ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת מסעי / תשע"ד

מסעות החיים

לֹא אֶחְסָר

במאמר "צופן המסעות" פוענח אחד ה'קודים' הסודיים המאפיינים את מסעות בני ישראל, כפי שמופיעים בפרשת מסעי.

במאמר הזה נציג היבט נוסף, ונפנה לשם כך למזמור כג' בתהילים.

"מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (תהילים כג, א-ב)".

המזמור המופלא הזה אשר אנו רגילים לאומרו בכל שבת, מצייר ביד אָמָּן את מעגל החיים הבנוי משלוש תחנות. המסע מתחיל מן הילדות, נוגע בגיל הבגרות ומגיע אל הזיקנה.

הפתיחה מרשימה מאד:

"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר... (תהילים כג, א)".

'אם ה' הוא הרועה שלי' - אומר דוד המלך, 'מובטח לי שלא אחסר דבר'.

כאשר בורא עולם, הוא הרועה הנאמן הדואג לצאן שהוא מופקד עליו, אין משהו שהוא לא יכול לספק לו. והרי אני כגדי אחד מן הצאן של בורא עולם!

נשאלת השאלה: האם באמת האמירה הזאת - "לֹא אֶחְסָר" - היא אמיתית? התשובה לכאורה חיובית!

"בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי (שם, פסוק ב)".

זהו גן עדן עלי אדמות עבור הצאן. גם מרעה שמן וטוב, גם נחלי מים זורמים. מה עוד יכול הגדי לבקש?

"נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב" – ה' נותן לנפשי מרחב לקפץ ולהשתולל ברחבי הדשא כאוות נפשי.

"יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ" – הוא מנחה אותי שלא לרעות בשדות זרים שזה גזל אלא במקומות הפקר, כי אני הגדי שלו ושמו נקרא עלי.

אבל בכל זאת איננו גדיים, אנו בני אדם! האם זוהי תכלית האדם? האם לשם כך הוא נוצר? האם הוא לא ראוי למשהו גבוה קצת יותר?

כשנתבונן במזמור הזה, נבחין כי חלקו הראשון הוא מָשָל המתאר את תקופת הילדות. בשלב הזה הדרישה לחומריות היא גבוהה מאד, בעוד שהצורך לרוחניות בתקופה הזאת שואף לאפס.

הגמרא במסכת מגילה מגישה לנו פתגם נאה.

"העני רעב, אך איננו מודע לרעבונו (מגילה ז:)".

כלומר, כשם שאדם עני לא מרגיש ברעב, כי קיבתו מצומקת ואין לה דרישות, וכשם שאדם שלא שמע מוסיקה טובה מימיו, אינו נכסף אליה כי אין לו רגישות מוסיקאלית, כך מי שאין לו כלים לקליטה רוחנית, לא ירגיש בחסרון העולם הרוחני. לאמיתו של דבר, הביטוי "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר" שעל פניו נראה כשבח לקב"ה, הוא באמת עדות למצבו העלוב של האדם, שמסתפק בדשא ועשב כבהמה ולא עוד אלא שגם שמח ואומר "לֹא אֶחְסָר".

את הלקח הזה שאין די בסיפוק הצרכים החומריים, למד עם ישראל מפי משה רבנו, המוכיח את ישראל:

"... זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר (דברים ב, ז)".

חז"ל התבוננו היטב במילים הפשוטות האלה, וגילו מרגלית.

"שלא היה חסר דבר בעולם. ומה היה חסר? תשובה. שנא': "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' (הושע יד, ג) (שמות רבה, כא)".

דברי המדרש האלה נראים תמוהים. כיצד ייתכן שהתורה אומרת "לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר", והמדרש שואל: "ומה היה חסר"?

נתבונן ונעמיק ברמז שמשה רבנו רומז לישראל: ארבעים שנה ה' אלוקיך מספק לך את כל צרכיך הגשמיים, לשם מה? לא בכדי שאתה תיתן את פירותיך שלך, תעלה במעלות רוחניות ותשוב אל ה'?!

ה' לא החסיר שום פרט ממה שאתם צריכים כדי שגם אתם תעשו משהו. תמלאו את החסר לכם ברוחניות, ותגלו את הדרך אל ה'.

כלומר, אתה – עם ישראל לא חסרת דבר. אך מה היה העולם חסר? זו היא שאלת המדרש!

ועל כך הוא משיב, שהעולם היה חסר את השיבה של האדם לה'.

נדרשת אוזן רגישה להבין את כוונת התורה.

תקופת הילדות

פתחנו בתקופת הילדות, המשולה לגדי מונהג בנאות דשא על מי מנוחות. את הצאן רועים בצורה מקובלת, באמצעות שבט ומשענת.

"שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי (תהילים כג, ד)".

בשבט - מכים. ובמשענת - תומכים. דרך החינוך של הצאן היא בשימוש בשניהם לסירוגין. פעם בהכאת השבט, ופעם בתמיכת המשענת. הצורה הזאת היא גם צורת חינוך האדם בתקופת הילדות:

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סנהדרין קז.)".

קירוב בשתי ידיים, כמוהו כריחוק בשתי ידיים. השימוש המושכל (בְשֶׂכֶל) בשתי הידיים לסירוגין, הוא המועדף. היחס החינוכי לילדים מתבטא בפנים צוחקות ואוהבות ובפנים כעוסות וזועמות. רצוי שיד ימין, שהיא החזקה - תהיה המקרבת, ויד שמאל, שהיא החלשה - תהיה המרחקת.

תקופת ההתבגרות

המזמור ממשיך ומתאר את חוויית מעגל החיים, במעבר מדרגת בהמה לדרגת אדם.

"תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה (שם, פסוק ה)".

בניגוד למרעה המשתרע בדשא ובעשב, ובניגוד לשתיה ממי הנחל, שהם כל עולמה של הבהמה, ניצב כאן לפנינו האדם במלוא הדרו. הוא יושב ליד שולחן בצורה מכובדת כדי לאכול, מחזיק בידו כוס שתיה לרוויה. ראשו, המשוח בשמן מלוכה, מבטא את כבוד האדם.

הרמז הוא שקוף. יש כאן מעבר מן הגשמיות אל הרוחניות, שהיא עיקר סגולתו של האדם. אביזרי הצאן  שהם שבט ומשענת, המהווים את הסמל הייצוגי של הצאן, מתחלפים בזוג אחר, "טוב וחסד".

"אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי (שם, פסוק ו)".

מה שהיה "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי", הופך להיות: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי (פסוק ו)".

הבגרות מגלה את הצד הרוחני, שהוא יתרון האדם על הבהמה. מעתה הטוב והחסד ירכיבו את ההגה המכוון אותנו אל היעד, שיהיה שאיפה פנימית אמיתית לעשות טוב וחסד.

הטוב - מייצג יחסי גומלין ותחושת שותפות עם לזולת, והחסד מייצג את העזרה החד צדדית ללא כל תמורה.

כיצד עוברים מילדות לבגרות? מה מאפיין את נקודת המפנה?

המפתח הוא "תחושת אחריות". כאשר הילד מבין כי אין הוא יכול להשליך כל בעיה לפתחם של אביו ואמו, אלא הוא בעצמו צריך להתאמץ למצוא פתרונות, זה הרגע בו הוא מבשיל ומתפתח מילדות לבגרות. מכאן הדרך קצרה למְסוּגָלוּת לקבל משימות ומטרות ולדאוג לביצוען עד הסוף, מבלי להשאיר חצי לאחרים. הכלל הוא: כאשר אחרים יכולים לסמוך עליך, זה סימן שאתה בוגר.

יש כאלו שעושים זאת בגיל מוקדם מאד, ויש שנשארים ילדים גם כשהם בעלי משפחות.

במזמור שלנו, נקודת המפנה מופיעה בפסוק ד'.

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי".

הליכה בחושך בעמק מאיים, כאשר סכנות גדולות וקיומיות אורבות מכל פינה וצילו של המות מרחף, התחושה הזאת גורמת לילד להתבגר בבת אחת. כאשר הילד מרגיש כי הוא אחראי לגורלו ולעצם קיומו ואין אדם מסביבו שניתן לסמוך עליו, אז מתעורר הרגש הפנימי, שהוא קול ה' המדבר אליו. רק אז הילד מבין כי ה' ניצב מולו בטבע ובהושטת יד ניתן להגיע אליו.

לאורך ימים

מהו השלב השלישי והאחרון במעגל החיים?

"... וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים (פסוק ו)".

"וְשַׁבְתִּי" פירושו "אשוב". כלומר, בבית ה', אשוב אל חיי הנצח, אל ימים ארוכים מלאי אור שהם עולמה הנצחי של הנשמה. כאן בימי הזקנה, הרוחניות מתגברת והחומריות מצטמצמת והולכת.

הביטוי "וְשַׁבְתִּי" מקביל לביטוי "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב". אם בילדותי הייתי שובב ולא מיושב (עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה (ירמיהו לא, כא)" כעת אני שב אל הקביעות והיציבות

רק בסוף המזמור אנו קולטים מה היתה ההרגשה האווילית הראשונית של "לֹא אֶחְסָר", כאילו לא חסר דבר. אמנם בתקופת הילדות, כאשר כל העולם הרוחני האדיר המתין מעבר לפינה, די והותר היה, להיות "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי". אך היום, אנו יודעים כמה אז היינו חסרים. כשהיינו ילדים, עם הכלים המצומקים שהיו לנו, הרגשנו כאילו לא חסר לנו דבר. כל החיים הרוחניים הנפלאים היו מעבר להשגתנו, ולא יכולנו לתאר לעצמנו מה הם החיים האלה.

שבת קודש  

בכל השבוע אנחנו שקועים בריצה ממקום למקום ובעבודת כפיים ואיננו מרגישים בגעגוע רוחני. זוהי תקופת הילדות של השבוע, שבה אנו רועים בדשא ושותים ממי הנחל. ביום שישי, אנחנו לוקחים את כל עמל כפינו ומכינים את יום השבת. הרוחניות מתחילה להתגבר ואנו מתכוננים להופעת שבת קודש. שולחן ערוך, המסמל את כבוד האדם יתרונו על פני הבהמה, שירי שבת ולשמוע דברי תורה וחכמה. כשמגיע יום השבת עצמו, אנו שבים אל העולם הנצחי הרוחני, שהוא "אורך ימים". זו הקומה השלישית, שהיא סוף המזמור.

אֵלֶּה מַסְעֵי

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... (במדבר לג, א)".

מסעות בני ישראל במדבר כללו ארבעים ושתים תחנות. כל תכלית המסע הארוך הזה, היה כדי שעם ישראל יתגבר על מחלות הילדות שלו, יבשיל בקומתו הרוחנית, וייכנס בקומה זקופה לייעד הנכסף שהוא ארץ ישראל. ה' אמר למשה לכתוב כל מסע ומסע, כדי שאפשר יהיה לשחזר את אותן אבני דרך, שלבים חיוניים בהתפתחותו של עם ישראל, לעם סגולה וגוי קדוש.