בית הדין

ט טבת התשפ | 06.01.20

הרב ישועה רטבי

הקדמה

במשפט האזרחי קיים עקרון סופיות הדיון, שקובע שלאחר מתן פסק הדין, ולאחר שעבר המועד בו ניתן לערער על הפסק דין - הדיון מגיע לסופו, ולא ניתן שוב לפתוח את ההליך המשפט ע"י הבאת ראיות חדשות. ישנן מספר מטרות לעקרון זה: 1)- מניעת עוגמת נפש בהימשכות הסכסוך המשפטי ללא הגבלת זמן. 2)- טובת הציבור בחיסכון בזמן שיפוטי בכך שבתי המשפט לא צריכים להתעסק בתיק אחד ללא הגבלה.

בתקנות סדר הדין האזרחי (סעיף 101א) נאמר: בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: 1)- מעשה בית דין^[1]...".

מקובל לומר (עיין אשר גולאק, יסודי המשפט העברי עמוד 201), שבאופן כללי, עקרון סופיות הדיון לא קיים במשפט העברי, כי המשפט העברי חותר לאמת וצדק, לפיכך אם יתברר שיש ראייה חדשה שלא עלתה בדיון - ניתן לפתוח את הדיון מחדש ולהפוך את פסק הדין^[2].

נקודת המחלוקת בין המשפט העברי למשפט האזרחי היא באיזון בין אמת ליציב (כפי ניסוחו של הנשיא זמורה בע"א 376/46 אהרן רוזנבאום נגד שיינה מרים רוזנבאום) - המשפט העברי מעדיף לחתור לאמת ולהוציא את הצדק לאור, גם על חשבון יציבות וחוסר וודאות משפטית.

הגרי"ש אלישיב (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ב עמוד 265) כתב: "כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו - אמת בתוצאות (ראה תוס' ב"ב דף ח' ע"ב). וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית-דין עד שאין להרהר אחריו. גם במקרה שהצד שנשפט שלא בפניו לא התנהג כשורה בזה שלא הופיע להתדיין, שערי בית הדין פתוחים לפניו כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים הצדק עם מי, ומי באמת הזכאי ומי החייב".

היום רק במקרים חריגים מאוד בתי משפט יפתחו את הדיון מחדש (משפט חוזר), וזה רק אם הוכח שהתגלו ראיות חדשות שלא היה ניתן להשיגן בזמן הדיון, או אם יתברר שהראיות הושגו במרמה.

ישנן שתי סיבות לפתוח את הדיון מחדש לאחר מתן פסק הדין: א)- הבאת ראיות חדשות. ב)- טעות בפסק הדין. האפשרות השנייה פחות שכיחה, במיוחד בבתי דין בהם גם קיימת ערכאת ערעור. פסק הדין עובר את בחינה מדוקדקת של שלושת הדיינים, ובמידת הצורך גם של ערכאת הערעור.

היום למעשה, בתי הדין ברשתות הגדולות, מקבלים באופן כללי את עקרון סופיות הדיון, תוך כדי שמירה על איזון בין החתירה לצדק ובין סדרי הדין.

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ספר סיני וליקוטים סימן קלו) מובא, שאין למהר לפתוח דיון מחדש: אדם שתבעו אותו בדין תורה על כך שהוא בנה בתים ונטע עצים. הנתבע זכה בדין תורה, בגלל חזקת ישוב. לאחר זמן מסוים התובעים חזרו ותבעו אותו מחדש על כך. וזו תשובת מהר"ם: "אם מורינו החזיקו ביישוב בתורת דין שהיה נראה בעיניו כך - מי אשר יבא אחרי המלך. אחריו אין להרהר, כדיי מורינו לסמוך על כל דבריו בגדולה מזו, בי דיינא בתר בי דינא לא דייקי (ב"ב קלח, ב), ותגזר אומר לבטל את המעוררים ואת המנוקפים. ואם באנו לדון ולהרהר אחר בית דינו - צריכים אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד שעמד להם לישראל מימות משה ע"ה ועד עכשיו^[3]".

בספרי (פרשת דברים פיסקא יב) מובא: "איכה אשא לבדי טרחכם - מלמד שהיו טרחנים. היה אחד מהם רואה שני נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, למחר אני דן מוסיף אני עליכם דיינים^[4], לכך נאמר טרחכם, מלמד שהיו טרחנים".

מכאן לכאורה נראה, שגם בסוף הדיון ניתן להביא ראיות חדשות, אבל בעמק הנצי"ב (על ספרי דברים שם) ביאר: בתחלת התבעה רואה שהדין והצדק עמו. אבל בסוף אם אמר יש לי עדים, ויש לי ראיה - אין שומעין לו". בהמשך נראה שהאפשרות להביא ראיות חדשות היא מוגבלת גם במשפט העברי.

 

הצגת ראיות שנמצאות ברשותו

המשנה במסכת סנהדרין דף לא עמוד א כותבת: "כל זמן שמביא ראיה, (גם לאחר הפסק דין) - סותר את הדין. אמרו לו (בית הדין): כל ראיות שיש לך - הבא מכאן עד שלשים יום, מצא בתוך שלשים יום - סותר, לאחר שלשים יום - אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים, ומצא לאחר שלשים"?

"אמרו לו (בית הדין): הבא עדים, ואמר: אין לי עדים. אמרו: הבא ראיה, ואמר: אין לי ראיה. ולאחר זמן הביא ראיה, ומצא עדים - הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים. לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה".

"ראה שמתחייב בדין ואמר: 'קרבו פלוני ופלוני ויעידוני', או שהוציא ראיה מתחת פונדתו - הרי זה אינו כלום".

המשנה פותחת, שישנה אפשרות לכל מי שהתחייב בבית הדין, לחזור ולבקש מהבית דין שידונו מחדש בדינו, בגלל ראיות חדשות או עדים אחרים שהביא, ואפ' אם בית הדין כבר חייבו אותו לשלם, והוא כבר שילם - בכ"ז במידה ויש לו ראיות חדשות, הוא יכול לבקש דיון חוזר^[5].

המשנה הוסיפה: גם כאשר בית הדין בקשו ממנו שיביא את כל ראיותיו בתוך שלושים יום, במידה והוא ימצא ראיות חדשות לאחר שלושים יום - יכול להביאם. בדין זה הגמ' פסקה הלכה כדעת רשב"ג. הסמ"ע בסימן כ ס"ק ה הדגיש: בעל דין יוכל להביא טענות חדשות, בתנאי שהן לא סותרות את הטענות שנאמרו בדיון הראשון. וכ"פ הש"ך בס"ק ב.

 

במשנה עוד מובא: בעל דין שאמר 'אין לי עוד עדים או ראיות', לאחר פסק הדין - אין הוא יכול לבקש דיון חדש. בדין זה הגמ' פסקה להלכה כדעת ת"ק^[6]. ישנם מספר הסברים מדוע לאחר שבעל הדין אמר שאין לו עוד ראיות - לא מקבלים ממנו ראיות חדשות:

• א. רש"י (מסכת סנהדרין דף לא עמוד א ד"ה הרי) הסביר: בעל דין שאמר שאין לו ראיות, ולאחר פסק הדין מציג ראיות חדשות - לא מקבלים את דבריו, וחוששים שמא הוא שיקר וזייף את הראיות. "שהרי אמר אין לי (עוד ראיות), וחיישינן שמא זייף או שכר עדים". וכך גם כתב הרמ"ה (מסכת סנהדרין דף לא עמוד א) והנימוקי יוסף (מסכת סנהדרין דף ט עמוד א ד"ה הרי).
• ב. הפרישה בס"ק א (ובסמ"ע בס"ק ג) ביאר: בעל דין שאמר שאין לו עוד ראייה - הוא פסל את כל העדים שיבואו לאחר מכן. כנראה שההסבר לכך הוא מדין שוויא לנפשה חתיכה דאיסורא^[7].

וכך גם כתב הט"ז (על סעיף א): "מי הכריחו לזה לומר שאין לו עדים, היה לו די לומר איני יודע אם יש לי עוד עדים, והיה מרויח בזה אולי ימצאון עוד עשרה עדים, ויוכל להביאן, אלא ודאי החליט הענין לומר שאין לו עדים ופסל כל העדים שיבואו^[8]".

• ג. הפרישה עוד הסביר גם אם לא חוששים שמא הוא ישכור עדי שקר, עדיין חוששים שמא יבוא עד מתוך רחמים לבעל דין וישקר לטובתו.
• ד. הנתיבות בס"ק א הבין את הסמ"ע (בס"ק ג) בדרך הבאה: בעל דין שאמר אין לי עדים, שוב לא יוכל להביא עדים בגלל שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי^[9], וברגע שהודה שאין לו עדים - נחשב כאילו הביא מאה עדים, שכל עד שהוא יביא בהמשך - הוא עד שקר, ולא יוכל עוד להחזיר את הדין.

הסבר זה כבר הובא ע"י מהר"ם מרוטנבורג (ספר סיני וליקוטים סימן שמז, מובא במרדכי מסכת סנהדרין סימן תרפ"ה), וכן ע"י  הראב"ד בספרו תמים דעים (סימן נו): "שהרי אמר אין לי ראיה, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, שכיון שהוא מודה על חובתו - לא נאמין עדים על זכותו".

ערוך השולחן בסעיף א חיבר בין הפירושים: "דמסתמא, כשהשיב תשובה כזו לב"ד, דקדק יפה שאין לו שום ראיה או עדים, וממילא דאין לסמוך על זה שהביא אח"כ, דוודאי יש איזה זיוף בזה, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי".

• א. האורים בס"ק ב הסביר: אנו לא אומרים שיש חשש שהעדים שיקרו, אלא שלא דייקו או שהעידו בדמי, כלומר מכיוון שבעל הדין אמר בצורה מפורשת שאין לו עוד עדים, אנו חוששים שאם בכ"ז באו עדים, הם העידו על סמך הערכה ולא על סמך ידיעה מדויקת^[10].

 

הגר"ע אייגר (חידושים על השו"ע סימן כ סעיף א) כתב בשם הב"ח (בס"ק א): לדעת המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשו), ברגע שבעל הדין אמר שאין לו עוד עדים - הוא לא נאמן להביא יותר עדים גם לפני שיצא פסק הדין, אבל הגר"ע אייגר כתב בשם מהר"י ווייל, שרק לאחר גמר הדין - לא ניתן להביא עוד ראיות חדשות.

המשנה סיימה שאם יש נסיבות ברורות שמעידות על זיוף - גם לפי רשב"ג בעל הדין לא יהיה נאמן. למשל, בעל דין שאמר לדיינים שאין לו עדים, אך בהמשך הדיון, כאשר הוא שם לב שבית הדין עומד לחייבו בדין, הוא ביקש מעדים שהיו נוכחים בבית הדין שיבואו להעיד לזכותו, או שבעל הדין הוציא ראיות מכיסו. במקרים אלו לכו"ע אין הוא נאמן, שכן העדים או הראיות היו ברשותו כאשר הוא אמר שאין לו עדים וראיות, כך שיש אומדנא דמוכח, שאלו עדים פסולים וראיות מזויפות.

הדרכי משה בס"ק א (בהתייחסו למקרה האחרון שבמשנה) כתב: אנו אומרים שבעל הדין אינו יכול לזמן עדים שהיו נוכחים בבית הדין, רק כאשר הוא אמר שאין לו עדים, אבל אם בית הדין כלל לא שאל אותו אם יש לו עדים, והוא לא אמר שאין לו עדים - יכול הוא לזמן גם עדים שהיו בבית דין בשעה שמתחייב בדין.

לסיכום: ישנן מספר סיבות מדוע בעל דין שאמר שאין לו עוד ראיות - לא נאמן להציגם, או בגלל שחוששים לשקר ולזיוף, או בגלל שבעל הדין פסל את כל העדים שיעידו לטובתו, או בגלל שהודאת בעל דין מחייבת כמאה עדים. כמו כן יש שחששו שמא עדים ירחמו על בעל הדין, או שהעדים יעידו בצורה לא מדויקת.

 

הצגת ראיות שלא היו ברשותו

בגמ' במסכת סנהדרין דף לא עמוד ב עוד מובא: "כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: לעולם מביא ראיה וסותר, עד שיסתתם טענותיו, ויאמרו לו: הבא עדים! ואומר: אין לי עדים, (וגם אם אח"כ יביא עדים - אינו סותר את דינו, כדעת חכמים). הבא ראיה! ואומר: אין לי ראיה. אבל באו עדים ממדינת הים, או שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר, (שטרותיו של אביו היו מונחות בתוך שק מעור) - הרי זה מביא ראיה וסותר".

ראינו לעיל, שאם העדים היו נגישים, או שהראיות היו ברשותו, והוא אמר שאין לו עדים או ראיות - לכו"ע אינו יכול להציגם. כעת הגמ' מוסיפה: אם הראיות לא נמצאות ברשותו, כגון שהיו השטרות^[11] מופקדים^[12] אצל אדם אחר^[13], או במקרה שהעדים היו במדינת הים, ולאחר זמן הוא גילה את השטרות או שהעדים חזרו ממדינת הים - יכול לסתור את הדין ולבקש דיון חדש, כי הוא יכול להסביר את דבריו שלא יסתרו את מעשיו אח"כ: בבית דין אמרתי שאין לי עדים או ראיות - הכוונתי שאין ברשותי ראיות, או אין שהעדים אינם זמינים להעיד. ואם יטען כך - יוכל להציג את הראיות החדשות שלא היו ברשותו.

הסמ"ע בס"ק ט כתב: מדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ז הלכה ח) משמע, שנטל הראייה חל על בעל הדין, עליו לתת הסבר משכנע מדוע בדיון הוא אמר שאין לו ראיות, אך לאחר פסק הדין הוא בכ"ז הביא ראיות אחרות. (עליו לטעון בצורה ברורה שהוא לא הציג את הראיות, כי הן לא היו ברשותו), אך אם בעל הדין לא טען טענה זו - הדיינים לא יטענו זאת במקומו, כי כך כתב הרמב"ם: "ומפני מה סותר (את הדין)? מפני שיכול לטעון ולומר... וכל זמן שיכול לטעון ולומר... והיה ממש בדבריו^[14]".

וכן כתב הב"ח בס"ק א: "ואין ספק דאנן לא טענינן ליה הכי, דהא בעינן שיהא ממש בדבריו, שיתן אמתלא מקובלת, כדפירשתי לעיל".

ערוך השולחן בסעיף ד כתב, שעל הדיינים לשאול את בעל הדין, מדוע לא הביא את הראיות בדיון הקודם: "וכן נראה, כשמביא ראיותיו או העדים, צריכין ב"ד לשאול ממנו הלא אמרת לנו שאין לך עדים וראיה, אם ענה לא ידעתי מהם - מקבלים ממנו, ואם נשתתק ולא ענה - אין מקבלין אותם, דניכר שאינם אמת".

האורים בס"ק ב כתב בשם הראב"ד: "שאם רואים הב"ד שנעשה משגגה ופתיות לבב, (תום לב), שטען מתחילה להד"ם - לא הפסיד שטרו... וא"כ זהו אמתלא הנכרת לב"ד כי מחמת שגגה ופתיות לבב אמר כן, כמש"כ הראב"ד דנמסר לב"ד שהם יבחינו אם הוא אמת... ונראים דברי הראב"ד, שהיה רב מובהק, וחכם מפורסם, מי כמוהו מורה".

לסיכום: על בית הדין לבחון האם יש הסבר ענייני והגיוני להימצאות הראיות לאחר מתן פסק הדין, במידה ואין הסבר סביר ומתקבל - בית הדין לא יקבל את הראיות החדשות.

 

בעל דין שהודה שאין לו ראיות בשום מקום

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ז הלכה ח) כתב: אם הבעל דין יאמר לבית הדין שאין לו ראיות ועדים, לא כאן ולא במדינה אחרת, ואין ראיות אחרות לא בידי ולא ברשות אחרים - הוא לא יוכל יותר לסתור את הדין^[15].

בתקנות הדיון של הרבנות הראשית (התשנ"ג, תקנה ע"ב) נאמר: "הטיל בית-הדין על בעל-דין להביא עדים או ראיה לדבריו, ושאלו אם יש לו עדים או ראיה, וענה שאין לו - שוב אין בית-הדין מקבל ממנו עדים או ראיה, אלא אם כן נתן טעם מספיק לדבריו הראשונים".

ובתקנה ע"ה נאמר: "עם גמר הטענות והראיות, ישאל בית הדין את הצדדים אם יש להם עוד טענות וראיות, ואם אין להם - יודיע בית הדין כי בכך נגמרה שמיעת טענות וראיות, והדבר ירשם בפרוטוקול".

תקנה ע"ב מחייבת את בעל-דין לתת טעם מספק לבקשתו להגיש ראייה חדשה. ובתקנה ע"ה נקבע, שעל הדיינים לשאול את הצדדים בתום דיון ההוכחות, האם יש להם טענות או ראיות נוספות. במידה ומתקבלת תשובה שלילית - הצדדים לא יוכלו יותר להגיש ראייה נוספת ובכך הדיון בא אל סופו. במקרה זה מתקבל עקרון סופיות הדיון, ולא יהיה ניתן לפתוח את הדיון מחדש. על הדיינים בסוף הדיון לשאול, האם לתובע יש טענות נוספות או ראיות אחרות שהוא מעוניין להציג. לאחר שתתקבל תשובה שלילית, יהיה ניתן לסגור את הדיון, ולאחר מתן פסק הדין - לא תהיה אפשרות לפתוח את הדיון, ולא לקבל ראיות חדשות.

לסיכום: על הדיינים בסוף הדיון לשאול, האם לתובע יש טענות נוספות או ראיות אחרות שהוא מעוניין להציג. לאחר שתתקבל תשובה שלילית, יהיה ניתן לסגור את הדיון, ולאחר מתן פסק הדין - לא תהיה אפשרות לפתוח את הדיון, ולא לקבל ראיות חדשות.

 

תובע שלא אמר לב"ד לעכב את הפסק עד להשגת הראיות

הרא"ש (כלל יג סימן כ) כתב: "ומה שטענו הקהל, שזכות שלהם היה ביד אחד מהקהל, שהיה במדינת הים, ורצו לדמותו לההיא דדסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים - לא דמי, דהתם מיירי ביורש, שאין יודע במילי דאבוה, ואין יודעין מה זכות היה לאביו באותה דסקיא. אבל בנידון זה בענין הקהל, דבר גלוי ומפורסם הוא, ואי אפשר שלא ידעו הקהל באותן הדברים שהן טוענין עתה, והיה להם להזכיר הדברים באותה שעה, ולומר יש לנו זכות וראיה, ואין עתה בידינו. הילכך אם לא סתמו טענותיהם באותה שעה - יכולים עתה לטעון".

מכאן אנו למדים, שגם אם הראייה הייתה נמצאת מחוץ להישג יד אחד מבעלי הדין, כגון שהראייה נמצאת בחוץ לארץ - לא ניתן לאחר פסק הדין להביא את אותה ראייה, כי היה על בעל הדין לומר שיש לו ראייה נוספת שלא נמצאת ברשותו והוא יביאה בהמשך^[16]. רק אם הוא לא ידע כלל על קיומה של הראייה, הוא יוכל להציגה אך אם ידע ולא אמר - אין ביכולתו להביאה לאחר פסק הדין.

הדרישה בס"ק א הקשה: הרא"ש פסק שלא ניתן להאמין לבעל דין שלא אמר מראש שיש לו ראיות שלא נמצאות ברשותו אלא במדינת הים, אבל הטור פסק בניגוד לאביו, שאם הראייה נמצאת במדינת הים - יכול להביאה גם לאחר פסק הדין ולהפוך את הפסק שכתבו הדיינים.

• א. הדרישה ביאר: ראיות ששייכות לתובע, גם אם הראיות נמצאות במקום אחר (מדינת הים) - התובע לא נאמן להביאם לאחר פסק הדין, כי הראיות שייכות לו והיה עליו לומר בדיון לבית הדין שיעכבו את פסק הדין, כי יש לו עוד ראיות במקום אחר, (ועל כך דיבר הרא"ש). אבל ראיות שלא שייכות לתובע, כגון ראיות ששייכות לאבי התובע, הוא נאמן להביאם גם לאחר פסק הדין, כי הוא לא מכיר את הראיות, וחשש לומר בפני הדיינים שיש לו עוד ראיות שהוא טרם הספיק ללמוד אותם, כי חשש שייתפס כשקרן. (אך בראיות ששייכות לו - אין סיבה לשתיקתו בדיון, ומכיוון שלא ציינם בדיון - לא נאמן להביאן לאחר הדיון).
• ב. התומים בס"ק א ביאר: אם לתובע הייתה אפשרות להוכיח שיש לו ראיות שנמצאות במקום אחר, (כגון שיש לו עדים שיכולים להעיד שיש לו ראיות, או להשיג אישור שיש לו ראיות) - על התובע לומר בדיון לבית הדין שיעכבו את פסק הדין, כי יש לו עוד ראיות שלא נמצאות ברשותו, ובית הדין היה מחכה עם פסק הדין עד להגעת הראיות, ואם התובע לא ציין זאת בפני הדיינים, הוא איבד את הזכות שלו להביא את אותן ראיות, ולא יוכל להביאן לאחר פסק הדין. אבל אם לתובע לא הייתה הוכחה על כך שיש לו ראיות במקום אחר, והוא נמנע מלומר זאת בדיון כי חשש שהדיינים לא יאמינו לו - ניתן להאמין לו גם בשטרות ששייכות לתובע, (זאת בניגוד לדרישה), כי שתיקתו נובעת מכך שחשש שהדיינים לא יאמינו לו, "ויחשיבוהו לדברים של הבאי, והרוצה לשקר - ירחיק עדותו, ולכך חשב שתיקתו יפה מדיבורו".
• ג. הב"ח בס"ק א ביאר: הרא"ש הביא שני תנאים: א)- הדיינים שאלו את בעלי הדין האם יש להם עוד ראיות. ב)- בעלי הדין ענו שאין להם עוד ראיות. רק אז לא ניתן להביא ראיות אחרות, אך אם לא מתקיימים שני התנאים הללו - ניתן להביא ראיות נוספות. ערוך השולחן (סימן כ סעיף א) ביאר: "דכיון שאמר מעצמו בלא שאלת ב"ד - יכול להיות שלא דקדק יפה, ורק לפי הדומה היה נראה לו שאין לו".

לפי דברי הב"ח הללו אפשר לבאר, שהטור התייחס למקרה בו שני התנאים לא מתקיימים, והרא"ש דיבר על מקרה בו שני התנאים כן התקיימו, כלומר הדיינים שאלו את הצדדים האם יש להם ראיות, והם ענו שאין להם עוד ראיות, לכן לא היה ניתן לקבל ראיות נוספות. כך גם הסביר כנסת הגדולה (הגהות טור סימן כ ס"ק ה) באפשרות השנייה, והנתיבות בס"ק ג באפשרות הראשונה.

• ד. הנתיבות בס"ק ג עוד ביאר: לעיל הובאו דברי הסמ"ע בס"ק ט, שהצריך את התובע להסביר בעצמו, מדוע בדיון הוא אמר שאין לו ראיות, אך לאחר פסק הדין הוא בכ"ז הביא ראיות אחרות, אך אסור לדיינים לטעון זאת במקומו. הרא"ש דיבר על תובעים שאומרים שלא ידעו מהראיות, טענה זו לא מתקבלת כי ראיות הציבור מפורסמות הן, והיה עליהם לומר שהראיות לא ברשותם, אך הם לא אמרו זאת, ולכן לא נאמנים בטענתם, אך אילו היו טוענים שהראיות לא ברשותם - היו נאמנים. (רק יורש יכול לטעון שלא ידע על הראיות).
• ה. כנסת הגדולה באפשרות הראשונה הסביר: בעל דין יוכל להביא ראייה לאחר פסק הדין רק אם בשעת הדיון הוא כלל לא ידע על הראייה. הטור דיבר על יורש שלא מכיר את חשבונות אביו, ולכן יכול להביא ראייה שלא הכיר, (הראייה לא הייתה מפורסמת ליורש), אך הרא"ש התייחס לציבור שידעו מהראיות הקיימות (הראייה הייתה מפורסמת לקהל), ולא הציגו אותן, שאז לא ניתן לחזור ולהביא ראייה חדשה לאחר פסק הדין. כנסת הגדולה קבע שתירוץ זה הוא העיקרי.

 

לסיכום: לדעת הדרישה, לא ניתן להביא ראיות שהיו שייכות לבעל הדין, גם אם ההוכחות נמצאות במקום אחר. ולדעת התומים אם בעל הדין יכל להביא הוכחה שיש לו ראייה במקום אחר - הוא לא נאמן להציגם. אך לדעת הב"ח רק אם הדיינים שאלו את בעלי הדין האם יש להם עוד ראיות, ובעלי הדין ענו שאין להם עוד ראיות, רק אז לא ניתן להביא ראיות אחרות.

 

הבאת טענות חדשות ללא ראיות

לאחר מתן פסק הדין, לא ניתן כלל לקבל טענות חדשות שקשורות לדיון, שלא מתלוות אליהן ראיות שמגבות את הטענות.

הרשב"א (חלק ב סימן שיג) כתב: בעל דין שלא אמר בדיון טענה שיכולה להועיל לו, אך לאחר מתן פסק הדין הוא חזר וטען שיש לו טענה חדשה - בית הדין לא יפתח את הדיון, כי יש חשש שמא אחרים לימדו אותו לשקר. אומנם כל עוד ולא ניתן פסק הדין, ניתן להציג טענות חדשות למרות שהן לא נתנו בדיון הראשון. וכ"פ הרמ"א בסימן סז סעיף לג^[17].

הסמ"ע בסימן סז ס"ק נו ביאר: "דכיון דשתק בשעת פסק דין - הרי הוא כמודה שלא היה לו פרוזבול, וכשיצא אגמרוהו טענת שקר".

וכך כתב גם הרא"ש (כלל קז סימן ו): "והיכא דהוה קאי בבי דינא, ולא טען, ונפק ואזל לאבראי, והדר אתי לבית דין וטעין - דאין טוען וחוזר וטוען. מ"ט? דאמרינן טענתא אגמרוהו, כלומר למדוהו לטעון שקר, שאם הוא אמת מה שטוען עתה - למה לא טען אותה מתחילה, אלא גמרוהו עתה לטעון שקר... כשאדם עומד בפני בית דין - טוען כל הטענות שזכותו תלוי בהם, ואם היתה הטענה שהוא טוען אחר שיצא לפני בית דין אמת - היה טוען אותה מתחילה כשעמד בפני ב"ד, ולא תלינן שמא אח"כ נזכר לאותה טענה מעצמו, אלא ודאי אמרינן מדלא טען אותה מתחלה - שקר היה, ואחר שיצא מפני בית דין למדוהו לטעון שקר, ואין טוען וחוזר וטוען^[18]".

הרא"ש (כלל קח סימן טו) סייג: גם לאחר פסק הדין ניתן להציג טענה הלכתית ברורה שסותרת את פסק הדין. גם אם אחרים לימדו את בעל הדין את ההלכה - יפה לימדוהו. וכך גם הדין בטענה שלא זקוקה לראייה נוספת, טענה חדשה שהיא ברורה ומדויקת ושופכת אור על המקרה - ניתן לקבלה.

הש"ך בסימן פ ס"ק ג כתב: בעל דין שטען טענה בב"ד - יכול הוא לאחר מכן לתקן ולהבהיר את דבריו הראשונים, כל עוד שטענתו השנייה לא סותרת את הראשונה^[19]. אומנם לאחר שבית הדין חייבוהו (או שעדים שהכחישו טענותיו), והנתבע יצא מבית הדין - הוא לא יכול לתקן ולהבהיר את טענותיו, כי יש לחשוש שמא למדוהו לשקר. אך כל עוד ובית הדין לא חייבוהו - גם אם יצא  מבית הדין - יכול לחזור ולתקן את טענותיו^[20].

בספר פעמוני זהב (סימן ג סעיף ב) מובא בשם היעב"ץ: "משרבו הרמאים, שבעומדם לדין, ורואין חובה ממשמשת ובאה על ידי טענותיהם הראשונות - בורחים מן האמת, ומשנים טענותיהם, ולמדו לשונם דבר שקר, (לכן) נהגו ב"ד שלפנינו זלה"ה, שלא לדון אלא על טענה הראשונה, שכל המשנה - ידו על התחתונה, וכן נהגנו אחריהם. וראייתם: שאמרו והוי זהיר שמא מתוכם ילמדו לשקר. ואפילו מפטור לפטור. זולת אם יראה לב"ד בבירור גמור שלפי תומו עשה".

בתקנות הדיון תקנה קכט 1 נאמר: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו, על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם". בעל הדין צריך להגיש בקשה בכתב. עליו להציג את הראיות החדשות, וכן עליו להסביר למה לא הביא את הראיות החדשות בדיון הראשון. (תקנה קכט 2). בית הדין ידון בדיון פנימי בשאלה האם לפתוח את הדיון.

לסיכום: לאחר מתן פסק הדין, בית הדין לא ישמע טענות חדשות שקשורות לדיון, בלי שמתלוות אליהן ראיות שמגבות את הטענות.

 

פתיחת הדיון לאחר פסק דין שמבוסס על ספק

במסכת יבמות דף לז עמוד ב מבואר, שאם בית הדין הכריע בפסיקה מכח ספק שהיה בדין, ולאחר מכן במקרה נוסף קיים ספק דומה - אנו לא מבטלים את פסק הדין הראשון, אלא אומרים שהפסיקה הראשונית קיימת ("קם דינא"), ובדין השני בית הדין יכריע לפי הנתונים הקיימים במקרה הנדון, מבלי להתייחס לפסיקה הקודמת.

הגמ' דנה (כמבואר בהרחבה בהערה^[21]), בירושה שהתחלקה בין שני צדדים שמסופקים מי מהם הוא היורש. לאחר מכן אחד מהצדדים נפטר, ונוצר דיון חדש בחלוקת הירושה, אך כעת חלוקת הירושה תגרום לטענה על חוסר צדק בחלוקת הירושה הראשונה, ובכ"ז להלכה (אבן העזר סימן קסג סעיף ה) נפסק, שאנו אומרים "קם דינא^[22]", כלומר פסק הדין הראשון קיים, לא ניתן לסותרו ולא ניתן לפתוח את הדיון מחדש, למרות שמדובר בטענות חדשות, אך אף צד לא הביא ראייה חדשה לטענתו, לכן אין לפתוח את הדיון מחדש.

דיון נוסף ביסוד "קם דינא" מובא ברמ"א (חושן משפט סימן רסח סעיף ג). להלכה (שולחן ערוך סימן רמג סעיפים כא-כב) נפסק, שחצר המשתמרת קונה לבעליה. כלומר חצר שהיא שמורה וסגורה^[23] - קונה לבעליה את כל הנמצא בתוך החצר.

הדרכי משה (סימן רסח ס"ק ב) כתב בשם המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן רנח): חצר קונה רק אם בעליה חשבו לקנות את מה שהונח בחצר, אבל אם לא יכל לעלות על דעתו שחפץ מסוים יונח בחצר (כמו אבידה) - החצר לא קונה. המרדכי הביא מעשה באדם שרכש בדיל לצורך מסוים, ולאחר מכן החליט למכור את הבדיל לאדם אחר. הקונה השני פתח את הבדיל ומצא שבפנים כולו כסף ורק מבחוץ מכוסה בדיל. הקונה הראשון תבע אותו לדין בטענה שהוא לא קיבל את מלוא שווי הבדיל, ומכיוון וזו הונאה המקח אמור להתבטל.  אבי העזרי פסק, שהקונה הראשון לא זכה בכסף, כי לא ידע על הכסף שנמצא בבדיל, ולכן לא חשב לקנותו^[24].

המרדכי הביא עוד מעשה בגר שנפטר בבית של חברו, ונמצא זהב בתוך בגדיו של הגר שנפטר. ריב"א (מרדכי שם סימן רנט) פסק, שהחבר בעל הבית לא זכה בזהב, כי הוא לא היה מודע לכך שיש זהב בביתו. וכן כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא בסוף דף יד עמוד ב): "מכאן הסכימו המפרשים ז"ל עם בעלי התוספות ז"ל, דכל דבר שאין דרכו לימצא - אין חצרו של אדם קונה לו".

המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן רלח) עוד כתב: אדם שהתארחו בביתו סוחרים, בעל הבית רצה לרכוש מהם את הסחורה שהם הביאו עמם (ונמצא כעת בביתו), אך בינתיים הקדימו חברו ורכש מהם את הסחורה. בעל הבית תבע את החבר לדין, בטענה שהוא קנה את הסחורה שהייתה מונחת בביתו בקניין חצר. ראב"ן פסק שבעל הבית אכן זכה בסחורה, כדין אדם שרואה מציאה בחצרו ואומר תזכה לי חצרי במציאה. כמו כן הוא קודם לחברו כי זה דומה לדינא דבר מצרא. אבל אבי העזרי סבור, שיש לחלק בין מציאה לבין סחורה. במציאה לא צריך לשלם ולכן החצר קונה, אך במקח החצר לא קונה ללא תשלום הכסף הנדרש לסחורה, ומכיוון והחבר שילם על הסחורה - הסחורה שייכת לו.

תרומת הדשן (סימן שי) הביא מעשה במוכר שהניח סחורה זולה (שנחשבת למציאה) בחצרו של אדם, אך הוא לא ידע מכך, כאמור לעיל, לדעת אבי העזרי, החצר לא קונה את הסחורה הזולה עבורו, והשני יכול לקחת את הסחורה מחצרו של הראשון. כעת לאחר שהשני לקח את הסחורה מהחצר של הראשון, אירע מקרה הפוך, מוכר הניח סחורה זולה בחצר של השני ללא ידיעתו, והראשון בא לחצר השני וקנה את הסחורה. הראשון טוען ממה נפשך, אם ההלכה נפסקה כדעת ראבי"ה, זכותי כעת לקחת את הסחורה שהונח בחצר של השני, ואם הלכה כראב"ן, שהחצר קונה לו - הסחורה שהייתה מונחת בחצר של הראשון שייכת לו ולא שייכת לשני, ועליו להחזירה לראשון.

תרומת הדשן פסק: אם הצדדים לא הגיעו לבית הדין - הראשון צודק בטענתו, ועליו לקבל את אחת מהסחורות, (או שיקבל את הסחורה שהייתה בחצרו כפי פסק ראב"ן, או שיקבל את הסחורה שהייתה בבית השני כפי פסק אבי העזרי), אך אם הצדדים היו בבית הדין לאחר המקרה הראשון, ובית הדין פסק כדעת אבי העזרי שהשני זכה, אנו אומרים שקם דינא, הפסק הראשוני קיים, ולא ניתן לשנותו, כעת הפסק שיינתן במקרה השני אינו חייב להיות מושפע מהפסק הקודם, והדיינים יכולים לומר שיש ספק בדין ואין להוציא מיד המוחזק. וכ"פ הרמ"א בסימן רסח סעיף ג.

תרומת הדשן ביאר: "מההוא שעתא (לאחר מתן פסק הדין) - אסח ראובן דעתו ונתייאש מאותו ריוח, ונעשה אותו ריוח לשמעון כשאר ממונו, ולא יוכל ראובן לחזור עליו מכח ממה נפשך". כלומר לאחר מתן פסק הדין, הצד שהפסיד בדין מתייאש מהכסף שהפסיד בדין, ולכן לא יוכל לחזור בדיון חדש ולטעון טענת ממה נפשך^[25].

 

הגר"י קנייבסקי בספרו קהילות יעקב (יבמות דך לד בס"ק ג) ביאר: לאחר שניתן פסק הדין - הייאוש חל מעצמו, כדין זוטו של ים. כך כתב הסטייפלר: "ונראה דמסתבר, דכל שראובן זכה ע"פ בית דין... - הוי ליה לגבי שמעון כאבודה בזוטו של ים, דמהני בזה יאוש שלא מדעת להריטב"א ז"ל, דענין אבודה ממנו ומכל אדם - הוא מפני שכל אבידה אפשר שתוחזר לו ע"י אחרים, מה שאין כן אבודה ממנו ומכל אדם שאין תקוה שתוחזר על ידי אחרים, אם לא באופן מופלא יוצא מן הכלל, והוי אבודה מוחלטת, והכא נמי כל היכא שהוא בגדר אבידה מוחלטת שאין תקוה שתוחזר לו באיזו זמן - דינה כאבידה בזוטו של ים, ולהכי גם כשנאבד לו הממון ע"י פסק דין של ב"ד - מחשבא כאבודה בזוטו של ים וסגי ביאוש שלא מדעת".

אומנם הש"ך בסוף ספרו תקפו כהן (כללי קים לי) כתב: גם לאחר שניתן פסק הדין - יכול הראשון לתבוע בחזרה את אחת מהסחורות בטענת ממה נפשך: אם השני יאמר קים לי לפסוק כדעת אבי העזרי, אז מגיע לראשון את הסחורה שהייתה בחצר של השני, ואם השני יאמר קים לי כדעת ראב"ן, אז הראשון צריך לקבל בחזרה את הסחורה שהייתה בחצרו.

הש"ך סייג שאם הסחורה או הכספים עברו לצד ג', (כגון שנמכרו לאחר או שעברו ליורשים) - לא ניתן לפתוח את הדיון ולהוציא בגלל טענה זו (ממה נפשך), אא"כ הכספים עברו בגזל או ברמאות, שאז ניתן להוציאם גם אם עברו לצד ג'.

לסיכום: כאשר אין ראייה חדשה (כגון כאשר הדין נשאר בספק) - אין לפתוח את הדיון מחדש. וודאי שאין לפתוח את הדיון מחדש לאחר שהתשלום (לפי החלטת בית הדין) עבר לצד ג'.

 

פתיחת הדיון בגלל הטעיה ורמאות

הנתיבות בסימן קמח ס"ק א כתב: "נראה דלא אמרינן קם דינא - רק במקום דבהיתירא אתי לידיה, כגון גבי ספק ובני יבם, וכן בהא דסימן רס"ח סעיף ג בהג"ה, דזכי בהיתירא בדין ב"ד, משא"כ במקום דבגזילה ובאיסורא אתי לידיה - נראה דעל זה לא אמרינן דקם דינא, דיאוש לא מהני רק במקום דאתי לידיה בהיתירא".

מכאן דברי הנתיבות משמע, שאם פסק הדין ניתן בגלל הטעיה או רמאות - ניתן לפתוח את הדיון מחדש ולשנות את הפסק הקודם שהתבסס על ראיות שקריות.

 

תובע ששכח שיש לו טענות נוספות

בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קמח) מובא: תובע שאמר לדיינים בסוף הדיון, שאין לו תביעות נוספות כלפי הנתבע, אך לאחר שעבר זמן הוא אמר ששכח תביעה נוספת, ומעוניין כעת לפתוח את הדיון ולטעון טענה חדשה - אינו נאמן, "כיון שמתחלה אמר שאין לו תביעה עליו בודאי טרם שפטרו, ואמר כך לפני ב"ד, מדכר אנפשיה שפיר שאין חייב לו כלום, וכה"ג מבואר בסימן כ', באם אמרו לו יש לך עדים או ראיה, ואמר אין לי ראיה - שוב אינו נאמן לומר שכחתי שיש לו ראיה או עדים, ואין משגיחין עליו ועל ראיותו".

השבות יעקב הוסיף, שאמירת התובע בפני הדיינים שאין לו תביעות נוספות נחשבת למחילה, ולכן לא ניתן לחזור ולתבוע מחדש: "בנדון שלפנינו, שאמר לפני ב"ד, אין לי עוד תביעה עליו - בודאי מחל לו, ולא יוכל לומר שכחתי או טעיתי".

הדרכי משה בסימן טז ס"ק א כתב בשם המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשו): לאחר מתן פסק הדין - על החייב לשלם באופן מידי כפי שנקבע בפסק דין. לא ניתן לעכב את התשלום עד לבירור ולהבאת ראיות, וגם במקרים בהם יתקבלו ראיות חדשות של בעלי הדין, בכ"ז אין אפשרות לעכב את התשלום. וכ"פ הרמ"א בסימן טז סעיף א.

לסיכום: בעל דין שאמר בסוף הדיון שאין לו עוד תביעות - לא יכול לפתוח את הדיון בטענה ששכח תביעה נוספת או שטעה בדבריו.

 

יורש שהביא ראייה לאחר פסק הדין

בגמ' במסכת סנהדרין דף לא עמוד א מובא: "ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן. אמר ליה: אית לך סהדי? אמר ליה: לא. (רב נחמן שאל את הילד): אית לך ראיה? אמר ליה: לא. חייביה רב נחמן. הוה קא בכי ואזיל (הילד). שמעוהו הנך אינשי, (את בכיו של הילד), אמרו ליה: אנן ידעינן במילי דאבוך, (והם העידו לזכותו). אמר רב נחמן: בהא - אפילו רבנן מודו, דינוקא במילי דאבוה לא ידע".

מדברי הגמ' מבואר, ילד יתום שירש את אביו, ותבעוהו לדין, והילד אמר לבית הדין שאין לו ראייה, ולאחר זמן באו אנשים והעידו לזכותו - סותרים את הדין ודנים מחדש, שכן הקטן אינו אמור להכיר את נכסיו ואת ראיותיו של אביו.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ז הלכה ט) כתב: גם אם היתום הנתבע היה גדול בשעה שהעמידו אותו לדין, בכ"ז נאמן לומר שלא הכיר את נכסי אביו, שהרי היה קטן בשעה שאביו נפטר. אבל הרא"ש (סימן לז) כתב: רק אם הנתבע היה קטן בשעה שבא לבית הדין, הוא נאמן לומר שלא הכיר את נכסי אביו, כפי פשט המעשה המובא בגמ', אבל אם בשעה שעמד בב"ד היה כבר גדול, (למרות שהיה קטן בשעה שאביו נפטר) - אינו יכול לסתור את הדין, שוודאי ידע על נכסי אביו לפני שבא לב"ד.

הבית יוסף חושן פסק כדעת הרמב"ם: "ואני אומר, שאין בזה (בדברי הרא"ש) כדי לסתור דברי הר"מ והרמב"ם, דכיון דבשעת מיתת אביו לא הוה ידע במילי דאבוה, משום דקטן הוה, אפילו תבעוהו לדין משהגדיל - אינו מכיר האנשים היודעים זכותו לשיחקור מהם".

הבית יוסף עוד תמה על הרא"ש: לא ניתן לומר שמדובר בקטן, כי לא ניתן לדון קטן, כי הקטן נחשב כאילו הוא אינו בפנינו, ולא ניתן לחוב אדם שלא בפניו. לכן חייבים לומר שמדובר באדם גדול, והגמ' קראה לו קטן, כי בשעת מיתת אביו הוא אכן היה קטן. או שכל אדם עד גיל עשרים נחשב לקטן. השולחן ערוך בסעיף א פסק כדעת הרמב"ם: "יורש שהיה קטן כשמת מורישו, ובאו עליו טענות מחמת מורישו אחר שהגדיל".

הש"ך בס"ק ד הפנה למרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשו) שכתב בשם רבנו האי גאון, שאין לחלק בין קטן ובין גדול, וגם גדול שאביו נפטר, והוא טוען שלא ידע את הראיות שהיו לאביו - יכול להביאם גם לאחר פסק הדין. (אך לדעת הרמב"ם והרא"ש, רק אם היה קטן כשאביו נפטר - יכול להביא את הטענות, לרמב"ם גם אם עד הדיון הוא גדל, ולרא"ש רק בתנאי שגם בדיון הוא עוד קטן).

הדרכי משה (בס"ק א**, ע"פ דברי המרדכי במס' סנהדרין סימן תשו) סייג: במידה והראייה הייתה ברשות הקטן - גם הרמב"ם יודה שהוא (יתום שהיה גדול בשעת העמדה לדין) לא יהיה נאמן להביא ראיות, (לאחר שאמר שאין לו ראיות).

צריך לציין, הודאת קטן בעל דין - לא נחשבת כהודאה, וכן לא מתחשבים במה שאמר שאין לו עוד עדים, או שאין לו עוד ראייה, כי הודאתו איננה הודאה, וכן הוא אינו יכול לפסול את העדים^[26].

 

לקוח שרוצה להציג ראיות חדשות - הפתחי תשובה בס"ק ו כתב בשם ספר שער משפט (ס"ק ב): דין לקוח כדין יורש, לכן הקונה שדה מחברו, ובא בעל החוב של המוכר לטרוף את השדה, והלקוח אמר אין לי ראייה שהשטר חוב פרוע, אך לאחר זמן הלקוח הביא עדים שהשטר חוב פרוע, והמוכר הלווה שילם את חובו למלווה, כך שאין טעם למלווה לטרוף את השדה מהלקוח - מקבלים את עדותם, שכן הלוקח כמו היורש אינו בקי בראיות של המוכר.

לסיכום: ישנם מספר מקרים יוצא דופן בהם ניתן לפתוח את הדיון, וזה כאשר קיימת אומדנא דמוכח שהנתבעים לא יכלו להשיג את הראיות, למשל יורש או לקוח שמגן על הנכס שרכש.

 

נתבע ששילם כפי פסק הדין ולא ידע שהוא זכאי

הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם שער משפט (ס"ק א): אדם שתבע את חברו, ובית הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע והוא כבר שילם לתובע את הסכום שהוחלט בבית הדין. לאחר מכן הנתבע הצליח לסתור את ראיות התובע, (הנתבע הביא הוכחות שהעדים שהביא התובע הם עידי שקר) - התובע פטור מלהחזיר לנתבע את הכסף שכבר שילם לו. הנתבע התייאש מכסף זה, כי הנתבע יודע שהתובע יכול לעשות עם הכסף כרצונו, לכן הכסף נחשב להפקר^[27], כך שהתובע זכה בכסף זה.

לפי הסבר שער משפט, הגמ' לעיל התייחסה לנתבע שמודע לכך שהוא פטור מלשלם, הוא יודע שיש לו ראיות שעל פיהן הוא יכול לצאת זכאי, שאז ניתן לפתוח את הדיון מחדש גם לאחר פסק הדין ולאחר מתן התשלום, אך אם הנתבע כלל לא ידע שהוא יכול לצאת זכאי ולא ידע שיכול לסתור את ראיות התובע, ורק לאחר פסק הדין ולאחר שכבר שילם את הכספים לתובע הוא הצליח לסתור את הראיות של התובע - אין הוא יכול להוציא את הכספים בחזרה, כי יש ייאוש והפקר מאותם כספים.

אומנם שער המשפט תלה דין זה במחלוקת המובאת בדין מחילה בטעות האם היא תקפה^[28]. (לאור זאת הנתבע יכול לגבות בחזרה את הכסף מהתובע, כי זו מחילה בטעות שלא תקפה, כפי שפסק הרמ"א בסימן רמא סעיף ב, שמחילה בטעות לא נחשבת כמחילה, ויכול המוחל לחזור בו). שער המשפט סיים: "ועדיין אני נבוך בכל זה, וצריך עיון היטב".

הפתחי תשובה הוסיף: "ובספר בית יהודה (סימן זה) השיג עליו, דודאי בכה"ג - לא הוי הפקר", כי הפקר רק לאדם אחד לא נחשב להפקר. כמו כן הייאוש היה בגלל השקר, והכסף הגיע לידי התובע באיסור, ולכן הוא לא זכאי להשאירם ברשותו.

 

תקנה לסופיות הדיון

בשו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן סימן נט) מובא: אם יש תקנה ציבורית שכל צד יכול להביא ראיות לזכותו עד מועד מסוים, ולאחר מכן איבד את זכותו להביא ראיות לטובתו - התקנה תקפה. אך אם בגלל אונס אחד הצדדים לא הביא את ראיותיו, יכול הוא להגישם גם לאחר הזמן שנקבע.

ההסבר לכך הוא: "שאם הסכימו בפירוש, שכל מי שלא יבא תוך זמן, בין שמע בין לא שמע בין יורש בין אחר, ותקנו זה לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה, להרחיק הערמות מבעלי ערמה, כל מה שתקנו והסכימו והנהיגו בהנהגת כולם - מה שעשו עשו ותקנו, בין בדין בין שלא בדין - רשאים הן והפקרן הפקר. וכההיא דפרק השותפין (ח':) ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולהסיע על קיצתן".

מכאן שיש בסמכות הרבנות הראשית לקבוע תקנה לתיחום הזמן, בו יהיה ניתן להציג ראיות חדשות. כיום אין תקנה כזו, וניתן להגיש בקשה בכל זמן^[29].

בפרק יד של תקנות הדיון של הרבנות הראשית, מובאות תקנות בדבר סתירת הדין ודיון מחדש. בתקנה קכ"ט נאמר, שיש זכות לבעל דין להעביר בקשה לבית הדין שידון מחדש בעניינו, המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט את טענותיו, וכן יסביר מדוע לא טען זאת בדיון לפני כן. בתקנה ק"ל נאמר: בית הדין לא חייב לקבל את הבקשה, ולא חייב לשמוע מחדש את הצדדים, אלא בית הדין בדיון פנימי יקבל החלטה האם לדחות את הבקשה או לאשרה. לאחר מכן, על בית הדין להוציא אישור לפסק הדין או לחלופין להוציא פסק דין מתוקן. (תקנה קלא).

מסתבר לומר שפרק יד נאמר רק על מציאות בה בית הדין לא נהג לפי האמור בתקנה ע"ה, ולא שאל את הצדדים האם יש להם ראיות נוספות, ולא חיכה לתשובה שלילית מהצדדים, במקרה זה יש לנהוג לפי האמור בתקנה קכ"ט, ולדון בבקשת הצדדים להגיש ראייה חדשה, אך אם בית הדין נהג לפי האמור בתקנה ע"ה - אין בסמכות הדיינים כלל לדון בראיות נוספות^[30]. למעשה, תקנה ע"ה מאשרת את סופיות הדיון, ולא מאפשרת את פתיחת הפסק וקבלת טענות וראיות חדשות.

לסיכום: יש בסמכות הרבנות הראשית לתקן תקנה, לתיחום הזמן בו יהיה ניתן להציג ראיות חדשות.

 

הסכמה בשטר בוררות לא להציג ראיות לאחר זמן מסוים

הרשב"א (חלק א סימן תתצ"ט) כתב: שני בעלי דין שהסכימו בניהם להציג את טענותיהם בתוך זמן מסוים, אם ההסכמה נעשתה בבית דין חשוב^[31] עם קניין - ההסכמה תקפה, ולא ניתן להביא ראיות נוספות לאחר הזמן שנקצב, אך אם ההסכמה לא נעשתה בבית דין חשוב ובקניין - ניתן להביא ראיות נוספות גם לאחר הזמן שנקצב. (מובא בבית יוסף בסימן טז סעיף א). וכך גם פסק הסמ"ע בסימן כ ס"ק א.

כך גם כתב המאירי (מסכת סנהדרין דף לא עמוד א): "מי שקנו מידו, שאם לא יבא ליום פלוני יפקיע זכותו או עדיו או ראיותיו, ויגמרו הדין לזכות חבירו - נתקיימו התנאים. ומ"מ אם הביא עדים שאונס עכבו - פטור. וכן כל כיוצא בזה. וכן כתבוה גדולי המחברים".

כסף הקדשים (על השו"ע סימן כא סעיף א) כתב: אם בהסכם הבוררות כתוב בצורה מפורשת שאם הצדדים לא יגישו את טענותיהם עד לזמן שקבע בית הדין - בית הדין יוכל לתת פסק דין על סמך הטענות והראיות שהוצגו בפני בית הדין. הסכמה זו לא חשובה לאסמכתא, כי אין בה הגזמה, (כלומר פסק שניתן לפי הטענות והראיות שהוצגו בבית הדין, זהו פסק סביר ומקובל). הצדדים לא יוכלו לאחר מכן להגיש ראיות חדשות, כי יש הודאה של הצדדים על כך שאין להם ראיות נוספות, והיא תקפה לפי דין אודיתא. כסף הקדשים סיים: עדיף לכתוב בהסכם הבוררות לפי כללי אסמכתא (קניין מעכשיו ובב"ד חשוב).

לסיכום: מומלץ להוסיף בהסכם הבוררות את הנוסח הבא שמאפשר את סופיות הדיון: "את כל הטענות והראיות אגיש בתוך הזמן שבית הדין קצב. לאחר שיעבור זמן זה אני מודה שאין לי עוד עדים ולא ראיות נוספות בשום מקום, גם לא בחוץ לארץ. כמו כן אין ברשותי ולא ברשות אחרים שום ראיה שיכולה להיזקף לזכותי. אני מוחל על כל זכות שתגיע לידי לאחר מתן פסק הדין, ופוסל את כל העדים^[32] שיעידו לטובתי לאחר מתן פסק הדין".

 

לפתוח את הדיון ללא סמכות חוקית

במדרש תנאים (דברים פרק טז פסוק יח) נאמר: "ר' אלעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטר - יש שופט, אם אין שוטר - אין שופט. הא כיצד? באו שנים אצל השופט, וזיכה את הזכאי וחייב את החייב, ויצאו לחוץ, אם לא רצו לקבל - מה יכול הדיין לעשות? לפי כך אמר הקדוש ברוך הוא שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ - מי שאינו שומע לַשֹׁפְטִים - ישמע לַשֹׁטְרִים".

יש מצוות עשה על הדיינים לדון^[33], כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קעז): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא פרק יט פסוק טו)... - שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו, ושישבית הריב שבין הבעלי דינים". הבסיס לדיון הוא בהקמת אפשרות לאכיפת פסק הדין, וזה נעשה ע"י שטר הבוררות שמאפשר פנייה להוצאה לפועל.

הגר"א שפירא (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 168) כתב: "בשו"ת עזרת ישראל מהגאון ר' ישראל איסר ממזריטש, הביא ראיה בשם רבו הגאון ר' יהודה בכרך, למ"ש האחרונים, שאם הנתבע אינו מוכן לחתום על שטר בוררות באופן שאם יסרב יכופו אותו לקיים הפס"ד - אין חיוב לבי"ד להזדקק לדין... וע"כ שאם לא יציית לא נוכל לכופו - לכתחילה אין דנים גם בחול... שכל המצוה לדון היא להציל עשוק מיד עושקו, והמצוה היא לדון ולכוף. ואם עתה לא יוכלו לכוף - לא קיימו עכשיו גם המצוה לדון".

בתי הדין פועלים היום במסגרת חוק הבוררות. לפי חוק הבוררות (סעיף 20), על הדיינים לחתום על פסק הדין. פסק דין שאינו חתום - לא יאושר ע"י בית המשפט. לאחר שהדיינים חותמים על פסק הדין - לא ניתן לפתוח את הדיון על הנושאים שכבר נדונו בפסק דין. (אא"כ מדובר על תיקון טכני כמו תיקון בחישוב וכד').

לאחר החתימה על פסק הדין מסתיימת סמכות הדיינים לדון, ואם הם יחזרו וידונו - פסק הדין עלול להתבטל לפי סעיף 24 לחוק הבוררות.

לאור האמור, בית הדין לא חייב להזדקק לדין החדש, מכיוון שלאחר החתימה על פסק הדין מסתיימת סמכותו החוקית, ופסק דין חדש לא יאושר ע"י בית המשפט, כך שאין אפשרות לאכיפת הפסק החדש, ואם אין שוטרים (יכולת אכיפה) - אין שופטים. לכן מומלץ במקרים בהם אחד הצדדים מעוניין לפתוח את הדיון מחדש לבקש פתיחת תיק,  (עם תשלום אגרה מחדש) וחתימה נוספת על שטר בוררות של שני הצדדים.

לסיכום, במקרים בהם ניתן לפתוח את הדיון מחדש, מומלץ לבקש פתיחת תיק מחדש, (עם תשלום אגרה), וחתימה נוספת על שטר בוררות של שני הצדדים, כך שתהיה יכולת אכיפה לפסק דין בדיון החדש.

 

בקשה להארכת זמן הגשת הטענות לצורך משיכת הזמן

הרשב"א (חלק ו סימן קפב) כתב: בית הדין לפי שיקול דעתו יכול לקבוע האם לתת הארכת זמן להגשת תגובה לטענות אחד הצדדים. אך אם בית הדין סבור שיש רמאות בהגשת הבקשה, (למשל רצון למשוך זמן) - "אין נותנין לו, שזו דחיית הרמאות הוא, ויזקיקוהו להשיב מיד".

הרשב"א הוסיף: "אבל אם יראה בעיניהם שאינו מתכוין לכך, אלא שיש ענינים שצריך אדם לחשוב, ולשים הדברים על לבו לזכור מה היה לו בינו לבין חבירו, ולבדוק בחשבונותיו וכיוצא בזה לזה - ודאי מרויחין קצת זמן כמו שיראה בעיניהם. והכל לפי מה שהוא ענין, שכל זה מדרך האמת הוא, וע"י כן יצא הדין יותר לאמיתו". דברי הרשב"א הובאו בבית יוסף והרמ"א בסעיף ב פסק להלכה.

הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כב הלכה ב) כתב: אחד מבעלי הדין שמבקש הארכת זמן בכדי להוכיח שהשטר מזויף, (או שהראייה פסולה) - "אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו -  קובעין לו זמן להביא עדיו, ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי - אומרים לו שלם ואח"כ אם יש לו ראיה יחזור. ואם היה מלוה אלם, ושמא אינו יכול להוציאו מידו - מניחין על ידי שליש".

דין זה כבר מובא בשו"ת הרי"ף (סימן רה): "יש מן הדין, שיתנו ב"ד זמן, עד שילך לאותו מקום ויביא ראיה. ואם נתברר לב"ד שאינו כן אלא לדחות מעליו את הדין, ולאשתמוטי ממרי רשותי - אין נותנין לו זמן כל עיקר".

הריטב"א (סימן כו) הוסיף, שגם אם בעל הדין טוען טענת ברי, בכ"ז לא נותנים לו זמן נוסף כאשר יש חשש שרוצה למשוך את הדין. "אנו רואים שאין לכם לקבוע לו זמן, שהרי הדברים מראין כי להשמט מן הדין הוא אומר כן, ולהפליג התובע בדברים".

האורים בסימן צח ס"ק ו כתב: בית הדין רשאי לקבוע הארכת זמן לפי שיקול דעתו, והם לא מחויבים לתת זמן קבוע, "רק לעולם נותנים כפי הנראה לבית דין". וכן כתב הגר"א בס"ק ד והנתיבות (חידושים בס"ק ב).

חשש לרמאות בבקשה להארכת זמן - מהרי"ק (סימן יד) כתב: אם הדיין חושש שיש רמאות בבקשת אחד הצדדים להארכת זמן, הוא רשאי לסרב לבקשה אא"כ הוא יפקיד ערבות כספית בבית הדין. "כי ידעת שביד הדיין לפעמים לעשות דבר יראה כנגד היושר, אם יראה לו שהבעל דין דוחה או מרמה. דבר זה תלוי בראות עיני הדיין, רק שיעשה לשם שמים". וכ"פ הרמ"א בסימן טו סעיף ד^[34].

 

משיכת זמן לאחר הגשת סיכומים - בית הדין הרבני האזורי חיפה (בהרכב: הרב אושינסקי, הרב גרוזמן והרב זרביב, פד"ר ‏1035933/7) קבע, שאם הצדדים בקשו להציג סיכומים לפני מתן פסק הדין - לא ניתן לאחר שלב הסיכומים להציג ראיות חדשות שלא הועלו במהלך הדיון, כי יש בכך חשש להערמה.

בית הדין כתב: "נראה לומר כי שלב זה, שבו מוסכם על הצדדים הגשת סיכומים ואף לרצונם, הווי כאמירה של בעל דין: "אין לי ראיה", שעל כך נאמר בהלכה כי מעתה לא יוכל להביא עוד ראיותיו. דברים דומים נכתבו בפס"ד אחר (בית הדין בירושלים, מאת הדינים הגאונים הרב ציון אלגרבלי, הרב חיים רבינוביץ והרב יעקב אליעזרוב, תיק 322-25-1, תשס"ב). שם כתבו שאם הוחלט על סיכומים בכתב, בהסכמת הצדדים, והצדדים הגישו סיכומיהם, וביקשו שיינתן פסק דין בהתאם - לא יוכל בעל דין להביא ראיות לטענות שהעלה בכתב התביעה ובסיכומים, כשלאורך כל הדיון לא הוכיח טענות אלה".

"בית הדין דנן סבור, כי בקשת הצדדים להגשת סיכומים, הוויא כאמירה מפורשת כי אין לו עוד ראיות, וממילא לא יהיה רשאי לבקש לאחר מכן הצגת ראיות נוספות (דהוי כחוסר כנות וניסיון למשיכת ההליך שלא לצורך)".

לסיכום: בית הדין רשאי לפי שיקול דעתו לתת הארכת זמן להגשת טענות וראיות. אך ככל ובין הדין סבור שיש בבקשה רצון לגרום לדחיית מתן פסק הדין, או שיש בבקשה הערמה וחוסר תום לב - בית הדין ידחה את הבקשה ולא יאשר מועד נוסף לקבלת טענות וראיות חדשות.

 

פתיחת הדיון בגלל טעות בפסק הדין

השולחן ערוך בסימן כה סעיף א פסק: "כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים - חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".

בגמ' במסכת שבועות דף ל עמוד ב מובא: "ת"ר: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק". רש"י ביאר: "אם דן דין, ולבו נוקפו לומר שהוא טועה - לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם, שהוא בוש לחזור, אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן יז סעיף ח.

ערוך השולחן (סימן יז סעיף יב) הוסיף: "ומוטב להתבייש בעלמא דין, מבעלמא דאתי. ועוד דאין זה בזיון כלל, דמצינו לחכמים גדולים שחזרו בהם, והודו שמה שאמרו מקודם אינו כן לדינא".

לדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ב-ד) והשולחן ערוך (סימן כה סעיפים א-ד): דיין שטעה בדבר משנה^[35] - מחזירים את הדין^[36]. ואם טעה בשיקול הדעת^[37], יש לוודא שבעל הדין לא יפסיד בגלל טעותו של הדיין, כך שיש לבדוק האם הדיין משלם או לא משלם, אם הדין שהדיין משלם על טעותו - לא צריך להחזיר את הדין, שהרי בעל הדין יקבל את כספו מהדיין ולא יפסיד, אך אם הדין שהדיין אינו משלם על טעותו - יש להחזיר את הדין, בכדי שבעל הדין לא יפסיד^[38].

מדברי הרי"ף (דפים י:-יב:) והרמב"ם (שם) מבוארים חמישה מקרים, בהם ניתן לפתוח את הדיון מחדש בגלל טעות בפסיקה: א)- טעות בדבר משנה. ב)- דיין מומחה שקיבל רשות לדון מריש גלותא וטעה בשיקול הדעת. (בין אם נשא ונתן ביד ובין אם לא נשא ונתן ביד). ג)- דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון מריש גלותא, אבל הצדדים קיבלוהו עליהם, וטעה בשיקול הדעת. (בין אם נשא ונתן ביד ובין אם לא נשא ונתן ביד). ד)- דיין מומחה שלא קיבל רשות והצדדים לא קיבלוהו, וטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן. ה)- הדיוט שהצדדים קיבלוהו, וטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן.

הש"ך בס"ק כו כתב: יש לחלק בין טעות בדבר משנה ובין טעות בשיקול הדעת. בטעות בדבר משנה - הדין כלל אינו תקף, כך שגם אם הדיין לא יחזיר את הדין - הדין יתבטל, אבל בטעות בשיקול הדעת - הדין תקף, אלא שיש אפשרות במקרים מסוימים לבטל את הדין ולעשות דין חוזר, אך כל עוד שהדיין לא ביטל את הדין - הדין תקף, ("וכתב כאן יחזיר הדין, {שעל הדיין להחזיר את הדין}, ולא כתב חוזר הדין". {שמשמעותו: הדין חוזר מעצמו}).

לאור זאת, במקום שלא ניתן להחזיר את הדין: אם הטעות היא בדבר משנה, גם כאשר לא ניתן להחזיר את הדין, (כגון דיין שפסק שהפרה טריפה והאכילוה לכלבים) - הדיין יהיה פטור, שכן הדין אינו תקף, ומי שהאכיל לכלבים - אלו הבעלים ולא הדיין, אבל בטעות בשיקול הדעת - הדין תקף, ולפיכך במקום שלא ניתן להחזיר את הדין - נחשב כאילו הוא גרם לנזק ולכן עליו לשלם.

לדעת הרא"ש והרמ"א בסימן כה סעיף ב, בטעות בשיקול הדעת - אין אפשרות ערעור גם אם גדול קבע שיש טעות בפסק. ואם הצדדים קיבלו עליהם את הדיין, הרי הוא פטור מלשלם. במציאות היום הדיינים בבתי דין נחשבים כדיינים מומחים^[39] שהצדדים קיבלו עליהם, ולכן לדעת הרמ"א אין אפשרות לערער על פסק דין עם טעות בשיקול הדעת, וכן הדיין פטור מלשלם על הנזקים, אבל כאמור לעיל, לדעת השולחן ערוך יש אפשרות ערעור גם בדיין מומחה שטעה בשיקול הדעת.

הש"ך בס"ק כט אות ב כתב: לדעת הרמ"ה, גם בטעות בשיקול הדעת - אם יש אפשרות לערער ולקיים פסק דין חדש - יש לעשות זאת, לכן אם הנתבע לא שילם לתובע - גם בטעות בשיקול הדעת יש לבטל את פסק הדין, ורק אם הנתבע כבר שילם, אנו אומרים שלדעת הרא"ש אין אפשרות ערעור בטעות בשיקול הדעת. אבל הטור סבור בדעת הרא"ש, שלאחר פסק הדין - אין אפשרות ערעור בין טעות בשיקול הדעת, למרות שהנתבע לא שילם לתובע, כי לאחר פסק הדין - קם דינא. הש"ך עצמו פסק כדעת הרמ"ה, שכל עוד והנתבע לא שילם - ניתן לערער גם בטעות בשיקול הדעת.

הש"ך בס"ק יד אות ד פסק כדברי רבנו האי גאון (הרי"ף הביאו בשם 'חד מרבוואתה'), כך שבטעות בשיקול הדעת, בכדי שיהיה ניתן לפתוח את הדיון מחדש - יש צורך בדיין גדול בחוכמה ובמניין. יש רק שני מקרים בהם יכול הגדול לפתוח את הדיון מחדש: א)- דיין מומחה שקיבלוהו וטעה. ב)- שלושה דיינים ואחד מהם מומחה, הגם שלא קבלום.

למעשה, טעות בדבר משנה פחות שכיחה, במיוחד בבתי דין בהם גם קיימת ערכאת ערעור. הדיינים לפני כתיבת פסק הדין מצווים להתייעץ עם דיינים וותיקים, (כפי שמבואר בהערה^[40]). פסק הדין עובר את בחינה מדוקדקת של שלושה דיינים, (ולא כפי שמקובל במשפט האזרחי, שבו יש שופט יחיד, ויש יותר חשש לטעויות), ובמידת הצורך גם בחינה של ערכאת הערעור.

גם בטעות בשיקול הדעת למעשה כמעט ולא ניתן לפתוח את הדיון מחדש, זאת ע"פ הסתייגויותיו של ערוך השולחן (סימן כה סעיף ב): "רק אם יש גדול בתורה ממנו בעיר - מחזיר הדין וההוראה, אם עדיין אפשר להחזירו, ובהסכמתו של הדיין".

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כה בס"ק כה) סייג את האפשרות לחזרת הדין וכתב: גם אם רוב הרבנים סבורים בניגוד לפסק שכתב הדיין, בכ"ז אומרים שהדין קיים ולא מחזירים את הדין^[41].

בתקנות הדיון תקנה קכח נאמר: "חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור".

 

מסקנות:

א)- ישנן מספר דרכים להגיע לסופיות הדיון בבתי דין, ולא לאשר הבאת ראיות חדשות לאחר מתן פסק הדין:

• א. מומלץ להוסיף בהסכם הבוררות את הנוסח הבא שמאפשר את סופיות הדיון: "את כל הטענות והראיות אגיש בתוך הזמן שבית הדין קצב. לאחר שיעבור זמן זה אני מודה שאין לי עוד עדים ולא ראיות נוספות בשום מקום, גם לא בחוץ לארץ. כמו כן אין ברשותי ולא ברשות אחרים שום ראיה שיכולה להיזקף לזכותי. אני מוחל על כל זכות שתגיע לידי לאחר מתן פסק הדין, ופוסל את כל העדים שיעידו לטובתי לאחר מתן פסק הדין".
• ב. בבתי דין בהם תוספת זו לא קיימת בהסכם בוררות - על הדיינים בסוף הדיון לשאול, האם לתובע יש טענות נוספות או ראיות אחרות שהוא מעוניין להציג. לאחר שתתקבל תשובה שלילית, יהיה ניתן לסגור את הדיון, ולאחר מתן פסק הדין - לא תהיה אפשרות לפתוח את הדיון, ולא לקבל ראיות חדשות.
• ג. בעל דין שאמר בסוף הדיון שאין לו עוד תביעות - לא יכול לפתוח את הדיון בטענה ששכח תביעה נוספת או שטעה בדבריו.
• ד. לאחר מתן פסק הדין, בית הדין לא ישמע טענות חדשות שקשורות לדיון, בלי שמתלוות אליהן ראיות שמגבות את הטענות.
• ה. בית הדין רשאי לפי שיקול דעתו לתת הארכת זמן להגשת טענות וראיות. אך ככל ובין הדין סבור שיש בבקשה רצון לגרום לדחיית מתן פסק הדין, או שיש בבקשה הערמה וחוסר תום לב - בית הדין ידחה את הבקשה ולא יאשר מועד נוסף לקבלת טענות וראיות חדשות.
• ו. בתי הדין פועלים היום במסגרת חוק הבוררות. לאחר החתימה על פסק הדין מסתיימת סמכות הדיינים לדון, לכן בית הדין לא חייב להזדקק לדין החדש, מכיוון שלאחר החתימה על פסק הדין מסתיימת סמכותו החוקית, ופסק דין חדש לא יאושר ע"י בית המשפט, כך שאין אפשרות לאכיפת הפסק החדש, ואם אין שוטרים (יכולת אכיפה) - אין שופטים.
• ז. יש בסמכות הרבנות הראשית לתקן תקנה, לתיחום הזמן בו יהיה ניתן להציג ראיות חדשות.

 

ב)- ישנן מספר אפשרויות לפתוח את הדיון מחדש. מומלץ לבקש פתיחת תיק מחדש, (עם תשלום אגרה), וחתימה נוספת על שטר בוררות של שני הצדדים, כך שתהיה יכולת אכיפה לפסק דין בדיון החדש:

• א. טעות בדבר משנה. כלומר טעות בדינים המפורשים במשנה, בברייתא, בגמרא, או בדברי השולחן ערוך והרמ"א.
• ב. אם פסק הדין ניתן בגלל הטעיה או רמאות - ניתן לפתוח את הדיון מחדש ולשנות את הפסק הקודם שהתבסס על ראיות שקריות.
• ג. בעל דין שמבקש להציג ראייה חדשה שלא הייתה ברשותו - עליו לתת הסבר משכנע מדוע בדיון הוא אמר שאין לו ראיות, אך לאחר פסק הדין הוא בכ"ז הביא ראיות חדשות.
• ד. ישנם מספר מקרים יוצא דופן בהם ניתן לפתוח את הדיון, וזה כאשר קיימת אומדנא דמוכח שהנתבעים לא יכלו להשיג את הראיות, למשל יורש או לקוח שמגן על הנכס שרכש.

 

[1] השופט מצא (ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל) כתב: "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו, ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן - הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של 'השתק פלוגתא' היא למנוע מבעל דין, שהיה לו 'יומו בבית המשפט', להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון".

[2] כך כתב הרשב"א (חלק א סימן אלף קיח): "בית דין פוסקין ואפילו שלא בפני בעל דין... אבל בממונא בעלמא - מה איכפת לן, הא כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. הילכך חותכין דינו היום, ושומעין דבריו למחר, אם מביא ראיות לסתור את הדין". אומנם לקמן תובא אפשרות שהביא הרשב"א (חלק א סימן תתצ"ט, וכן חלק ב סימן קצב) לסופיות הדיון.

[3] כמבואר במשנה במסכת ראש השנה דף כה עמוד א: "אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל - צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים - אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה".

הנתיבות (אמת ליעקב מסכת ראש השנה דף כה עמוד א) ביאר: "שלא יאמרו פלוני כמשה ואהרן", כלומר הנך רואה שהקב"ה אינו רוצה לפרש שמותן, כי סמך עצמו שמי שיבחרו הוא יסכים על ידן, כדכתיב לאל גומר עלי (תהלים נז, ג). ואמרו חז"ל "אתם", אפילו מוטעין (ר"ה שם). ולזה, גם כן בדורנו, מי שישראל בוחרים בשכלם - הקדוש ברוך הוא מסכים על ידן, והוא הקדוש, ושוב לא יאמרו: פלוני שנתמנה מפי הצבור פלוני כזה או כזה". ומכאן גם ניתן ללמוד על דיינים הנבחרים ע"י וועדה ציבורית, או על דיינים שהציבור קבלוהו עליהם.

[4] הרמב"ן (דברים פרק א פסוק יב) כתב: "והדין הזה (שניתן להוסיף דיינים) - לא ידעתי אותו, שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינין יותר על שלשה בדיני ממונות, וכל שכן לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין... ושמא נלמוד מכאן, שיכול אדם לומר שני דיינין אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים, והם יבררו עוד אחד, (כל צד בוחר שני דיינים והדיינים יבחרו את הדיין החמישי), ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר, כמו שאמרו, אינו דומה דין הנגמר בחמישה לדין הנגמר בעשרה. ואף על פי שג' - כופין לדון בפניהם, בשאינו רוצה לקבל עליו לדון, (ניתן לכוף אדם לדון ע"י שלושה דיינים, אך לא ניתן לכוף לדון בחמישה, אא"כ שני הצדדים מסכימים לכך), אבל רוצה לברור יותר - בורר, דהוה ליה כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח. שבכך נצטוינו, שנאמר (להלן טז כ) צדק צדק תרדוף - הלך אחר ב"ד יפה (סנהדרין לב ב), ורבוי חכמים - ב"ד יפה הוא".

[5] המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשח) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן רפא): "ועד כמה יכול לסתור הדין?... והשיב: נ"ל דלא קבעי חכמים שום זמן לדבר, כדתנן כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין". כלומר בעל הדין יכול בכל זמן להביא ראיות חדשות. וכ"פ הב"ח בסימן כ ס"ק א.

[6] הגמ' פסקה בדין הראשון כדעת רשב"ג ובדין השני כדעת ת"ק: "כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו - הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה: ערב (מס' ב"ב דף קעג:) - מלווה שהתנה שיוכל לגבות ממי שרוצה, (מהלווה או מהערב), לדעת ת"ק יכול לפרוע קודם מהערב, אך לדעת רשב"ג אם יש ללווה נכסים - יפרע קודם מהלווה ולא מהערב. ב)- צידן (מס' גיטין דף עד.) - בעל שנתן גט לאשתו והתנה שתחזיר לו בגד מסוים, לדעת רשב"ג יכולה להחזיר מעות בשווי הבגד, אך לדעת ת"ק לא גרושה עד שתביא את הבגד, כי הבעל רצה לצערה. ג)- ראייה ראשונה (מס' סנהדרין דף לא.) - לדעת רשב"ג כל צד יכול להביא ראייה גם לאחר שלושים יום, גם אם הב"ד אמרו שיביאו ראייה רק עד שלושים יום. ראייה אחרונה - אם אחד מהצדדים אמר לב"ד: אין לי ראייה, ואח"כ הביא ראייה, לדעת ת"ק הראייה לא מתקבלת, אך לדעת רשב"ג הראייה מתקבלת.

[7] אדם יכול להעיד על עצמו ולאסור את עצמו כמו חתיכת בשר אסורה. השיטה מקובצת כתב: הטעם לכך הוא משום נדר, שהאומר שדבר מסוים אסור עליו, הוי כנודר לאסור עליו ולכן הוא אסור שהנדר חל עליו.

הקצות בסימן לד ס"ק ד כתב בשם מהרי"ט (סימן א): דין שויא אנפשיה אינו אסור מגדר נדר, שאם הגדר היה נדר, היה ניתן להישאל עליו, אלא גדר האיסור הוא מדין נאמנות, שהתורה האמינה לכל אדם שיעיד על עצמו בין בממונות ובין באיסורים.

[8] הט"ז הקשה: מדוע בעל הדין לא נאמן לומר טעיתי בכך שאמרתי שאין לי עדים, חשבתי שאין לי עדים אז זו טעות. הרי בסימן פא סעיף כ נפסק, שנאמן אדם לומר טעיתי במה שהודיתי שאני חייב? הט"ז ביאר: כאן אף אחד לא הכריח אותו לומר שאין לו עוד ראיות, ומכך שהוא אמר זאת מרצונו, משמע שכך החליט לפסול את כל העדים ואם יהיו.

[9] הגמ' במסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב כותבת: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". רש"י (מסכת קידושין דף סה: ד"ה הודאת) כתב: המקור להודאת בעל דין, הוא מהפסוק במודה במקצת (שמות פרק כב פסוק ח): "אשר יאמר כי הוא זה", מכאן למדים שאדם מתחייב על סמך הודאתו.

נחלקו הפוסקים בגדרו של דין זה:

• א. שיטת מהריב"ל (ח"א כלל ג סימן יט) - המודה מתחייב כשם שאדם מתחייב לתת מתנה, וההודאה תקפה ככל התחייבות. לדעת מהריב"ל הודאת בעל דין יוצרת קניין וזה קניין אודיתא.
• ב. שיטת הקצות (סימן לד ס"ק ד וכן בסימן רמא ס"ק א) - המודה מתחייב מדין נאמנות, התורה נתנה נאמנות לאדם לחייב את עצמו. וכך כתב הקצות: "ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אל עצמו, היינו משום גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו".

"וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י בקידושין (דף סה:) הודאת בעל דין כמאה עדים. ז"ל רש"י: דכתיב (שמות כב ח) אשר יאמר כי הוא זה, הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ. וא"כ כי היכי דהאמין התורה שני עדים על אחרים - כן האמין התורה לכל אדם על עצמו, אע"ג דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים, אבל על עצמו - נאמן".

הקצות הקשה על שיטתו: מדברי רש"י נראה, שהנאמנות שיש להודאתו שווה לנאמנות שיש לעדים, ומדוע הגמ' כתבה שהודאת בעל דין שווה יותר מעדים? הקצות לא הביא תשובה. צריך לציין, לדעת הקצות הודאת בעל דין אינה קניין אודיתא, אלא רק נאמנות, אך בכדי שלהודאה תהיה תוקף של קניין אודיתא, צריך המודה לעמוד בכל כללי אודיתא, כגון הודאה לשעבר ובפני עדים. כך משמע מדברי הקצות בסימן קצד ס"ק ג).

• ג. הקצות כתב פירוש נוסף: המודה מתחייב בגלל שיש מיגו, שאם היה רוצה היה יכול לתת את הממון. הקצות דחה פירוש זה, שכן מיגו נופל במקום עדים, (דהיינו אם יבואו עדים ויעידו שהמודה לא חייב - לא אומרים מיגו במקום עדים), אך הגמ' כתבה שיש כח להודאת בעל דין יותר ממאה עדים.

[10] האורים בס"ק ב הביא את המקרה הבא: ראובן תבע את שמעון, ובבית הדין ראובן הודה שאין לו ראיות ועדים, על כך אמרנו שגם אם ראובן לאחר זמן יביא עדים - לא מקבלים את ראיותיו, כי ראובן הודה בעצמו שהם עדי שקר. כעת במידה ולאחר מכן, שמעון יתבע את ראובן בעניין אחר, ושמעון יביא לראייה את אותם עדים שראובן הביא לאחר זמן, ואמרנו שהם פסולים - לדעת רש"י העדים הם שקרנים ולא ניתן לקבל את דבריהם. אבל לפי הסבר הנתיבות, אנו לא נאמר שאלו עדי שקר ויש פסול בגוף העדים עצמם, (ובכך גם שמעון לא יכול להביא את עדותם), אלא אנו אומרים שכל הפסול הוא על ראובן, שהוא הודה על עצמו, שאדם יכול רק לפסול את עצמו אך לא את אחרים, לכן העדים פסולים רק בתביעת ראובן אך אינם פסולים בתביעת שמעון.

למעשה גם האורים כתב, שהעדים לא פסולים וניתן להאמין להם בתביעת שמעון, אך רק בתביעת ראובן לא מאמינים להם, בגלל הודאת ראובן שעדותם לא נכונה, והודאתו חשובה כמו מאה עדים וגוברת על עדותם. אנו לא אומרים שיש חשש שהעדים שיקרו, אלא שלא דייקו או שהעידו בדמי, כלומר על סמך הערכה ולא על סמך ידיעה מדויקת.

[11] הגמ' דיברה על שטרות של אביו שהיו מופקדים אצל אחר, אבל הדרכי משה (בס"ק א*) כתב, שהוא הדין בשטרות שלו שמופקדים בידי אדם אחר.

[12] הסמ"ע בס"ק ו כתב: רק כאשר השומר לא נמצא בעיר, הראייה נחשבת באמת כאינה ברשותו, אבל אם הראייה אצל השומר, אך השומר בעיר - אנו מחשיבים את הראייה כאילו היא ברשותו. אומנם הב"ח (בס"ק א בד"ה במה דברים אמורים) כתב, שגם כאשר הראייה נמצאת ביד שומר הנמצא בעיר, הרי שבפועל היא ביד השומר ולא ביד הבעל דין המפקיד, ולכך נחשבת כאינה ברשותו.

[13] הסמ"ע בס"ק ח כתב: המרדכי דקדק מלשון הגמ', שמדובר בשטר הנמצא בין כמה שטרות בתוך השק עור, ומכאן שצריך שיהיה שטר הראייה מעורב עם עוד שטרות. אבל הטור הבין בפשטות, שגם כאשר השטר נמצא לבדו אצל המפקיד (ואינו מעורב עם עוד שטרות) - נחשב כאינו ברשותו.

[14] הסמ"ע הוסיף: בטור נראה הבית הדין מסבירים את דבריו, אך יש לומר שגם הטור מסכים לרמב"ם, שבית הדין לא מסביר את דברי בעל הדין, ועל בעל הדין לטעון ולומר בצורה מפורשת מדוע אמר שאין לו ראיות נוספות.

[15] כך כתב גם מהרשד"ם (חושן משפט סימן לא): "ואם שמא ירצה לטעון שמה שקבל עליו לזה לדיין או לפשרן כנז' היה מפני שהיה חושב שלא היה לו ראיה ושעכשו יש לו ראיה - גם בזה הבל יפצה פיו, שהרי כתב הטור... לפיכך אם פירש דבריו: 'אין לי עדים וראיה כלל, לא כאן ולא במדינה אחרת, ולא בידי ולא ביד אחרים' - אינו יכול לסתור הדין ע"כ. וכאן כבר אמרו שאין להם ראיה כלל - איני יכול לצייר מאיזה טעם רוצה שמעון לומר שיכול לערער. והאריכות בזה נראה בעיני מותר גמור, ואם ח"ו יערער - ודאי שהוא עבריין כנזכר, ואם יקבל וישמע - ישמע אליו ה'".

[16] בסימן טז סעיף ב נפסק להלכה: תובע שאמר בתחילת הדיון שיש לו ראייה, אלא שאינה מצויה בידו - לא פותחים את הדיון עד שהתובע יציג את ראייתו. ובכל הזמן שעובר, הנתבע כלל אינו צריך לענות על טענות התובע.

הסמ"ע בסימן טז ס"ק ז כתב בשם ריב"ש (סימן קסט): "וכן הדין מי שטען שאבד שטרותיו באונס הגזירה, ולריחוק המקום א"א לו להביא ראיה".

[17] הרשב"א התייחס למלווה שבבית הדין לא טען שיש לו פרוזבול, ורק לאחר שיצא מבית הדין טען שיש לו פרוזבול ולפיכך החוב לא נמחק בשמיטה, והלווה חייה לפרוע לו את החוב - אינו נאמן, שכן המלווה שתק בשעה שהב"ד פסקו, ושתיקה כהודאה. וכן יתכן שלאחר שיצא מבית הדין - אחרים למדוהו לשקר ולטעון שהיה לו פרוזבול ואבד.

הבית יוסף הקשה: הרי הרשב"א בתשובה אחרת (חלק ד סימן לב) פסק, שגם לאחר שהמלווה יצא מבית הדין - יכול הוא לטעון שהיה לו פרוזבול ואבד?

הבית יוסף תירץ: יש לחלק בין יציאה לפני פסק הדין ובין יציאה לאחר פסק הדין. מלווה שיצא מבית הדין לפני פסק הדין - נאמן לטעון שהיה לו פרוזבול ואבד, אבל מלווה שיצא לאחר פסק הדין - אין הוא נאמן עוד לטעון, שכן שתיקתו בשעת אמירת פסק הדין כהודאה. וכ"פ הרמ"א בסימן סז סעיף לג.

[18] הרא"ש הוסיף: "ועוד, לפנים משורת הדין התחלתי לשאול לו, מה ישיב על מקצת דרישות וחקירות ששאלוהו, ואמר שלא היה לו להשיב והוא נמלך מה ישיב. והאח לפניו בעצה נבערת, למען כחש לבשו אדרת ובעצו ישאל ודבריו הם מלומדים, והחדש אשר מלבם בודים בטבעות הגרון יהיו הבדים. ואיך לא יזועו ובאשר יפגעו ורוח נבות אליו הגיעו, ובדבריהם אותו הוגיעו המה לריק יגעו, ובדברי שקר ישעו וטחי תפל שעו נצו גם נעו וכל דבריהם לעו. ואני חצני נערתי, ויד השם היתה אתי, וחיל וכח אזרתי, והתבן מתוך הבר הברתי, והאמת על רגליו העמדתי, ונכה רגלים שוקיו קפדתי, ובמים אדירים צללתי, נפך וספיר העליתי, ומתלעות עול שברתי, ומשיניו טרף השלכתי, ודין אמת לאמתו הוצאתי, ובשלש עשרה נפה נפיתי, עד כי יצא סלת נקי ומלובן, כלו הפך לבן".

[19] הדרכי משה בס"ק א כתב בשם נימוקי יוסף (דף טז. ד"ה עביד אינש): בעל דין שטען טענה הסותרת את טענתו הראשונה - לא נאמן, (טענתו הראשונה חשובה כהודאת בעל דין, לפיכך לא נאמן לסותרה), ואפ' אם יביא עדים בכדי לאשש את טענתו השנייה - לא נאמן. וכך מוכח מדברי הגמ' בדף ל עמוד ב, וברשב"ם ד"ה והני מילי. וכ"פ הרמ"א בסימן פ סעיף א.

הרדב"ז (חלק ג סימן תקג) כתב: "כיון שלא באו עדים, אף על פי שיצא מב"ד וחזר - יש לו להפך טענתו כמו שירצה. אבל כד מעיינת שפיר תשכח, שאין הדברים אמורים אלא מטענת פיטור לפיטור, דמגו שהיה יכול לעמוד בטענתו הראשונה ויפטר, מה שחזר וטוען עתה אינו אלא לפי שרוצה לומר האמת. אבל מחיוב לפטור - לא אמרה אדם מעולם, שאם לא תאמר כן לא שבקת מקום לשום פסק דין, דאם תבע את חבירו מנה, ואמר הן, וחזר ואמר להד"ם, אם אתה אומר יכול לחזור - לא יוכל הדיין לפסוק, שמיד שיראה שרוצין לחייבו - יעתק מטענה לטענה, אלא כיון שהודה - שוב אינו יכול לחזור ולכפור, ואם חזר-  אינו כלום, ופוסקין הדין עפ"י טענה הראשונה, כיון שטענתו האחרונה סותרת הראשונה".

[20] הדרכי משה בס"ק א הביא מחלוקת הפוסקים, האם יכול אדם לטעון טענה חדשה שלא טען מתחילה. מהר"י וייל (סימן עז) סבור, שאינו יכול לטעון טענה חדשה, מכיוון שלא טען זאת בהתחלה, כאילו הודה שאין זו טענה. כאשר הנתבע שותק מול טענת התובע ובפני הדיינים, אנו אומרים ששתיקה כהודאה. אבל הגהות מיימוני (הלכות טוען ונטען פרק ז אות ט) כתב: למרות ששתק בהתחלה, יכול לחזור ולטעון טענה חדשה. הרמ"א פסק כדברי מהרי"ו, שאם שתק - אינו נאמן אא"כ נתן אמתלה מדוע שתק עד עכשיו.

הש"ך בס"ק ח תמה על דברי הרמ"א. הש"ך הבין שאין כל חולק על דברי הגהות מימוני, שיכול אדם ששתק לטעון לאחר מכן. מהרי"ו דיבר רק על מקרה בו הנתבע לא שתק, אלא טען טענה והב"ד חייבו אותו בגלל טענתו, וכעת רוצה לחזור ולטעון טענה חלופית, בזה פסק מהרי"ו שלא יוכל לחזור ולטעון, אך כלל לא מדובר על נתבע ששתק.

[21] הגמ' דנה במספר מקרים בהם יש ספק בחלוקת הירושה: אישה שבעלה נפטר ללא ילדים, ואחי בעלה ייבם אותה בתוך שלושה חודשים לפטירת הבעל. לאישה נולד בן ויש לגביו ספק מיהו אביו, האם אביו הוא הבעל הראשון שנפטר, (הבן נולד לאחר תשעה חודשי הריון), או שאביו הוא היבם אחיו של הבעל הראשון (הבן נולד לאחר שבעה חודשי הריון). כעת יש וויכוח מי יקבל את ירושת הבעל הראשון שנפטר. אם הבן שנולד הוא בנו של הבעל הראשון - וודאי שמגיעה לו את כל הירושה, אך אם הבן שנולד הוא בנו של היבם - הירושה של הבעל הראשון מגיעה לאחיו היבם, ולא לבן של היבם. ההלכה נפסקה (אבן העזר סימן קסג סעיף ג): הבן והיבם יחלקו את הירושה בשווה.

לאחר שהם חילקו בניהם את הירושה - נפטר היבם. כעת רוצים לחלק את הירושה של היבם עצמו, ויש ספק האם הבן הנ"ל הוא בנו של הבעל הראשון ולא מגיעה לו מהירושה, או שהוא בנו של היבם ומגיע לו חלק מהירושה כשאר אחיו. בני היבם טוענים כלפיו שיביא ראייה שהוא אכן בנו של היבם ואז יוכל ליטול חלק בירושה, אך הבן טוען טענת ממה נפשך: אם אני אכן בנו של היבם - מגיע לי חלק בירושה, ואחזיר לכם את החלק שקיבלתי בירושה הקודמת של הבעל הראשון, כי אני בנו של היבם ולא בנו של הבעל הראשון, (בהנחה שהירושה של היבם גדולה בהרבה מהירושה שהשאיר הבעל הראשון, כך ששווה לו לוותר על חלקו בירושה של הבעל הראשון ולקבל חלק בירושה של היבם), ואם אני בנו של הבעל הראשון, הרי מסתבר שלא מגיע ליבם חלק, ומה שחלקנו בשווה - לא היה צודק, כך שעליכם לתת לי את החלק שהיבם קיבל מירושת הבעל הראשון. הגמ' הביאה מחלוקת במקרה זה, אך להלכה נפסק שקם דינא, כלומר החלוקה הראשונה שנעשתה קיימת ולא ניתן לערער עליה, לכן הבן לא יכול לבקש בחזרה את החלק שהיבם קיבל מירושת הבעל הראשון, ולגבי ירושת היבם - הבן לא יכול להביא ראייה שהוא אכן בנו של היבם, לכן הוא לא יקבל חלק בירושת היבם. וכ"פ להלכה השולחן ערוך באבן העזר סימן קסג סעיף ה.

[22] רבי אבא בגמ', הוא זה שפסק שקם דינא. הרי"ף (מסכת יבמות דף יא עמוד ב) כתב: "ופסקו רבואתא הלכתא כרבי אבא". וכ"פ גם הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ה הלכה). הרא"ש (מסכת יבמות פרק ד סימן י) כתב בשם הראב"ד: "הלכתא כר' אבא, משום דרבי אבא דיינא דא"י הוה, כדאמרינן בשבועות: דייני א"י - רבי אבא, ודיינא נחית לעומקא דדינא, והלכתא כוותיה". אומנם לדעת הרמב"ן, הלכה כדעת רבי ירמיה שיש לפתוח את הדיון בחזרה.

[23] לדעת הנתיבות (סימן ר ס"ק ג), חצר משתמרת נקראת חצר שיש בה מחיצות, גם אם היא לא נעולה, אך לדעת המקנה (קונטרס אחרון, קדושין סימן ל ס"ט), חצר משתמרת נחשבת רק לחצר שהיא נעולה במנעול והמפתח נמצא בידי בעל החצר.

[24] הנתיבות (בסימן רלב ס"ק ח) הסביר: מכיוון שלא היה ניתן לדעת שיש כסף בתוך הבדיל, נחשב כאבוד ממנו ומכל העולם, כך שהכסף הפקר, (כמבואר בסימן רנט סעיף ז). אומנם אם מצא כסף בתוך טלית, או כל דוגמא שניתן לדעת - הראשון זכה.

[25] מקור נוסף לסופיות הדיון נמצא ברמ"א בסימן לג סעיף יב: במשנה במסכת סנהדרין דף כז עמוד ב מובא: "היה קרוב ונתרחק - הרי זה כשר". כלומר עד קרוב פסול לעדות רק כאשר הוא קרוב, אך אם הקשר המשפחתי נותק - העדות מתקבלת. (למשל החתן יכול להעיד על חמיו לאחר פטירת או גירושי אשתו).

העיטור (אות ק - קבלת העדות דף נט טור ד) סייג: עדות קרוב שהתרחק מתקבלת רק בתנאי שלא היה פסק דין, אך אם בית הדין כבר פסק את דברו - לא פותחים את הדיון בגלל עדות הקרוב שהתרחק שכעת העדות היא כשרה. "מסתבר, כיון דאיפסיק ההוא דינא - איפסיק ולא סתר דינא". וכ"פ הרמ"א (שם).

כך גם הבין הקצות בסימן לג ס"ק ב: "דעיקר טעמא דבעל העיטור הוא משום דכבר נפסק הדין, וטעמא דפסק דין נראה לפי מ"ש בתרומת הדשן סימן ש"י, והובא להלכה בדברי הרמ"א (סימן רס"ח סעיף ג'), דאם כבר נפסק הדין - הוי מעשה השניה לחודא".

אבל הש"ך בס"ק ט הבין את העיטור בצורה אחרת: החילוק אינו בין אם היה פסק דין לבין לא היה פסק דין, אלא החילוק הוא בין התכוון להעיד ללא התכוון להעיד. אם הוא התכוון להעיד - גם אם נעשה רחוק - עדותו פסולה, כי אדם שנתן עדות מבחינה נפשית הוא ירצה לחזק את דבריו ולא לחזור בו מעדותו, אך אם לא נתן עדות - יוכל להעיד לאחר שיהיה רחוק. הש"ך הוסיף: העיטור עצמו בהמשך דבריו הביא סיבה זו: "דעביד אינש לאחזוקי דבוריה".

הקצות בס"ק ב דחה את דברי הש"ך. העיטור לא חושש שהעדים ישקרו, כי העיטור בעצמו הכשיר את קבלת עדות העד שהתרחק אם הוא מאר את דברו שלא בפני בית הדין, ואם יש חשש שמבחינה נפשית הוא ירצה לחזק את דבריו הראשונים, א"כ אין הבדל בין אם העיד בב"ד או שדיבר מחוץ לב"ד, בשניהם היה צריך לפוסלו, ובכ"ז העיטור לא פסל בשני המקרים, משמע שהוא לא חושש לכך. (הקצות הרחיב בכך בסימן כח ס"ק ז).

[26] הקצות בסימן צו ס"ק ב כתב: "עיין במוהרי"ק שורש פ"א שכתב, דאין הודאת קטן כלום, ולא מהני ביה הודאת בעל דין, כדפריך תלמודא בכל דוכתי קטן מידי מששא אית ביה, ואפילו לענין קבלת עדות - לא חשוב בפניו כבפני בעל דין כדמוכח ריש פרק הגוזל בתרא (ב"ק קיב, ב), כל שכן שאין להחשיב הודאתו כהודאת בעל דין, אלא דוקא היכא דאית ליה הנאה לקטן נחשב הודאתו הודאה, וכ"כ ר' משה בפ"ה מטוען (הי"א) ע"ש.

וקשה, דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף ל"א ע"א), ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמי דרב נחמן, אמר ליה אית לך סהדי? אמר ליה לא, אית לך ראיה? אמר ליה לא, חייביה רב נחמן, הוי קא בכי ואזיל, שמעוהו הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך, אמר רב נחמן בהא אפילו רבנן מודי דינוקא במילי דאבוה לא ידע. ומשמע הא אי הוי ידע - הוי הודאתו הודאה מה שמודה שאין לו עדים ואין לו ראיה, ואי נימא דקטן מידי מששא אית ביה - א"כ אפילו ידע במילי דאבוה נמי יחזור הקטן ויאמר אית לי עדים וראיה. ודעת הרא"ש שם (סי' ל"ז) דמיירי מקטן ממש. ואפילו לדעת הרמב"ם (פ"ז מסנהדרין ה"ט) ושו"ע (סימן כ' סעיף א') דקטן והגדיל נמי לא ידע במילי דאבוה, מכל מקום עיקר עובדא דרב נחמן הוי קטן ממש בשעה שבא לפניו ע"ש באשר"י וצ"ע".

[27] וכפי שפסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יא הלכה יג): "שור הנסקל שהוזמו עדיו - כל הקודם בו זכה, שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו". (כמבואר במסכת כריתות דף כד עמוד א). כלומר מכיוון שיש פסק דין שהשור צריך להיסקל, ושור הנסקל אסור בהנאה, כך שהבעלים מתייאשים מהשור, לכן גם אם יתברר לאחר מכן שהעדים שיקרו, בכ"ז השור עצמו הוא הפקר. (וכן כתב הקצות בסימן רנט ס"ק א).

[28] נחלקו הראשונים, האם מחילה בטעות תקפה:

• א. שיטת רש"י (ד"ה הכא) - מחילה בטעות אכן תקפה, ורק בהלוואה שיש חשש שנראה כמו ריבית, אנו אומרים שהמחילה לא תקפה. וכ"פ ריב"ש (סימן שלה).
• ב. שיטת התוס' (ד"ה התם) - התוס' הקשו על רש"י: במספר מקומות בש"ס אנו רואים שמחילה בטעות - לא תקפה. וכך כתב רבנו תם (ספר הישר חלק החידושים סימן תקצ"ב): "פשיטא דמחילה בטעות בעלמא - לא הויא מחילה, דכל דבר שהוא בטעות - לאו כלום הוא". אומנם מוכר פירות שלא באו לעולם - המחילה של הפירות תקפה, בגלל שיש אומדנה שהמוכר אכן מוחל על הפירות, זאת מכיוון שהמוכר מעוניין שאמינותו לא תיפגע, והמוכר הרי רצה למכור. ("כי היכי דליקו בהימנותיה").
• ג. שיטת הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ה סימן לב) - יש לחלק בין מחילה בטעות ובין קניין בטעות: קניין בטעות לא תקף, כי הממון עדיין ברשותו, אבל מחילה בטעות אכן תקפה, זאת מכיוון שממון המוחל כבר נמצא ברשות חברו, והמוחל כבר התייאש מהממון שמחל עליו, לכן חברו זכה וקנה, כי ייאוש מועיל גם אם נעשה בטעות. הקצות (סימן קמב בס"ק א) ביאר: באבידה מועיל ייאוש למרות שהייאוש הוא בטעות, שהרי אילו המאבד היה יודע היכן מונח החפץ וודאי הוא לא היה מתייאש.

הקובץ שיעורים (מס' בבא בתרא סימן קעא) הסביר: ההבדל בין מחילה ובין קניין, שבמחילה אין הוצאה מנכסי הנותן, אלא המלווה מחל על ההלוואה ועל הממון שכבר נמצא ברשות חברו, אך בקניין יש הוצאה מרשות הנותן לרשות המקבל, ולא ניתן להוציא כאשר הקניין היה בטעות.

[29] בתקנות הדיון תקנה קכט 1 נאמר: "בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש".

[30] כדברי הב"ח, כנסת הגדולה והנתיבות שהובאו לעיל.

[31] הרשב"א (חלק ב סימן קצב) חזר וכתב זאת: "הוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. כלומר בב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא". כלומר ב"ד חשוב הוא ב"ד שיש לו יכולת להוציא כספים.

[32] כך כתב הרדב"ז (חלק ד סימן קסד): "אם פסל כל העדים שיביא עליו על ענין זה - מה שעשה עשוי, ושוב אינו חוזר שהרי פסל את העדים".

[33] שולחן ערוך הרב (יורה דעה קונטרס אחרון סימן א סעיף ז) כתב: "שלא צוהו הכתוב להיות שוטר, אלא שוטרים תתן, אבל צוה להיות שופט, שנאמר בצדק תשפוט, לכן צריך להיות בחנם, אם כן כל מה ששייך לשופט ולא לשוטר, כגון לצוותם -  צריך להיות בחנם אפילו על ידי טורח".

[34] הג"ר צבי יהודה בן יעקב (פד"ר‏ 308813/17) כתב: "כלל ברור: אף שיכול בעל דין לתבוע בכל עת ובכל זמן, כל אשר יחפוץ ויעלה על ליבו, ואף ששערי בית הדין אינם נעולים - גם שערי דמעות לא ננעלו, ובית הדין מצוּוֶה למנוע מכל נתבע הטרדה מיותרת. ומאחר שייתכן שבסופו של יום תידחינה התביעות, יש לדאוג כי הנתבעת תפוצה על מלוא הנזקים העלולים להיגרם לה, בפרט כשמדובר בתביעה כספית רחבה ורטרואקטיבית, הכוללת גם בקשה לפסילה של גט וכו'.

בית הדין מחויב לאפשר לכל מתגרש ומתגרשת את השקט הנפשי וסופיות הדיון, לאפשר להם לנהל את חייהם, ולא להישאר תלויים וקשורים בכל עת ובכל זמן, בקשר של קיימא עם בן או עם בת הזוג לשעבר. בית הדין מצוּוֶה להיות רגיש לאפשרות שמדובר בתביעה שנועדה לסחוט בדרך של הטרדה מאיימת. ובלי לקבוע עמדה לגופה של תביעה, הרי שבנדון דידן עצם הדיון עלול לגרום לנתבעת נזק נפשי וכלכלי כאחד, והאריכות אך למותר.

לאור האמור ובתוקף סמכותנו, אני קובע כי התביעה תישמע אך ורק אם התובע יפקיד ערובה בסכום של 60,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. ובנוסף: ערבות של צד ג' בסכום של 60,000 ש"ח נוספים, שיינתנו בצורה של עיקול על נכס או חשבון בנק של צד ג'. אם תידחה התביעה, הערובה - בחלקה או במלואה - תעבור לנתבעת או לאוצר המדינה".

[35] הגדרת טעות בדבר משנה - בגמ' במסכת סנהדרין דף לג עמוד א מובא, שטעות בדבר משנה כוללת גם טעות בברייתות, וכוללת גם טעות בדברי האמוראים: "אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא? (אם הדיין טעה בברייתות, האם נחשב כדין ברור ודמי לטעות בדבר משנה שחוזר)? אמר ליה: אין. (רבינא שאל את רב אשי): אפילו בדרב ושמואל? (דיין שטעה בדברי האמוראים הראשונים, האם נחשב כטעות בדבר משנה)? אמר ליה: אין. אפילו בדידי ודידך? (רבינא שאל את רב אשי: דיין שטעה בדברי האמוראים האחרונים, כגון בפסקי הלכה שלנו, האם נחשב כטועה בדבר משנה ומחזירים את הדין)? אמר ליה: אטו אנן קטלי קני באגמא אנן"?! (איננו בטלנים חותכי קנים באגם, אלא גם דיין הטועה בהלכות פסוקות שלנו, נחשב לטועה בדבר משנה, וכך נחשב כל הטועה בהלכה ברורה, ומחזירים את הדין).

הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו) הוסיף: "ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים, אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם - לאו קטלי קני באגמא הן, ואם פסק הדין שלא כדבריהם, וכששמע דבריהם - ישרו בעיניו, והודה שטעה - טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו - יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא - אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים...

אבל הדיין ההוא, פשיטא שיש לחלוק על דבריהם, דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים, ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר, כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם, והכריעו בין אלו הסברות, ועמדו על עיקרו של דבר. וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות".

הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם החוות יאיר (השמטות סי' קסה): כל הלכה שהשולחן ערוך פסק, ולא נחלקו עליו הפוסקים הבאים אחריו, הטועה בדין זה, נחשב לטועה בדבר משנה. ובמקום שהרמ"א חלק על השולחן ערוך, נחשב לטעות בדבר משנה באותם מקומות בהם פוסקים כרמ"א.

עוד כתב החוות יאיר: כאשר יש מחלוקת בין הסמ"ע והש"ך - יש לפסוק לפי דברי הש"ך, ואם פסק כדברי הסמ"ע - נחשב כטועה בדבר משנה. הוסיף החוות יאיר וכתב: "אף כי שמעתי שקשה מאד לפסוק להוציא נגד הסמ"ע, והיה לנו לומר דעכ"פ לא הו"ל הפוסק כסמ"ע כטועה בדבר משנה, ומכל מקום נ"ל כמו שכתבתי".

הש"ך בסימן כה ס"ק ט כתב: "אם אין מחלוקת בדבר מסוים, אלא שנהגו לפסוק בצורה מסוימת, או שרוב הדיינים פוסקים בצורה מסוימת, והדיין טעה ופסק בניגוד למנהג או בניגוד לפסק הרווח אצל רוב הדיינים - נקרא טועה בדבר משנה.

השולחן ערוך בסימן כה סעיף א הגדיר מהי טעות בדבר משנה: "אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים - חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".

[36] הסמ"ע בס"ק ז כתב: טעה בדבר משנה וא"א להחזיר את הדין - פטור מלשלם, גם אם נשא ונתן ביד. אבל הבית יוסף והש"ך בס"ק ה כתבו: דיין שטעה בדבר משנה וא"א להחזיר את הדין, רק אם לא נשא ונתן - פטור, שאז אנו יכולים להיות בטוחים שהוא לא התכוון להזיק, ומכיוון דלאו מידי עבד, הרי שזהו גרמא בעלמא, ופטור מלשלם. אבל אם נשא ונתן ביד, הרי הוא מזיק בידיים, וחייב לשלם.

אומנם הש"ך סייג (שם אות ב): כ"ז אמור רק לגבי דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון ולא קבלוהו, או הדיוט שקיבלוהו, שאז אם טעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד, וא"א להחזיר את הדין - חייב לשלם. אבל דיין מומחה שקיבל רשות לדון או שקיבלוהו עליהם, וטעה בדבר משנה, וא"א להחזיר - למרות שנשא ונתן ביד - פטור מלשלם. הש"ך הוכיח זאת מהמעשה של ר"ט, לפי הסבר הש"ך ר"ט עשה מעשה בידו, שהוא זה שהשליך לכלבים, (בניגוד לדברי התוס'), ובכ"ז מכיוון שהוא דיין מומחה שקיבלוהו עליהם, לכן בטעות בדבר משנה, וא"א להחזיר את הדין, גם אם נשא ונתן - פטור מלשלם.

[37] הגדרת טעות בשיקול הדעת - בגמ' במסכת סנהדרין דף לג עמוד א מובא: "היכי דמי שיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, (הדיין שטעה במקרה פסק כאחת השיטות, למרות שרוב הדיינים פוסקים כשיטה השנייה), וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך - היינו שיקול הדעת".

רש"י ביאר: למרות שלא נפסקה הלכה באותה מחלוקת, בכ"ז רוב הדיינים פוסקים כפי השיטה השנייה. הרי"ף (מס' שבועות דף כג.) ביאר כך: למרות שלא נפסקה הלכה באותה מחלוקת - יש גמ' במקום אחר הדנה באותו נושא, ושם משמע שהסוגיא נוטה לדברי השיטה השנייה. הבית יוסף כתב: שני הפירושים נכונים להסבר טעות בשיקול דעת.

ספק במחלוקת הפוסקים - הש"ך בס"ק ז כתב: מחלוקת שנחלקו הפוסקים ולא נפסקה הלכה כאחת מהשיטות, כאשר רוב הרבנים פוסקים כשיטה אחת והוא פסק כשיטה אחרת - נחשב לטעות בשיקול הדעת.

הש"ך בס"ק ט כתב: טעות בשיקול הדעת נחשבת רק כאשר יש מחלוקת ללא הכרעה, והדיין טעה והכריע בניגוד להכרעת רוב הדיינים. אבל אם אין מחלוקת, והדין אינו כתוב במפורש, כך שהדיין היה צריך לדמות ממקום אחר, אך רוב הדיינים דימו את הדין בצורה שונה מדימויו של אותו דיין - נחשב לטעות בדבר משנה. "דלא מיקרי טועה בשיקול הדעת - אלא כשיש מחלוקת בדבר, והיה הדבר שקול להכריע, והוא טעה בשיקול הדעת, אבל עתה כשאין מחלוקת ונתברר עתה הפכו - הרי הוא כטועה בדבר משנה".

כך הגדיר ערוך השולחן (סימן כה סעיף ב) טעות בשיקול הדעת: "אבל אם היה הטעות בשיקול הדעת, דהיינו בדבר שהוא מחלוקת הפוסקים, ולא נתבררה ההלכה להדיא כחד מינייהו, אלא שהמנהג נתפשט במדינה כדיעה אחת, והדיין פסק להיפך מהמנהג, וזהו נקרא שיקול הדעת, והוא לא ידע מהמחלוקת כלל, או שידע רק שפסק בלי טעם והכרעה כחד מינייהו היפך מהמנהג".

[38] בטעות בשיקול הדעת - יש לחלק כך: כאשר הדיין הוא מומחה וקיבל רשות מהריש גלותא לדון, או שהוא דיין מומחה שלא קיבל רשות, אבל בעלי הדין קיבלוהו עליהם - הדיין פטור מלשלם גם אם נשא ונתן ביד, ובכדי שהבעל דין לא יפסיד - מחזירים את הדין. אך אם מדובר על דיין מומחה שלא קיבל רשות לדון, וכן הוא דן בכפייה, שבעלי הדין לא קבלוהו עליהם, או שמדובר בדיין הדיוט שהצדדים קיבלוהו עליהם - יש לחלק בין אם נשא ונתן שאז חייב לשלם, ובין אם לא נשא ונתן שפטור מלשלם, ובכדי שבעל הדין לא יפסיד - מחזירים את הדין. אומנם אם מדובר על דיין הדיוט שדן בכפייה, שהצדדים לא קבלוהו - אין דינו דין כלל, ואפ' אם לא טעה - דינו לא תקף, כך שתמיד מחזירים את הדין שידון אותם דיין כשר.

דיין מומחה שלא קיבל רשות ולא קבלוהו, או דיין הדיוט שקיבלוהו, שאם טעו בשיקול הדעת ולא נשאו ונתנו - הדין חוזר, במידה ולא ניתן להחזיר את הדין - לדעת הרמב"ם (שם) הדיין חייב לשלם, וכ"פ השולחן ערוך, אבל לדעת הרי"ף (דפים י:-יב:) דיינים אלו פטורים מלשלם כאשר לא ניתן להחזיר את הדין.

אבל לדעת הרא"ש (סימן ה) והרמ"א (שם), יש לחייב דיין שטעה בשיקול דעת גם כאשר לא נשא ונתן ביד. בטעות בדבר משנה - חוזר, כי כלל אין כאן דין, ואם דיין מומחה שלא קבלוהו ולא קיבל רשות, או דיין הדיוט שקיבלוהו, טעה בשיקול הדעת - חייבים לשלם הגם שלא נשאו ונתנו ביד, אומנם אם יש דיין הגדול ממנו בחוכמה - יכול להחזיר את הדין. הרא"ש עוד פסק: במקרים בהם נפסק שהדין חוזר, במידה ולא ניתן להחזיר את הדין - יש לחייב את הדיין מדינא דגרמי.

[39] כך מובא בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד שלא): "בזמן הזה, ביה"ד האזורי במקומו הוא הדיין המומחה...  ואפשר שיש לביה"ד האזורי דין דיין מומחה ויחיד בדורו, כי אין באותו איזור מקום אחר לתבוע, והציבור קיבל אותם, והוי כהמחוהו רבים עליהם ויחידים הם במקומם".

בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן ש) מובא: "הנה בנוגע אם יש מומחים בכלל? ודאי יש מומחים גם בזה"ז, (כמבואר בש"ך סי' כ"ה סוס"ק י"ג וכן מתבאר מתוך הפוסקים סי' ג' ס"ב ועוד). ...וגדר מומחים - כתב סמ"ע (סי' ג' ס"ק ה) שהם חשובים כר' נחמן בדורו, בקיאי במשנה ותלמוד בקיאי בשיקול הדעת, וכבר עיינו בדיני כמה שנים, וניסו אותם כבר הרבה פעמים ולא ראינו בהם טעות... ואם המדובר כאן במומחים כאלה - מי יודע להכריע בזה, מ"מ יתכן דדור ודורשיו, וכללי הטור והסמ"ע הם רק אמת המדה איך לתאר מומחה גם לפי ירידת הדורות שלפנינו, וב"ה שישנם גדולי התורה וגדולי הדיינים, ובודאי מדובר בכאלה ה' יאריך ימיהם".

[40] השולחן ערוך בסימן י סעיף ב פסק: "כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו, ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו - הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה".

[41] צריך לציין, שהחקרי לב (סימן פו) הביא, שנחלקו בכך הפוסקים. כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן כה בס"ק כו) עוד כתב: "דאע"ג דבפרט אחד (הדיין) טעה בדבר משנה, אם בעיקר הדין טעה בשיקול הדעת - טועה בשקול הדעת מקרי, וקם דינא היכא שהדין נותן שטעה בשקול הדעת קם דינא".