל כך, כי בנסיעה מאחור הוא פגע בחלק האחורי של הרכב, אך הפגיעה ממשיכה עד אמצע הרכב. לכאורה ניתן לומר לפי דברי הרמב"ם, שיש לחייב את הנתבע בתשלום בגלל תקנת ניזק.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יט) כתב: מזיק שמודה בכך שהזיק את הניזק, אלא שטוען שלא יודע מהו היקף הנזק. כגון הזיק ארנק שיש בו כסף, הניזק טוען שהיה סכום גבוה, והמזיק מודה שהזיק ארנק עם כסף, רק טוען שהסכום נמוך יותר - המזיק חייב להישבע כדין מודה במקצת שחייב שבועה מהתורה, אבל מכיוון שהוא לא יכול להישבע - חייב לשלם. גם כאן, הנתבע מודה שהוא פגע ברכב, אך לא יודע מהו היקף הנזק, לטענתו יתכן והנזק היה קטן יותר, בכ"ז מוטלת עליו חובה להישבע, ומכיוון שהוא לא יכול להישבע, כי הנתבע לא בדק מה הייתה היקף הפגיעה, הרי שחל עליו הכלל "שכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם", (כמבואר מסכת שבועות דף מז עמוד א).

אבל לדעת הראב"ד, לא מחילים על המזיק דין מתוך שאינו יכול להישבע משלם. הראב"ד דימה זאת לאמור בתקנת פיקדון (הרמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק ה הלכה ו), ובמקרה שם הראב"ד הביא שתי סיבות מדוע לא מחילים כלל זה: סיבה ראשונה, דין זה שייך רק במקום בו היה על הנתבע לדעת, ואם טוען של יודע - משלם, אך כאן הניזק באמת לא יכול לדעת את היקף הנזק, כי לא יכול לדעת את גובה סכום הכספים שהיו בארנק, ולכן לא חייב לשלם. סיבה שנייה, שבועת מודה במקצת שייכת רק על דבר שבמניין, אך כאן לא מדובר על דבר שבמניין.

השולחן ערוך בסימן שפח סעיף א פסק כדעת הרמב"ם, אך הרמ"א פסק בשם י"א, שהניזק נשבע ונוטל, ולא אומרים שהוא צריך לשלם. הש"ך בסימן עב ס"ק נא פסק כדעת הרמב"ם. בנידונינו, המזיק מודה שפגע ברכב, רק לא יודע מהו היקף הנזק, לדעת השולחן ערוך יש חובה על המזיק לשלם.

אך יש לדחות זאת, התובע לא טוען בצורה וודאית שהנתבע גרם את הנזק, אלא הוא מסתמך על הודאת הנתבע, בפתק שהשאיר ברכב, כך שאין כאן תביעת ברי אלא תביעת שמא המתבססת על דברי הנתבע, ומכיוון שאין כאן טענת ברי הרי שאין חיוב שבועה, ומכאן שאין לומר את היסוד מתוך שאינו יכול להישבע משלם.

כך כתב הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ז): "(התובע טוען כלפי הנתבע): אמר לי אבא, שיש לי אצלך מנה, (התובע שמע מאביו שהנתבע חייב לו כסף)... והנתבע אומר אין לך בידי כלום - הרי זה פטור אף משבועת היסת, וכן כל כיוצא בזה".

הש"ך בס"ק עו הסביר: מכיוון שהיורש לא ראה את ביצוע ההלוואה, או את הודאת הנתבע, והתובע מתבסס רק על אמירת אביו, אנו מחשיבים את טענתו כטענת ספק, ונתבע המודה במקצת טענתו המסופקת של היורש - נחשב כמשיב אבידה, ופטור גם משבועת היסת.

בנוסף, תקנת מזיק לא שייכת במזיק בשוגג, במקרה כאן מדובר על פגיעה ברכב לא מכוונת, כך שתקנת מזיק לא חלה. כך מבואר בש"ך בס"ק ב: לדעת ראבי"ה (מובא במרדכי מס' ב"ק סימן סה), יש תקנת ניזק גם במזיק בפשיעה, שאם גרם להפסד כספי לחברו בגלל פשיעה - יכול הניזק להישבע וליטול, אבל מהרש"ל (מס' ב"ק פרק ו סימן לב) סבור, שתקנת ניזק שייכת רק במזיק בידיים, אבל במזיק בפשיעה שלא מזיק בידיים - אין תקנת נגזל. מעבר לכך, תקנת נגזל שייכת רק במזיק בכוונה במזיד, אבל אם הזיק בשוגג - חכמים לא תקנו עבורו שישבע וייטול.

הש"ך מצד אחד פסק כדעת ראבי"ה, שיש תקנת נגזל גם אם לא מזיק ממש בידיים, אלא שמכוחו נגרם היזק, כגון שזרק מרגלית לרצפה והיא התגלגלה למים, או שדחף את חברו למים, וביד החבר הייתה מרגלית שאבדה במים, גם אם לא זרק בידיים את המרגלית - חייב לשלם, אומנם לגבי היזק בשוגג - הש"ך פסק כדעת מהרש"ל, שאין תקנת ניזק במזיק בשוגג. הש"ך סיים, שלדעתו גם ראבי"ה מודה שאין תקנת ניזק בשוגג.

לסיכום: הכלל שקובע שאדם המחויב שבועה ולא יכול להישבע - צריך לשלם - לא חל במקרה כאן, כי אין חיוב שבועה על טענה שאיננה וודאית.

הנתבע מסופק בהיקף ההיזק

כאמור, הנתבע מסכים שפגע אך לא בטוח בהיקף הפגיעה. טענה זו לא מתקבלת, כי איש המקצוע במוסך שטיפל ברכב סבור, שלפי צורת הפגיעה ברכב של הניזק - הנזק נוצר ע"י רכב אחד. הנתבע מודה שהזיק לרכב, הוא שמע את הפגיעה, ואף יצא מרכבו והניח פתק ברכב של התובע בו הוא מוסר את פרטיו. מעוצמת הפגיעה - הרכב של הנתבע המזיק גם נפגע. מעוצמת הפגיעה גם הפנס הקדמי נפגע, כך שמדובר בפגיעה משמעותית ולא בשריטה קלה.

טענת הנתבע דומה לטענת איני יודע אם פרעתי את חובי, (כמבואר בגמ' במסכת בבא קמא דף קיח עמוד א), ולהלכה נפסק בשולחן ערוך (בסימן עה סעיף ט), שיש חובת תשלום. הפוסקים הביאו לכך מספר טעמים:

• א. הקובץ שיעורים (ח"ב ס"ג) הסביר: אין ספק מוציא מידי וודאי. דהיינו, אין ספק פירעון מוציא מידי וודאי חיוב של התובע שאכן ביצע את עבודתו.
• ב. השב שמעתתא הסביר: כאן הורעה חזקת הממון שיש לנתבע, שכן הנתבע מודה בעצם החוב, לכן חוזרים לדין שברי ושמא, ברי עדיף, והנתבע חייב לשלם.
• ג. המשנה למלך (הלכות שאלה פרק ד הלכה א) הסביר: טענת השמא של הנתבע גרועה, שכן אילו באמת היה פורע את החוב - היה יודע זאת בוודאות, ומכיוון שהוא מסתפק וודאי שלא פרע את חובו^[1].
• ד. הט"ז (סעיף כה) נשאל: לווה שפרע את חובו למלווה. לאחר מכן טוען המלווה שקיבל מהלווה מטבע אחת מזויפת, הלווה טוען: איני יודע אם באמת מטבע זו הייתה בין המטבעות שהבאתי לך בתשלום חובי.

הט"ז ענה: כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם לוויתי' - הלווה פטור מלשלם (כנ"ל בדין א). הטעם לכך: רק עכשיו נולד הספק, כך שיש להעמיד אותו על חזקתו שהייתה קודם לכן, שהוא לא היה חייב כלום. אבל כאשר הלווה טוען: 'איני יודע אם פרעתי' - חייב לשלם (כנ"ל בדין ג). זאת מכיוון שהלווה הודה על עצם ההלוואה, כך שהוא מוחזק כחייב בתשלום, ואנו נעמיד אותו על חזקתו שהייתה לפני שנפל הספק (חזקת קמא), וזו חזקת החיוב שלו כלווה, ולכך חייב לשלם.

לאור זאת סיים הט"ז: במקרה הנ"ל, לא ניתן לחייב את הלווה. שבכל מקרה בו נופל ספק - יש להעמידו בחזקת קמא. ולאחר הפירעון, החזקת קמא של הלווה עומדת על כך שאין הוא חייב.

לסיכום: נתבע שמודה שהזיק לרכב אלא שמסופק בהיקף הנזק, דינו כדין נתבע שמודה שחייב כספים לתובע, אלא טוען שאולי כבר פרע את חובו, שחייב לשלם.

נתבע שמסופק האם בכלל רכבו גרם לנזק

במשנה במסכת בבא קמא דף לה עמוד א מובא: "שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, זה (התובע ששורו הוזק) אומר (לנתבע ששורו הזיק): שורך הזיק, וזה אומר לא כי, אלא בסלע לקה (הנתבע מסופק האם שורו גרם לנזק, או שהנזק נגרם ע"י גורם אחר, כגון ע"י סלע) - המוציא מחבירו עליו הראיה".

אחד היסודות המרכזיים בדיני ממונות הוא המוציא מחברו עליו הראייה, לכן כאשר הנתבע מסופק האם בכלל רכבו גרם לנזק - חובת ההוכחה מוטלת על התובע, וכל עוד שלא יביא ראייה - הנתבע פטור מלשלם.

הגמרא מחדש בדף לה עמוד ב, שאפ' אם "ניזק ברי ומזיק שמא" - אין לחייב את הנתבע. כלומר גם אם התובע טוען טענת ברי, בוודאות רכבך גרם לי נזק, והנתבע טוען טענת שמא, הוא מסופק ואומר יתכן והנזק נגרם ע"י רוכב אחר - בכ"ז לא אומרים ברי ושמא ברי עדיף, אלא אנו אומרים שעל התובע להביא ראייה לדבריו, וכל עוד ולא הביא ראייה לדבריו - הנתבע פטור מלשלם.

וכך גם מבואר בגמרא בדף מו עמוד א: "זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו עליו הראיה. למה לי למימר זה כלל גדול בדין? אצטריך, דאפילו ניזק אומר ברי, ומזיק אומר שמא - המוציא מחבירו עליו הראיה".

הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק ט הלכה ו) הוסיף: אם התובע טוען: הנתבע יודע בצורה וודאית שרכבו גרם לנזק - הנתבע מחויב להישבע היסת שהוא לא יודע שרכבו גרם לנזק. הבית יוסף הסביר: הנתבע חייב בשבועה כדין כל נתבע שמכחיש שכופר בכל הטענה, שמחויב להישבע שבועת היסת, זאת בתנאי שהתובע טוען כלפיו טענה וודאית, אך אם גם התובע טוען טענת שמא - אין חיוב שבועה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן ת סעיף א.

לסיכום: נתבע שמכחיש וטוען שלא בטוח שרכבו פגע ברכב של התובע - אין חיוב בתשלום. במקרה זה נטל הראייה הוא על התובע, כלל והתובע לא הביא ראייה - הנתבע פטור מלשלם.

[1] הנתיבות בס"ק ז ביאר את הטעם להבדל בין שתי הטענות הנ"ל: כאשר הנתבע טוען 'איני יודע אם פרעתי חובי' - טענתו נחשבת לטענת שמא גרועה. זאת מכיוון שמוטלת חובה על כל לווה לדעת האם פרע את חובו או לא פרע, ומכך שהלווה אומר איני יודע אם פרעתי - אנו חוששים שמא הוא משקר, ובאמת הוא לא פרע את החוב. (אומנם אם ברור לב"ד, שהנתבע באמת לא יודע - לא חושדים בו שהוא משקר). אבל כאשר הלווה טוען 'איני יודע אם אני חייב' - הלווה נאמן, שכן לא הייתה מוטלת עליו שום חובה, שהרי הוא סבור שהוא כלל לא חייב כלום.