נכסי נפטר ללא יורשים
בית הדין
טז אדר התשפ | 12.03.20
הרב ישועה רטבי
קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה
הפתחי תשובה בסימן רפה בס"ק ג, הביא מחלוקת בין הפוסקים, מה עושים בעיזבון של מנוח שנפטר ללא יורשים שמוכרים לנו. האם יכול כל אדם שמחזיק בנכסים לקבל צו ירושה ולזכות בנכסים למרות שהוא אינו אחד מהיורשים, או שהנכסים יהיו מונחים עד שיבוא אליהו, כי אין אדם שאין לו יורשים. החתם סופר (חו"מ סימן קכב) סבור, שהמחזיק בנכסים - זכה בנכסים, ככל זוכה מן ההפקר, וכמובא בדין מציל מזוטו של ים, (עיין לקמן עמוד שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.), ומשמיא קא יהבו ליה.
אומנם לדעת מהר"ם מלובלין (סימן יב), המחזיק לא זכה בנכסים, שכן אין יהודי שאין לו יורשים, כמובא בדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קט עמוד א: "וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים"? וכ"פ הרמב"ם (הלכות נחלות פרק א סעיפים א-ג). לכן על הב"ד למנות אפוטרופוס שיהיה אחראי על הנכסים.
הגרז"נ גולדברג כתב (קובץ הישר והטוב): מחלוקת זו שייכת רק במקרה בו הב"ד לא מכיר את זהות היורשים[1], (כגון המקרה המובא בספרי התשובות שמובא לקמן, באדם שהתארח באכסנייה ונפטר, ולא ידוע מי הם יורשיו), אבל במקרה בו ברור לנו כי אין לנפטר כל יורשים, (כגון בניצולי שואה), הרי שנכסי הנפטר הינם הפקר, והמחזיק בהם זוכה בהם, וכדברי הנתיבות שמובאים לקמן בדין שתוקי, שאם לא ניתן כלל לדעת מי אלו היורשים - המחזיק זכה בנכסים.
האם משפחת אם יורשת כאשר אין משפחת אב
השולחן ערוך בסימן רעו סעיף ד פסק: "משפחת האם - אינה קרויה משפחה, שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה. ואחין מאם ולא מאב אין יורשים זה את זה, אלא כל אחד, משפחת אביו יורש אותו". מכאן שלא ניתן להוציא צו ירושה לקרובים מצד האם. השאלה לדיון היא, האם ניתן להוציא צו ירושה כאשר אין קרובים ממשפחת אב שידועים לנו, אלא רק ממשפחת אם.
הגר"ע איגר (סימן רעו סעיף ד) הפנה לשו"ת זקן אהרן (סימן קצ) שפסק, שאם לא מוצאים יורשים ממשפחת אב - ניתן לתת את הירושה ליורשים מהאם. לפי הפוסקים לעיל, במקום שיש יורשי אב אלא שלא יודעים את זהותם - לכאורה לא ניתן להעביר ליורשי האם.
יש מחלוקת בבתי הדין, האם לתת צו ירושה לקרוב ממשפחת אם, או לא לתת צו ירושה ואז הנכסים יעברו לידי האפוטרופוס הכללי[2]. (לפי החוק במצב כזה - יורשי האם יורשים ולא מעבירים לאפוטרופוס, כך שאם מקרה זה היה בא לידי בית המשפט - יורשי האם היו מקבלים את העיזבון).
הגר"א וייס (מנחת אשר חלק ג סימן קיח) סבור, שיש להעמיד את הנכסים בידי יורשי האם, בגלל הנימוק הבא: "המקור המפורש ביותר בדברי חז"ל, דאף כשאין שום יורש מצד האב - אין האם יורשת - הלא הוא בירושלמי (פ"י משביעית ה"ד דף ל"ב ע"ב) שם אמרו: מי שמת סוף משפחתו, ואין לו יורש אלא אמו - לא יחזיר. וכונת הדברים: דמי שלוה מאדם, והמלוה מת, ואין לו שום משפחה, אעפ"כ (הלווה) אינו חייב להחזיר לאמו. הרי דאין האם יורשת כלל, ומ"מ הוסיפו שם: ואם החזיר - רוח חכמים נוחה הימנו. ודברי הירושלמי הובאו במשנה בסוף מסכת שביעית, בדברי הר"ש ור"י בן מלכי צדק. הרי דכך ראוי מצד המוסר. ואף שלהלכה ודאי יכול הלוה להחזיק לעצמו את מעותיו ולא להחזירם, כיון שאין למעשה יורש, מ"מ אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו, וכך ראוי גם לבית דין לנהוג, דכיון דלא שייך יהא מונח, ואין בפני הבי"ד אלא א' משני דרכים: או להעביר את הנחלה למשפחת האם ויהיה רוח חכמים נוחה מהם, או לגרום לכך שנכסים אלה יפלו לידי האפטרופוס שאין רוח חכמים נוחה הימנו - ברור שכך ראוי לנהוג".
"אך נראה דיש להסביר למבקשת, שאם יבוא יורש מצד משפחת האב - שהיא מסולקת מן הירושה. ועוד ראוי שבחלק מן הכסף יעשו מצוה דהיינו קרן לצדקה או לגמ"ח לעילוי נשמת המת... כך אומר אני הקטן מצד הסברא קרוב לדין אמת, הרי האפטרופוס הכללי ודאי לא יעשה כלום לטובת נשמת המת, והמבקשת מסתמא שומרת דת תורה, דאל"כ תעתור לבית המשפט לבטל החלטת הבי"ד, בהיותה יורשת עפ"י חוק המדינה, וא"כ טוב לנו לנהוג באופן שרוח חכמים נוחה הימנה, ולרשום על פנקס הבי"ד ועל פנקסה כנ"ל שתעשה דבר מה לעילוי נשמתה".
מתנת שכיב מרע גר
בגמ' במסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א מסופר על איסור הגר, שרצה לתת את כספו במתנת שכיב מרע, אך לא הייתה לו אפשרות לתת במתנת שכיב מרע, בגלל שגר לא יכול לתת מתנת שכיב מרע, כי מתנת שכיב מרע נחשבת כירושה, וכשם שהגר אינו בתורת ירושה, כך אינו גם בתורת מתנת שכיב מרע, שהרי לשון ירושה ולשון מתנה - חד הוא, ואם נאמר שמתנתו תקפה - נמצא שבן הגר ירש את אביו. הסמ"ע בס"ק א כתב: רחמנא הפקיר את נכסי הגר מזרעו בהיותו גוי[3].
הרי"ף (דף ע.) כתב: הגמ' דיברה רק על שכיב מרע גר שנתן מתנה למי שראוי ליורשו, אבל אם השכיב מרע נתן מתנה לאדם שלא ראוי ליורשו - המתנה תקפה. שכן רק למי שראוי ליורשו, אנו אומרים שלשון ירושה ולשון מתנה - חד הם, וכשם שאינו בירושה אינו גם במתנה, אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי ליורשו - קנה, דקיי"ל דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. וכך פסק רבנו האי גאון והרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכות ז-ח).
הרא"ש (סימן כה) חלק על הרי"ף וסבר, שאין חילוק בין בנו לבין אחר, אין בכך כל הבדל, מכיוון שהשכיב מרע הורתו שלא בקדושה, ממילא אינו ראוי ליורשו, ואין כל הבדל בין אם השכיב מרע נתן לבנו או נתן לאחר, "ואין אלו אלא דברי נביאות". וכך השיג הראב"ד על הרמב"ם.
הדרכי משה בס"ק א כתב בשם תרומת הדשן (סימן שנב): לשתוקי, (דהיינו מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו), יש דין של גר גבי מתנת שכיב מרע. ומכיוון שיש מחלוקת, האם מועילה מתנת שכיב מרע גר למי שאינו ראוי ליורשו, לכן אם שניהם מוחזקים במתנה - חולקים, ואם אחד מוחזק - המוציא מחברו עליו הראיה. וכ"פ הרמ"א בסימן רעו סעיף ד.
הקצות בס"ק א הקשה על דברי תרומת הדשן: יש לחלק בין גר שכלל אינו בתורת ירושה, ובין שתוקי שהוא בתורת ירושה, רק שאנו לא יודעים לזהות מי הם יורשיו, ודומה למי שבא מארץ רחוקה, ואנו לא מכירים את משפחתו ואת יורשיו, שוודאי יכול לתת מתנת שכיב מרע.
כך כתב הקצות: "ולא ירדתי לסוף דעתו הרמה, דנהי דאינה נאמנת לומר מפלוני נתעברתי לירש אותו ומשפחתו, אבל עכ"פ בזה נאמנת לומר מישראל נתעברתי, משום חזקה דבודקת ומזנה, אלא דלומר מפלוני ליכא חזקה דבודקת דשמא מישראל אחר, אמנם כיון דודאי נאמנת לומר מישראל נתעברה מה בכך דאין יודעין מי הוא היורש שלו סוף סוף יורשין אית ליה, ומי שבא מארץ רחוקה מוחזק בישראל ואין אנו יודעין אותו ומשפחתו ודאי איתיה במתנת שכיב מרע כיון דיש לו יורשין, ודוקא גר דליתיה בירושה כלל וצ"ע".
הנתיבות בס"ק א תירץ את קושיית הקצות: יש לחלק בין מי שבא ממקום רחוק, שניתן לדעת מי יורשיו, ע"פ עדים, לבין שתוקי שכלל אין לדעת מי הם יורשיו, ואפ' אם יהיו עדים עם מי האישה זינתה, בכ"ז אינם נאמנים ליורשו, נמצא שנכסי השתוקי לאחר מותו הם הפקר גמור, שכלל אין לדעת מי הם יורשיו, לכן אנו אומרים שהשתוקי אינו בכלל ירושה ודינו כדין הגר.
[1] הפתחי תשובה בסימן רעו ס"ק ב כתב בשם שו"ת מים חיים (חו"מ סימן כד): מעשה באישה שנפטרה ולא נודע מי אביה, בגלל שאביה התגרש לפני הרבה זמן ותושבי המקום לא הכירוהו. הרב השואל רצה לדמות מקרה זה לשתוקי, שלא ידוע מי אביו, ונכסיו נחשבים להפקר, כך שכל הקודם זוכה בהם.
בעל הבאר מים חיים ענה לשואל: מקרה זה אינו דומה לשתוקי, שכן בשתוקי אין לאף אדם חזקת אב, ובדין ירושה מובא שצריך שיהיה ליורש חזקת קרוב, לכן נכסיו הפקר. אבל כאן יש חזקת אב, אלא שהשתכח שמו בגלל הזמן שעבר, במקרה זה ניתן לגלות מי הקרוב ולכו"ע אומרים יהא מונח עד שיבוא אליהו.
[2] בספר שורת הדין (כרך ו עמוד קא) הביאו פסק מדייני בית הדין בתל אביב שסברו שניתן להוציא צו ירושה, אך הרב שרמן חלק עליהם וכתב: "המסקנה מכל האמור, שלהלכה אין למבקשת שהיא ממשפחת אם המנוחה כל מעמד מדיני הירושה לזכות בעזבון המורישה. ואין לראות במוחזקות שלה במדה וישנה בנכסי העזבון נתינת יתרון על פני אחרים וליתן לה זכות יתר להחזיק ולהשתמש, ובודאי שאין ליתן לה בעלות על נכסים אלו ע"י הוצאת צו ירושה".
[3] בספר משפטיך ליעקב (חלק ד סימן ה) מובא: "ונראה בבאור דין זה, דבמתנת שכיב מרע יש גם דין של קנין, דהיינו שדיבור השכיב מרע הוא כקנין, וגם דין של ירושה. כאשר מתיחסים אל החפץ הניתן וליחס שבין השכיב מרע לחפץ, הרי שהנותן מעביר את החפץ ממנו ע"י דיבור שהוא הקנין במתנת שכיב מרע. אולם כאשר מגדירים את היחס של המקבל לחפץ, הרי שהמקבל זוכה מכח ירושה, וע"כ כל היכא שהנותן אינו בר ירושה כגון בגר, אין לו את הכח להעביר ע"י דיבורו למקבל מכח ירושה".
"ועיין בב"ב קמט,א ברשב"ם ד"ה דליתא ובתוס' ד"ה כל, דמדברי הרשב"ם משמע שהחסרון הוא במקבל, ובתוס' משמע שעיקר הקפידא היא בנותן. ובין אם נאמר כרשב"ם ובין כתוס' י"ל כיון שחד מיניהו ליתא בירושה, ממילא לא שייך להעביר את נכסיו בתורת מתנת שכיב מרע שהיא כירושה. משא"כ כשדנים אם ניתן להקנות את החפץ במתנת שכיב מרע, כגון אם רוצה לתת דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש, שם השאלה היא על החפץ, אם יכול לחול עליו דבור השכיב מרע, דהא חסרון דבר שלא בא לעולם הוא בחפץ (גם אם נגדיר שבכך אין גמירות דעת, מ"מ הוי חסרון בחפץ, שאינו גומר בדעתו להקנות חפץ כזה), ובזה המודד הוא יכולת הקנין בבריא, כיון שבמתנת שכיב מרע הדיבור הוא הקנין".
"...וכן נראה מה שנחלקו הראשונים, אימתי זוכה במתנת שכיב מרע, (עיין סימן רנ סעיפים א-ב), אם לאחר מיתה או למפרע וכנ"ל (ועיין קצוה"ח ר"ס רנ), דהסוברים שחלה רק לאחר מיתה ס"ל כיון שכל היחס בין הנותן למקבל הוא בגדר ירושה, גם זכיתו הינה כירושה וזוכה רק לאחר מיתה. והראשונים דס"ל דזוכה למפרע ס"ל דכיון שאינו יכול לזכות בתורת ירושה ללא אמירת השכיב מרע, וכח הירושה נובע מהאמירה, א"כ אינו יכול לזכות בתורת ירושה ללא זיקה לקנין (האמירה) וע"כ צריך לזכות למפרע".
"דשורש מחלוקתם הוא, האם לאחר שהשכיב מרע אמר את דברו והקנה באמירה, זוכה המקבל בתורת ירושה, דבדברו עשאו השכיב מרע כיורש לזכות במה שאמר, וממילא כל הזכיה כעת היא מכח הירושה וזוכה ממילא רק לאחר מיתה. או שבזכיתו יש שני כוחות, הירושה שבאה מדיבורו, וגם הזכיה בירושה כעת היא מכח דבורו שלא נפרד וזו ירושה שנעשית ע"י קנין, וממילא זוכה בירושה לאחר מיתה למפרע, דללא זכיה למפרע אינו יכול לירש".