בית הדין

כד טבת התשעט | 01.01.19

הרב ישועה רטבי

פיצוי כספי בביטול שידוך

התוס' במסכת נדרים דף כז עמוד ב (ד"ה והלכתא) כתבו: נראה לר"י שקנס שעושים לחוזר בו מהשידוכין - צריך לשלם ולא הוי אסמכתא, גם אם לא נעשה קניין, שכן החוזר בו - מבייש את חברו, ובגלל אותה בושה גומרים הם בדעתם להקנות אחד לשני^[1], והוי כמו ההתחייבות של אריס: 'אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא'.

כך כתבו התוס': "לכ"נ דלענין ערבון של שידוכין, נראה דהכי הוא דקני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא קנין ב"ד חשוב, דלפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו, לא חשוב אסמכתא כלל, דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו, דדמי בושתו הוא, ולא גזרינן כמו אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא".

השולחן ערוך בסימן רז סעיף טז הביא את שיטת התוס' בשם י"א^[2]: "וי"א שקנס שעושים בשידוכים לקנוס החוזר בו - לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושה שבייש את חבירו. וכן המנהג פשוט בכל גלילות אלו, ומיהו קנין צריך^[3]. (מרדכי פ' א"נ), וכן נוהגין".

ניתן לשאול: לעיל ראינו שאין חיוב כספי על בושת דברים, א"כ מדוע יש חיוב כספי בביטול שידוך על הבושה שנגרמה, הרי מדובר בושת דברים?

הקצות בסימן רז ס"ק ז ביאר: אין חיוב מדין בושת על ביטול שידוך, כי אין חיוב בבושת על בושת דברים, כל החיוב בדמי בושת הוא רק בגלל שיש התחייבות של שני הצדדים לפצות במקרה של ביטול, והסיבה מדוע אין בהתחייבות זו משום אסמכתא היא בגלל שההתחייבות היא סבירה, שהרי נגרמת בושה בעקבות הביטול, כך שבוודאות יש גמירות דעת להתחייבות. בכל אופן המחייב הוא התחייבותם לפיצוי ולא בגלל חיוב בדמי בושת, ולכן פסק הרמ"א שיש צורך לבצע קניין להתחייבות.

אבל מהרי"ק (סימן כט) ביאר: כאשר מדובר בבושת גדולה מאוד שמתפרסמת - יש מקום לחייב מדין בושת, ומה שהצדדים הוצרכו לכתוב בהסכם בניהם קנס, זה בגלל שהם רוצים להתחייב בסכום גבוה יותר מאשר חיוב בושת, לכך צריך שיסכימו בניהם, אך גם ללא התחייבויות של הצדדים יש חיוב מדין בושת.

כך כתב מהרי"ק: "עוד דקרוב אני לומר, דאפילו ממון נתחייב לו מפני בושתו הכא, דעדיף מביישתו בדברים דהוא פטור, דהא איכא מעשה רב". כתיבה ופרסום דברי גנאי ברשתות חברתיות נחשבים למעשה, ואם יש לדברים תפוצה רחבה - ניתן לחייב פיצוי כספי על בושה גדולה.

הקצות העיר על דברי מהרי"ק: "לא כתבו בלשון ברור". כלומר מהרי"ק לא חייב בצורה ברורה וודאית. הקצות הוסיף: "וכבר כתבנו דמדינא ודאי אין בו משום בושת, דאינו אלא כשעושה מעשה בגופו^[4]".

בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן עד) פסק כדעת מהרי"ק, ורק אם רוצים להתחייב בסכום גבוה מאוד - יש לבצע קניין: "נראה לע"ד היינו טעמא שצריך קנין, לפי שא"א שלא יהיה הקנס פעמים יותר מדמי הבושת כמ"ש מהרר"י קלון בשורש קצ"ב ע"ש, ומכ"ש שמהררמ"אי (הרמ"א) היה לפניו מנהג פולין שהקנס הוא לעולם כסך חצי הנדן, ודאי לפעמי' הוא יותר מדמי הבושת, ע"כ הצריך קנין, אבל קנס שהוא לפי האומד דמי הבושת - ודאי א"צ קנין, ולא גרע מן המבייש בדברים, שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם, ולפי המבייש והמתבייש".

וכ"פ החתם סופר (אבן העזר א סימן קלד): "יש לה דין מבייש חבירו, ולא יהיה אלא מבייש בדברים שעכ"פ בית דין עושין לו דין עד שיפייס איש ריבו, ומצוה לגדור בפני פרוצות הנותנות עיניהם באחרים ולבייש אדם ולפוגמו... וב"ה אחר שכבר הסכמתי על זה על כל האמור, ובינותי בספרים, מצאתי בעיקרן של דברים כוונתי לדעת הגדול בית מאיר בסי' נו"ן, וברכתי ברוך שכוונתי לדעת הגאון הזה".

וכ"פ בשו"ת רב פעלים (חלק ב - אבן העזר סימן ג) שניתן לחייב מדין בושת כדעת מהרי"ק: "והנה לענין הלכה צריך שהב"ד יכוננה בצדק - ילכו בענין זה כפי סברת הגאון עבודת הגרשוני (סימן עד) וזרע אמת (יו"ד סוף סימן קב) ודעמייהו, לחייב החוזר בו בבושת... ועוד גם מדברי פוסק קדמון הוא מהריק"ו ז"ל, יש לחייב הארוס הזה דנ"ד בעבור הבושת של ארוסתו".

"...ושוב אחרי כותבי כל זה, בא לידי ספר שמחה לאיש, לעמיתינו הגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה נר"ו, ושם בסימן כ'... בושה גדולה היא זאת שקדשה, ושלח לה בשמים להתקשט בהם, ואחר כל זה חזר בו החתן, אם חזרתו היא מבלי שום עילה וסיבה, כי אם שבגד בה שנתן עיניו באחרת, כאשר עינינו רואות בדור הזה, כי רבו נערים המתפרצים בעוה"ר אשר בנות ישראל הן הפקר בעיניהם - ראוי לקנסו ממון, כמ"ש הרב עבודת הגרשוני ז"ל בסי' ע"ד וכו', וכ"כ בספר פרי צדיק סי' י"ד שחייב לשלם קנס כפי הנהוג, אף שלא היה שם קנין ולא נתפרש סך הקנס, שמצד הדין הוא מחויב בבושת".

"...הנה כי כן ישיתו הב"ד יכוננה בצדק על הארוס הזה קנס כפי ראות עיניהם, לפי המבייש ולפי המתבייש, ואם יסרב ולא יתן - אף על פי שיכולין לנדותו... מ"מ בזה"ז קשה החרם מצד הממשלה יר"ה, על כן יעשו לו כפיה בדרך אחרת, וגם לא יתנו לו רשות לישא אשה אחרת, עד שימסור הקנס של הבושת".

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא חלק ד סימן סט) דן באישה שביטלה שידוך לאחר שהצדדים סיכמו בניהם להתחתן. השואל ומשיב דן בתשלום פיצוי לאיש עבור הבושה שנגרמה לו כתוצאה מביטול החתונה: "וראיתי בקצה"ח בסימן ר"ז שהאריך לחלוק על הש"ך, דבאמת לא שייך חיוב בושת בשידוך... ולפענ"ד נראה דהא ליתא, דמה שכתב דאפילו רקק בבגדיו פטור כל שאינו מעשה בגופו - לפענ"ד זה דוקא בבושת שמגיע לגופו לבד, בזה כל שאינו עושה מעשה בגופו פטור, אבל בשידוכים דהבושת מגיע להנפש השכלי, שזה יותר גרע מהזיק בגופו, וא"כ פשיטא דאף שלא עשה מעשה בגופו - ודאי חייב".

"וכבר אמרו, ששאלו לחכם: מהו הבושת? א"ל: השכל. ושאלו: מהו השכל? וא"ל: הבושת. והיינו כי הרגשת אדם בדבר המבייש הוא שלימות שכלו, וכל פרי השכל ותולדתו שיגיע למדת הבושת. (ועיין בחוט המשולש חלק רביעי הנספח לשו"ת תשב"ץ בסי' ל"ה שהאריך בזה), ולפ"ז בשידוכים שמגיע פגם להנפש - וזה ליתא במחילה. והמבייש פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעוה"ב, והיינו אף שלא עשה לו שום דבר בגופו, כמו התם שאמרו לדוד שבא על אשת איש".

"...והנה אח"כ ביום ו' עש"ק תולדות שנת תרח"י, מצאתי בתורת חיים (בסנהדרין דף כ"ח וכ"כ בפרק החובל), דמה דאמרו הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של הקדוש ברוך הוא^[5], שהמכה חבירו הכה ופצוע אינו רק בגופו, אבל המביישו חמור יותר, דמבייש הנשמה דבבשת וקללה מרגשת הנשמה שהיא אצולה מהשכינה ולכך הוה כסוטר לועו של השכינה. ע"ש שהאריך בזה, ומזה ראיה ברורה למ"ש למעלה דאף דבדברים לא שייך בושת היינו במה שאינו נוגע רק לגופו, אבל מה שמבייש הנפש והנשמה - זה אף בדברים בלבד חייב. ותהילה לאל שקיימתי כן מסברא דנפשאי".

כלומר לדעת השואל ומשיב, הפטור בושת דברים הוא על פגיעה חולפת, אך אם מדובר על פגיעה ארוכת טווח בנפש האדם - יש מקום לחייב פיצוי כספי, כי פגיעה נפשית חמורה לא פחות מפגיעה פיזית. וחמור לכך, הפגיעה בכבוד האדם כמוה כפגיעה כביכול בהקב"ה, וזה חילול השם.

הפני יהושע (מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב) גם הביא את דברי התורת חיים: "ונראה לי דמהאי טעמא נמי יורד לגיהנם ואינו עולה, (בגמ' במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מבואר, שהמלבין פני חברו ברבים - יורד לגיהנום ולא עולה), דידוע דמה שאין נשמת האדם רשע נשרפת בגיהנם - כתב התורת חיים בשם הזוהר, משום דנשמה גופא נאצלה מתחת כסא הכבוד, דכתיב ביה כורסווין שביבין דנורא, והיא חלק אלוה ממעל, מש"ה אין האש שולט בה לשורפה לגמרי, משא"כ בחטא זה דמלבין, כיון דלפי דעתו סובר שלא נברא האדם בצלם אלהים, דאל"כ לא הוי מחציף נפשיה כולי האי להלבין פני חבירו שהוא בכלל דבר ה' בזה, כמ"ש התוי"ט, לכך דנו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, שנשמתו נשרפת באש של גיהנם".

[1] התוס' בשלושה מקומות הביאו שלושה נימוקים שונים, מדוע יש חיוב כספי למי שמבטל שידוך: א)- התוס' במסכת נדרים דף כז עמוד ב (ד"ה והלכתא) ביארו: בגלל הבושה יש גמירות דעת להקנות אחד לשני. ב)- התוספות במסכת בבא מציעא (דף סו. ד"ה ומניומי) ביארו: "ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין, מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב, כיון שנוהגין בו כל העולם, מידי דהוי אסיטומתא". ג)- התוספות במסכת סנהדרין בדף כה עמוד א (דיבור ראשון) ביארו: מכיוון ששני הצדדים יכולים להרוויח מההתחייבות - שניהם גומרים בדעתם להקנות.

[2] השולחן ערוך בסעיף טז פסק בסתם כדעת הרמב"ם, שיש לבצע את תקנת חכמי ספרד גם לקנסות בשידוכים, השולחן ערוך הביא בשם י"א את דעת התוס', שהקנסות למבטל שידוך מועילים, והרמ"א הוסיף: "וכן המנהג פשוט בכל גלילות אלו".

[3] אומנם הש"ך בסימן רז ס"ק כד כתב: לא צריך לבצע קניין, כי החיוב הוא בגלל דמי בושת: "ולפע"ד דבשדוכין כ"ע מודו דלא בעי קנין, וכן משמע להדיא ממ"ש התוס' והפוסקים שהוא כדאי שיתחייב החוזר בו קנס לדמי הבושת".

[4] להרחבה בדברי הפוסקים על כך - יש לעיין באוצר הפוסקים - סימן ז סעיף ו, סק מד אות יב.

[5] כך מובא בגמ' במסכת סנהדרין דף נח עמוד ב: "ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל - כאילו סוטר לועו של שכינה - שנאמר (משלי פרק כ פסוק כה): מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ".