בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי

קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

נישול היורשים מהירושה

במשנה במסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב מובא: "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו; רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב". כלומר, המעביר את נכסיו מיורשיו לאחרים - אין רוח חכמים נוחה ממנו.

וכך כתב הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו הלכה יג) כתב: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף^[1]". הסמ"ע בסימן רפב ס"ק ב ביאר: "שאין רוח חכמים נוחה ושקט בקרבם כי הוא גורם שהתרגזו ברוחם עליו".

בגמרא עוד מובא: "דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכ"ש מברא לברתא". (אל תהיה נוכח במקום בו כותבים צוואה שבה המצווה מעוניין להעביר את הירושה מהיורשים כדין למוטבים אחרים).

בירושלמי (מסכת בבא בתרא פרק ח הלכה ו) מובא, שהמעביר נחלה - עובר בעבירה: "א"ר בא בר ממל: הכותב נכסיו לאחרים, והניח את בניו - עליו הוא אומר (יחזקאל פרק לב פסוק כז): וַתְּהִי עֲוֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם". הפני משה ביאר: "שהעון (העוון של העברת הנחלה) - קיים על עצמותיו בקבר לעולם".

גם הרא"ש (כלל פה סימן ג) כתב שזו עבירה: "ועוד יש לחלק בטעם אחר, בין בחייו בין בשעת מותו, דבחייו, שהוא נותן מתנה, הכל בכלל, אבל בשעת מיתה, שבא להנחיל, אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות, כי עברה היא; כדאמר שמואל לרבי יהודה (ב"ב קל"ג:): לא תיהוי באעבורי אחסנתא, אפילו מברא בישא לברא טבא, כ"ש מברא לברתא. וזה הנותן העביר נחלתו מבתו, וכ"ש שלא יחוש להעברת נחלת אחותו; ועוד, מתנה הוא נתן ליתמי אחותו, ולא שייך ביה העברת נחלה".

בשו"ת יביע אומר (חלק ח - חושן משפט סימן ט) כתב שזהו איסור הלכתי: "ומבואר מכל זה שלשון "אין רוח חכמים נוחה הימנו" הכא, הוי איסור מן הדין".

הרמב"ם (הלכות נחלות פרק ו הלכה יא) כתב שזו בעיה מוסרית: "מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד^[2] בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה".

למעשה, למרות שאין רוח חכמים נוחה מכך - בכ"ז יש תוקף למתנה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רפב סעיף א: "כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה - אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם".

לכאורה, לפי דברים הללו אין כל דרך לכתוב צוואה, כי מהותה של צוואה היא העברת הנכסים או חלוקה שונה מירושה כדין, כי אם המצווה היה רוצה לחלק את נכסיו ליורשים לפי דיני ירושה - הוא לא היה צריך לערוך צוואה, עם מותו הנכסים מתחלקים לפי דיני ירושה, ולשם מה לכתוב צוואה? וודאי מי שכותב צוואה מעוניין לחלק את נכסיו גם למוטבים אחרים שאינם יורשיו (כגון לאשתו או בנותיו או לתת לצדקה), והשאלה לדיון היא, האם בכתיבת הצוואה הוא עובר על איסור של העברת הנכסים למי שלא יורש בדין.

יש מהפוסקים שהסבירו, שכל האיסור הוא רק במעביר כל נכסיו, אבל המשאיר ליורשיו מהירושה - רוח חכמים נוחה הימנו. כך מובא בעיטור (מתנת שכיב מרע): "ומסתברא דווקא בניו, ודווקא לא שייר להם כלום, אבל שייר להן ונתן לעניים ולעשירים מממונו - הרשות בידו".

הקצות בסימן רפב ס"ק ב כתב בשם התשב"ץ (חלק ג סימן קמז): השיעור המינימאלי שיש לשייר ליורשים הוא ארבעה זוזים.

וכן ביאר הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן צב): "ופשטא דלישנא דכותב נכסיו הכי משמע, דבכותב כל נכסיו מיירי, מדלא תנן הכותב מקצת נכסיו, ועוד דע"כ צריך לפרש כך, דאל"כ נמצא שכל מי שנותן מנכסיו אפילו שוה פרוטה לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו? - לזה לא שמענו וגם אין השכל סובלו שלא יהיה אדם רשאי ליתן לאחרים מנכסיו אפי' שווה פרוטה".

וכן כתב הט"ז (אבן העזר סימן קיג ס"ק א): "הא איתא בחו"מ, דאם משייר מידי לבנו - אין כאן העברת נחלה".

וכן כתב הרש"ש (מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב): "בי עבורי - משמע שמעביר הכל, כמו בלישנא דקרא, והעברתם את נחלתו לבתו. וכתובת בנין דכרין ועישור נכסי דבנות דתקינו רבנן יוכיחו". כלומר כתובת בנין דכרין חלה רק כאשר בית הדין מוודא שיש קרקעות בשווי לפחות דינר אחד יותר משווי הכתובות של הנשים. נמצא שאם יש ליורש בדין לפחות דינר אחד  - מתקיימת מצוות ירושה מהתורה, וניתן להעביר את הירושה בגובה הנדוניה ליורשי האם.

וכך גם מובא בספר נחלת שבעה (שטרות סימן כא ס"ק ו), שכל האיסור שייך רק אם לא מניח ירושה כלל, אבל אם מניח חלק מהירושה - אין איסור. בנוסף, כל האיסור שייך רק בנותן מתנה אך אין איסור בהודאה או בהתחייבות, ולכן אין בעיה בשטר חצי זכר. בנוסח שטר חצי זכר של הנחלת שבעה נאמר שספרי הקודש לא נכללים במתנה, זאת בכדי להשאיר את הספרים ליורשים בדין, ובכך לא עובר על איסור העברת נחלה^[3].

הנחלת שבעה הוסיף, שמנהג חסידות להשאיר את הקרקעות ליורשים בדין, זאת במקרים בהם תגרם עוגמת נפש לאב בהעברתם מיורשיו^[4]. הפתחי תשובה בסימן רפא ס"ק יב כתב בשם שו"ת כנסת יחזקאל (סימן צג): הנחלת שבעה מיעט רק את הדירה בה גר האב, בגלל עוגמת נפש, לכן נכסים אחרים שנועדו להשקעה - גם הבנות זוכות. וכ"פ גם הג"ר עקיבא איגר (מהדו"ק סוף סימן קכט, מובא גם בפתחי תשובה באבן העזר סימן קיג ס"ק ו).

אך בספר כסף הקדשים (על סימן רפב סעיף א) העיר: "ולא שמענו גם מחסידי עולם שימנעו את עצמם מלכתוב שטר חצי זכר שהוא גם מקרקעות". כלומר גם חסידים גדולים כותבים שטר זה על שווי קרקעות. וכך גם הגרז"נ גולדברג (שם), הביא נוסח של שטר זכר שלם על בסיס דברי הנחלת שבעה, ומחק את ההסתייגות מהעברת הקרקע, כי היום עיקר הירושה זהו הקרקעות, לכן שהשטר כולל גם התחייבות לשלם לבנות את שווי  הקרקעות^[5].

אומנם לדעת הרשב"ם (ד"ה בי), "ואפילו להרבות לאחד ולמעט לאחד". כלומר לא רק שאסור לנשל לגמרי את אחד מהיורשים, אלא אפ' להמעיט את גובה הירושה ולהעבירה למוטב אחר שלא יורש בדין - אסור.

ערוך השולחן (סימן רפב סעיף ב) כתב: "ונראה דאפילו גם מניח מעט לבניו לקיים נחלה דאורייתא - ג"כ אין לעשות כן, דרצון ה' יתברך הוא שהבנים יירשו אבותיהם, ולא יתנום לאחרים".

הפתחי תשובה בסימן רפב ס"ק א כתב בשם החתם סופר (חלק ה סימן קנא): "אך מעשים בכל יום, מי שאין לו בנים מצווה לעשות מנכסיו קרן קיימת ודברים טובים (החתם סופר שואל: כיצד אדם ללא בנים יכול לתרום את כל רכושו לצדקה, הרי אין אדם שאין לו יורשים, וכאמור אסור להעביר את הירושה לאחרים)?

"נראה משום דאמרי' ר"פ יש נוחלין והעברתם - מי שאין לו בן הקדוש ברוך הוא ממלא עליו עברה ואין עברה אלא גיהנם, וא"כ רצה להציל עצמו מגיהנם מצדקה זו והוא קודם לעצמו מיורשיו".

"...נראה ליישב המנהג, וכל מקום שהלכה רופפת - הלך אחר המנהג, ואולי כל הנאמרים אינו אלא בשכ"מ שאין המתנה חל אלא בשעת מיתה, ואז הנכסי' נופלים לפני יורשים, והוא בא להפקיע, אבל מתנת בריא גוף מהיום ופרי לאחר מיתה - לית לן בה, דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו מה שירצה, וסברא נכונה ליישב המנהג".

כלומר האיסור להעביר את הירושה שייך בעיקר בשכיב מרע המצווה בשעת המיתה, כי בשעה זו הנכסים כבר עוברים ליורשים, ובזה דיבר הרשב"ם שאסור להעביר אפ' מעט מהנכסים למי שלא יורש בדין, אבל אדם בריא יכול לתת מתנות כרצונו. ומכאן שיש שנהגו שאם אין לאדם ילדים, שתורם את נכסיו לצדקה, אך זאת בתנאי שהוא נותן בשעה שהוא בריא ולא בשעת המיתה.

וכך כבר כתב הרא"ש (כלל פה סימן ג): "ועוד יש לחלק בטעם אחר בין בחייו בין בשעת מותו. דבחייו שהוא נותן מתנה - הכל בכלל, אבל בשעת מיתה שבא להנחיל - אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר הנחלה מן הבנים לבנות, כי עברה היא".

יתכן וזו כוונת הפרישה (סימן צט ס"ק כ): "שאסור להעביר נחלה ולתתה לאחד, והיינו דוקא במה שישאר לו אחרי מותו, שזהו נקרא בשם ירושה, אבל מה שאדם נותן בחייו - אינו בכלל העברת נחלה. ולכן הניח זהוב זה, להיותו לכל בניו אחריו לנחלה, וגם זה הבן המקבל המתנה, יירש בו חלקו בשעת מותו".

וכך גם כתב כנסת הגדולה (הגהות טור סימן רפב בס"ק י): "עוד אני אומר, דאפילו אעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא - היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה. אבל בלשון מתנה ובהיותו בריא - אין שום קפידא. וכן ראיתי נוהגים שאין נזהרים בזה".

כנסת הגדולה (בס"ק יא) הוסיף: "עוד אני אומר, שדוקא להעיד או להמצא בצואה אין ראוי, אבל אם ישאל להורות היאך יתקיים צואתו להרבות לאחד ולמעט לאחר - אין קפידא". כלומר מותר לדיין לענות תשובה לשואל, כיצד צוואתו תהיה תקפה לפי ההלכה.

עוד ניתן לומר, שכל האיסור בהעברת נחלה הוא בכדי שלא יהיו מריבות בכך שהנחלה עוברת מהיורשים כדין, (כפי שביאר הרמב"ם: "שלא יבואו לידי תחרות וקנאה"), לפיכך אם האב מעביר את הנחלה לבנותיו בגלל אותה סיבה - שלא יהיו מריבות בין היורשים - אין בכך איסור, כי גדול השלום, וכתיבת הצוואה גורמת שלא יהיו מריבות בין היורשים וכדברי הרמ"א בסימן רנז סעיף ז: "בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו, שלא יריבו יורשיו אחריו, ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו ברי". וכן ניתן ללמוד מדברי השולחן ערוך בסימן יב סעיף ג: "מותר לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין, כדי להשקיטם ממריבות".

פשרה והסכמה של היורשים - הרמ"א (שו"ת סימן עח) כתב, שאם יש הסכמה בין הצדדים, והיורש מוחל על ירושתו - אין בכך איסור העברת נחלה. כך כתב הרמ"א: "אמרינן התם דאמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא כו'. הרי כל זה במוריש אמרו שאסור להעביר נחלה, אבל יורש עצמו שרוצה למחול על ירושתו, שלא יהא בזה רוח חכמים נוחה הימנו - בזה לא שמענו. והנה מצינו ליעקב אבינו שפתה לעשו שימחול לו חלק ירושתו, וחלילה לנו לומר שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ויש לנו אב זקן לחוס על כבודו".

לתת חלק מהנכסים לצדקה - המאירי (מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב) כתב: "אלא אפילו הקדיש כל נכסיו והניח את בניו עניים - אין רוח חכמים נוחה בכך. והבנים אצל נכסי אביהם כעין מוחזקים הם מיהא במקצתם, והמשיל (אב שממנשל) לאותם מהם מכל וכל - אין רוח חכמים נוחה הימנו, אלא יהא כל אדם נותן חקו לכל דבר, ומכלכל את העניים - כראוי להם יקדיש ויתן ויוריש, וזהו כבודו וכבוד שמים. ואפילו אין בניו נוהגים כשורה, שמא יצא מהם מי שהוא ראוי לכך, ואם חושש להפסד - ממונו ימנה להם אפטרופוס הזריז בשמירתם, ויעשה הוא המוטל עליו, ודעת קונו מה שתרצה תעשה". מכאן ניתן ללמוד, שאם האב נותן סכום גדול לצדקה וגורם שבניו יהיו עניים - אין רוח חכמים נוחה ממנו, אך אם נותן סכום ראוי לעניים - אין בכך בעיה.

הרמ"א (יורה דעה סימן רמט סעיף א) פסק: "ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו - יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה". ערוך השולחן (שם) סייג: "ומשמע שם בגמ' דעד מחצית נכסיו יכול לחלק בשעת מיתה ולא יותר, והטעם פשוט שלא יעביר הרבה נחלה מהיורשין, ועד מחצה יכול לחלק לצדקה, דזהו כחולק עם יורשיו מחצה לו לנשמתו, ומחצה ליורשיו".

הגרז"נ גולדברג (הישר והטוב חלק ז עמוד ט) כתב: מותר להעביר נחלה לבנותיו אם הן עניים מדין צדקה, "ואין בזה משום איסור העברת נחלה, וכמבואר ביו"ד סי' רנ"א, שאף לתמוך בבנו גדול או בבתו גדולה - הוי צדקה וכופין אותו על כך אם אמוד הוא".

הסכום שצריך להשאיר ליורשים בדין

האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן קי) כתב: היום צריך להשאיר בית ליורשים, בכדי להימנע מעברת העברת נחלה. "אבל ודאי ד' זוזי בזמן הזה במדינתנו אין שום חשיבות, וצריך להניח לדין הירושה סך חשוב לפי מדינתנו. וטוב שיניח הבית שדר בעצמו לדין ירושה, שזהו ודאי דבר חשוב וגם הוא כהמנהג מטעם הנזכר שם".

אומנם בתשובה אחרת (חושן משפט חלק ב סימן מט) - האגרות משה כתב: מספיק לתת ליורשים חמישית מהנכסים. "אבל מכיון שחזינן מדברי התשב"ץ, דאם משאיר לירושה ליכא איסור, נראה שיש לסמוך עליו כשהשאיר ליורשין דבר חשוב. ומסתבר לע"ד שיניח להיורשין חומש, שזהו דבר חשוב ודאי לכל מוריש כפי שהוא, וד' חומשין האחרים יתן מהם השליש למוסדות התורה ושני שלישים לקרובים בני תורה כדלעיל".

בסימן נ כתב האגרות משה: מספיק לתת אלף דולר ליורשים. "לכן כיון שהשאיר לכל בן אלף דאלאר, הוא ודאי דבר חשוב אף בזמננו יותר מד' זוזים שבזמן הגאון היה רשאי ליתן השאר אף שהוא סך היותר גדול אף אם היו בנין מעלי, ורוח חכמים נוחה מזה".

נראה, שהיסוד בתשובות האגרות משה, הוא שיש להשאיר ליורשים סכום חשוב. סכום זה משתנה בהתאם ליכולת של כל מוריש.

לאחר זמן ראיתי שכך כתב הפתחי חושן (ירושה ואישות פרק ד הערה ט): "ולמעשה לא מצאתי הכרעה בזה, ומ"מ נראה שתלוי בגודל הירושה בכללה, (ומסברא נראה שאם יש לו נכסים הרבה ומשייר ליורשיו דולר אחד, או אפילו ד' זוזי - ה"ז כחוכא ואיטלולא), וגם במצב היורשים אם הם עניים או עשירים, והדבר נתון לפי ראות עיני הדיין, ובשבט הלוי הנ"ל מדייק מדברי התשב"ץ שהמעביר נכסיו מיורשיו עניים, עובר גם משום עני המהפך בחררה ונקרא רשע. ונלענ"ד דכשאמרו שצריך לשייר ליורשים, היינו שצריך להשאיר שיהא בדרך ירושה דממילא כדין תורה, אבל כשמחלק כל נכסיו, אף על פי שנתן גם ליורשיו כשיעור השיור - סו"ס עקר דין ירושה".

[1] כמבואר במסכת שבת דף י עמוד ב: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

[2] הטור הביא את דברי הרמב"ם, אך במקום לכתוב אדם חסיד - כתב: אדם חשוב.

[3] אומנם החתם סופר (אבן העזר ב סימן קסח) כתב: "והאמת אגיד, דכל דין ספרים - נ"ל דלא נתכוונו הראשונים אלא בזמניהם דלא היה הדפוס, והיו שוכרים כותבי ספרים ומעתיקים, ועשיר א' השאיל ספריו לכל בני הקהלה, והוא דבר יקר וספר מסויים והיה נקרא שמו של בעליו עליו יותר משארי מטלטלים, והיה שייך ביה עגמת נפש טפי מקרקע אפי'. אבל בספרים הנדפסים בזמנינו - מטבע אחד יוצא לאלף ספרים כיוצא בו, אדרבא כל המטלטלים מסויימי' טפי מספרים אין שום טעם שלא תגבה מספרים, אבל מה נעשה ומנהג אבותינו, ולא רפרף אדם מעולם בדבר זה, וחלילה לנו לדון בדבר חדש מה שלא שיערו ראשונים".

[4] כך כתב הנחלת שבעה (שטרות סימן כא): "חוץ מספרים וקרקעות - ...נראה לי דנתפשט לכתוב כך מאחר שנמצא בתקנות רבינו גרשם מאור הגולה... והנכסים שבאו לה מחמת בעלה קרקעות וספרים - נחלת אבותיו יסדרו ביניהם, בלי תסוב לבית אב אחר. ואם הם מקנתו ולא אחוזתו יחלקו ביניהם. עכ"ל. הרי שלא נתקן רק מחמת עגמת נפש, שלא יסוב אחוזתו למטה אחר. ופירוש התקנה כך היא, ועל כרחך מטעם עגמת נפש דדין זה דהסבת נחלה לא נצטוו רק לאותו הדור. ועל כן נתפשט נמי מזה גם בשטר חצי זכר לכתוב חוץ מספרים וקרקעות, שהוא דבר מסויים ביותר ואיכא עגמת נפש טפי אם יאבדו מתוך משפחתו מלמשפחתו לבית אבותיו. משא"כ מטלטלי דניידי לא קפדי אינשי אף אם תסוב לבית אב אחר".

[5] כך כתב הגרז"נ: "שבזמנינו עיקר הרכוש שמשאירים רוב בני אדם הם הדירה, ואם השטר חצי זכר לא כולל קרקעות - כמעט שלא נשאר ענין בשטר הזה, והנה הטעם שכתבו כן כתב הנ"ש סימן כא ס"ו שיש עגמת נפש שיאבדו".