בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי 

קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

כתובת בנין דכרין

בעל שאשתו נפטרה - הוא יורש את כתובתה ואת הנדוניה שהיא הכניסה. לאחר מכן הוא מתחתן עם אישה שנייה ולאחר מיתתו - אמורים גם ילדיו מאשתו השנייה לרשת את הכתובה והנדוניה של האישה הראשונה, אבל תקנת כתובת דכרין קובעת, שרק בני האישה הראשונה ירשו את הכתובה ואת הנדוניה, ולא בני האישה השנייה. חכמים תקנו שכתובת בנין דכרין היא חלק מתנאי ב"ד, וגם אם לא נכתב בכתובה - הבנים גובים. וכ"פ השולחן ערוך באבן העזר סימן קיא סעיף א.

בגמ' במסכת כתובות דף נב עמוד ב מובא: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין? כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו". כלומר בגלל שהבעל יורש את אשתו, אבי האישה יחשוש לתת נדוניה לביתו, לכן חכמים קבעו שהנדוניה בכל מקרה תעבור לבני האישה (נכדי האב), כך שהוא ירצה לתת נדוניה גדולה ללא חשש שהכסף יעבור מחוץ למשפחתו.

הגמ' הקשתה: כיצד החכמים תקנו כתובת בנין דכרין, (דהיינו רק הבנים שיהיו לו ממנה, ירשו את הנדוניה שהיא מכניסה), והרי תקנה זו מבטלת את דין התורה, שכל בני האב שווים בחלוקת הירושה, ולא רק בני אותה אישה? הגמ' הסבירה תקנת בנין דכרין נועדה לקיים דין תורה אחר, דין תורה שהאב מחויב להשיא את ילדיו, ועליו לתת לביתו נדוניה, אך האב היה חושש לתת נדוניה לביתו, שמא היא תמות, והנדוניה תיפול בידי יורשי הבעל, לכך החכמים תקנו את כתובת בנין דכרין.

במשנה במסכת כתובות דף צא עמוד א מובאת הסתייגות: "היה שם מותר דינר - אלו נוטלים כתובת אמן". כלומר כתובת בנין דכרין מוגבלת בכך שלא תתבטל ירושה מהתורה, לכן כתובת בנין דכרין חלה רק כאשר בית הדין ממנה שמאי שבודק את שווי המקרקעין של האב, ומוודא שיש קרקעות בשווי לפחות דינר אחד יותר משווי הכתובות של הנשים. כלומר אם יש ליורש בדין לפחות דינר אחד  - מתקיימת מצוות ירושה מהתורה, וניתן לחלק את הכתובות ליורשי האם. כך מובא בגמ' במסכת כתובות דף נב עמוד ב: "ואימא: אף על גב דליכא מותר דינר (תחול תקנת בנין דכרין)? במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא - לא תקינו רבנן".

הרא"ש (מסכת כתובות פרק ד סימן כד) כתב: בתקופת הגאונים תקנה זו התבטלה, כי האבות היו נותנים סכום גדול מאוד לבנות, ולא היה נותר הרבה לבנים בירושה. וכן בגלל שהיה קשה לבצע את השומא. אומנם לדעת רבנו היא גאון, התקנה לא התבטלה[1], וכ"פ מהר"ם וריצב"א.

הדרכי משה (אבן העזר סימן קיא בס"ק ה) כתב בשם הרא"ש (כלל ל"ו סימן ו): "דראה מעשה הרבה פעמים דגובין כתובת בנין דכרין, וכן כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א. מיהו כתב לבסוף דאזלינן בזה בתר מנהג וכן הוא בריב"ש". (סימן ק"ו ועיין שם). הדרכי משה העיר: "ומימי לא ראיתי ולא שמעתי בזמנים אלו להגבותה". כלומר במקומו של הדרכי משה כבר לא נהגו בתקנת בנין דכרין.

בתקופת הראשונים, במקום תקנת בנין דכרין, תיקנו הקהילות תקנות (תקנת טוליטולה וכו'), שמגבילות את ירושת הבעל בשנה או בשנתיים הראשונים לנישואיהם, כך שאם האישה תמות בזמן זה - חצי מהנדוניה יעבור לילדיה, (כולל לבנות), וחצי מהנדוניה יעבור לבעל, ולאחר מותו ליורשיו.

[1] כך כתב הרא"ש: "רב מתתיה גאון: ז"ל היה אומר, שאין דנין כתובת בנין דיכרין בזמן הזה, כיון שאין הטעם אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועכשיו נהגו ליתן יותר ויותר. וכן כתב בעל העיטור ז"ל תשובה לרב חנינא ברבי יהודה ז"ל: היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דיכרין מישיבתינו, ולמה בטלה? לפי שצריך לדקדק בנכסים שיש להם אחריות בראוי ובמוחזק ובמותר דינר, ואם אומרים יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו מותר דינר - אין שומעין להן, וצריך שומת בבית דין וחקירת זקנים שלא להוסיף על הדמים. ועוד דעיקר דתקנתא כדי שיקפוץ ויתן לה, והיום הלואי שיתן לבנו כבתו, וכמה הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו (וכמה עד) והיום הזה כמה שנים שאין ישיבתינו דנה בכתובת בנין דיכרין. ומר בר רב דוסא אמר: לא חזינן רבוותא דהוו מקמן דדייני כתובת בנין דיכרין, ומפני נפישתא - לא דייני לה בתרתי מתיבתא, וכיון דעברי להו כמה שנין - אנן לא דיינינן".

"אלא דמר רב האי גאון אמר: היכי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין? ומר בר רב שמואל מר: הרבה חכמים נהגו כן לבטל כתובת בנין דיכרין בזמן הזה, ואפילו למ"ד לא בטלה, הני מילי במקרקעי ולא במטלטלי. ורבנו מאיר כתב, דנראה לו כדברי רב האי, וכן אומר ריצב"א בכתובת בנין דיכרין דגביא אף במטלטלי בזמן הזה, כיון דתקינו דכתובה גביא ממטלטלי - ה"ה כתובת בנין דיכרין דתנאי כתובה ככתובה".