החובה להעיד
בית הדין
יא טבת התשפ | 08.01.20
הרב ישועה רטבי
רקע
בדיון שהתקיים בבית הדין, הועלה שמו של אדם מספר פעמים ע"י שני הצדדים. בית הדין הזמין את אותו אדם להעיד או לפחות למסור תצהיר, שבו יפרט את התנהלות הצדדים מנקודת מבטו. אך העד סירב למסור תצהיר וסירב לבוא לבית הדין, אא"כ בית הדין יחייב אותו לבוא ולהעיד.
תשובה:
- א. יש מצוות עשה על כל אדם שיודע עדות לחברו, להעיד בבית הדין. (הרמב"ם בספר המצוות, מצות עשה קעח). העד מעיד על העובדות כפי שראה בצורה ישירה, ולא מה ששמעו מאחרים. על העדים לומר עובדות שראו, ללא תוספת פרשנות, וללא השערות וספקולציות. (שולחן ערוך סימן כח סעיף ח). בית הדין מזהיר את העד לומר רק את האמת (שם סעיף ז), ולאחר מכן חוקרים כל עד בנפרד. (שם סעיפים ח-ט).
- ב. בעל הדין שביקש מעד לבוא ולהעיד בבית הדין, אך העד מסרב לבוא להעיד - הוא עובר על איסור תורה (ויקרא פרק ה פסוק א): "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". (הרמב"ם הלכות עדות פרק א הלכה א). לדעת הבית יוסף, העד עובר על איסור רק אם הוא נוכח בבית הדין ומסרב להעיד, אך לדעת שער המשפט (סימן כח בס"ק ב) העד עובר על איסור גם אם הוא לא נוכח בבית הדין אלא מסרב לבוא לבית הדין.
- ג. עד שהוזמן לבית הדין - חייב ללכת לבית הדין ולמסור את עדותו בפני בית הדין החיוב של העד לבוא לבית הדין נובע ממצוות לא תעמוד על דם רעך, (הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה רצז). וכן ממצות השבת אבידה. (משכנות יעקב חו"מ סימן יב).
- ד. יש סמכות לבית הדין לכוף אדם למסור עדות. (פתחי תשובה בסימן כח ס"ק ה). התומים (בס"ק א) הוסיף, שאם העד לא רוצה לבוא להעיד - בית הדין מחייב אותו להעיד: "ודאי אם אינו רוצה (להעיד) או שאינו כאן - דלא איכפת לן בקבלתו, והבי"ד גוזרים עליו שיאמר, דלאו כל כמיניה לכבוש עדותו".
- ה. חובת עדות לעד יחיד - לדעת הנתיבות (בסימן כח ס"ק א), גם לעד אחד יש חובה מדרבנן להעיד. ולדעת הקצות (בס"ק ג), יש מצווה לעד יחיד להעיד משום השבת אבידה.
מצוות עשה על כל אדם שיודע עדות לחברו, להעיד בבית הדין. כך כתב הרמב"ם (הלכות עדות פרק א הלכה א): "העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו, והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע".
הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קעח) עוד כתב: "והמצוה הקע"ח היא, שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו - אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו. והנה הביאו רבותינו עליהם השלום ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה (ויקרא ה) והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות - ענשו גדול, והוא אמרו יתעלה (שם הוב' בל' רצז) אם לא יגיד ונשא עונו. וזה דבר כללי". (כלומר יש מצוות עשה כללית להעיד, גם בדיני נפשות וגם בדיני ממונות, גם עדות מחייבת וגם עדות מזכה).
גם התשב"ץ (זהר הרקיע בס"ק נג, עמוד כו א) כתב שיש מצוות עשה להעיד בבית הדין: "וכן העדים עצמן - חייבין להעיד בבית דין, והוא מצות עשה בא במנין, שנאמר והוא עד. והוא חייב להיות עד אופן שיתקיים הדין על עדותו".
וכך כתב ערוך השולחן (סימן כח סעיף א): "מצות עשה מן התורה על כל איש שיודע עדות לחבירו, הן בדבר שבממון, הן בדבר איסור - מחוייב לבא לפני ב"ד ולהעיד".
מעבר למצוות עשה - יש גם איסור לאו, למי שלא מעיד בבית הדין למרות בקשת התובע. בתורה (ויקרא פרק ה פסוק א) נאמר: "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". כלומר התורה מחייבת אדם שיודע עדות לחברו, ללכת לבית הדין ולמסור את עדותו בפני בית הדין. העד מעיד על העובדות כפי שראה בצורה ישירה וברורה, ולא מה ששמעו מאחרים. על העדים לומר עובדות שראו, ללא תוספת פרשנות, וללא השערות וספקולציות. (לקמן תובא מחלוקת הרמב"ם והתוס' בדין זה).
בשאילתות דרב אחאי (פרשת ויקרא שאילתא סח) מובא: "מאן דידע בסהדותא דחבריה - מיחייב למיזל ואסהודי ליה, ואי לא מסהיד ליה - קאים באיסורא".
הרדב"ז (הלכות עדות פרק א הלכה א) שאל: מהפסוק 'אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', ניתן ללמוד שיש לאו, אך מניין שיש גם מצוות עשה להעיד? הרדב"ז הסביר: ניתן ללמוד על מצוות עשה מתחילת הפסוק: "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע". הרדב"ז סיים: "והעובר על מצוה זו - עונשו גדול, והוא אמרו יתברך: אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ".
החינוך (פרשת ויקרא מצוה קכב) כתב, שאם התובע או בית הדין מזמנים אדם לעדות - יש חובה להעיד. כך כתב החינוך: "(יש מצווה על העד) להגיד העדות בפני הדיינין בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו, או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה', א') והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו, בכל ענין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין".
החינוך מחלק בין חובת עדות בדין הפלילי ובין חובת עדות בדין האזרחי: "ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה: שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין, ובדיני נפשות ובעדות שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות, כגון שראה מי שהרג חבירו, או בעדות מכות שהכה האחד את חבירו, בכל זה חייב אדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין. כדי לבער הרע ולהפריש בני אדם מאיסור".
החינוך סיים בחומרת מי שלא בא למסור עדות: "והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות ובאיסורין של תורה מעצמו - ביטל עשה וענשו גדול מאד, כי בכח העדות יתקיימו הישובים".
שיטת הרמב"ם - החובה להעיד רק אם העד התבקש להעיד
נחלקו הראשונים, האם החיוב להעיד חל רק לאחר שהעד התבקש להעיד. לדעת הרמב"ם (הלכות עדות פרק א הלכה א), החיוב להעיד חל רק לאחר שהעד נתבע להעיד, אך אם העד לא התבקש להעיד - הוא לא עובר על איסור בהימנעות מעדות. אך לדעת התוספות (כפי שיבואר לקמן) יש חובה להעיד גם ללא תביעה.
הטור סבור כדעת הרמב"ם, שהחיוב להעיד הוא רק לאחר שהתובע מבקש להעיד עבורו. הבית יוסף הביא את המקור לדין זה, מדברי המשנה במסכת שבועות בדף לה עמוד א: "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו - הרי אלו פטורין (מקרבן), עד שישמעו מפי התובע". כלומר, לעיל ראינו שבכל מקרה בו מתחייב קרבן עולה ויורד אילו נשבע לשקר - חל עליו האיסור 'אם לא יגיד ונשא עוונו' גם כאשר לא נשבע לשקר, ומכאן ניתן לדייק שבכל מקום בו אינו חייב קרבן אילו נשבע לשקר, (כגון המקרה במשנה שפטור מקרבן כאשר לא תבעוהו) - גם לא חל האיסור 'אם לא יגיד ונשא עוונו'.
לעיל הובאו דברי החינוך שהם כשיטת הרמב"ם, שרק לאחר דרישה מצד התובע - יש חובה להעיד. שער משפט (סימן כח בס"ק ב) הסביר: אם התובע מבקש מהעד שיעיד עבורו - חל על העד חובה להעיד בגלל צווי הפסוק 'אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', אבל אם בית הדין תובע מהעד להגיע - אין חיוב בגלל צווי הפסוק, (כפי שנלמד מהפסוק לוֹא יַגִּיד - אם לו לא יגיד, כלומר אם העד לא יגיד את עדותו לתובע, רק כלפי התובע יש לאו זה[1]), כך שאין חיוב קרבן על שבועת שקר, אך עדיין יש חובה על העד להגיע לבית הדין ולמסור את עדותו.
לסיכום: לדעת הרמב"ם, בכדי לחייב את העד להעיד נדרשים שני תנאים: א)- על התובע לבקש מהעד שיעיד. ב)- העדות צריכה להיות בבית הדין ולא מחוץ לבית הדין.
שיטת התוס' - יש איסור גם אם העד לא התבקש להעיד
בגמ' במסכת בבא קמא דף נה עמוד ב מובא: "תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, (כדין מזיק בגרמא), ואלו הן: ...והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו". (הוא הכין את האפשרות לכך שהתובע יפסיד, בגלל שאינו מעיד).
בדף נו עמוד א מובא: "והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, (שהיה עוד עד שמוכן להעיד, ויחד איתו היו שני עדים), פשיטא, דאורייתא הוא, 'אם לא יגיד ונשא עונו'? (אדם חייב בדיני שמים להעיד לחברו משום גמילות חסדים)? אלא בחד". (עד אחד יכול לחייב את הנתבע שבועה, ובכך שאותו עד יחיד נמנע מלהעיד, הרי שיתכן וגרם הפסד לתובע, שכן ישנה אפשרות, שהנתבע היה חושש להישבע והיה משלם במקום להישבע).
התוס' (ד"ה פשיטא) הקשו: הגמ' למדה את החיוב להעיד מהפסוק: 'אם לא יגיד ונשא עונו', אך פשט הפסוק מלמד שרק מי שנשבע שאינו יודע עדות, ולאחר מכן חזר בתשובה והודה שנשבע לשקר - חייב להביא קרבן עולה ויורד, ומניין הגמ' לומדת שיש חיוב להעיד גם במקרה שלא נשבע לשקר?
התוס' ענו: לעולם העבירה חלה על כל אדם היודע עדות לחברו ובכ"ז אינו מעיד. וכך יש לבאר את הפסוק: התורה חייבה להביא קרבן עולה ויורד, למי שנשבע לשקר על כך שלא יודע עדות, ואם לא היה נשבע ולא היה מעיד - היה עובר על איסור. כלומר ישנן שתי הלכות שנלמדות מהפסוק:
- א. כל היודע עדות לחברו ואינו מעיד - עובר על לאו 'אם לא יגיד ונשא עוונו'.
- ב. הנשבע שאינו יודע עדות לחברו, (דהיינו הנשבע על העבירה המובאת בסעיף א) - חייב להביא קרבן עולה ויורד.
התוס' עוד כתבו: החיוב להעיד הוא רק כאשר העדים נמצאים בבית דין, אבל אם הם לא נוכחים בבית הדין - אין הם עוברים על האיסור 'אם לא יגיד ונשא עוונו'.
הבית יוסף למד את דין התוס' ממקור אחר: החיוב להעיד הוא רק במקום בו יכול התובע להפסיד ממון, וזה רק בבית דין. נמצא אפוא, לדעת הבית יוסף, רק כאשר העדים נוכחים בבית הדין ונמנעים מלהעיד - עוברים הם על האיסור 'אם לא יגיד ונשא עוונו', שכן אז הם גורמים להפסד כספי, אבל מחוץ לבית הדין - אין הפסד כספי, שכן גם אילו היו טוענים מחוץ לב"ד - לא היו מחייבים ממון, לכן לא ניתן לחייבם לבוא לבית הדין ולהעיד. (לקמן יובאו דברי השער משפט שחולק על הבית יוסף, ומחייב את בעד לבוא לבית הדין. הפטור מלהעיד חל רק אם התובע רוצה שיעיד שלא במסגרת בית הדין, אך אם מבקש שיגיעו לבית הדין, למרות שכעת לא נוכחים בבית הדין, יש עליהם חובה לבוא לבית הדין).
הרשב"א (מסכת בבא קמא דף נו עמוד א ד"ה אי) הביא הסבר אחר לקושיית התוס': מכך שהתורה נתנה רשות לתובע לחייב את העד שישבע שלא יודע - משמע שהוא חייב להעיד, כי אם לא הייתה חובה להעיד - לא הייתה אפשרות לחייב בשבועה. לכן נכון שהפסוק מדבר על עד שנשבע לשקר, אך מכך שהיה ניתן להשביעו משמע שניתן היה לחייבו להעיד.
לסיכום: לדעת התוס' יש חובה להעיד גם ללא בקשה מצד התובע. הבית יוסף סבור שחובה זו קיימת רק אם העד כבר נוכח בבית הדין, אך לדעת השער משפט, חובה זו קיימת גם אם העד לא נוכח בבית הדין.
החובה להעיד גם אם העד לא התבקש להעיד
צריך לציין, שהיום יש לבתי דין סמכות לכוף את העדים להעיד בבית דין, למרות שמדברי התוס' והבית יוסף נראה, שאין איסור על הנמנע מלהעיד מחוץ לבית הדין, אך מדברי הרמב"ם (כמבואר בהקדמה) משמע, שמעבר ללאו הנ"ל, ישנה מצוות עשה להעיד, (כמבואר בדברי הרדב"ז שהובאו בהקדמה). כלומר למרות שאין עבירה על הלאו 'אם לא יגיד ונשא עוונו', כי איסור הלאו יחול רק אם העד התבקש להעיד, ואם לא התבקש להעיד - לא יעבור על איסור, אך עדיין ניתן לכופו להעיד בגלל שיש מצוות עשה להעיד כפי שמובא בתחילת הפסוק.
וכך מובא בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק ה פס"ד המתחיל בעמוד 132): "ההלכה בחיוב הגדת עדות, בעניני ממונות, היא בשולחן ערוך (חושן המשפט סימן כ"ח סעיף א'): כל מי שיודע עדות לחברו, וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו - חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו. - חיוב זה יש בו עשה ולא תעשה".
"...החיוב לעדות כאמור הוא לאו דוקא לעדות בעל פה, אלא גם להגשת ראיות בכתב, כפי שפוסק הרמב"ם (בהלכות טוען ונטען פרק ה' הלכה ז'): האומר לחברו: שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו... - כופין אותו להוציאו... מצוה זו לעדות - כופין עליה".
הש"ך בסימן עא ס"ק כג כתב: "דזה מוטל על הב"ד לחקור אחר עדות, כדי להוציא הדין לאמיתו". כלומר על בית הדין מוטלת האחריות להגיע לצדק, ולכן יש בסמכותם לחייב אדם ואף להחרים מי שיודע עדות ולא מעיד. השולחן ערוך בסימן טז סעיף ג פסק: "חייב הדיין להטיל חרם על כל מי שיודיע לו זכות, בעדים או בראיה, שיודיע לדיין; אפילו אם הזכות של העדים והראיה יודע בהם מי שכנגדו - חייב להגיד".
הפתחי תשובה בסימן כח ס"ק ד כתב בשם המשכנות יעקב (חו"מ סימן יב): יש חיוב להעיד משום 'לא תעמוד על דם רעך', גם אם התובע לא תבעו להעיד, וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רצז): "וכבר אמרו, שמי שיכבוש עדות - תכללהו גם כן זאת האזהרה (לא תעמוד על דם רעך), כי הוא רואה ממון חבירו אובד, והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת". בנוסף לכך יש חיוב להעיד משום השבת אבידה.
השער משפט (סימן כח בס"ק ב) תמה: לפי הרמב"ם יש חובה להעיד, מדין לא תעמוד על דם רעך, א"כ חובה זו קיימת גם אם אין תביעה להעיד, ומדוע הרמב"ם סייג: "ואינו חייב להעיד עד שיתבענו"? השער משפט ביאר: יש חובה על העד למסור את עדותו, גם אם לא נתבע, זאת לפי הציווי לא תעמוד על דם רעך, אומנם החובה להעיד חלה רק בבית הדין כאשר יש תביעה, אך מחוץ לבית הדין או שלא במסגרת תביעה - אין חובה להעיד, וזו כוונת הרמב"ם שיש חובה להעיד רק כשיתבענו כלומר במסגרת בית הדין.
האמרי בינה (דיני עדות סימן ח) כתב: לא יתכן לומר שרק אם העדים נמצאים בפועל בבית הדין יש חיוב להעיד, ואם הם מחוץ לבית הדין אין להם חיוב, כי אם נאמר כך לא יהיה ניתן לזמן אנשים למסור עדות, כי הם יסרבו להעיד עוד לפי בואם לבית הדין, לכן יש לומר שהלאו חל גם כאשר התובע מבקש מהעדים להעיד מחוץ לבית הדין.
האמרי בינה ביאר כך את התוס': העדים אינם חייבים למסור את גרסתם אלא רק בבית הדין ולא מחוצה לה, כך שהחיוב להעיד הוא גם כאשר העדים אינם נוכחים בב"ד, אלא שאין התובע יכול לחייבו למסור את גרסתו אלא רק בבית דין. לדעתו ניתן לחייב לבוא להעיד מדין השבת אבידה, ומכיוון שהחיוב הוא מדין השבת אבידה, הרי שצריך להעיד גם ללא תביעה, כשם שבהשבת אבידה יש חובה להשיב גם ללא תביעה, מדין "לא תוכל להתעלם".
האמרי בינה הוסיף: "וכן מבואר להדיא בתשובת ראנ"ח (ח"ב סי' ל"ג) מובא בכנה"ג, דאף אם הוא במקום שאין שם ב"ד - חייב לשלוח דבריו בכתב למקום אחר בפני ב"ד, ואם מונע ואינו רוצה - עובר על אם לא יגיד".
וכך משמע מדברי החתם סופר (חושן משפט סימן מה): "דלאחר שבטלו חכמים דרישה וחקירה בדיני ממונות[2] - יכולים לקבל עדות בכתב, דמפי כתבם ליכא".
הפתחי תשובה בס"ק ה עוד כתב בשם הברכי יוסף (בס"ק ו): "ומ"מ כופין אותו בתחילה ככל מצות עשה שכופין לקיימה". כלומר יש סמכות לבית הדין לכוף אדם למסור עדות. וכן כתב התומים בס"ק א: "ודאי אם אינו רוצה (להעיד) או שאינו כאן - דלא איכפת לן בקבלתו, והבי"ד גוזרים עליו שיאמר, דלאו כל כמיניה לכבוש עדותו".
ערוך השולחן בסימן כח סעיף ג כתב: "החיוב חל עליו כשיתבענו אחד מהבעלי דין שילך ויעיד או שהבית דין שלחו אחריו. ולפעמים אף אם הבע"ד או הב"ד לא תבעוהו שיעיד, כגון שאין יודעים שיודע בעדות זה, מ"מ כשיודע שהבע"ד דנים בעסק זה בב"ד - חל עליו החיוב שילך ויעיד בב"ד".
היום בתי הדין חותמים על שטר בוררות, ולפי חוק הבוררות יש חובה על העדים להעיד. כך נאמר בסעיף 13א: "לבורר נתונה בבוררות אותה סמכות להזמין עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים כפי שהיא נתונה לבית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו, והוא רשאי לפסוק להם שכר והוצאות".
לסיכום: יש חובה להעיד בגלל ארבע סיבות: א)- כאשר התובע מזמן אדם למסור את עדותו, יש חובה להעיד, כפי שכתוב: "אם לוא יגיד ונשא עונו". (החינוך מצוה קכב). ב)- כאשר התובע מזמן אדם למסור את עדותו, יש מצוות עשה להעיד, כפי שכתוב: והוא עד או ראה או ידע". ג)- לא תעמוד על דם רעך. (הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה רצז). ד)- השבת אבידה. (משכנות יעקב חו"מ סימן יב).
חובת עדות בעד יחיד
השולחן ערוך כתב שרק 'הראוי להעידו' - מחויב להעיד. הסמ"ע בס"ק ג העיר: המחבר בא להוציא קרוב או פסול, שאינם חייבים להעיד. הקצות בס"ק ג כתב: "מיהו נראה, דאע"ג דאינו חייב משום לא יגיד - אפ"ה מצוה איכא להעיד ומשום השבת אבידה". כלומר במקרה בו אדם מקבל עליו עדים פסולים, כגון קרוב או פסול, שאומנם אינם מצווים להעיד, אך עדיין הם חייבים להעיד משום השבת אבידה.
וכן כתב הנתיבות בס"ק א: "ואם כן הוא הדין בלא תבעו, ובכל מקום דאינו חייב משום אם לא יגיד - מכל מקום חייב משום השבת אבדה". כלומר אדם שפסול לעדות - לא חייב להעיד בגלל האיסור אם לא יגיד, אך עדיין חייב להעיד בגלל מצוות השבת אבידה.
צריך לציין, בדין הפלילי יש איסור לעד אחד להעיד, כפי שנלמד מהגמ' במסכת פסחים דף קיג עמוד ב, בסיפור עם טוביה וזיגוד, כמבואר בהערה[3], אבל בדיני ממונות (הדין האזרחי) - יש חובה גם לעד אחד לבוא ולעיד, כי יש תועלת גם בעדות עד יחיד בכדי לברר את המציאות ולהגיע לחקר האמת.
בנוסף, עדות מיוחדת (כלומר כל עד שרואה את המעשה ביחידות ולא שניים שרואים ביחד) כשרה בדיני ממונות, כמבואר בגמ' במסכת מכות דף ו עמוד ב, וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות עדות פרק ד הלכה א), כך שיש חובה לעד יחיד להעיד, כי לאחר מכן יתכן ועד שני גם יבוא להעיד.
הרשב"א (מסכת בבא קמא דף נו עמוד א) כתב: "עד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר' אבא - חייב נמי מדאורייתא כבי תרי". כלומר במקרים בהם עד אחד מחייב ממון, מוטל עליו חיוב מהתורה לבוא ולהעיד. (במאמר 'נסכא דרבי אבא', מבוארים מספר מקרים, בהם יש חיוב ממון ע"י עד אחד).
הנתיבות בסימן כח ס"ק א כתב: מדברי הגמרא במסכת בבא קמא דף נו עמוד א מבואר, שיש לעד אחד חובה להעיד מדרבנן. הקצות בס"ק ג כתב: יש מצווה לעד יחיד להעיד משום השבת אבידה. ערוך השולחן בסימן כח סעיף א כתב כדברי הנתיבות, שיש חובה מדרבנן גם לעד אחד לבוא ולהעיד.
הסמ"ע בסימן כח ס"ק ח כתב: אם העד השני לא נמצא בקרבת מקום - יכולים בית הדין לכוף את העד הראשון לבוא ולהעיד באופן מידי, למרות שעדיין העד השני לא נמצא, כי בעדות בדיני ממונות אין צורך ששני העדים יעידו בזמן אחד.
מתי קרובים חייבים להעיד - הרשב"א (חלק א סימן תרנ"ז) כתב: המחרים בבית הכנסת את כל מי שיודע עדות ונמנע מלהעיד - אין הקרובים בכלל החרם, שכן החרם חל על הכשרים להעיד ולא על הפסולים להעיד. אבל המרדכי (מסכת שבועות סימן תשס) כתב: הקרובים מחויבים להעיד, הגם שהבית דין אינו יכול לקבל את עדותם, אך עדיין יש תועלת בעדותן בכדי להגיע לחקר האמת, ולהחמיץ את הדין במידת הצורך.
הרמ"א בסעיף ב הביא את שתי השיטות, ופסק כדברי הרשב"א. לעיל הובאו דברי הקצות בס"ק ג: בעל דין שקיבל עליו את הקרוב או הפסול - חייב להעיד משום השבת אבידה. וכן כתב הפתחי תשובה בס"ק א בשם השבות יעקב (ח"א בסוף הספר בהשמטות): אם קיבל עליו את כל הפסולים - חייב להעיד.
לסיכום: יש חובה מדרבנן גם לעד יחיד לבוא ולהעיד, בכדי לברר את המציאות ולהגיע לחקר האמת.
חיוב כספי למי שלא העיד
בתוספתא (מסכת שבועות פרק ג הלכה ב) מובא: "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו - אין חייב לשלם מן הדין, ואין מן השמים מוחלין לו עד שישלם".
הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) הסביר: החיוב להעיד הוא מדין גמילות חסדים, ומכיוון ומדובר במצווה לא ניתן לתובעו על אי קיום מצווה, ויש לדמות זאת לאדם שהתעלם מאבידה ולא השיבה, שהמאבד לא יכול לתבוע את המוצא על כך שהתעלם מהאבידה, ונגרם לו נזק כספי, בכך שכעת לא ניתן למצוא את האבידה. וכן כתב הקצות בסימן סו ס"ק כא.
וכך גם מובא בנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף כד עמוד א ד"ה משום): "והא דמחייבין הכא בכובש עדותו היינו בדיני שמים, אבל בדיני אדם - לא. ואפי' למאן דדאין דינא דגרמי, לפי שאין אדם חייב להעיד לחבירו אלא ממדת גמילות חסדים".
צריך לציין, שהגמ' במסכת שבועות דף ל עמוד ב כבר ערכה השוואה בין החובה להעיד ובין הלכות השבת אבידה: "ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה - לא ליזיל. (מבואר בהרחבה בסעיף ה). אמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי תנינא: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול".
הב"ח בסימן כח ס"ק א הקשה: מדברי הרמב"ן משמע שאין חיוב להעיד אלא רק גמילות חסדים, אך מפשט דברי הגמ' מבואר שיש חיוב להעיד, ואם לא העיד עובר על לאו, "אם כן אינו ממדת גמילות חסדים, אלא איכא נשיאת עון, כדמוכח במשנה דאחד דיני ממונות (דף ל"ז ע"ב) וכדכתבו התוספות (נו א ד"ה פשיטא) והרא"ש (סי' ב) והביאו הנמוקי יוסף עצמו? ותו דהלא הרמב"ם בריש הלכות עדות (פ"א ה"א) והסמ"ג (עשה קח) מנו אותו למצות עשה להעיד לחבירו"?
חשבתי להסביר, שהרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי, התייחס לשאלה האם יש חיוב כספי למי שלא העיד בגלל דינא דגרמי, הרמב"ן קבע שאין חיוב כספי, כי מדובר בגמילות חסדים, אך גם הרמב"ן כתב שיש חיוב להעיד, כלומר הרמב"ן והנימוקי יוסף הביאו את הלאו שיש לשני עדים שלא מעידים, משמע שגם הם סבורים שיש איסור לא להעיד, אלא שהרמב"ן מדגיש שאין סנקציה כספית למי שלא בא להעיד.
השולחן ערוך (בסימן כח סעיף א) פסק ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות עדות פרק יז הלכה ז): לא ניתן לחייב אדם שלא העיד לשלם את הנזקים הממוניים שגרם בכך שלא העיד, כי מדובר בנזקי גרמא, (כמבואר בגמ' לעיל), אך חל עליו חיוב בידי שמים.
המאירי (מסכת בבא קמא דף נו עמוד א) הביא סיבה אחרת מדוע אדם שלא העיד - פטור מלשלם? כי לא מדובר על נזק בידיים, אלא נזק בכך שלא דיבר, "ופטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, שאף גרמא אין כאן, הואיל ואין כאן מעשה".
המאירי (שם) הוסיף: "ומכאן כתבו גדולי הדורות, שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים - פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראין, שמאחר שהוא חייב להשיב - תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".
כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כח בס"ק כג) כתב: "כל מי שהוא חייב בידי שמים - אין כופין לו לשלם כדי לצאת ידי שמים, אמנם צריך להודיעו דרך תוכחה ומוסר ועצה טובה בינו לבינו שיצא ידי חובה, אם יקבל - מוטב, ואם לאו - יאמר הדיין איך שרוצים עליו להכריז בבית הכנסת על ידי שליח צבור בלשון זה: שמעוני רבותי, הא' גברא פלוני חייב בידי שמים, מחמת שגרם הפסד ממון לפלוני, לכן צריך לפלוני שיסיר מעליו חיוב זה ועונש מדיני שמים, וירצה לפלוני מחמת שגרם לו הזק".
ערוך השולחן (סימן כח סעיף ד) כתב: לדעת השלטי גיבורים (מס' ב"ק דף כד. בס"ק ב), שני עדים שלא באו להעיד וגרמו לתובע נזק ממוני - ניתן לחייב אותם לשלם על הנזקים, ורק עד אחד שלא העיד - פטור מדיני אדם. ערוך השולחן העיר על שיטתו: "מכל מקום כל רבותינו לא ס"ל כן[4]".
כך מובא בפסקי ריא"ז (מסכת שבועות פרק ד י): "שהכופר עדותו - יכול חבירו להשביעו שבועת הסת שלא כפר לו עדותו, שהרי אם כפר לו עדותו - גרם לו נזק וחייב לשלם לו, והרי היא כשאר תביעות שלממון שנשבעין עליהן".
גם רבינו ירוחם (מישרים נתיב ב חלק ז) פסק כדעת השלטי גיבורים. וכן גם ניתן לדייק מדברי רש"י (ד"ה פטור), שהפטור בדיני אדם הוא למ"ד גרמא בנזיקין פטור. לדעת רש"י אין הבדל בין גרמי לגרמא[5], א"כ להלכה שגרמא וגרמי חייב בדיני אדם - יש לחייב בדיני אדם עדים שלא באים להעיד.
בגמ' במסכת פסחים דף קיג עמוד ב מובאף "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן... והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו".
הגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת פסחים דף קיג עמוד ב) כתב: "משמע שיש בזה רק שהקב"ה אינו אוהבו, וקשה דבב"ק ס' ע"א אמרינן, דחייב ממש בדיני שמים ממון, וכאן משמע שאינו חייב? וי"ל דמיירי הכי כגון שכלפי שמיא גליא שע"י עדותו לא היתה תועלת, כגון שהכנגדו היה נשבע לשקר להכחיש העד, א"כ בכה"ג אינו חייב בדיני שמים ואדרבה הציל את השכנגדו מלישבע לשקר, אבל מ"מ העד אחד היה חייב להעיד, וכיון שלא העיד - עבר עבירה, ולכן הקדוש ברוך הוא שונאו פי' שעבר עבירה בהחלט. ...אכן בשביל תיקון החטא - צריך לשלם, אף על פי שאפשר שלא הפסידו, והיינו חייב בדיני שמים פי' לתקן החטא".
לסיכום: לא ניתן לחייב אדם שלא העיד לשלם את הנזקים הממוניים שגרם בכך שלא העיד, כי מדובר בנזקי גרמא, אך חל עליו חיוב בידי שמים.
הנ"מ בין ההסברים הנ"ל היא, האם יש חיוב להעיד גם כאשר יגרם הפסד כספי לעד. לדעת השיטות שהחיוב להעיד הוא משום השבת אבידה - אין חיוב להעיד כאשר נגרם הפסד כספי, אבל לדעת השיטות שהחיוב להעיד הוא משום לא יגיד - יש חיוב להעיד גם כאשר נגרם הפסד כספי[6].
בשו"ת אבקת רוכל (סימן קצה) מובא: "הטענה השמינית[7], שאפי' לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד - היה מותר לכבוש עדותו אפי' אם היה ראוי להעיד, ומודה ראב"ן שלא חל עליו החרם, ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חבירו אלא מדין גמילות חסדים, כמ"ש נמקי יוסף פרק הכונס בשם הרא"ה, ואין גמילו' חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חבירו, וכדאשכחן במשיב אבידה, הילכך אפי' לראב"ן מותר לו לכבוש עדותו, אפי' בראוי להעיד וכ"ש בשאינו ראוי להעיד".
בפסקי דין רבניים (חלק ה פס"ד בעמוד 132) מובא: מכיוון שהחיוב להעיד הוא מגמילות חסדים, יש לומר שכאשר יש הפסד למעיד, הוא לא חייב לבוא ולהעיד. וכפי שבהשבת אבידה אין חיוב להחזיר אשר יגרם הפסד למוצא (כמבואר בסימן רסד סעיף א), כך גם במסירת עדות[8].
הדרכי משה בס"ק א כתב בשם מהר"י וייל (סימן צא): היודע עדות לחברו, וטוען כי אינו יכול להעיד בגלל שהתחייב לשמור את דבר העדות בסוד (כגון עורך דין או רופא שמחויבים לשמור על חסיון המידע) - בעל הדין שביקש ממנו לא לגלות את הסוד, ייתן לו היתר להעיד וכך יוכל להעיד. וכ"פ הסמ"ע בס"ק א והש"ך בס"ק א.
הט"ז (סעיף א) הקשה: אדם מחויב ומצווה להעיד, נמצא שאם נשבע לא להעיד שבועתו לא חלה, שכן זו שבועה לבטל מצווה, ודברי הרב קודמים לדברי התלמיד, א"כ כלל לא צריך התרה, וכך מבואר ביורה דעה סימן רכח סעיף לג[9]?
התומים בס"ק א הסביר: מדובר באדם שנשבע בכולל (נשבע לא לגלות לכל אדם וכלל גם את הב"ד), שאז שבועתו חלה לכן צריך התרה, או מדובר בעד אחד שאין עליו מצווה להעיד לכן מחויב התרה או לבקש אישור מהבעל דין. אומנם במקרה אחר אם הבעל דין מסרב לגלות את הסוד - הבית דין יחייב את העד לגלות, "דלא איכפת לן בקבלתו, והבי"ד גוזרים עליו שיאמר, דלאו כל כמיניה לכבוש עדותו, אבל אם נשבע בפועל בדין שבועה שלא לגלות לשום אדם - בזו יש חילוקים רבים, אם נשבע שלא להעיד והוא עד אחד - אזי חל השבועה וצריך חרטה והתרה, ואין כאן נשבע לבטל המצוות דכיון דהוא ע"א אינו עובר על אם לא יגיד... אבל אם ישנו שני עדים, אם נשבע שלא להעיד - הוה ליה נשבע לבטל המצוה ולא חל שבועתו, אבל בנשבע שלא לומר לשום אדם ואף לבי"ד להעיד, אם כן הרי כאן כולל, דמגו דחל לאמירה לשאר אדם - חל נמי על אמירה לבי"ד".
המחבר כתב: החיוב להעיד הוא רק כאשר יש תועלת לחברו. הסמ"ע בס"ק ד הסביר: מדובר שיש תועלת ממונית לתובע, כגון עדים שראו את ההלוואה, כך שהמלווה התובע יוכל להוציא ממון מהלווה הנתבע על סמך עדות העדים. אבל במקרה שהעדים לא ראו את ההלוואה, אלא רק שמעו את הלווה מודה שחייב כסף למלווה - אין הם מחויבים להעיד, שכן לא ניתן להוציא כסף על סמך אמירת הלווה שחייב כסף למלווה, שיכול הלווה לטעון טענת שביעה.
הגמ' במסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב כותבת: "מכריז רבא, ואיתימא רב הונא, דסלקין לעילא ודנחתין לתתא, (העולים למעלה לא"י, והיורדים למטה לבבל, כולכם תדעו את הדין הבא): האי בר ישראל דידע סהדותא לכותי ולא תבעו מיניה, ואזל ואסהיד ליה בדיני דכותי על ישראל חבריה - משמתינן ליה". (גוי התובע יהודי בערכאות, ויש עד אחד יהודי שיכול להעיד לטובת הגוי - אסור לו להעיד בערכאות, שכן הערכאות מוציאים ממון על סמך עד אחד, כך שעדותו תגרום להוצאת ממון שלא כדין, שהרי בדין תורה מוציאים ממון רק על סמך עדות שני עדים. ואם העיד - מנדים אותו).
"מאי טעמא? דאינהו (הערכאות) מפקי ממונא אפומא דחד. ולא אמרן, (שאסור להעיד בערכאות), אלא חד, אבל בתרי - לא". (אין איסור אלא מותר להעיד בערכאות, שכן גם בדין תורה היה הנתבע חייב לשלם, כך שאין בעדותו מול הערכאות הפסד לנתבע, מעבר להפסד שהיה לו גם בדין תורה).
"וחד נמי לא אמרן אלא בדיני דמגיסתא, (אסור לעד אחד להעיד רק בערכאות של בני הכפרים, שאינם דנים כדבעי, ומוציאים ממון על סמך עדות של עד אחד), אבל בי דוואר, אינהו נמי חד אמומתא שדו ליה". (מותר לעד אחד להעיד בערכאות של השלטונות, שכן הם אינם מוציאים ממון על סמך עדות של עד אחד).
"אמר רב אשי, כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: אדם חשוב דסמכי עליה כבי תרי, מפקי ממונא אפומיה ולא איבעי ליה לאסהודי, או דלמא כיון דאדם חשוב הוא, לא מצי משתמיט להו ומצי לאסהודי? תיקו". (הערכאות של השלטונות סומכים על עדות אדם חשוב כמו על עדות של שני עדים, ולפיכך נשאלת השאלה, האם יהיה אסור לאדם חשוב להעיד, או בגלל שהוא חשוב, מוכרח הוא להעיד, בכדי שלא תהיה איבה וחילול השם, במידה ויסרב לבוא להעיד).
מדברי הגמ' מבואר, במקרים בהם יש חיוב בבית דין - מותר להעיד גם בערכאות. לכן שני עדים יכולים להעיד בערכאות, כי גם בבית דין היה ניתן להוציא על סמך שני עדים. אבל במקום שהערכאות מוציאים על סמך עד אחד - אסור לעד אחד להעיד בערכאות, כי הערכאות יוציאו במקום שלא ניתן להוציא בבית דין.
וכך כתב הסמ"ע בסימן כח ס"ק כ: "הכלל בזה, דכל היכא שאינו גורם בעדותו שיתחייב הישראל בדין הגוים טפי מאילו היה מעיד עליו בדין ישראל - הרי זה מותר להעיד לו הן אחד והן שנים, ואם מתחייב על ידי עדותו טפי - אזי אסור".
הב"ח בסימן כח ס"ק ב כתב: "נהגו ברוב הקהלות, שאין לשום בר ישראל להעיד לגוי על ישראל חבירו, אלא אם כן ישאל תחלה לבית דין, ועל פיהם יעשה, לא יטה ימין ושמאל. ואם מעיד בלא שאלת בית דין - עונשים אותו אף על פי שלא עבר על דין תורה".
הרא"ש (סימן יד) פסק במקרה האחרון של הגמ', שבכל תיקו יש לפסוק לקולא לנתבע, לכן במקרה שבו העד הוא חשוב והערכאות סומכים עליו כמו על שני אנשים - מותר לו ללכת להעיד. הסברא בכך: אנו לא בטוחים לגמרי שהערכאות יסמכו על עדותו כמו על עדות שני עדים. וכן פסק הסמ"ע בסימן כח ס"ק כה. אבל הש"ך בס"ק י כתב בשם היש"ש (מס' ב"ק פרק י סי' כג): יש טעות סופר בדברי הרא"ש, וצריך לגרוס שאדם חשוב לא יעיד בערכאות. ואם העיד וגרם להוצאת ממון (שבדין תורה לא היו מוציאים) - חייב לשלם, אך לא מנדים אותו.
הפתחי תשובה בס"ק יג כתב בשם החתם סופר (סימן כג): הגמ' דיברה רק על אדם שהוא חשוב אצל הגויים והערכאות נותנים לו משקל כשני עדים, אך אותו אדם אינו חשוב ונאמן בבתי דין, ובזה הסתפקה הגמ' שלא יעיד, שכן מוציא מהנתבע יותר מאשר בבית דין. אומנם אם מדובר באדם חשוב וצדיק, שגם בבית דין היה נאמן כשני עדים, כך שגם אם התביעה הייתה בבית דין, והעד הצדיק היה מעיד לטובת התובע - היו הב"ד חוששים לדבריו, נמצא שהנתבע לא הפסיד בגין עדותו של האיש החשוב לנו, במקרה זה מותר לו להעיד.
החתם סופר הוסיף: "וא"כ כשיצורף לזה חילול השם בין העמים, כיון דאדם חשוב הוא - בודאי שילך ויעיד. ולפענ"ד לא יחלוק אדם בזה, ואם הצורך לישבע כאשר הוא בדיניהם שצריך העד לישבע, באמת ישבע ויאמר האמת, ואם אולי אח"כ יפסקו עליו יותר מהראוי, זה פשוט שצריך העד לשלם מביתו לכשנגדו, דהוה ליה מציל עצמו בממון חבירו שמותר, אלא שצריך לשלם לו הפסדו".
הגמ' עוד כתבה: עד אחד שהעיד בערכאות, וגרם לכך שהנתבע ישלם ממון - מנדים אותו, אך לא ניתן לחייב את העד שישלם לנתבע על ההפסד שגרם לו. שכן העד יכול לטעון: העדתי אמת. אני בוודאות יודע שהנתבע חייב לשלם. (הש"ך בס"ק ד כתב: אם העד מוכן לשלם לנתבע - מתירים לו את הנידוי).
הפתחי תשובה בס"ק ט הסביר בשם הברכי יוסף (סימן יח ס"ק א): הטעם מדוע מנדים עד אחד שהעיד בערכאות: "דכיון דהתורה לא האמינתו (לעד אחד), ואינו חייב (הנתבע) אלא שבועה - יניח לו לישבע לשקר, ואין לו להתחכם על בוראו".
הקצות בס"ק ד הסביר מדוע אינו משלם: מדובר בעד כשר שיש לו שם של עד, ולכך יכול לומר אמת דברתי, אומנם במידה ואין לו שם של עד, כגון שהוא עד פסול - לא יוכל לומר אמת דברתי, ועליו לשלם לנתבע.
הסמ"ע בס"ק כ הביא כלל: אסור להעיד בערכאות במידה וגורם להוציא ממון יותר מאשר אילו היו דנים בבית דין, אבל אם העדות לא תגרום להוצאת ממון יותר מאשר בבית דין - מותר להעיד.
הדרכי משה בס"ק ה כתב: אם הנתבע יוכל להוכיח שהעד העיד עדות שקר - יהיה ניתן לחייב את העד לשלם לנתבע. לחלופין, במידה והנתבע יודה שבאמת העד העיד עדות אמת - לא ינדו את העד.
הש"ך בס"ק ו סייג: מתי אנו אומרים שאם הנתבע הודה לעדות העד, שלא מנדים את העד? רק כאשר יש חילול השם, דהיינו בהלוואה רגילה שהנתבע כפר מלשלם, והעד העיד בערכאות, אבל במידה שהגוי לא ידע מההלוואה, כך שהנתבע יכל להכחיש ולא היה חילול השם - משמתים את העד.
יהודי התובע גוי בערכאות - הרא"ש (שם) כתב: יהודי התובע גוי בערכאות. ויש לגוי עד אחד - מותר לעד להעיד לטובת הגוי. וכ"פ המחבר בסעיף ד. הסמ"ע בס"ק כג כתב: מותר ליהודי להעיד לטובת הנתבע הגוי, גם במקום שהערכאות היו מחייבים את הגוי שבועה בלי העדות, וכעת שהיהודי מעיד לטובת הגוי, הם יפטרו אותו מהשבועה. שכן גם בדין תורה, במצב בו הנתבע כופר בהלוואה ומחויב שבועה, במידה והנתבע מביא עד שמסייע לדבריו, דהיינו עד אחד המעיד שהנתבע הלווה כבר פרע את חובו - הנתבע פטור מן השבועה.
בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד - חושן משפט סימן יג) מבואר, שיש חיוב להעיד גם בבית משפט: "מזה אנו למדים שחובה זו קיימת בכל, תקפה גם בבית דין של ערכאות, במשפטים ממוניים, (עיין חושן משפט סימן כ"ו סעיף ב' וסימן כ"ח סעיף י"ב) או פליליים, לכל שניים מישראל שיודעים דבר עדות, הואיל ויש בזה משום הצלת ממון ולבער הרע וישוב העולם".
צריך לציין, החובה להעיד בבית משפט איננה בגלל צווי הפסוק 'אם לא יגיד ונשא עוונו', כי צווי זה שייך רק בבית דין ולא מחוץ לבית הדין, אלא יש חובה להעיד בגלל מצוות השבת אבידה.
אזהרת העדים
במשנה במסכת סנהדרין דף כט עמוד א מובא: "כיצד בודקים את העדים? היו מכניסין אותן לחדר, ומאיימין עליהן". הגמ' מבארת כיצד מזהירים את העדים: "היכי אמרינן להו? אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו (משלי פרק כה פסוק יד): נְשִׂיאִים וְרוּחַ, וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר". (יש עננים ורוח, אך אין גשם, בגלל מי שמעיד עדות שקר).
"אמר ליה רבא: יכלי למימר שב שני הוה כפנא, ואבבא אומנא לא חליף? (העד לא יחשוש מכך שלא ירד גשם, כפי הפתגם שאומר, שגם אם יהיה שבע שנות בצורת - בעל מקצוע יוכל להסתדר ולהתפרנס עם המקצוע שלו)? אלא אמר רבא (כך בית הדין מזהיר את העדים): אמרינן להו (משלי פרק כה פסוק יח): מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן, אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר". (מוות בחרב וחץ מגיע בגלל עדות שקר).
"אמר ליה רב אשי: יכלי למימר, שב שני הוה מותנא, ואיניש בלא שניה לא שכיב? (אדם שלא הגיע זמנו למות - לא ימות גם אם יהיו שבע שנות דבר). אלא אמר רב אשי, אמר לי נתן בר מר זוטרא: אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, (עדי שקר בזויים גם אצל שולחיהם), דכתיב (מלכים א פרק כא פסוק י): וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ". (איזבל הציעה לאחאב שישכיר שני אנשים שיעידו עדות שקר על נבות שקילל את ה' וחייב מיתה, כך שאחאב יוכל לקחת את כרם נבות. איזבל עצמה קראה לעדי שקר בני בלייעל).
הרמב"ם (הלכות עדות פרק יז הלכה ב) כתב: את האזהרה בית הדין אומר בפני כל הנוכחים בבית הדין, ורק לאחר מכן בית הדין מוציא את כל הנוכחים ומתחלי לתחקר כל עד לבדו. כך כתב הרמב"ם: "מאיימין עליהם בפני הכל, ומודיעין אותן כח עדות שקר, ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא, ואחר כך מוציאין את כל האדם לחוץ".
הבית יוסף למד מדברי הרמב"ם: "נראה דסבירא ליה, דלא אידחו מימרא דרב יהודה ורבא, אלא לענין שלא יאיימו אותם ברע כללי, כי יחשבו שינצלו, אבל ברע פרטי שיגיע להם באותן עון - מאיימין עליהם, והיינו דאמר רב אשי סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, שהוא רע נוגע להם בפרט, והוא הדין לשאר רעות פרטיות שמאיימין עליהם".
כלומר, בית הדין מאיים גם איום כללי על כך שבעוון עדות שקר נגרם בצורת (כדעת רב יהודה) ודבר (כדעת רבא), וגם איום פרטני שעד שקר בזוי בעיני שולחיו (כדעת רב אשי). וכן כתב הסמ"ע בסימן כח ס"ק לה-לו.
הב"ח בס"ק יא כתב שטוב לעשות את האזהרות לפני הרבה אנשים: "דאין להם (לבית הדין) להוציא שום אדם (לפני האזהרות), אלא מי יתן שיהיו כל העולם אצל האיום, ויכנס בלבם שלא ישא לב איש להעיד שקר".
הלחם משנה (הלכות עדות פרק יז הלכה ב) כתב: אומרים לעדים שיעידו רק על מה שראו בעיניהם, ולא מה ששמעו מאחרים: "כיון דצריך שיעידו שיראו הדבר... מאיימין עליהם כדי שלא יעידו אלא מה שראו ממש ולא מה ששמעו".
הסמ"ע בס"ק לו ביאר: הבושה לעד שקר בעולם הזה, הוא בכך שהוא בזוי גם בעיני שולחיו, אלה ששילמו לו עבור עדותו. אבל האורים בס"ק כה ביאר: עד השקר יחשוש ששולחיו יפרסמו לרבים שהם עידי שקר, וקלונם יתגלה לעיני כל. עדי שקר יחששו מכך שהדבר יתפרסם, וזה מה שימנע מהם מלהעיד לשקר.
המאירי (מסכת סנהדרין דף כט עמוד א) כתב: "כשמאיימין את העדים - מאיימין אותם לפי מה שאנו רואים בעניני תכונותיהם[10], (האיום יהיה מותאם לפי האישיות שלהם). מודיעים להם תחלה דרכי העונשים בפרט לעוברי העבירות, ומודיעים להם שבעון זה גשמים נעצרים, ודבר בא לעולם. ואם אנו רואים אותם קשי לב ועזי מצח לדברי כבושין, נשענים על משלי הדיוטות לומר: שב שני הוה כפנא, ואבבא דאומנא לא חליף, וכן שב שני הוה מותנא, ואינש בלא זמניה לא אזל - מודיעים אותם זלזול הענין, והאיך הבריות מזלזלות בעלי מדות אלו, ואף אותם שמשתדלים עמהם להעיד כך, וכמו שאומר משל הדיוט: סהדי שקרי אאוגרייהו זילו, שהרי אשת אחאב אמרה על נבות, והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו, ויעידוהו לאמר ברך נבות אלהים וכו'. וכן כיוצא בדברים אלו כפי מה שיראה להם".
הגרז"נ גולדברג (משפט ערוך על סימן כח סעיף ז) כתב: מסברא נראה, שלדעות שמותר לקבל עדות בכתב - יש להזהיר גם בכתב. ויש לכך השלכה במקרים בהם בית הדין מבקש מהעדים שיגישו תצהירים בכתב, שיש להזהירם בכתב דרך המייל.
בתקנות הדיון (סעיף פד) נאמר: "לפני קבלת העדות יזהיר בית-הדין את העד כדין וכחוק שיגיד את האמת ושלא יכבוש עדותו".
ובסעיף פה נאמר: "סופר הדיינים ירשום את שם העד, ופרטיו האישיים, ואם הוזהר, וכן ירשום את כל דברי העדות".
[1] כך מובא בגמ' במסכת שבועות דף לה עמוד א: "אם לוא יגיד כתיב, אם לו לא יגיד - ונשא עונו, ואם לאחר לא יגיד - פטור".
[2] בגמ' במסכת סנהדרין דף לב עמוד א מובא: "אמר רבי חנינא: דבר תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות - לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לוין". וכ"פ הרמב"ם (הלכות עדות פרק ג הלכה א).
השולחן ערוך בסימן ל סעיף א פסק: "עידי דיני ממונות, חוץ מעידי חבלות - אינם צריכים דרישה וחקירה... ואם נראה לדיין שהדין מרומה - צריך דרישה וחקירה להוציא הדין לאמתו".
[3] כך מובא בגמ': "שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. (עד יחידי לא מועיל בענייני ערווה, כך שאם מעיד לבדו הוא רק מוציא שם רע ללא תועלת). כי הא דטוביה חטא (בחטא עריות), ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. (זיגוד היה עד יחידי שבא להעיד על חטאו של טוביה), נגדיה לזיגוד. (רב פפא הלקה את זיגוד), אמר ליה (זיגוד לרב פפא): טוביה חטא וזיגוד מינגד? (טוביה עבר עבירה ובסוף זיגוד העד מקבל מלקות)?! אמר ליה: אין, דכתיב לא יקום עד אחד באיש, ואת לחודך אסהדת ביה - שם רע בעלמא קא מפקת ביה".
[4] כך כתב הב"ח בסימן כח ס"ק א: "ואם כבש עדותו ולא העיד - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומשמע דקאי נמי להיכא דיש אחר עמו". וכ"פ הגר"א בס"ק ז.
[5] כך כתב הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי): "ודינא דגרמי וגרמא בנזקין - חדא מילתא היא לדעת רש"י ז"ל, ותמצא זה רמוז בפירושיו בכמה מקומות". כך למשל רש"י חיבר בין שני המושגים במסכת בבא בתרא (דף כב עמוד ב ד"ה גרמא): "גרמא בניזקין אסור - ואפי' למ"ד (ב"ק דף צח: ק) דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם - אסור לגרום".
הש"ך בסימן שפו ס"ק ד הביא את דברי מהרש"ל (מסכת בבא קמא פרק ב סימן לז) שכתב על הרמב"ן: "ושריה ליה מריה, שיאמר על פה קדוש (רש"י) שטעה בצורה דשמעתה בהגוזל קמא. דמוכח להדיא דגרמי חייב, וכבר ידוע שגרמא בנזקין פטור לכ"ע".
אבל הש"ך עצמו סבור כדעת הרמב"ן: "ואני אומר במחילה מכבוד תורתו, לא ירד לסוף דעת הרמב"ן, כי ודאי לא עלה על דעת הרמב"ן שרש"י טעה בשמעתא דהגוזל קמא, רק שכוונת הרמב"ן לומר שרש"י ס"ל דדיני דגרמי וגרמא הכל אחד".
[6] וכך כתב הרמ"א (אורח חיים סימן תרנו סעיף א): "ומי שאין לו אתרוג, או שאר מצוה עוברת - א"צ לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה (יוציא עד חומש ולא יותר), אבל (בכדי לא לעבור על) לא תעשה - יתן כל ממונו קודם שיעבור".
[7] הבית יוסף הביא שמונה סיבות מדוע טעו החכמים שנידו אדם שלא רצה להעיד, וכעת מביא את הסיבה השמינית.
[8] המקרה הנדון שם: אדם שקיבל שחרור מהצבא בגלל בעיות נפשיות, והב"ד ביקש לקבל על כך מידע בכדי שיהיה אפשר לפסוק בכל הנוגע לגירושין מאשתו, אך שר הביטחון דוד בן גוריון התנגד להעביר את המידע, מתוך חשש שהחיילים לא יאמרו את האמת. הגר"א גולדשמידט פסק שנכון שאין חובה להעיד כאשר יש הפסד ממשי, אך במקרה זה לא נראה שיש הפסד ממשי.
[9] המחבר והרמ"א כתבו: "הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל - הוי שבועת שוא, ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל, ואם אינו נוהג כמותם - נכשל בחרם תקנתם. הגה: ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו, ואחר כך נתנו עליו חרם, חייב להגיד (מהרי"ק שורש ק"י). ולא יוכל שום אדם לומר: לא שמעתי החרם, כי אף על פי שלא שמעו כלל - אפילו הכי חל חרם הצבור על כל אדם".
[10] בשו"ת דברי ריבות (סימן ד) מובא: "ובפנינו בית דין חתומים מטה באו רבי יעקב ור' יצחק להעיד בזה הענין, וקודם שהעידו לפנינו בית דין חתומים מטה - לקחנו לעדים הנזכרים בחשאי, והתרינו בהם שיראו מה שהם רוצים להעיד בזה הענין, כי אין זה דבר קל להעיד עליו, ושאם היה להם איזה ספק בזה הענין - שלא יעידו ויגידו שום דבר, כי אם לא יעידו שיקדשו את השם ברבים בהפרדם מזה הענין, והם אמרו כי מה שהיו יודעין עדות ברורה שיעידו אותו לפני כל חכמי העיר הזאת ולפני כל דיין ושופט, וגם כן אנו ב"ד חתומים מטה קראנו לעדים הנז', והתרנו בהם פעם שנית בפומבי הגדול לפני כמה אנשים רבים ונכבדים, ואז עשינו להם כמה איומים וכמה הגזמות באם לא יגיד וכו', ואחר כל האיומים וההגזמות חרמנו להם החרם מכלבו בספר תורה, בזרוע ובכל אלות וקללות הכתובות בספר תורת משה רבינו, לכל מי שיעיד עדות שקר בזה הענין. וענו העדים הנז' ואמרו אמן. ואז אנו בית דין חתומי מטה הפרדנו את העדים אחד מחברו, ויצא ר' יצחק לחוץ, ונשאר רבי יעקב להעיד בתורת עדות מה שהיה יודע מזה הענין".