בית הדין

ה אב התשעח | 17.07.18

הרב ישועה רטבי

איסור הלוואה ללא עדים

בגמ' במסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב מובא: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים - עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל".

"וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, (אנשים יקללו את המלווה על כך שתובע את הלווה, הם יאמינו ללווה, שהרי למלווה אין כל הוכחה לביצוע ההלוואה), שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק".

רש"י (ד"ה עובר) ביאר את דברי רב יהודה בשם רב, כיצד המלווה שנתן הלוואה בע"פ גרם למכשול ללווה: "שעולה על רוחו של לוה לכפור". כלומר בהלוואה בע"פ ניתן בקלות לא לשלם את ההלוואה (כמבואר בהערה^[1]), כך שיש חשש שהלווה ישקר ויטען את הטענות שפוטרות אותו מתשלום ההלוואה, כך שהמלווה עובר על לפני עיור (הלווה) לא תתן מכשול (החשש שהלווה ישקר).

וכן הבין הסמ"ע בס"ק א שהוסיף בדברי רש"י: "שיבוא הלוה לכפור מדעתו", כלומר הכחשה מתוך ידיעה שמדובר בשקר. הסמ"ע גם חיבר את דברי ר"ל: "וגם, המלוה גורם קללה לעצמו, שהבריות יאמרו שתובע לחבירו מה שלא חייב לו", כי "העולם חושד אותו (את המלווה) שתובע בשקר". (נתיבות חידושים בס"ק א).

הט"ז (על סעיף א) כתב: יש נ"מ בין הטעם של רב (לפני עיור) לבין הטעם של ריש לקיש (גורם קללה לעצמו). לפי הטעם של רב, אין חשש להלוות לתלמיד חכם ללא עדים, כי הוא לא ישקר, ואין בעיה של לפני עיור, אך בכ"ז אסור להלוות לת"ח ללא עדים, כי יש חשש שהוא ישכח מההלוואה. ולפי ההסבר של ר"ל, החשש בלווה ת"ח שיגרום רעה למלווה - גדול יותר, כי אין למלווה הוכחות, ולכך המלווה גורם לקללה לעצמו שאנשים יאמינו לת"ח ולא למלווה^[2]. הט"ז הוסיף: הטור להלכה פסק לפי ההסבר של רב, כך שלת"ח אין חשש שישקר, אך יש חשש שהוא ישכח מההלוואה, ולכן אפ' לת"ח אסור להלוות ללא עדים.

אבל התומים בס"ק א ביאר: אנו לא עוסקים ברשעים, לכן הגמ' לא התייחסה לחשש שמא הלווה ישקר ויטען פרעתי כנגד העדים, (וכדברי הגמ' במסכת שבועות דף מו עמוד ב: "לאחזוקי איניש בגנבי - לא מחזקינן"), אלא הגמ' התייחסה למקרה בו הלווה ישכח שלווה מעות^[3], ולכן צריך לתת את המעות רק בנוכחות עדים, שיזכירו לו שאכן לקח את ההלוואה.

כך כבר הבין הלחם משנה (הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ז) ששאל: מה יועיל שהמלווה ילווה בנוכחות עדים, הרי עדיין מדובר במלווה ע"פ, שנאמן הלווה לומר פרעתי, כלומר אם מדובר בלווה שקרן - העדים לא יועילו^[4], לכן חייבים לומר שמדובר בלווה שישכח את ההלוואה, ולכן העדים יועילו להזכיר לו שהוא אכן חייב לשלם למלווה^[5].

אבל הפלפולא חריפתא (על הרא"ש מסכת בבא מציעא פרק ה סימן פ) כתב: להלכה נפסק כדעת ר"ל, שהחשש הוא מכך שגורם קללה לעצמו, שהרי בגמ' לקמן מבואר, שרבינא לא הלווה לרב אשי ללא עדים, בגלל ההסבר של ר"ל, ("וגורם קללה לעצמי"), משמע שהחשש הוא מקללה. לאור זאת, אם המלווה לא חושש מקללות - יכול להלוות ללא עדים. הפלפולא חריפתא הוסיף: "ועל זה אפשר שסמכו העולם שאין מדקדקים בכך, (שמלווים ללא עדים), כך נ"ל ליישב מנהגא".

בגמ' עוד מובא: "אמרו ליה רבנן לרב אשי: קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. (רבינא מקפיד לקיים את כל תקנות החכמים). שלח ליה (רב אשי לרבינא) בהדי פניא דמעלי שבתא: לישדר לי מר עשרה זוזי, (רב אשי ניסה את רבינא, וביקש הלוואה ממש לפני השקיעה בערב שבת), דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן". (הזדמן לי לרכוש קרקע קטנה).

"שלח ליה (רבינא לרב אשי): ניתי מר סהדי, ונכתב כתבא. - שלח ליה (רב אשי לרבינא): אפילו אנא נמי?! (האם לא ניתן להלוות לת"ח ללא שטר ועדים) - שלח ליה: כל שכן מר, דטריד בגירסיה - משתלי, (ת"ח שקוע בלימודו ועלול לשכוח את ההלוואה), וגורם קללה לעצמי".

"תנו רבנן: שלשה צועקין (בבית הדין) ואינן נענין, (כי הם גרמו את הצרה לעצמם), ואלו הן: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, (הגמ' תביא שלושה ביאורים), ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו - מאי היא? איכא דאמרי: תולה נכסיו בנכרי, (לא רוצה שיחשבו שהוא עשיר, ואומר שהרכוש שלו שייך לגוי, והגוי תובע ממנו את רכושו), איכא דאמרי: הכותב נכסיו לבניו בחייו, (בניו שולטים על נכסיו והוא קנה לעצמו אדון), איכא דאמרי: דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא". (לא מצליח בעיר אחת ואינו עובר לגור בעיר אחרת).

מדברי הגמ' מבואר, שיש איסור להלוות ללא עדים או ללא שטר. ואפ' לת"ח אין להלוות ללא עדים ושטר. ואם הלווה ללא עדים - לדעת רב עובר על לפני עוור לא תתן מכשול, ולדעת ר"ל גורם שיקללוהו.

כנסת הגדולה (הגהות טור סימן ע בס"ק ב) כתב: "כמו שאסור להלוות בלא עדים - כך (גם) אסור להפקיד בלא עדים".

הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ז) כתב: ניתן להלוות בלי עדים או שטר כאשר הלווה נותן למלווה משכון כנגד סכום ההלוואה, שהרי המלווה נאמן להוציא מהלווה עד כנגד שווי המשכון. עוד כתב הרמב"ם: המלווה בשטר משובח יותר מאשר מלווה במשכון, שכן סכום ההלוואה כתוב במפורש בשטר ולא יבואו לידי וויכוח משא"כ במשכון^[6].

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן כג) כתב: "ואני אומר, שאם שמעון הלוה אלו המעות ללוי בלי שטר... נראה בעיני שאין לך פשיעה גדולה מזו, חדא דאע"ג דאמרינן סוף פרק איזהו נשך: ג' צועקים ואינם נענים, ואלו הם, מי שיש לו מעות והלוה אותם שלא בעדים כו', וא"כ נראה, שאם הלוה אותם בעדים - ליכא איסורא, מ"מ פשיעה מיהא איכא... דאיכא למיחש דילמא ישכח ויכפור, ולא נתפיי' בעדים, ולא אפי' בכתב ידו, אלא שאמר ניתי מר סהדי ונכתב כתבא".

כלומר למרות שאין איסור בנתינת הלוואה בנוכחות עדים, (האיסור חל רק על נתינת הלוואה ללא נוכחות עדי), אך עדיין יש בכך פשיעה, כי בהלוואה בע"פ - הלווה יוכל לומר פרעתי למרות שהיו עדים בעת ההלוואה, לכן יש צורך בכל הלוואה - לכתוב שטר בנוכחות עדים.

כסף הקדשים (על השו"ע סעיף א) כתב: מסברא נראה שהאיסור להלוות ללא עדים מוטל אומנם בעיקר על המלווה, אך גם הלווה צריך להיזהר בכך, וגם עליו מוטלת האחריות להזכיר למלווה שיכתוב שטר חוב בנוכחות עדים.

כתב ידו של הלווה^[7] - הש"ך בס"ק ב כתב: מדברי הסמ"ע בס"ק ד נראה שמותר להסתמך על כתב ידו של הלווה, ולא צריך שטר ע"פ כל דיני שטר, (שהעדים כותבים שראו את ההלוואה), שהרי השטר נועד רק לתזכורת ללווה וגם בכתב ידו הוא ייזכר, אך מהרשד"ם (חו"מ סימן כג) כתב: צריך שטר גמור ולא מועיל כתב ידו.

הגרי"ח זוננפלד (מובא בשו"ת שלמת חיים חושן משפט סימן כ) כתב: מלווה שרוצה להלוות אך אין עדים ואין שטר - הוא פטור מלהלוות, ממצות עשה "אם כסף תלוה", כי אי מתן הלוואה נובע מכך שהמלווה לא רוצה לעבור על איסור הלוואה ללא עדים^[8].

האם היום ניתן להלוות ללא עדים

גם היום יש להיזהר להלוות (או לתת מקדמה לבעל מלאכה ללא קבלה, שכן דין המקדמה כדין הלוואה) - רק בנוכחות עדים או בשטר, שכן דין זה מבואר במפורש בגמרא ונפסק להלכה. כמו כן, ניתן לבקש מהלווה שיביא צ'יק למלווה במקום שטר.

הפוסקים הביאו מספר הסברים מדוע נהגו להלוות ללא נוכחות עדים:

• א. לעיל הובאו דברי הפלפולא חריפתא, שאם המלווה לא חושש מקללות - ניתן להלוות ללא עדים.
• ב. ערוך השולחן (סעיף א) כתב: "ומה שאין נזהרים עתה בזה ולוים זה מזה גמ"ח בלא עדים ובלא שטר, משום דמכירין זא"ז, ונאמנין זל"ז, ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו^[9]". הציץ אליעזר (חלק ז סימן מז) הקשה על טעם זה: "טעם זה דחוק מאד, דאטו איכשר כעת דרא שהאנשים יהיו יותר נאמנים שלא יכפרו? וכן מי יד לידנו יוכל לתקע דשר השכחה לא ישלוט על משנהו? וגם אטו בזמנים הקדומים לא היו מכירים זא"ז בנאמנותם כשהסכימו להלוות למשנהו בלי עדים"?
• ג. הערך ש"י (סימן ע סעיף א) ביאר: האיסור בגמ' מכוון כלפי גמחי"ם, שמלווים כספים להרבה אנשים, ואז יש חשש שהלווה יכחיש את ההלוואה, אבל אין איסור בהלוואה חד פעמית שאנשים מידי פעם מלווים.
• ד. בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן קלו) מבואר: "והנה בזה"ז אין נזהרים כלל בדבר זה, והוא נפלא, שכל ישראל יעברו על דין מפורש בש"ס ופוסקים בלי חולק? אבל באמת יש יסוד למנהג זה עפמ"ש הריטב"א במגילה (דף כ"ח) שהאיסור להלוות בלא עדים הוא רק ממדת חסידות^[10], ולא מן הדין^[11].
• ה. בשו"ת פרי יצחק (חלק א סימן מח) ביאר: האיסור בגמ' נאמר לפני שחכמים תקנו שבועת היסת לכופר בכל, שאז יש חשש שהלווה יכחיש את ההלוואה, ואין שבועה שתאזן את האפשרות ללווה לשקר, אך לאחר התקנה שלווה הכופר בכל - צריך להישבע, ניתן להלוות ללא עדים או שטר, כי הלווה יחשוש לשקר בגלל שהוא יצטרך להישבע על הכחשת ההלוואה^[12].
• ו. בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תט) ביאר: "ועל דבר אשר נהג עלמא ללות לחבירו בלי עדים ובלי שטר, סמכו משום שלא תנעול דלת בפני הלוים, שהיה קשה בכל עת לילך אחר עדים או לכתוב שטר וכיוצא בו".
• ז. הרש"ש (מסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב) כתב: "אולי בא לומר, דדוקא מי שיש לו ממון הרבה, כי אז יש חשש לשמא יכפור הלוה בו כפרש"י, (הלווה ירגיש בנוח לשקר למלווה עשיר), אבל אם אינו אמוד כ"כ (למלווה אין הרבה כסף) - לא חיישינן לשמא יעיז הלוה בפניו לכפור". כלומר החשש הוא שמא הלווה ישקר, אך חשש זה שייך רק במלווה עשיר.
• ח. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מז) מובא הסבר בשם בנו: האיסור להלוות ללא עדים הוא משום החשש לקללה, אך במציאות בה נהוג העולם להלוות ללא עדים - הקללה כבר לא קיימת. "ולפי"ז יוצא לן, דאבל בזה"ז שהדבר כבר מצוי שאחד ילוה לחבירו שלא בעדים - אזי אסור כבר לאנשים דעלמא לקלל מטעם ספק את המלוה פן האמת אתו, ומכיון שהקללה היא שלא כדין, א"כ תו אין המלוה שלא בעדים נכנס בגדר של גורם קללה לעצמו, דראשית אין לו לחשוש לכך שיקללו אותו, דאטו ברשיעי עסקינן, ושנית אין לו לחוש לקללה כזאת, משום דקללת חנם לא תבוא, ויוצא איפוא שלא נכנסים גם בגורם דקללה לעצמו".
• ט. בפשטות נראה, שאם מדובר על סכום נמוך, שגם אם לא יוחזר למלווה - לא תהיה קפידא מצד המלווה - ניתן להלוות ללא עדים, כי גם אם הכסף לא יוחזר (בגלל שכחה מצד הלווה או בגלל כפירה שנובעת ממצב כלכלי), המלווה ימחל על הכספים. כך שאם מדובר בסכום כסף שהמלווה ימחל אם הלווה לא יחזיר - ניתן להלוות ללא עדים.

מרן הראשון לציון (שו"ת יביע אומר חלק ז - חושן משפט סימן ז) כתב: "לדינא חלילה לזוז מפסק השו"ע שאסור להלוות בלא עדים, ועובר משום לפני עור לא תתן מכשול, שזוהי דעת כל הראשונים, ומכללם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. והנזהר בזה תבא עליו ברכת טוב. ע"כ. (וע"ע לו בשו"ת פרי יצחק ח"ב סי' מח). וכן האמת ניתנה להאמר, שאנו אין לנו אלא דברי רבותינו הפוסקים, ולכן צריך להזהר שההלואה תהיה בעדים, או בקבלת שיק מאוחר, וכיו"ב, באופן שיבטיח קבלת פרעון חובו".

החיד"א (מראית העין מסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב) כתב: "פירש הגאון מהר"ר שמעון אהרן שפירא ז"ל, אב"ד מק"ק פראג, כונת פ' מזמור קיב (תהלים פסוקים ה-ז): טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה, יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט, לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק, מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיקֹוָק. הכונה טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה - ודאי הוא טוב איש המרחם וחונן להלוות למי שצריך, ומה גם שזה דרכו בהוה חונן ומלוה. אך יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט - שילוה בעדים, ובזה כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט - שהלוים יפרעו. לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק - שלא יעבור על לפני עור לא תתן מכשול כדאמר רב. מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא - שלא יגרום קללה לעצמו כדאמר ר"ל עכ"ד ז"ל. ואפשר לרמוז כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט - כי תמיד אף אם מלוה לחכם יהיה במשפט, דגם ת"ח דטריד בגרסיה - אפשר שישכח כדאמר רבינא".

היביע אומר סיים: "ובספר עיון יעקב (ב"מ עה ב) כתב ג"כ בשם מר חמיו הגאון רבי שמעון אהרן שפירא (הנ"ל), שזוהי כוונת הפסוק, "אם כסף תלוה", שברצונך לקיים מצות גמילות חסדים להלוות לחברך, "את עמי", כלומר בפני עדים, אבל אם ברצונך לתת צדקה לעני, את העני - עמך, בינך לבינו, כי מתן בסתר יכפה אף, ולא תגרום לו בושה במתן צדקה בפרהסיא^[13]".

[1] מכיוון שמדובר בהלוואה בע"פ, יש ללווה שתי טענות שהוא יכול לטעון ולהיות פטור: א)- הלווה יוכל להכחיש ולומר להד"ם, כלל לא הייתה הלוואה. ב)- הלווה יוכל להודות שלווה אך לטעון טענת פרעתי, כלומר אכן לוויתי אבל כבר פרעתי את החוב.

[2] הט"ז העיר: לפי הסברו של ר"ל, אם המלווה יאמר שהוא לא חושש מקללות - יהיה מותר לו להלוות ללא עדים, אך להלכה נפסק שלא כדעה זו, אלא כדעת רב, שגם אם לא חושש לקללה - יש לחשוש בלווה לא אמין שישקר, כך שהמלווה יעבור על לפני עיור לא תתן מכשול, וגם יש איסור להלוות לת"ח ללא עדים, בגלל חשש שמא הוא ישכח מההלוואה.

[3] בספר אורחות צדיקים (שער השכחה) מובא: "ומי שהוא שכחן - יכתוב כל ענינים שיש בינו ובין חבירו כדי שיזכור. אם הוא לווה ומלוה יכתוב הכל. אפילו אם לווה פרוטה מחבירו - יכתוב הכל ויתן לב שלא ישכח. וראוי לאדם שהוא נכבד ושכחן שלא יהא לווה מבני אדם, כי הם מתביישים לשאול ממנו, והוא ישכח ולא יפרע, וישא עוונו. ומי שיודע בעצמו שהוא שכחן, ייזהר מאד לחזור ענייניו".

[4] השולחן ערוך בסימן ע סעיף א פסק, שמלווה ע"פ גם אם בוצע בנוכחות עדים - נאמן הלווה לומר פרעתי: "המלוה את חבירו בעדים, בלא קנין ובלא שטר - אין צריך לפרעו בעדים, אלא נאמן בשבועת היסת, לומר: פרעתיך".

[5] וכן כתב הלבוש (סימן ע סעיף א): "שיש לחוש שמא מחמת טירדות שיבואו ללוה, או התלמיד חכם יהיה טרוד בגירסיה, יבא הלוה לידי שכחה, שישכח כמה הלוהו לו, או לפעמים ישכח אפילו אם הלוהו לו כלום או לא, וכשיתבענו - יטעון לא היו דברים מעולם מחמת שכחתו, ויבא לידי מחלוקת".

[6] כך כתב הסמ"ע בס"ק ד: "(המלווה בשטר) - משובח יותר - משום דבהלואתו על המשכון אכתי יש קללה קצת, כשהן חלוקין כמה הלוה עליו, משא"כ כשהלוה בשטר דהכל רואין הסך שכתב בו, ויודעין ברור שחייב לו, והפרעון הוא טענה גרועה דא"כ שטרו בידו מאי בעי".

[7] בסימן סט סעיפים א-ב מבואר בהרחבה, האם הלווה נאמן לומר פרעתי כנגד שטר חוב הכתוב בכתב ידו.

[8] יש מצוות עשה להלוות לעני, וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קצז): "והמצוה הקצ"ז היא, שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה, (כמבואר בגמ' במסכת שבת דף סג עמוד א). כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מידי האנשים, אין צרות עניינו סר מעליו כמו המכוסה שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה. והציווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה (משפטי' כב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ולשון מכילתא: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה, אחד מהם אם כסף תלוה את עמי. אמרו אם כסף תלוה - חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות? תלמוד לומר (ראה טו ח) והעבט תעביטנו - חובה ולא רשות". וכ"פ השולחן ערוך בסימן צז סעיף א: "מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה".

לכאורה ניתן להקשות: בגמ' במסכת שבת דף קלג עמוד א מובא: "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם - מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה לא תעשה". וכ"פ הרמב"ם (הלכות ציצית פרק ג הלכה ו). לאור זאת צריך לומר, שמצוות עשה להלוות - תדחה את הלאו להלוות ללא שטר וללא עדים, (לפני עור לא תתן מכשל)? אך מדברי הגרי"ח מבואר, שכלל אין מצוות עשה, המצווה לא חלה כאשר לא ניתן לכתוב שטר או להביא עדים.

[9] היעב"ץ (מור וקציעה סימן ריח) העיד על עצמו, שהלווה ללא עדים ושטר לשכנו. היעב"ץ האמין לשכנו ורצה לסייע לו: "עוד אחד חלפן שכני והיה קרוב האנשים הפושעים בי, הייתי מלוה לו מעותי יום יום ג"כ בחסד חנם, לעסוק בהם בחלוף מעות (שהיא היתה אומנותו להחיות בני ביתו ולא היתה ידו משגת די צרכו). ותיתי לי דעברי אדרבנן שהלויתיו תדיר כיס מלא מעות, בכל יום שרצה היה מוכן לפניו ברצון טוב בסבר פנים יפות (וברצוי דברים נעימים לפייסו שלא יבוש ולא יחוש, באמרי אליו, אל תעשה קומפלימענטי בשביל כך, אדרבה אתה עושה עמי בטובה יותר ממה שאני עושה עמך, כי אצלי מונחים כאבן שאין לו הופכים בלי שום תועלת, והרי זה נהנה וזה לא חסר, כגון זו כופין על מדת סדום) בלי שטר בלי עדים ואפילו בלי כתב יד ראיה גרידא, ואף על פי שלא היה רב אשי ולא איש עשיר, רק בחזקת נאמן היה אצלי והאמנתיו על אחריותי בלי שום הנאה משוה פרוטה ולמעלה, כי אם להנאת נפשי בלבד, לתמך ביד ר"ש ומך, להביא טרף לביתו (דהוו תליין ביה טפלי). גם שמר לי נאמנותו, ולא הפסדתי אצלו מאומה משלי, כי החזיר לי מעותי משלם. א"כ מאחר שהייתי מלוה מעות לחלפנים לעסוק באומנותם בלי טובת הנאה לעצמי כלל, מי השוטה החוטא ולא לו, ומה לי לחלוק עם האנשים ההם אשר אני מבקש שלומם וטובתם כל הימים, ואיך יכלו לחשוב רעה לי, מאחר שאני החזקתי בידם, בודאי לא ניחא לאנש למעבד עבירה בממוניה בלי שום תועלת. ולא איש ריב הייתי עמהם מתמול שלשום, אדרבה טוב וחביב הייתי לפני זה לכל העם מקצה (כאשר מעשי קרבוני ת"ל בכל מקום ובכל זמן ונאהב הייתי לכל אדם שהיה לו רק צורה אנושית) ובאמת שהיא מלאכה נקייה וקלה לאדם נאמן, הלואי הייתי יודעה ומכירה ויכול לעסוק בה בלי בטול תורה הרבה, אזי הייתי גם אני עסוק בה".

[10] בשו"ת תורה לשמה (סימן קג) מבואר, שבמספר מקרים שתוב איסור הכוונה לחומר ולא לאיסור מעיקר הדין: "כי אף על גב דכתבו בירושלמי לישנא דאיסורא על זה, (אסור להתפלל על צרכים פרטיים בשבת) - אין זה איסור ממש, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא אסור ממידת חסידות, וכמו ההיא שאמרו בגמרא אסור לעשות שותפות עם הגוי, דליכא בזה איסורא לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ולא מיתסר אלא ממדת חסידות, וכמ"ש הר"ן ז"ל סוף פ"ק דע"ז בשם הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרב נימוקי יוסף ז"ל בסנהדרין סוף פרק ארבע מיתות. וכן עוד תמצא כזאת בגמרא, דאסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים, וכן אמרו שאסור להלוות לגוי בריבית, וכל אלו ממדת חסידות הם אסורים. ועיין להתוספות ז"ל בתענית דף י"א במ"ש שאסור לשמש בשני רעבון, ע"ש וכן הענין בהאי לישנא דאיסורא שכתבו בירושלמי בשאלת צרכיו".

"מיהו לדעת הגאונים ז"ל, אפילו בכהאי גוונא שהוא אסור ממדת חסידות, העובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים, והוא כי מצינו שרז"ל אסרו בגמרא לאדם למלאת שחוק פיו בעוה"ז, וכן אמרו שאסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס, ודברים אלו חומרות הם, ועכ"ז הגאונים ז"ל בתשובה אשר הביאה רבינו ירוחם ז"ל חלק אדם נתיב י"ח וכתבו מהרי"ק ז"ל בבדק הבית י"ד סי' קנ"ז אמרו שהעובר על זה קורין אותו עובר על תקנת חכמים ע"ש, וא"כ ה"ה הכא. וכל זה בשואל דבר מחודש שאינו רגיל בו, אבל תפילה הרגיל בה - אין בזה איסורא, ולא חשיב עובר על תקנת חכמים, דהא מתירים בזה, וכן עמא דבר. וגם בדבר מחודש נראה לומר, דאם יש לו צער ודאגה בלבו בשבת, ובעת שהוא שואל ומבקש על זה מאת השי"ת יהיה לו מנוחה והשקט בלבו מדאגתו, וירגיש לבו טוב עליו - אין בזה איסור, דכהאי גוונא התירו לבכות בשבת היכא שבזה הבכיה תשתכך דאגתו וצערו, והרי הוא לו כמו עונג, והכל לפי הענין ולפי העת".

[11] בשו"ת דברי מלכיאל הוסיף: "ונראה ראיה לדבריו מהא דב"מ שם שאמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן. וניסה אותו בדבר זה. וקשה איך עלה על דעת ר"א שרבינא יעבור על איסור גמור. וכי מה בין זה לבשר עוף בחלב או לטלטל בכרמלית וכדומה. וגם מה רבותא הוא דמקיים כל מילי דרבנן הלא כבר אמרו חז"ל בעירובין (דף כ"א) וברכות (דף ה') שכל העובר ע"ד חכמים חייב מיתה? אבל הכוונה כמ"ש הריטב"א דהוי רק מדת חסידות, ואמרו לר"א דרבינא מקיים כל מילי דרבנן אף שאמרו רק למדת חסידות בעלמא. ולזה ניסה אותו ר"א בדבר זה. כ"נ ברור שע"ז נסמך מנהג ישראל. ואם אינם נביאים וכו'. וממילא כיון שאנו נוהגים בזה כהריטב"א".

[12] בשו"ת להורות נתן (חלק א סימן סה) מובא: "ברם אין זה מספיק, דהא גם הרמב"ם והשו"ע הביאו דין דשבועת היסת - עיין (פ"א מטוען ה"ג) - ומ"מ פסקו דאסור להלוות בלא עדים". כלומר הרמב"ם והשו"ע סבורים שגם לאחר תקנת שבועת היסת, עדיין יש איסור להלוות ללא עדים, כך שתירוץ זה סותר את דבריהם.

[13] בספר קהלת (פרק יב פסוק יד) נאמר: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". בגמ' במסכת חגיגה דף ה עמוד א מובא: "מאי אם טוב ואם רע? אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה: מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת ליה וכספתיה".