בית הדין

י טבת התשפ | 07.01.20

הרב ישועה רטבי

רקע

שני צדדים שמבקשים מבית הדין שידון בעניינם, אך מפאת קוצר הזמן ולפעמים גם בגלל אי נעימות לעמוד בפני שלושה דיינים, הם מבקשים לשלוח את טענותיהם בכתב דרך המייל, ושהדיינים יפסקו לפי החומר הכתוב.

ככל ומדובר בדיון לא מורכב, שכל הנתונים עלו בכתב בצורה ברורה, כך שאין לדיינים שאלות בירור נוספות - האם ניתן לפסוק ללא שמיעת הצדדים, אלא רק על הסתמכות הדברים שנכתבו.

תשובה:

• א. אם שני הצדדים מוכנים מרצונם לשלוח את טענותיהם בכתב דרך המייל - יכולים הדיינים לפסוק את הדין על סמך החומר הכתוב שהתקבל במייל. (רמ"א סימן יג סעיף ג). זאת בתנאי שכל צד קיבל את החומרים של הצד השני, כך שיש אפשרות לכל צד להגיב על טענות הצד השני, ולשלוח את התייחסותו האם הוא רואה את העובדות בצורה שונה מהצד השני, או שיש הסכמה על העובדות.
• ב. אם אחד מהצדדים מתנגד לכך, ודורש שבית הדין ישמע את הצדדים - אסור לבית הדין לפסוק לפי החומר הכתוב ללא קיום דיון ושמיעת שני הצדדים. (הגר"א בסימן יג ס"ק יב בליקוט, בהסבר דעת השולחן ערוך).
• ג. אם הצדדים העלו את טענותיהם על הכתב - לא ניתן לטעון טענה אחרת ממה שכבר נכתב במסמך, כי אדם שכותב את טענותיו, הוא מדקדק וכותב בצורה מדויקת. (רמ"א סימן יג סעיף ג).

לשלוח את טענות הצדדים בכתב

במשנה בדף קסז עמוד ב מובא: לדעת רשב"ג, מזכיר בית הדין כותב שני שטרי בירורין, כלומר מסמך שבו כתובות טענות הצדדים כפי שנאמרו בדיון^[1], לאחר כתיבת הטענות - הצדדים לא יכולים לחזור בהם. שני הצדדים מקבלים את המסמך, כך שיהיה לכל אחד מסמך משלו, וכל אחד משלם לסופר את הסכום הנדרש עבור כתיבת המסמך שקיבל, אך לדעת ת"ק, כותבים שטר אחד לשני הצדדים, וכל צד משתתף במחצית מעלות כתיבת השטר.

הגמ' במסכת בבא בתרא דף קסח עמוד א מבארת את יסוד המחלוקת: "היינו טעמא דר"ש בן גמליאל, דאמר ליה: לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי, דדמית עלאי כי אריא ארבא". לדעת רשב"ג יכול כל אחד מהבעלי דין לדרוש שיכתבו את טענותיו במסמך נפרד, ואת טענות הצד שכנגד במסמך אחר, כי כל צד נחשב כמו אריה שאורב לטרוף את הצד השני, ואין הוא מוכן לספק לו 'תחמושת', בגילוי טענותיו. כל צד יכול לחשוש שאם טענותיו יהיו גלויות לצד השני, הוא יגיב בתגובה שקרית, על טענות הצד השני.

הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף עח. ד"ה שטרי) למד מגמ' זו, שבית הדין אינם יכולים לכוף את הצדדים שיכתבו את טענותיהם בכתב, כי כל צד יכול לומר שאינו רוצה לגלות את טענותיו לצד השני לפני הדיון, בכדי שלא יחפש תשובה שקרית לטענותיו. כך הסביר הסמ"ע בסימן יג ס"ק יא: "אין כופין שיתן לבעל דין טענתו כתובה, דיאמר: איני רוצה שתהיה עלי כאריה ארבא, ללמוד מטענותי להשיב עליהן בשקר".

וכך כתב הב"ח בסימן יג ס"ק ה: "איכא הפסד (לגלות את הטענות לצד השני), באדם פקח ובעל תחבולות, דמתוך שטענות חבירו מצויין אצלו - מחפש תחבולות לשנות את הידוע ולבטל דברי אמת של חבירו, והילכך מסתבר טעמיה דרבן שמעון בן גמליאל".

נראה שחשש זה שייך רק בכתיבת כתב תביעה והגנה לפני הדיון, שאז יכול כל צד לומר שאני רוצה לגלות את טענותיו, שמא הצד השני ימצא תחבולה "לשנות את הידוע ולבטל דברי אמת" (כדברי הב"ח), אך לאחר הדיון, שכל הטענות כבר גלויות - אין בכוחו של טעם זה לשלול כתיבת טענות הצדדים בכתב. (אומנם לקמן יובאו חמישה נימוקים אחרים, מדוע לא ניתן לכפות על הבאת הטענות בכתב).

ריב"ש (סימן רצח) כתב: שני צדדים שבאו לדין תורה, ואחד הצדדים רוצה שהטענות יוגשו לבית הדין בכתב - אין הוא יכול לכפות על הצד השני להגיש את הטענות בכתב, כי לאחר כתיבת הטענות - לא ניתן לחזור בו ממה שכתוב, לכן רק אם שני הצדדים מסכימים - יכולים הדיינים לומר לסופר בית הדין שיכתוב את טענות שני הצדדים בצורה מדויקת.

יש חמישה נימוקים, מדוע צד אחד לא יכול לכפות על הצד השני לשלוח את הטענות בכתב:

• א. הסמ"ע בסימן יג ס"ק יא ביאר: "אפילו ליתן לב"ד בכתב גם כן אינו יכול לכפותו, ואפילו כבר טען לפניהן, משום דלאחר שכתבו טענותן - אין בידו לשנותן כלל". כלומר לא ניתן לחזור מטענה שנכתבה.
• ב. ריב"ש הסביר: לא ניתן לכפות על כתיבת מסמכים, כי יש טרחה לבוא לבית הדין לקחת את המסמכים, ולאחר מכן עוד לטרוח ולהגיב בכתב. (כך כתב האורים בסימן יג ס"ק יב: "דיהיה לשני טורח ליקח העתקת הטענות, ולהשיב בכתב").
• ג. ריב"ש הביא טעם נוסף: על הדיינים לשמוע את הצדדים, וכך יוכלו לזהות מי משקר, ע"פ אומדנא, אך אם הצדדים יתנו את טענותיהם בכתב, יהיה קשה יותר לדעת מי דובר אמת.
• ד. הבית יוסף הביא טעם נוסף של הריטב"א (מסכת מכות דף ו: ד"ה שלא): ישנו איסור תורה מפיהם ולא מפי כתבם, כך שעל הדיינים לשמוע את טענות הצדדים ולא לקרוא את טענות הצדדים.

כך כתב הריטב"א: "מעתה הוא הדין למאי שאמרו בעלמא על פי שנים עדים - מפיהם ולא מפי כתבם - דהוא הדין לטענות בעלי דינין דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם, אלא שסופרי הדיינין כותבין טענותיהם. וכן כתב הרב בעל העיטור (אות ב בירורין א:)... שאם אמר (התובע) שיכתבו טענותיהם, וישלחו לב"ד שידונו עליהם - דמצי מעכב עליה חבריה... אבל בנותני כתבי טענותיהם לב"ד, ואומרים שהם טוענים כמו שכתוב שם - אין בכך כלום, וכמו שנהגו, דהא מפיהם קרינן ביה".

• ה. הריטב"א הביא נימוק נוסף בשם רבותיו: לא ניתן ללמוד איסור זה מהפסוק מפיהם, כי פסוק זה מתייחס לעדים, שיש לשמוע את העדים מפיהם ולא בכתב, ואין הפסוק מלמד על טענות הצדדים. לדעת רבותיו של הריטב"א, הפסוק שמלמד על שמיעת טענות הצדדים בפה ולא בכתב הוא בספר דברים (פרק יט פסוק יז): "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם". הגמ' במסכת שבועות דף ל עמוד א דרשה: "אשר להם הריב - הרי בעלי דינין אמור". הצדדים צריכים לעמוד לפני הדיינים ולהציד את טענותיהם, כך שבית הדין ישמע את דבריהם.

כתיבת הטענות בהסכמת שני הצדדים

הנימוקי יוסף (שם) כתב: בעל דין שהעלה את טענותיו על הכתב - אין הוא יכול לחזור בו ולשנות מהטענות הכתובות בשטר, ואפ' אם ייתן אמתלא, מדוע הוא חוזר בו ממה שכתב - אין הוא נאמן, שכן אדם מדייק לפני שכותב, וודאי שדבריו הכתובים הם הנכונים.

הדרכי משה בסימן יז ס"ק ה הביא את דברי הנימוקי יוסף להלכה, ולאחר מכן כתב: "ונראה מדבריו, דאם שני בעלי דינין רוצין לטעון בכתב - הרשות בידן... וכן הוא המנהג". כלומר במידה ושני הצדדים מעוניינים לעלות את טענותיהם על הכתב - רשאים. וכ"פ הרמ"א בסימן יג סעיף ג.

הסמ"ע בס"ק טו הסביר: "דכיון דנתרצו, ואין חוששין לנפשם, שהאחד יסדר טענתו מפי הסופר ויבדה מלבו כנ"ל - שוב אין לב"ד לחשוש, שהרי מחלו זה לזה".

צריך לציין, מותר לבית הדין לפסוק לפי הטענות שנשלחו בכתב דרך המייל בתנאי שכל צד קיבל את החומרים של הצד השני, כך שיש אפשרות לכל צד להגיב על טענות הצד השני, ולשלוח את התייחסותו האם הוא רואה את העובדות בצורה שונה מהצד השני, או שיש הסכמה על העובדות.

כמו כן, אם שני הצדדים מעוניינים להגיש סיכומים לבית הדין לפני כתיבת פסק הדין - בית הדין מאשר זאת, אך צריך לוודא שהצדדים לא משנים את טענותיה בכתיבת הסיכומים, אלא רק מבארים ומחדדים דברים שנאמרו כבר בדיון.

הגר"א (בסימן יג ס"ק יב בליקוט) כתב: "ומה שכתב בשולחן ערוך: ואין לדיין לקבל מ' אפי' ברצון - היינו מרצון שלו, שלא ברצון של זה שכנגדו". כלומר ככל ואחד מהצדדים מתנגד לכך, ודורש שבית הדין ישמע את הצדדים - אסור לבית הדין לפסוק לפי החומר הכתוב ללא קיום דיון ושמיעת שני הצדדים.

בתקנות הדיון (בס"ק סז) נאמר: "בית-הדין רשאי בכל שלב משלבי הדיון, לאחר שמיעת עיקרי טענות הצדדים, אם הוא רואה צורך או תועלת בדבר - לדרוש מכל אחד מהצדדים להגיש לו הרצאה מפורטת בכתב ולהמציא העתק ממנה לצד שכנגד".

בתקנות הדיון (בס"ק עז) נקבע סדר הטענות בכתב, הראשון לסיכום הוא התובע ואחריו מסכם הנתבע. ביה"ד רשאי לפי ראות עיניו להרשות לתובע לענות בנקודה מסוימת או בנקודות מסוימות לסיכום של הנתבע. (פסקי דין-ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד בעמוד כא).

המנהג היום לכתוב את טענות הצדדים

הרמ"א בסימן פ סעיף ב (לפי הסבר הסמ"ע בס"ק יא) כתב: בית הדין ישכנע את הצדדים להסכים לכך שטענותיהם יועלו על הכתב ע"י מזכיר בית הדין, כך שהצדדים לא יוכלו לחזור בהם מטענותיהם. אומנם האורים בסימן פ ס"ק י הסתייג מכך: "ואין קץ לדברי הרוח^[2]".

היום המנהג הרווח בבתי דין לכתוב פרוטוקול. טענות הצדים כתובות בפרוטוקול, שני הצדדים מודעים לכך שדבריהם כתובים בפרוטוקול, והם באים על דעת כך שדבריהם כתובים בפרוטוקול, כך שנחשב שיש הסכמה של הצדדים לכתיבת הטענות, והם לא יכולים לחזור בהם ממה שנאמר בדיון ונכתב בפרוטוקול.

כך מבואר בספר מאזניים למשפט (על סימן יג סעיף ג): "אבל אם נוהגין הדיינין לכתוב תמיד - אז ודאי יפה עושין, והבעל דין יברר מיד בדיוק את דבריו, כי יודע שאינו יכול לחזור... ומתניתין איירי שאין מנהג לכתוב, אז צריך דעת שניהם. וכן נכון לדינא".

חזרה מטענות הכתובות בשטר

לעיל הובאו דברי הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף עח.), שלא ניתן לטעון טענה אחרת ממה שכבר נכתב במסמך, גם אם נותן אמתלה, ואפ' שלא הוכחש בעדים. שכן כאשר אדם כותב את טענותיו, הוא מדקדק וכותב בצורה מדויקת.

הדרכי משה (בסימן פ ס"ק ב*) ציין: זהו הטעם לכך שאין כופים על אדם שייתן את טענותיו על הכתב. וכ"פ השולחן ערוך בסימן פ סעיף ב בשם יש אומרים, וכ"פ הרמ"א בסימן יג סעיף ג. וכ"פ הסמ"ע בסימן יג ס"ק טז: "דאפילו נותן אמתלאות לדבריו - לא מהימן". כלומר בעלי הדין לא יכולים לחזור בהם ממה שכתבו, גם אם מביאים אמתלה לחזרתם.

הרשב"א (חלק ו סימן קפ) כתב: "שאלת, בעלי דינין שכתבו טענותיהן - הוו להו כשטרי טענתא ואינן יכולין לחזור ולטעון או לא? תשוב:ה מסתברא דה"ה דכיון דכתבי טענתא - בדוקא טעני ומידק דייקי והדר כתבי".

וכך כתב המבי"ט (חלק א סימן קס): "מיהו היכא שכתבו טענותיהם בפני ב"ד - אינם יכולים לחזור ולטעון להכחיש הטענה הראשונה, אפילו קודם ביאת העדים".

מכאן ניתן ללמוד, שהצדדים לא יכולים לחזור בהם ממה ששלחו לבית הדין בכתב התביעה וההגנה, וכן ממה שהצדדים טענו בדיון ונכתב בפרוטוקול.

האורים בסימן פ ס"ק ט כתב: "ונראה, דאם שותק לטענת שכנגדו - הו"ל ג"כ שתיקה כהודאה לכו"ע, דלא שייך דמיישב עצמו להשיבו, כיון דכל תשובתו נכתבים בספר. והא אפילו אמתלא - לא מהני". כלומר אם הצדדים שלחו את טענותיהם בכתב, כל צד קיבל את החומרים של הצד השני, אם לא הייתה הכחשה לטענות שהעלה הצד השני - יש לראות בכך כהודאה וכהסכמה לדברים, ולא ניתן לחזור בו גם אם יביא אמתלה. וכ"פ הנתיבות (חידושים סימן פ ס"ק ז).

החוזר בו תוך כדי דיבור - הדרכי משה בסימן עט ס"ק יא כתב בשם הרשב"א (סימן אלף ס): אדם יכול לחזור בו רק תוך כדי דיבור שלו עצמו, ולא יכול לחזור בו תוך כדי דיבור של חברו. וכ"פ הרמ"א בסימן פ סעיף א.

[1] בגמ' במסכת בבא בתרא דף קסח עמוד א מבואר: "מאי שטרי בירורין? הכא תרגימו: שטרי טענתא. רב ירמיה בר אבא אמר: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד". כלומר בבבל ביארו שמדובר במסמך בו מפורטות טענות הצדדים. אך רב ירמיה ביאר, שמדובר במסמך בו מפורט הרכב הזבל"א, שכל צד בוחר דיין, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי. וכל זה כתוב במסמך.

[2] על סמך האמור בקהלת (פרק ד פסוק טז): "אֵין קֵץ לְכָל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר הָיָה לִפְנֵיהֶם, גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ, כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ".