יורשים פורעים את חוב המוריש
בית הדין
טז אדר התשפ | 12.03.20
הרב ישועה רטבי
קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה
בגמ' במסכת כתובות דף פו עמוד א מובא: "א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, (רש"י: "מצווה עליו לפרוע חובו, ולאמת דבריו, דכתיב 'הין צדק'[1], שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק. בבא מציעא דף מט:"). אמר (הלווה): לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי"?
"א"ל, תנינא: במה דברים אמורים (שלוקה רק ארבעים ולא יותר)? במצות לא תעשה, (שכן העבירה כבר נעשתה), אבל במצות עשה, (שיכול לקיים ואינו רוצה לקיים), כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו".
הגמ' במסכת כתובות דף צא עמוד ב הוסיפה, שיש מצווה להחזיר חוב, ומצווה זו מוטלת אף על יתומים. הגמ' במסכת ערכין בדף כב עמוד א סייגה: לא ניתן לגבות מנכסי יתומים קטנים, שכן פריעת בעל חוב מצווה, אך יתומים קטנים אינם בני מצוות, לכן ניתן לכוף רק יתומים גדולים לפרוע חוב אביהם, אך לא ניתן לכוף יתומים קטנים לפרוע את חובות אביהם.
התוס' (דף פו. ד"ה פריעת) כתבו: יש מצווה על יורשים גדולים להחזיר את חובות אביהם, רק כאשר האב הוריש להם קרקעות, (דהיינו אחריות נכסים), שאז הקרקע כבר השתעבדה למלווה עוד בחיי האב, אבל אם האב לא הוריש קרקעות אלא רק הוריש מטלטלים - לא כופים את היתומים להחזיר את חוב אביהם ממטלטלים. כדברי הגמ' בדף צא עמוד ב, שיש רק מצווה לכבד את האב, אבל לא ניתן לכפות עליהם להחזיר, שכן מצוות כיבוד אב, היא מצווה שמתן שכרה בצידה, ובכל מצוות עשה שיש מתן שכרה בצידה - אין הב"ד כופים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קז סעיף א.
הרא"ש (פרק ט סימנים יג-יד) הביא את דברי התוס' והעיר: היום לאחר שהגאונים תיקנו לגבות מטלטלים מיתומים, אנו אומרים שהמלווה סמך בדעתו ונתן את ההלוואה לא רק על סמך הקרקע אלא גם על סמך המטלטלים, ויכול הוא לגבות מטלטלים[2].
הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק יא הלכה יא) כתב: הגאונים תיקנו שבעל חוב יכול לגבות את חובו ממיטלטלין גם מהיורשים. "וכן דנין ישראל בכל ב"ד שבעולם". עוד כתב הרמב"ם: במערב היו כותבים בשטר חוב, שניתן לגבות את החוב מקרקעות וכן ממיטלטלין, בחיי המלווה ולאחר מותו. "ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה, וסייג גדול עשו בדבר, שמא לא ידע הלוה בתקנה זו, ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין, שאין כח בתקנת (הגאונים) אחרונים לחייב בה יתומים".
המגיד משנה הסביר: יש רווח למלווה בגלל התנאי שעשו במערב מעבר לתקנת הגאונים. לווה שיש לו קרקע ומטלטלים - לפי תקנת הגאונים, יכול המלווה או יורשיו לפרוע רק מקרקע ולא ממטלטלים, שכן הגאונים תיקנו רק במקום שאין קרקע, אבל כאשר יש קרקע, לדעת הגאונים חוזרים לדין הגמ'. אבל מלווה שעשה תנאי בשטר כפי שנהגו במערב, יכול המלווה לגבות מטלטלים גם אם יש ללווה קרקע, שהרי כל תנאי שבממון תקף.
בעל התרומות כתב: כל תקנת הגאונים לגבות ממטלטלים - תקפה רק במלווה בשטר, אבל במלווה ע"פ - לא תיקנו, שכן אין נעילת דלת, דלא שכיח, והגאונים לא תיקנו בדבר שלא שכיח, אלא העמידוהו על דין תורה שגובה רק מקרקע ולא ממטלטלים. אבל הרא"ש (שם) כתב שלא נהגו כדבריו, אלא גובים מטלטלים גם במלווה ע"פ.
הנימוקי יוסף (מס' ב"ב דף ע: דיבור ראשון) כתב: תקנת הגאונים לגבות מטלטלים של יתומים עבור המלווה, חלה רק אם יש מטלטלים בעין, אבל אם היתומים מכרום או נתנום - המלווה או האישה אינם טורפים לחוב או לכתובה.
אב שלא הוריש כלום - הר"ן כתב (דף נ. דיבור ראשון) בשם רבנו חננאל: אם אביהם לא הוריש להם כלום - אינם חייבים להחזיר את חובות אביהם. הפרישה בס"ק ב הסביר: במסכת קידושין מבואר, שיש מ"ד הסבור, שאין אדם מחויב לכבד את אביו משלו. לכן אין היתומים צריכים להחזיר את החוב, גם אם קנו קרקעות מכספם, אינם צריכים להשיב משלהם. אבל הרשב"א (מס' ב"ק דף קנז.) סבור, שיש מצווה על היורשים לפרוע את חוב אביהם. השולחן ערוך בסימן קז סעיף א פסק כדעת רבנו חננאל: "אם לא ירשו כלום מאביהם - אין חייבים לפרוע חוב אביהם, ואפילו מצוה ליכא".
אם טוען היורש שאביו לא הניח לו כלום, כך שאינו חייב לפרוע את חוב אביו, והמלווה טוען שאבי הלווה כן הוריש. הרי"ף (בילגוריי סימן קלב) כתב: היורש אינו נשבע על תקנת הגאונים, אלא רק נשבע היסת ונפטר, ואם המלווה טוען טענת ספק אולי הלווה ירש - לא משביעים אלא רק מחרימים. אבל י"א שצריך להשביע את הלווה מתקנת הגאונים.
בשו"ת מהריט"ץ (ישנות סימן לב) מובא: "אמנם עצה טובה קא משמענא להו, שיעשו נחת רוח למורישיהן, ויעשו הישר והטוב, ומה גם בענין ההקדש והצדקה תחשב להם".
הפתחי תשובה בסימן כב בס"ק ג כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קסח): גם כאשר אין חיוב לתת מדין מצווה לקיים דברי המת, בכ"ז "מצד החסד לפנים משורת הדין - גם בשאר מילי ראוי לקיים דברי המת".
ערוך השולחן בסעיף ב כתב: "אם הבנים לא ירשו כלום מאביהם - אין חייבים לפרוע חובותיו, ואפילו מצות כיבוד אין כאן, דכיבוד אינו אלא משל אב, כמ"ש ביו"ד סי' ר"מ. ואף שנתבאר שם, דאם אין לו לאב ויש לו לבן, מחוייב לזונו משלו, זהו לענין מזונותיו ולא לתשלום חובותיו. אך ממדת חסידות, כשהבן עשיר והאב יש לו עון במה שלא שילם, כגון שמקודם היה ביכולתו לשלם ולא רצה, ואח"כ ירד מנכסיו, או שלוה לכתחלה באופן שלא היה לו במה לשלם, דנשאר לוה רשע ולא ישלם - ראוי להבן להצילו מעונש ולהשוות עם הבע"ח שימחלו לו". (גם כאשר האב פשע - יש מידת חסידות על הבן להחזיר את חוב אביו).
בעל התרומות (שער מג ח"ד סו"ס טו) כתב: במידה ואביהם היה מלווה, והבנים קיבלו מעות מחוב שאחרים חייבים לאב - עליהם לפרוע עם מעות אלו חובות של אביהם. וכ"פ המחבר בסעיף א.
הסמ"ע בס"ק ד הסביר: למרות שיש שתי בעיות במעות אלו: א)- המעות הן מטלטלים. ב)- אביהם לא היה מוחזק במעות אלו בשעת מותו, אלא הן היו ראויות לבוא לו, (בכור לא נוטל פי שניים בחוב של אביהם, שכן מעות אלו נחשבות ראויות ולא מוחזקות), בכ"ז על הבנים מוטלת מצווה לפרוע את חוב אביהם ממעות אלו. הש"ך בס"ק ג הוסיף: החיוב לשלם הוא מדינא דרבי נתן. (עיין עוד באחרונים על השו"ע).
הרמ"א בסעיף ב (מובא בדרכי משה סימן קי ס"ק ז), כתב בשם הגהות אשרי (מס' ב"ב פרק ט סימן לב): לווה שנפטר - יכול המלווה לעכב את קבורתו עד שהיורשים יפרעו לו את החוב. אומנם אם המלווה הוא קרוב משפחה של הנפטר - אין הוא יכול לבקש מבית הדין צו לעכב את הקבורה, שבני המשפחה ימחו בידו שלא ינבל את המת.
הסמ"ע בס"ק י כתב: מדובר שהיורשים טוענים שהלווה לא הוריש שום נכסים, כך שאין באפשרותם לפרוע את החוב, אך המלווה טוען טענת ברי, שידוע לו בוודאות שהלווה הוריש נכסים, ולכן הוא דורש שלא יקברו את הלווה עד שהיורשים ישבעו שבועת היסת שאביהם לא הניח להם נכסים.
בכך הסמ"ע הסביר, מדוע הרמ"א הביא הלכה זו כאן בסעיף ב, שכן גם המחבר דן בסעיף ב בחילוקי דעות שיש בין המלווה ליורשי הלווה, במקרה זה רשאי המלווה להכריח את יורשי הלווה להישבע שבועת היסת.
הש"ך בס"ק ו הסביר את דברי הרמ"א: המלווה חושש שיורשי הלווה יבזבזו את כספי הירושה ללוויה, ולא יישאר להם כסף לפרוע את החוב. וכך כתב הש"ך: "היורשים היו רוצים לפזר הממון לצורך קבורה, והוא היה מעכב שישלמו לו תחלה, כמו כן מחיים: אם רואין אדם מבזבז מעכבים, כדאי' בסימן עג סעיף י, וכן משמע ממה שמסיים וכן אם בא כו' עכ"ל הגאון אבי מורי ז"ל. וכן נ"ל. וראיה לדבריו דאפי' אשתו יכולה לעשות כן, כמ"ש בא"ע סי' קי"ח סי"ח, ואף על גב דהכא בקרוביו מוחים בידו, י"ל דהיינו בקרובו ממש, אבל לא בקרוב מחמת נשואין, כגון אשתו וגיסו".
[1] המנחת חינוך (מצוה רנט אות ג) כתב: מכיוון שפריעת בעל חוב נלמד מהפסוק הין צדק, אנו למדים שזו מצוות עשה ולא אסמכתא, וניתן לכפות על פריעת בעל חוב, כך שהלווה אינו יכול לדחות את מועד פירעון החוב.
[2] הגר"א ווייס ביאר: בזמן הגמ', החברה עבדה בחקלאות, הבסיס לכלכלה באותה תקופה היה הקרקע, לכן המלווה הסתמך על הקרקע ולא הסתמך על המיטלטלים, אבל בזמן הגאונים החברה כבר השתנתה, רוב האנשים לא היו חקלאים, לכן הגאונים תקנו שיהיה ניתן לגבות גם ממטלטלים, שהרי המלווה סומך בדעתו עליהם.