בית הדין

יב טבת התשפ | 09.01.20

הרב ישועה רטבי

רקע:

נתבע שזוכה באופן חלקי בבית דין קמא, אך לאחר הערעור הנתבע חויב בסכום פי ששה יותר גבוה מהסכום שקבעו בית דין קמא. הרכב הערעור אפשר לשני הצדדים להגיש סיכומים בכתב, אך לא אפשר לצדדים לשטוח את טענותיהם בפניהם.

הנתבע טוען שהוא לא יודע להתנסח בכתב, לטענתו הוא יכל לשכנע את הרכב הערעור בצדקת דרכו, אך מכיוון שלא הוזמן לדיון - אינו מוכן לקבל פסק דין שנקבע ללא שמיעת דבריו. בשלב זה הנתבע פנה לבית הדין שלנו במצפה יריחו, בכדי לדעת האם הוא חייב לשלם, ובית הדין ניסה לסייע לצדדים להביא את עניינם לכדי סיום.

בעקבות סיפור זה התפתח דיון הלכתי בשאלה, האם יש צורך לקבוע בסדרי דין של האיגוד, שעל דייני הערעור לזמן את הצדדים לטעון בפניהם?

תקציר המאמר:

• א. הנימוקי יוסף (מסכת סנהדרין דף י. ד"ה מב"ד הגדול) אסר על בית דין הגדול לפסוק לצדדים, אלא על בית דין הגדול לשלוח את תשובתם לבית דין קמא, והם יפסקו את הדין, כי רק בית דין קמא שמע את טענות הצדדים. כך כתב הנימוקי יוסף: "דליכא למימר שיפסקו אותו הב"ד (הגדול) עליהם את הדין, דהא בעינן שיהו בעלי דין עומדים לפני הדיינים". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן יג סעיף ו) והדרכי משה (הארוך, סימן יג ס"ק ב).
• ב. הראי"ה קוק (באר אליהו על הגר"א בסימן יג ס"ק טו) קבע: "אין יכולת בב"ד אחר שלא שמע טענות מפיהם לפסוק את הדין". כך גם פסק החזון איש (חו"מ סימן ג בס"ק יא): כוח הוצאת ממון שיש לדיינים חל רק לאחר שמיעת שני הצדדים, ולכן "אם טען בפני ב"ד אחד - אין ב"ד אחר זכאי לפסוק הדין עליו, כי "טיבו של כח הדין בדיני ממונות - אינו אלא אחר שישמעו ב"ד טענות שניהם".
• ג. נחלקו הפוסקים, האם בדיעבד ניתן לפסוק ללא שמיעת הצדדים - לדעת הסמ"ע (בסימן יח ס"ק יג), אם הדיינים לא שמעו את טענות הצדדים - אסור לבית דין הגדול גם בדיעבד לפסוק. וכ"פ הש"ך (בסימן יג ס"ק ח), הגר"א (בס"ק טו, לפי הסבר הראי"ה קוק), הנתיבות (חידושים סימן יג ס"ק ח, וכן בסימן יח ס"ק ז), מהר"ם שיק (חושן משפט סימן ב) ערוך השולחן (בסימן יג סעיף יא), הראי"ה קוק (שם), החזון איש (שם) וכן מובא בספר שורת הדין (כרך ח פס"ד המתחיל בעמוד תקל"ג).

אומנם לדעת הב"ח (בסימן יג ס"ק ח) רק לכתחילה יש לעשות את כל שלבי הדיון בנוכחות הצדדים, אך בדיעבד ניתן לדון ולשמוע את הטענות וגם לפסוק - ללא נוכחות הצדדים. וכ"פ התומים (בסימן יג ס"ק ד) והקצות (בסימן יג ס"ק א).

צריך להדגיש: גם לשיטת הב"ח - לכתחילה יש לשמוע את הצדדים. בקביעת תקנון אנו דנים במציאות של לכתחילה, (הדיון כעת לא במציאות דחוקה בה אחד מהצדדים לא מגיע לדיון, או במציאות של חשש לעגינות וכד'), כך שגם לדעתם, לכתחילה יש להרכב הערעור לשמוע את שני הצדדים.

מעבר לכך, יתכן אולי לומר, שגם לשיטת הב"ח - גם בדיעבד יש לשמוע את שני הצדדים. כי שיטתם מבוססת על דברי הרשב"א (חלק א סימן אלף קיח). אך הרשב"א ביסס את נימוקו לכך שניתן לפסוק ללא נוכחות הצדדים בכך שאין סופיות לדיון, לכן "בממונא בעלמא - מה איכפת לן, הא כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין. הילכך חותכין דינו היום, ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיות לסתור את הדין". לאור זאת, במציאות היום שבתי הדין דנים לפי שטר הבוררות, ולאחר פסק הרכב הערעור - לא ניתן עוד לסתור את הדין, הרי שגם הרשב"א יודה שלא ניתן לפסוק ללא שמיעת הצדדים.

• ד. בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים בישראל (בס"ק נ ובס"ק קמז 2) נקבע, שבית דין לערעורים ישמע את טענות הצדדים. וכך אמר הרב שמעון יעקבי (לשעבר מנהל בתי דין הרבנים) בהרצאתו בכנס דיינים (תשע"ג עמוד 169): "ברגיל בית הדין הגדול מקיים דיון לשמיעת הערעור באולם בית הדין", אא"כ דייני הערעור לא רוצים לשנות את פסק הדין של בית דין קמא.
• ה. מעבר לכך, כאשר בית הדין מעוניין לחייב נתבע שכבר יצא זכאי בדין - יש בכך זילותא כאשר הנתבע לפתע מקבל הודעה במייל, שפסק דין קמא בוטל, ובעצם הוא חייב סכום כסף גדול לתובע. מן הראוי שבית הדין ישמע את הצדדים, כך שאם בית הדין יחליט לחייב את הנתבע - החיוב יגיע בצורה מכבדת, לאחר שבית הדין שמע את טענותיהם בצורה מלאה.
• ו. מסקנות - לאור האמור, אני מציע לשנות את תקנון האיגוד ולקבוע: בשלב הראשוני של בקשת רשות ערעור - אין צורך לשמוע את הצדדים. ככל והבקשה תדחה, ופסק הדין של בית דין קמא יישאר כפי מתכונתו הראשוני - אין צורך לזמן את הצדדים, וניתן לאשרר את פסק הדין של ב"ד קמא גם ללא שמיעת הצדדים.

היה והרכב דייני הערעור יסבור, שיתכן ויש צורך לשנות את פסק הדין של ב"ד קמא - עליהם לזמן את שני הצדדים לדיון לפני קבלת ההחלטה הסופית בעניין. הרכב הערעור לא יחייב נתבע שיצא זכאי בב"ד קמא בטרם ישמע את טענותיו.

לפסוק שלא בפני הצדדים

הנימוקי יוסף (מסכת סנהדרין דף י. ד"ה מב"ד הגדול) כתב: דיינים שצריכים לשאול שאלה את בית דין הגדול - בית דין הגדול רק יענו תשובה, אסור להם לכתוב את כל הפסק דין, שכן אסור לדון שלא בפני הבעלי דין, והצדדים אינם עומדים מול הבית דין הגדול, לכן הבית דין הגדול רק ישלח את תשובתו לדיינים, ואת הפסק דין יעשו הדיינים, בתנאי שהם מסכימים לתשובה שהתקבלה מבית דין הגדול^[1].

וכך גם כתב הכסף משנה (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ו): "לא שיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי דינין עומדין לפי הדיינים, אלא שב"ד הגדול מודיעין דעתם לב"ד זה, והם דנין אותם".

גם הדרכי משה (הארוך, סימן יג ס"ק ב) הביא את דברי הנימוקי יוסף: "וה"ה לב"ד אחר גדול, ואותו הב"ד מודיעין דעתם לאלו, והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו אותו הב"ד עליהם את הדין, דהא בעינן שיהו בעלי דין עומדים לפני הדיינים".

בספר שורת הדין (כרך ח פס"ד המתחיל בעמוד תקל"ג) מובא: "החילוק הוא במילה "אלו", דהיינו, שכבר עמדו לפני הדיינים אלו שפוסקים הדין, וזאת משום שחייב להיות קשר, בין העמידה לבין אותם שעמדו לפניהם, כדי לפסוק הדין... ובדרכי משה הארוך, כתוב על כך: "וכן משמע לקמן סימן יד' בדברי הטור". כוונתו על מה שכתב הטור שם: "ואם יצטרכו לשאול כותבין ושולחין לבית הוועד, ודנים להן בעירם כפי מה שישלחו להם מבית הוועד... הרי לנו, שרק בי"ד שבעירם ששמע את הצדדים ואת העדים בפניו, רשאי לפסוק ולדון".

וכך פסק השולחן ערוך בסימן יג סעיף ו: "אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מב"ד הגדול - כותבין ושולחין, וב"ד הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים. ויכולים לשאול למי שירצו הברורים, ואין צריכים דעת בעלי דינים בזה". (הגהות אשירי פד"מ בשם א"ז).

הרשב"א (חלק א סימן אלף קיח) כתב: "בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין. ואף על פי שנחלקו בשלהי שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מה עמוד א) שאין גומרין דין השור אלא בפניו - הני מילי בדינו של שור, משום דכתיב (שמות כ"א) השור יסקל וגם בעליו יומת, (ודורשים): כמיתת בעלים, כך מיתת השור - מה בעלים בפניו אף השור בפניו, אבל בממונא בעלמא - מה איכפת לן, הא כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין. הילכך חותכין דינו היום, ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיות לסתור את הדין^[2]".

וכך פסק השולחן ערוך בסימן יח סעיף ו: "בית דין פוסקים בדיני ממונות דלא בפני בעל דין".

הב"ח בסימן יג ס"ק ח הקשה: ישנה סתירה בפסקי המחבר, בסימן יג אסר לדיינים לפסוק שלא בפני הצדדים, אבל בסימן יח התיר לפסוק שלא בפני הצדדים?

• א. הב"ח תירץ: לכתחילה צריך לתת את פסק הדין בנוכחות הצדדים, כמובא בסימן יג, אבל בדיעבד מותר לפסוק שלא בנוכחות הצדדים, ועל כך מדובר בסימן יח. (אומנם בדיני נפשות, גם בדיעבד יש חובה לתת את פסק הדין רק בנוכחות הנאשם^[3]).

הב"ח לא חילק בין פסק הדין לבין הטענות, לדעתו רק לכתחילה יש לעשות את כל שלבי הדיון בנוכחות הצדדים, אך בדיעבד ניתן לדון ולשמוע את הטענות וגם לפסוק - ללא נוכחות הצדדים.

• ב. הסמ"ע בסימן יח ס"ק יג תירץ: יש לחלק בין טענות ובין פסק דין. את הטענות ושמיעת העדויות - צריכים הדיינים לשמוע בנוכחות הדיינים, ואם הדיינים לא שמעו את טענות הצדדים - בזה מדובר בסימן יג' שאסור לבית דין הגדול לפסוק ללא שמיעת הצדדים, אבל אם הדיינים שמעו את טענות הצדדים - יכולים בית הדין לשלוח את פסק הדין שלא בנוכחות הצדדים.

בספר שורת הדין (שם) מובא: "וא"כ משמע מהסמ"ע, כמו שדייקנו לעיל מהטור, שאפילו כשהבי"ד אינו ידוע לדון, ואף כשתגיע אליו חוות דעת בי"ד הגדול, יסתמך לגמרי על בי"ד הגדול, עם כל זה רק ביה"ד הראשון ששמע את הצדדים, יכול לפסוק את הדין. ונלמד מהנאמר בתורה: ועמדו שני האנשים וכו' לפני ה'. וכדברי הגמ' בשבועות דף ל עמוד א: אשר להם הריב - אלו בעלי דינים, לפני ה' - אלו הדיינים".

פוסקים הסבורים שניתן בדיעבד לקיים דין ללא נוכחות הצדדים

התומים בסימן יג ס"ק ד פסק כדעת הב"ח: "יש להקשות, מהא דלקמן בסי' קכ"ד דנשים יקרות וכן בתלמידי חכמים שוגרים להם סופרי דיינים, ושומעים טענתם, ועל פי טענתם פוסקים הבית דין^[4], ואם כן וכי לא יהיה הב"ד ששולחים הטענות לב"ד הגדול כמו סופרי דיינים, ולמה לא יפסקו הב"ד הגדול על פי שמועות הטענות מב"ד הקטן? ועל כורחך צריך לומר כדברי ב"ח, דהיכא דאי אפשר - אף תחילת דין גומרים שלא שמעו טענות רק מפי שלוחים, והתם אי אפשר משום יקרא, אבל כאן הא אפשר דב"ד הגדול שולחין לב"ד הקטן דעתם, והם יפסקו בפני בעל דין, ויפה כתב הב"ח. וא"כ יש לומר דאף בגמר דין אין לפסוק במקום דאפשר שיהיה בפני בעל דין, דהא דמחלק הרשב"א בין דיני ממונות לדיני נפשות הוא מהך דב"ק (דף מ"ה ע"א) דמשמע השולחן ערוך השולחן ערוך בדיני ממונות גומרין דינו שלא בפני בע"ד, ושם איירי במקום דאי אפשר בלא"ה אבל לכתחילה בעינן בכל מקום בפני בע"ד, ודברי הב"ח נכונים".

אך נראה לתרץ את קושיית התומים, השולחן ערוך בסימן קכד התייחס לבעל דין שמיוזמתו מוותר על הזכות לטעון בפני בית הדין. אותן נשים מכובדות מסכימות מרצונן לטעון בפני שליח הדיינים ולא בפני הדיינים, אך לא ניתן לכפות על כך.

הקצות בסימן יג ס"ק א הביא הוכחה לשיטת הב"ח, מדברי הגמ' במסכת ערכין בדף כב עמוד א: רב נחמן לא היה גובה מנכסי יתומים בכדי לפרוע חוב שאבי היתומים חייב למלווה. הגמ' הביאה לכך שלושה נימוקים: א)- רב פפא הסביר: פריעת בעל חוב מצוה^[5], אך יתומים קטנים לא חייבים בקיום מצוות, ולכן יש להמתין עד שיגדלו. ב)- רב הונא בריה דרב יהושע הסביר: מעיקר הדין המלווה יכל לגבות את חובו, שכן שעבודא דאורייתא, אבל אנו חוששים שמא "אביהם נתן לבעל חובו מעות או כסף וזהב במשכון בשעת מיתה, ולא הספיק ליטול את השטר מידו". (רש"י). ג)- רבא הסביר: יתכן והאב כבר שילם את החוב למלווה, וקיבל על כך שובר קבלה שהוא אכן שילם את החוב, אך היתומים לא מודעים להמצאות השובר.

הקצות הקשה: אילו היה אסור לדון גם לא בדיעבד שלא בפניו, מדוע הגמ' לא הביאה נימוק רביעי פשוט יותר: מדוע לא גובים מנבכי יתומים, בגלל שדיון בנוכחות קטן נחשב כדיון שלא בפניו (כמבואר בגמ' במסכת בבא קמא בסוף דף קיב עמוד א), אלא מכאן שניתן לדון בדיעבד שלא בפניו, ולכן הוזקקה הגמ' להסברים אחרים מדוע לא לגבות מנכסי יתומים. הקצות הוסיף, שגם מדברי הגמ' במסכת כתובות דף פח עמוד א משמע, שניתן לתת פסק דין שלא בפני המלווה.

הקצות הוסיף: השולחן ערוך בסימן קח סעיף ג פסק: אם מדובר בהלוואה שלא הגיע מועד הפירעון - ניתן לגבות מהיתומים, והרי דיון בפני היתומים נחשב כדיון שלא בפניו, ובכ"ז מותר לדון ולהוציא מהיתומים מעות, כי יש חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, כך שניתן לגבות מיתומים ללא חשש שמא אתפסיה צררי. ומכאן מוכח שניתן בדיעבד לדון ללא נוכחות הצדדים. הקצות סיים: "ולכן נראה מכל הלין כדברי הב"ח, דלא בעינן בפניו אלא לכתחלה, והיכא דאי אפשר - כדיעבד דמי".

החזון איש (חו"מ סימן ג בס"ק יא) דחה את ראיות הקצות. כל ראיות הקצות הן מדין יתומים שבמקרים בהם יש וודאות לחוב אביהם - מותר לפרוע, אך הטעם לכך הוא בגלל שהדיון מתקיים בנוכחות האפוטרופוס האחראי על היתומים, חכמים תקנו שיהיה ניתן לגבות מיתומים במקרים בהם ברור שהחוב טרם נפרע, בכדי שלא תהיה גזילה ביד היתומים. (במשנה במסכת בבא קמא דף לט עמוד א מבואר, שישנם מקרים בהם מקבלים עדות על היתומים בנוכחות האפוטרופוס שלהם).

וכן מבואר בתוספות (מסכת סנהדרין דף לא עמוד א ד"ה חייביה), שדין קטן שונה מדין כל אדם, כך שניתן לקבל עדים גם שלא בנוכחות קטן, למרות שבד"כ לא מקבלים עדות שלא בנוכחות הצדדים^[6]. כך כתבו התוספות: "אף על גב דבעלמא אין מקבלים עדים אלא בפני בעל דין - גבי קטן מקבלין".

קושיית הקצות כבר הובאה בדברי הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף לט עמוד ב): "אם תאמר, כיון דלקטן יהבינן דינא דשלא בפני בעל דין, אם כן אמאי נזקקים לנכסי יתומים"? הנימוקי יוסף הסביר זאת בגלל מינוי אפוטרופוס כמבואר לעיל: "ותירץ הרא"ה ז"ל, דמיירי כשמעמידין לו אפוטרופוס, והעמידוהו במקומו לקבל עדים בפניו, שעשאום כשור המזיק שמעמידין לו אפטרופוס".

עוד ניתן לומר שהגמ' התייחסה למקרים בהם אין ספק שיש חוב מצד הנתבע אבי היתומים לתובע המלווה, כי יש שטר חוב ברור וכן יש חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, ומכיוון ויש חוב ברור (שטר וחזקה), לכן ניתן לגבות מהיתומים חוב שלא הגיע מועד הפירעון, גם שלא בנוכחות הנתבע, אך אין מכאן הוכחה למקרים אחרים שניתן לגבות ללא שמיעת הצדדים. וכך מוכח מדברי התוספות (שם בתירוץ השני): "א"נ לא קאמר נזקקין אלא כשיש שטר, דמקיימין את השטר שלא בפני בעל דין, וכאן היה שטר".

צריך להדגיש: גם לשיטת הב"ח, התומים והקצות - לכתחילה יש לשמוע את הצדדים. בקביעת תקנון אנו דנים במציאות של לכתחילה, (הדיון כעת לא במציאות דחוקה בה אחד מהצדדים לא מגיע לדיון^[7], או במציאות של חשש לעגינות וכד'), כך שגם לדעתם, לכתחילה יש להרכב הערעור לשמוע את שני הצדדים.

מעבר לכך, יתכן אולי לומר, שגם לשיטת הב"ח, התומים והקצות - גם בדיעבד יש לשמוע את שני הצדדים. כי שיטתם מבוססת על דברי הרשב"א (חלק א סימן אלף קיח) שנפסקו להלכה בסימן יח סעיף ו. אך הרשב"א ביסס את נימוקו לכך שניתן לפסוק ללא נוכחות הצדדים בכך שאין סופיות לדיון, לכן "בממונא בעלמא - מה איכפת לן, הא כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין. הילכך חותכין דינו היום, ושומעין דבריו למחר אם מביא ראיות לסתור את הדין". (וכך גם ביאר הסמ"ע בסימן יח ס"ק יג). לאור זאת, במציאות היום שבתי הדין דנים לפי שטר הבוררות, ולאחר פסק הרכב הערעור - לא ניתן עוד לסתור את הדין, הרי שגם הרשב"א יודה שלא ניתן לפסוק ללא שמיעת הצדדים.

פוסקים הסבורים שאין לקיים דין ללא נוכחות הצדדים

הש"ך בסימן יג ס"ק ח, הגר"א בס"ק טו (כפי הסבר הראי"ה קוק שמובא לקמן), והנתיבות (חידושים סימן יג ס"ק ח, וכן בסימן יח ס"ק ז) פסקו כדעת הסמ"ע, שיש איסור לבית הדין לפסוק בלי לשמוע את טענות הצדדים באופן בלתי אמצעי (כלומר ולא ע"י קריאת כתב תביעה או קריאת הפרוטוקולים וכד').

הט"ז (על סימן יח סעיף ו) כתב: "(במקרה בו הצדדים) דטענו לפני ב"ד זה - לא יתכן שב"ד אחר ישלחו להם פסק, וזה נכלל בפסוק (דברים י"ט י"ז) ועמדו שני האנשים לפני ה' - שאותו הב"ד שעמדו לפניהם יפסקו דוקא".

גם ערוך השולחן בסימן יג סעיף יא כתב שרק בית הדין ששמע את טענות הצדדים, הוא זה שיכול לתת פסק דין: "והמשיב (בית דין הגדול) ישיב להדיינים (מבית דין קמא), ולא להבעלי דינים, דבעינן שיהיו הבעלי דין עומדים וטוענים לפני הדיינים שפוסקין הדין, ולפני המשיב - הלא לא טענו, וזה שיתבאר בסי' י"ח דפוסקין הדין אף שלא בפני בעלי דינין - היינו כשכבר טענו לפניהם - יכולים לפסוק אף שלא בפניהם. ואף על גב דכששני בעלי דינים שולחים טענותיהם בכתב לחכם אחד, שיכול החכם להשיב להם? זהו מפני שכיון ששלחו בעצמם מקודם טענותיהם בכתב לחכם - זה הוי כעומדין לפניו לדין, (אם שני הצדדים מיוזמתם רצו לשאול בכתב את בית דין הגדול הרשות בידם), אבל בכאן הרי עמדו לדין לפני אלו הדיינים, אלא שהדיינים מסתפקים ושואלים לחכם גדול מהם הדין או היושר, א"כ מה להם להבע"ד עם זה החכם הנשאל. (הצדדים עמדו לדין בפני בית דין מקומי, ולא לפני החכם מבית הדין הגדול, לכן הוא לא יכול לפסוק עבורם). אמנם אם הדיינים והבע"ד מתרצים כולם לבטל דינם וישיבתם - יכולים אח"כ הבע"ד לשאול ממי שירצו".

וכ"פ הראי"ה קוק (באר אליהו על הגר"א בסימן יג ס"ק טו): "ופשטא דקרא ודינא הכי הוא: שיעמדו בעלי דינין לפני הדיינים להשמיע טענותיהם, ומשום הכי אין יכולת בב"ד אחר שלא שמע טענות מפיהם לפסוק את הדין".

החזון איש (חו"מ סימן ג בס"ק יא) פסק כדעת הש"ך, שאסור לב"ד אחר לפסוק על סמך שמיעה של ב"ד קמא, כי אין לדיינים סמכות לפסוק ללא שמיעת הצדדים. כח הוצאת ממון שיש לדיינים חל רק לאחר שמיעת שני הצדדים.

כך כתב החזון איש: "וזו כונת הש"ך סימן יג ס"ק ח'. ודברי הב"ח אינם מובנים... איך גומרין דינו שלא בפניו, ולמה אין קובעין לו זמן? אלא ודאי העיקר כהש"ך, דאי אפשר להוציא דין על האדם קודם שטען לפנינו, ואם טען בפני ב"ד אחד - אין ב"ד אחר זכאי לפסוק הדין עליו, וא"צ כאן לדין 'אין גומרין דינו של אדם שלא בפניו', אלא טיבו של כח הדין בדיני ממונות אינו אלא אחר שישמעו ב"ד טענות שניהם, שבדיני ממונות אין כל עדות מכרעת אלא לעומת הטענות, שהרי אם ראו עדים שגזלו - יתכן שלקח ממנו החפץ ולא רצה ליתנו, ולכן חטף ממנו, וכן בכל דבר: אפשר שקדמו מאורע נעלם - הַמְּשַׁנֶּה את כל הדין, ובלא טענת הנתבע - אין על מה לדון".

החזון איש הבאי הוכחה נוספת מדברי הגמ' במסכת כתובות דף פח עמוד א: הגמ' הוצרכה לתקן תקנה מיוחדת בכדי שיהיה ניתן לגבות מלווה שלא בפניו שלא יהא אדם לווה כספים ובורח לחוץ לארץ. מכאן שמעיקר הדין אסור גם בדיעבד לדון ללא נוכחות הצדדים, והיה אסור לדון את הלווה ללא נוכחותו, ורק בגלל תקנת חכמים ניתן לדונו ללא נוכחותו אם הוא ברח לחו"ל.

מהר"ם שיק (חושן משפט סימן ב) כתב: יש איסור תורה לקיים דיון ללא שמיעת הצדדים, וכפי שכתב הריטב"א (מסכת מכות דף ו עמוד ב): "משום דבעינן ועמדו שני האנשים אשר להם הריב - אלו בעלי דינין, לפני ה' - אלו דיינים, כדאיתא בפרק שבועת העדות (שבועות ל' א'), ואף לסברא דר' מאיר ז"ל דאנטלר או מורשה לא חשיב מפי התורגמן, דאינהו במקום בעלי דבר ממש הם".

מכאן מהר"ם שיק דחה את הוכחת התומים מנשים יקרות, כי הדיון נעשה בפני סופרי הדיינים, והם נקראים שלוחי בית הדין, כך שנחשב כאילו היא טענה בפני בית הדין עצמו.

הג"ר מנחם מענדל הורוויץ (בספרו שושנת יעקב סימן יג סעיף ו) כתב: אם אחד משני הצדדים טוען בפני בית הדין - רשאים הדיינים לפסוק שלא בפני הצד השני שלא הגיע לדיון, אך אם שני הצדדים כלל לא הגיעו לדיון - אסור לדיינים לפסוק ללא שמיעת טענותיהם. בסימן יג מדובר במקרה בו שני הצדדים לא נמצאים בבית הדין, ולכן אסור לפסוק את הדין, אך בסימן יח וכן בסימן קכד (במקרה של נשים יקרות), אחד הצדדים נמצא בבית הדין, ולכן ניתן לפסוק גם שלא נוכחות הצד השני. וכך גם יש לבאר את קושיות הקצות, שמדובר במקרים בהם התובע טוען את טענותיו בבית הדין, לכן ניתן לפסוק גם שלא בנוכחות הנתבע.

בשו"ת הרמ"א (סימן קח) מובא: "ולכן פשיטא דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע, כי התורה אמרה שמוע בין אחיכם, ואף כי זה דבר פשוט, נוכל ללמדו מדרכי הש"י, כי כל דרכיו משפט ודרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום. התחיל באדם לשאול מי הגיד לך כי ערום אתה, וכן לקין אמר לו אי הבל אחיך, כדי לשמוע טענותיו ק"ו להדיוט. וכזה דרשו רז"ל ממה שנאמר ארדה נא ואראה - לימד לדיינים שלא ידונו עד שישמעו ויבינו, ומינה: כי אף בדבר שברור לדיין שיתחייב הנתבע - עכ"פ צריך לשמוע טענותיו תחילה".

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן יז בס"ק לא) כתב: "אין ספק דאם הדיין לא שמע דברי בעל דין - שדינו בטל".

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תקכ"ו) מובא: דיין שכבר שמע את טענות שני הצדדים - יכול לשלוח את פסק הדין ללא נוכחות הצדדים, למרות שלכתחילה יש מצווה שהדיין ישב ויאמר את פסק הדין לפני הצדדים שעומדים לפניו, אך אין זה מעכב אלא רק למצווה לכתחילה. יש להדגיש, שלא ניתן להוכיח מכאן שמותר לדיינים לפסוק ללא שמיעת ללא שמיעת הצדדים, כי מהר"ם התייחס רק לפסק דין לאחר שהדיין כבר שמע את טענות הצדדים.

צריך לציין שבית הדין אינו יכול לכפות על הצדדים לכתוב את טענותיהם ולשלוח את טענותיהם דרך המייל, וכך פסק השולחן ערוך בסימן יג סעיף ג: "אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב. ואין לדיין לקבל טענות בכתב, אלא ישמעו טענותיהם מפיהם".

תקנות הרבנות הראשית

בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים בישראל בס"ק נ נאמר: "בית-הדין ישמע תחילה את המערער ואחרי-כן את המשיב".

ובס"ק קמז 2 נאמר: "בית-הדין הרבני הגדול רשאי להכריע בערעור על סמך החומר שבתיק בלבד, אם הביעו כל הצדדים לערעור את הסכמתם לכך. אולם גם במקרה זה רשאי בית-הדין להחליט בכל עת שיש לשמוע את בעלי-הדין".

הגרי"א הלוי הרצוג (פסקים וכתבים חלק ט עמוד 60) כתב: אין חובה לדייני הערעור לשמוע את טענות הצדדים, "אך דומני שיש הזכות לכל אחד מהצדדים לדרוש זאת מאיתנו".

הרב שמעון יעקבי (לשעבר מנהל בתי דין הרבנים) בהרצאתו בכנס דיינים (תשע"ג עמוד 169) אמר: "ברגיל בית הדין הגדול מקיים דיון לשמיעת הערעור באולם בית הדין. בתאריך שנקבע לדיון - ישמיע המערער את טענותיו לביסוס הערעור... אם אחד הצדדים התנגד להכרעה בערעור ללא השמעת טענות בעל-פה בדיון - אין בית הדין הגדול רשאי להכריע בערערו על סמך החומר שבתיק בלבד".

הרב יעקבי הוסיף, שאם הדיינים סבורים שכתב הערעור מופרך, ואין עילה להתערבות בפסק דין של בית דין קמא - יכולים דייני הערעור לדחות את הערעור ללא דיון.

החזון שלנו הוא הוא להיות שותפים בתחיית חושן משפט, וחלק מהחזון הוא חיבור בין הרבנות הראשית ובין בתי הדין לממונות. בפגישה שנערכה בבית דין של הישיבה במצפה יריחו הצעתי לכבוד הרב הראשי לישראל, שהרבנות תכין מדרוג שיהווה כעין תו תקן לבתי דין לממונות שיוכרו ע"י הרבנות הראשית. תו התקן יכלול סדרי דין של הרבנות הראשית, אתיקה של דיינים, כתיבת פרוטוקול, כתיבת פסקי דין ונימוקים, פרסום באתר האינטרנט, כתיבת מדיניות הלכתית שקופה ומפורסמת, כך שהצדדים ידעו את המדיניות הכללית של בית הדין ולא יופתעו. ככל שמערכת בתי הדין תהיה שקופה, ומדיניות בתי הדין תהיה מסודרת ומקצועית, ירבו הפונים לדין תורה.

מכאן, שגם אם נאמר כדעת הדיינים הסבורים שאין חובה הלכתית לדייני הערעור לשמוע את הצדדים - עדיין נראה שיש לקבל את בתקנות הדיון של בתי-הדין הרבניים בישראל, ולפני שינוי פסק דין של בית דין קמא - יש לשמוע את שני הצדדים בדיון פרונטאלי.

מעבר לכך, כאשר בית הדין מעוניין לחייב נתבע שכבר יצא זכאי בדין - יש בכך זילותא כאשר הנתבע לפתע מקבל הודעה במייל, שפסק דין קמא בוטל, ובעצם הוא חייב סכום כסף גדול לתובע, ויפים דברי הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן מה) בעניין כתיבת נימוקים לפסק דין גם בנידונינו: "בכי האי גוונא שיש פתחון פה לחשוד הדיין - צריך להודיעו טעם הדין, משום והייתם נקיים מה' ומישראל".

גם אם נאמר שאין חובה הלכתית לשמוע את הצדדים, עדיין מן הראוי שבית הדין ישמע את הצדדים, כך שאם בית הדין יחליט לחייב את הנתבע - החיוב יגיע בצורה מכבדת, לאחר שבית הדין שמע את טענותיהם בצורה מלאה^[8].

[1] בספר שער משפט (סימן יג ס"ק ב) מובא: דיינים ששאלו שאלה מבית דין הגדול - יכולים לתת את הפסק מבית דין הגדול רק בתנאי שהם מסכימים לפסק של בית דין הגדול, אך אם הם לא מסכימים להכרעת בית דין הגדול - אסור להם לפסוק כפי התשובה שקיבלו מבית דין הגדול.

שער המשפט בירר: מה המציאות בה בית דין קמא הוזקק לשאול את בית דין הגדול, הרי אם הם לא יודעים את הדין, דינם כבית דין שאומר איני יודע ויש להוסיף שני דיינים אחרים, והדיין שלא יודע נחשב כאילו אינו נמצא, א"כ אם מדובר שבית הדין אינו יודע את ההלכה, דינו כאילו הוא לא נמצא, ומכיוון שבית הדין כבר לא קיים, התוצאה היא שהצדדים יכולים ללכת לבית דין אחר, ומדוע הם מחויבים לשמוע לפסק של בית דין הגדול?

וכך כתב הר"ן (חידושים על מסכת סנהדרין דף לג עמוד ב): "וכן נראה שדין יוסיפו הדיינין אינו אלא לדעת בעלי הדין, דכשקבלו עליהם אלו השלשה דיינין, ואמר האחד איני יודע - בטלה קבלתם, ושוב אין להם לדון ולהוסיף מכח אותה קבלה, אלא בקבלה אחרת... ואין לומר בו שיוסיפו דיינין, ולא שיענו אחרים באותו הדין".

לאור זאת כתב שער המשפט: מדובר במציאות בה הדיינים שולחים שאילתא לבית דין הגדול, ולאחר שבית דין הגדול ענה את תשבתו לשאלה שהופנתה אליו - הדיינים בבית דין מסכימים לכך, ולכן הם יכולים כעת לדון על סמך התשובה שקיבלו, כי הפסק שיצא נחשב לדעת בית הדין, אך אם בית הדין לא מסכים עם התשובה שהתקבלה - אסור לו לדון על סמך אותה תשובה.

בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קא) מובא: "הנה אני אומר, וכי כבר נעשה קץ וגבול לתורה ח"ו, שנפסוק רק מה שנמצא בספרים, וכשיזדמנו שאלות שלא נמצאים בספרים - לא נכריע אותם?! אף כשיש בידנו להכריע, ודאי לע"ד אסור לומר כן, דודאי עוד יגדיל תורה גם עתה בזמננו, ומחוייב כל מי שבידו להכריע כל דין שיבא לידו כפי האפשר לו בחקירה ודרישה היטב בש"ס ופוסקים בהבנה ישרה ובראיות נכונות, אף שהוא דין חדש שלא דברו אודותיו בספרים. ואף בדין הנמצא בספרים - ודאי שצריך המורה ג"כ להבין אותו, ולהכריע בדעתו קודם שיורה, ולא להורות רק מחמת שנמצא כן, דהוי זה כעין מורה מתוך משנתו, שע"ז נאמר התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתם, בסוטה דף כ"ב עיין שם בפרש"י. ואף אם הכרעתו לפעמים נגד איזה גאונים מרבותינו האחרונים - מה בכך, הא ודאי שרשאין אף אנו לחלוק על האחרונים, וגם לפעמים על איזה ראשונים כשיש ראיות נכונות, והעיקר גם בטעמים נכונים. ועל כיוצא בזה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כמפורש בבבא בתרא דף קל"א עיין שם ברשב"ם, כיון שאינו נגד הפוסקים המפורסמים בעלי הש"ע שנתקבלו בכל מדינותינו, ועל כיוצא בזה נאמר מקום הניחו להתגדר בו, וכרוב תשובות האחרונים שמכריעין בחדושים כמה דינים למעשה. אך אין להיות גס בהוראה. וצריך למנוע כשאפשר, אבל במקום צורך גדול, וכ"ש במקום עיגון כעובדא זו - ודאי מחוייבין גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר, ואסור לנו להיות מהענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורין או אף רק להפסיד ממון ישראל. ועיין בגיטין דף נ"ו ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שקשה למה אמר ענותנותו, מה שייך זה לענו?ה ועיין במהר"ץ חיות דבר נכון וג"ז ממש כיוצא, ומוכרחין אנו להורות גם למעשה, כשנראה לנו בראיות ובהבנה ישרה, ובפרט במקום עיגון כזה ולהציל ממכשול כזה".

[2] הסמ"ע (שם) הביא את טעמו של הרשב"א מדוע ניתן לפסוק בדיני ממונות שלא בנוכחות הצדדים: "דהא כל זמן שמביא ראיה - סותר דינו. ונראה פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים, אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו, וקאמר דהיינו דוקא בדיני ממונות כדמסיים בטעמא הנ"ל, משא"כ בדיני נפשות דלאחר שנתקיים הפסק - הוא מעוות שאינו יכול לתקן".

[3] בגמ' במסכת סנהדרין דף עט עמוד ב מובא: "רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו". וכ"פ הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק יד הלכה ז): "מי שלא נגמר דינו שנתערב עם מי שנגמר דינו, ולא נודע מי הוא - כולן פטורין, לפי שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו".

[4] השולחן ערוך בסימן קכד סעיף א כתב: "ונשים יקרות שאין כבודן לבא לבית דין - משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו, וזילא ביה מלתא למיזל לבית דין ולערער בהדי עם הארץ".

הסמ"ע בס"ק ג העיר: הסופרים כותבים את טענותיה בפניה, ולאחר מכן מעבירים את מה שכתבו לדיינים. כמו כן הסמ"ע הוסיף: "וגם כתבתי שם (בפרישה), דאם ירצה התובע, הולך עמהם, והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר".

[5] לדעתו שעבודא לאו דאורייתא, כך שהלווה צריך לשלם את החוב רק בגלל המצווה ולא בגלל השעבוד.

[6] כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך סימן כח סעיף טו: "אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין; ואם קבלו - אין דנין על פיו".

[7] מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י סימן י) כתב: "(נתבע) אמר לב"ד אין לי פנאי (להגיע לדיון), ואי אפשר האידנא, ודחה עד יום ג'. וביום ג' שלחו הב"ד אחריו לעמוד לדין, ולא בא - יכול התובע להביא עדותיו לב"ד, ויעידו שלא בפניו. והב"ד מקבלין אותם, ודנין על פיו".

[8] ניתן להביא דוגמא להתנהלות בסדרי דין, שהיום היא לא קיימת בבתי דין, למרות שהיא אפשרית לפי ההלכה: בגמ' במסכת בבא בתרא דף לב עמוד א מובא: "ההוא דאמר לחבריה: 'מאי בעית בהאי ארעא'? (התובע את חברו שהקרקע שייכת לו). א"ל: 'מינך זבינתה והא שטרא', (הנתבע טוען שקנה את הקרקע מהתובע ומציג שטר קניין). אמר ליה: 'שטרא זייפא הוא', (התובע טוען שזהו שטר מזויף, וכמו כן הנתבע לא ישב שלוש שנים בקרקע, כך שאין לו חזקת ראיה); גחין לחיש ליה לרבה: 'אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו". (הנתבע מודה שזהו שטר מזויף, אלא טוען שבאמת קנה את הקרקע מהתובע, והיה לו שטר מכירה, אך השטר אבד, לכן זייף שטר).

במציאות היום אין בית דין שיאשר לאחד הצדדים לגחון וללחוש לדיין. הצדדים פונים לבית הדין ולא פונים לדיין לבדו. היום כל ההתנהלות היא שקופה לשני הצדדים. כך שגם אם נאמר שאין חובה לדייני הערעור לשמוע את הצדדים - ניתן לתקן זאת כחלק מסדרי דין של איגוד בתי הדין.