בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי

 קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

האם ניתן לומר דינא דמלכותא בדיני ירושה

הרשב"א (חלק ו סימן רנד, הובא בסימן כו) כתב: לא ניתן לפסוק כפי מנהג הערכאות בירושה, שכן אסור לחקות את העכו"ם, כפי שהתורה (שמות פרק כא פסוק א) הזהירה: ("ואלה המשפטים אשר תשים) לפניהם", ולא לפני העכו"ם. כן גם לא אומרים כל הנושא אישה במקום בו נהגו שחוקי הירושה נקבעים ע"י ערכאות, כאילו התנה במפורש לדון כפי דיני הערכאות. וכ"פ הרמ"א בסימן שסט סעיף יא.

וכן לא אומרים בזה דינא דמלכותא דינא^[1], שכן א)- המאירי (ב"ק עמ' 322) כתב: דינא דמלכותא נקבע רק על חוקי המלכות, אבל דיני הערכאות שהשופטים מחדשים, אינם בכלל דינא דמלכותא. ב)- המחבר פסק כפי שיטת הרמב"ם (עיין סימן שסט) שדינא דמלכותא חל רק על תחומים הקשורים למלכות בצורה ישירה, כגון מכס קרקעות, בכספים ובמיסים. גם לדעת הרמ"א שפסק כפי שיטת הרא"ש (מס' נדרים דף כח.), שדינא דמלכותא חל גם בכל תחום ציבורי, בכדי שלא יהיה מריבות וקטטות - לא ניתן לדון בדיני ירושה ע"פ דינא דמלכותא.

כך הסביר הסמ"ע בסימן שסט ס"ק כא: "אפילו אם גזר המלך בהדיא, לילך בתר דיני הערכאות - דאין על דייני ישראל לקיים זה, מכח זה דעלינו לקיים מן הדין דינא דמלכותא, דעל כזה לא אמרו, אלא על דברים שהן מחוקי המלוכה... דגם בדרכי משה כתב תחילה שלדעת המרדכי בשם התוס', אמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא, וכתב מיד עליה, הא דכתב מהרי"ק, דאפילו לאותן דעות, היינו דוקא לענין הנהגות של משפטי המלכים".

הרדב"ז (חלק א סימן תקמ"ה) כתב: לא ניתן ללכת בירושת הבת אחרי דין הערכאות שמשווים את הבת לבן. למרות שבדיני ממונות אנו אומרים "מנהג מבטל ההלכה", (כפי המובא בירושלמי מסכת ב"מ פרק ז הלכה א), בכ"ז כאן לא אומרים כך, בגלל שמנהג זה בא לבטל את דין תורה.

הראי"ה קוק (תחומין ג עמוד 231) כתב לגרי"א הרצוג: לעניות דעתי אין שייך מקום ספק בענין דינא דמלכותא לגבי תורת ירושה... ובירושה הדבר חמור יותר משארי דברים, שהרי הקפידה תורה בזה גם במחלק נכסיו על פיו כשאמר בלשון ירושה... וא"כ יש להחמיר בזה עוד יותר מבשאר דיני ירושה. ולא שייך לדון בזה כלל בדינא דמלכותא חס ושלום".

מכיוון שבדיני ירושה אנו כלל לא משתמשים בדינא דמלכותא, לכן מי שרוצה לחלק את נכסיו בצורה שווה לילדיו - עליו לכתוב צוואה לפי הכללים האמורים לעיל. ירושה שבאה בגלל צו ירושה של בית המשפט בניגוד לדין תורה - יש בכך משום גזל, ובכדי למנוע מריבות מומלץ לחלק בשווה, אך לא ניתן לחלק בשווה לפי הוראות בית המשפט, כי אין בכך דינא דמלכותא, לפיכך יש לכתוב צוואה שנותנת מתנה מחיים ולחלק את נכסיו כרצונו.

אומנם נראה, שהאיסור עליו מדבר הרשב"א, הוא בקבלת מערכת העקרונית של דיני ירושה, אך ניתן לקבל סעיפים מסוימים שיש בהם תקנה לקהל, כגון החוק שקובע שאדם שרצח את מורישיו - לא זכאי לקבל חלק מהירושה^[2].

תשלום לבת בכדי שתחתום על הסכמה לדון בבית הדין

בספר גשר החיים (חלק א פרק א אות ח) מובא: "והיות שמנהג העולם הוא להשאיר גם לבנות, והוא גם חוק המדינה - מי שעיניו בראשו מהדר להשאיר בצוואתו גם לבת בלשון מתנה, חדא שמנהג קובע הלכה, שנית כדי שלא תיטול חלקה מכח הממשלה, ושגם באים עי"ז לריב ומחלוקת. ומי שלא השאיר כלל צוואה יהדרו הבנים להשתוות ולתת מחלקם לבנות מהטעם הנז"ל. וכן מכל שכן שיש לעשות כן בנוגע לאשתו". גשר החיים אח"כ כתב שהמליץ לכתוב שטר חצי זכר. (כמבואר לעיל).

אומנם במידה ולא נכתבה צוואה - היורשים בדין זוכים בעיזבון, והבנות לא זכאיות לקבל חלק בירושה. אך לפי החוק, הבנות מקבלות חלק שווה, וכן לפי חוק אין בסמכות בית הדין לדון בעיזבון ללא שכל המוטבים יחתמו על הסכמה לסמכות. א"כ יכולה הבת למר שהיא לא חותמת ללא קבלת פיצוי כספי.

הפוסקים דנו בגובה הפיצוי. הגר"מ בנבנישתי בספרו פני משה (חלק ב סימן סו) כתב: רבי ירמיה מורונגאטו סבור שבמקום בו החוק קובע שהבת תתחלק בשווה - זכאית הבת לקבל את חלקה בירושה, זאת מדינא דמלכותא. אבל "כל חכמי דורו חלקו על הוראתו הנזכרת, ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא, ישתקע הדבר".

מהר"י בסאן סבור, כי במקרה בו נכתב צוואה על שם הבת - זכאית הבת לקבל פיצויים בתמורה לחתימתה על וויתור בכספי הירושה. וכ"פ השואל ומשיב (מה"ת חלק ג סימן קי) שאין חיוב לבת לחתום על וויתור בחינם. אומנם לדעת מהרימ"ט, הבנים יכולים לסלק את הבת מהירושה ללא כל פיצוי^[3].

הרב פעלים נטה לפסוק כדברי מהרימ"ט, אך למעשה הכריע כדעת מהר"י בסאן לתת עשרה אחוזים מהחלק שהיה אמור להיות של הבת ע"פ הערכאות: "העולה מכל האמור לעיל, שיכולות הבנות לסרב עד שיפייסם בדמים, וסך הפיוס הוא לפי ראות עיניהם של הב"ד שבעירם, ומשם הגדולים הנז"ל שמענו, שעשו השערה עשרה למאה מחלק המגיע להם".

וכ"פ הגר"ח פלאג'י בספרו חוקות החיים (סימן עג). וכ"פ הציץ אליעזר[4] (חלק טז סימן נב). וכ"פ בשו"ת יביע אומר (חלק ט חו"מ סימן ח). וכ"פ בפסקי דין רבניים (חלק ט פס"ד בעמוד 115).

כאמור, לפי החוק, בכדי שהבית דיון יוכל לדון בירושה - צריכים כל מי שזכאי לירושה ע"פ חוק המדינה לחתום שהוא אכן מסכים להתדיין בבית דין רבני. (כאשר כולם חותמים יש לבית דין סמכות של בית משפט ולא של בוררים). היום נהוג שהבת מתנה את חתימתה בכך שהאחים יוותרו על חלק מזכויותיהם בירושה ויתנו לבת חלק מהירושה.

הרב שלמה דייכובסקי (תחומין יח עמוד 30) כתב: "נער הייתי ועדיין לא זקנתי, ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי - לא היה תיק אחד שחילקנו בין הבנים בלבד תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה. בכל אותם צוי ירושה, שהם לכאורה בניגוד להלכה, בצענו בהסכמת הצדדים, הקנאות מתאימות, ע"מ לחלק את העזבון לפי ההלכה - מדיני הקנינים גם אם לא מדיני הירושה".

[1] בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נב) מובא: "נקדים להעתיק תשובתו הנרגשת ומאלפת של הרשב"א ז"ל המובאת בבית יוסף בטור חו"מ סימן כ"ו, הוא נשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות העכו"ם שיחזיר לו כל הנדוניא, בטענה שאע"פ שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני העכו"ם, הרי כל הנושא אשה שם כאילו התנו כן. וכמו שאמרו בכתובות ס"ז גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהם לפי שסומכת עליהם".

"והשיב ע"ז הרשב"א ז"ל וז"ל: כל דבר שבממון תנאי קיים, ובאמת אמרו שמתנין בכענין זה, אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט העכו"ם באמת נ"ל דאסור לפי שהוא מחקה את העכו"ם, וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני העכו"ם. ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות העכו"ם ודיניהם, ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל, והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא - טועה, דכתובה מן הדין היה לגבות ממטלטלי דמיניה, ואפי' מגלימא דאכתפיה, אלא ששמו רבנן שאין סמיכת האשה עליהם, משום שגבייתם לזמן מרובה, ובערביא שכל עסקיהם בגמלים - סומכים עליהם, אבל ללמוד מזה לילך בדרכי העכו"ם ומשפטיהם - ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה, וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה - מפיל חומות התורה, ועוקר שורש וענף. והתורה מידו תבקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא - טועה וגזלן הוא, ואפילו גזילה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפ' הכונס (ס' ב), ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי - ילמדו את בניהם דיני העכו"ם ויבנו להם במות טלואות בבתי מדרשי העכו"ם, חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום שמא תחגור התורה שק עליהם עכ"ל".

"דברי הרשב"א מרעישים המה, ויש בהם אזהרה נוראה שלא לעקור נחלה, ומשמיענו כי טועה וגזלן הוא מי שסומך לומר שמותר משום דינא דמלכותא דינא, דבנחלות אעפ"י שזה ממון - אי אפשר לעקור, לפי שנא' בפ' נחלות והיתה זאת לכם לחוקת משפט, לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בו".

[2] סעיף 5 בחוק הירושה מתייחס למי שפסול לרשת: "אלה פסולים לרשת את המוריש: 1)- מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו. 2)- מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת".

[3] בשו"ת רב פעלים (חלק ב חו"מ סימן טו) מובא: "והנה כעת לא יכולתי למצוא באיזה תשובה מתשובות מהר"י בסאן הנדפסים כתוב דבר זה, וגם בתשובות מהרימ"ט לא מצאתי עדיין דבר זה, אך מה בכך, הנה גברא רבא ויקירא קמסהיד עלה דמילתא, הוא הרב הגדול פני משה".

[4] כך כתב הציץ אליעזר (חלק טז סימן נב): "הראנו לדעת כי יש בסיס רחב בהלכה שהבנות יכולות לדרוש שכר חתימה, וגם אפילו שכר זילותא של הופעה בבי"ד או בערכאות (יעו"ש ברב פעלים). ושכן פשט ופשוט המנהג בהרבה תפוצות ישראל עוד בדורות שקדמונו".

"...הנה כי כן ראינו, שהרבה והרבה גדולים מחכמי הדורות שקדמונו לא היססו מלתקן תקנות גם במשפטי הירושה, כל שהשאירו היכר בהם למשפטי התורה, ולא עקרו מעיקרו משפטי הנחלה. ואלה המה רק דוגמאות מעטות. ועוד הרבה שהשמטנום מלהזכירם בזה, ונפוצים המה בספרי התשובות, כתקנות צפת וירושלים... מכל האמור נלמד, עד כמה שיש לעשות כל טצדקי לא לדחות אלה הבאים לקבל צו ירושה בבית הדין, אלא ליכנס לעובי הקורה ולהתאמץ ולהתעמק בההלכה הנרחבת כדי למצוא מוצא של אפשרות למתן ירושה עפ"י דין תורה, ולא לדחות בנקל את הבאים מפני איזה סיבה או חומרא, ועי"ז להכשילם שיפנו לערכאות ויכשילום, וכן יכשילו את השופטים היהודים שיוציאו צו ירושה לפי דיני העכו"ם, ויודע אנכי ועד כי מרובים המה הפונים בבקשת צו ירושה בביה"ד לא בגלל שזה קל להם יותר, אלא מתוך זיקה נפשית לבית הדין ולמשפטי התורה".