בית הדין

כו אדר התשפ | 22.03.20

מכת מדינה בהלכה קורונה - האם ניתן לבטל חוזים בגלל נגיף הקורונה? מהי ההגדרה של מכת מדינה?

 

הרב ישועה רטבי

הקדמה

מגפת הקורונה פרצה לראשונה בסין בסוף חודש כסליו תש"פ (דצמבר 2019) ומשם התפשטה בעולם. נגיף הקורונה הדביק עשרות מיליונים ברחבי העולם, וגרם למותם של יותר ממיליון בני אדם ברחבי העולם. בתחילת חודש שבט תש"פ (27 בינואר 2020) חתם שר הבריאות על צו לפי פקודת בריאות העם, שמכניס את הקורונה לרשימת מחלות שמאפשרות נקיטת צעדים מידיים, וחודש לאחר מכן התגלו הנדבקים הראשונים במדינת ישראל. יום לאחר פורים (12 במרץ 2020) נסגרו מוסדות החינוך במדינה, ובתאריך כ"ט באדר תש"פ (25.03.20) הממשלה אישרה את הסגר בתקנות לשעת חירום, שמגבילות את הפעילות העסקית, זאת על מנת לצמצם את התפשטות נגיף הקורונה בישראל. בתאריך ב' באייר תש"פ (26.4.2020) הממשלה אישרה מספר הקלות בכדי להחזיר את המשק לשגרה זהירה. וקצת יותר מחודש לאחר מכן (חג השבועות) החלה עלייה במספר הנדבקים, והחל הגל השני של הנדבקים. בזמן זה העסקים פעלו לפי הנחיות התו הסגול. בערב ראש השנה תשפ"א (18 בספטמבר 2020) החל הסגר השני עד לר"ח חשון תשפ"א (18 באוקטובר), שזהו השלב הראשון במתווה היציאה מהסגר מתוך מספר שלבים.

ההגדרה ההלכתית של מגיפת הקורונה היא: מכת המדינה. כלומר אונס כללי הבא על אנשי המדינה בהיקף רחב, וכתוצאה מכך נגרם הפסד בלתי נמנע. מגיפה זו גרמה לנזקים עם השלכות בריאותיות וכלכליות שיימשכו עוד הרבה זמן, הפסדים שלא היה ניתן למונעם. (צריך לציין, שמדינה הכוונה למחוז או לעיר גדולה, כפי שמבואר בהערה^[1]). לאור זאת, הנחיה של רשויות המדינה לסגור עסקים לא חיוניים, ולסגור את מוסדות הלימוד - נחשבת למכת מדינה. (מהר"ם פדואה סימן פו).

בזמן הגל השני ניתן היה לפתוח עסקים לאור הנחיות התו הסגול, שמגבילות את הפתיחה בצורה מלאה. הנחיות אלו נוצרו רק בגלל וירוס הקורונה, כך שיש לבחון את ההגבלות שהיו עדיין בתוקף לפי הלכת מכת מדינה. מאידך חלק משמעותי מההגבלות שהיו בזמן הסגר הוסרו בזמן הגל השני, ומכיוון ואין הנחייה של רשויות המדינה לסגור עסקים, ואין אונס כללי שבא על המדינה בהיקף גדול - לפיכך נתייחס לחלק מהמקרים בזמן הסגר השני - לפי דיני אונס ולא לפי הלכת מכת מדינה.

יש הבדל בין דיני אונס (אונס פרטי), ובין דיני מכת מדינה (אונס כללי). בדיני אונס אנו בוחנים באשמת מי נגרם האונס, כך שיכול המוחזק בכסף לומר לצד השני, מזלך גרם, כלומר האונס אירע בגללך, כך שלא מגיע לך תשלום. וככל ויש ספק מזלו של מי גרם לאונס - אין חובת תשלום, כדין המוציא מחברו המוחזק שעליו הראייה. אומנם במכת מדינה, האונס הוא כללי, כך שלא ניתן לטעון שהמזל של צד מסוים גרם לאונס[2], כי גם אם המקום היה ברשות המשכיר - מכת המדינה הייתה פוגעת בו, ומכיוון שבוודאות האונס לא בא בגלל מזלו של השוכר, לפיכך יש לפטור את שוכר מלשלם את דמי השכירות, בכל התקופה בה יש מכת מדינה. כך כתב הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת בבא קמא פרק י משנה ה) בדין מכת מדינה: "ואינו יכול לומר לו מכה זו באה בגלל חטאיך, והרי כאלו אתה הגורם לכך וחייב לשלם".

לשון אחרת: בדיני אונס - האונס הוא על אדם מסוים, שהוא הגורם לאונס (מזלו גרם), אך בדיני מכת מדינה - האונס איננו על אדם מסוים, אלא על האפשרות ליישם ולהפעיל את הדבר עליו סוכם בחוזה.

במכת מדינה הכללים משתנים. אנו לא בוחנים אשמה (כפי כללי אונס), אלא אנו בוחנים על מי פגעה המכה בצורה כזו שהוא במידה מסוימת לא יכול לקיים את ההסכם יותר מהצד השני. במכת מדינה יש צד שמעוניין לקיים את ההסכם, מבחינתו הוא רוצה לעבוד לפי ההסכם, אך הוא לא יכול בגלל מכת המדינה שפגעה בצד השני שלא מאפשרת את מימוש ההסכם. במצב זה אנו אומרים שמי שהיה יכול יותר לקיים את ההסכם - יזכה, והצד השני שלא יכל לקיים את ההסכם - יפסיד, כי מכת המדינה יותר פגעה בו בכך שהוא לא יכול ליישם ולהפעיל את ההסכם.

 

מקור דין מכת מדינה

במשנה במסכת בבא מציעא דף קג עמוד ב מובא: "המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו. אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו, או שדה בית האילן זה. יבש המעין ונקצץ האילן - מנכה לו מן חכורו".

המשנה עוסקת באריס^[3] או חוכר^[4] שקיבלו שדה שלא מסתפקת בהשקיה טבעית (גשמים), אלא השדה זקוקה גם להשקיה נוספת ממעין שנמצא בסמיכות לשדה^[5]. או שמדובר באריס או חוכר שקיבלו לעבוד בשדה שיש בו אילנות. לאחר זמן המעיין יבש, והאריס או החוכר מבקשים לבטל את ההסכם בשדה בית השלחין, כי קשה מאוד לעבוד בשדה זו ללא מעיין, או שהאילנות נכרתו, ולכן הם מבקשים לבטל את החוזה. המשנה פסקה: לא ניתן לבטל את החוזה, אלא האריס והחוכר מחויבים לתת לבעל השדה כפי האמור בהסכם שהם קבעו בניהם. הם אינם יכולים לבטל את החוזה, כי הם לא התנו מראש שההסכם יהיה תקף רק כל עוד ויש מעיין, או כל עוד והאילנות לא נכרתו.

אומנם אם האריס או החוכר אמרו במפורש בשעת עריכת החוזה, שהם נכנסים לעבוד בשדה בגלל המעיין, או בגלל האילנות, ולאחר זמן המעיין יבש או האילנות נכרתו - ניתן לבטל את החוזה, כי היה גילוי דעת שהם נכנסים לעסק רק בגלל המעיין והאילנות. כעת שאין מעיין ואין אילנות - הם רשאים לבטל את ההסכם.

בגמרא מובא: "היכי דמי, (באיזו מציאות המשנה בהתחלה כתבה, שלא ניתן לבטל את החוזה, למרות שהמעיין התייבש), אילימא דיבש נהרא רבה, (הנהר המרכזי התייבש) - אמאי אינו מנכה לו מן חכורו, נימא ליה: מכת מדינה היא"? (חוכר יכול לנכות מדמי החכירה, כי כאשר יש מכת מדינה - אין חיוב לשלם למחכיר, על התקופה בה יש מכת מדינה).

"אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא, (מדובר שאין מכת מדינה, אלא רק המעיין שמוביל לשדה המוחכרת הוא זה שהתייבש), דאמר ליה: איבעי לך לאתויי בדוולא". (בעל השדה המחכיר יכול לומר לחוכר: יכולת להביא מים לשדה עם דלי, ומכיוון שלא עשית זאת, אתה אשם בכך שהשדה לא הפיקה תנובה).

בגמ' במסכת בבא מציעא דף קו עמוד ב מובא: "ההוא גברא דקביל ארעא למיזרעה בהו תומי, אגודא דנהר מלכא סבא בזוזי. (אדם שכר שדה בכדי לזרוע שם שום. השדה נמצא בשפת נהר ששמו 'מלכה סבא'. בהסכם בין הצדדים נקבע, שהשוכר ישלם למשכיר סכום כסף מסוים). איסתכר נהר מלכא סבא. (התושבים שגרים במעלה הנהר, היטו את הנהר, כך שלא הייתה עוד זרימה לשדה שום. השדה התייבש כי בכדי שהשום יגדל, הוא זקוק להרבה מים, וללחות טבעית שיש בנהר שעובר בשדה).

"אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר - מכת מדינה היא - זיל נכי ליה. (השוכר יכול לנכות את דמי השכירות, כי מדובר במכת מדינה). אמרו ליה רבנן לרבא, הא אנן תנן: רבי יהודה אומר: אם קבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכורו? (לדעת רבי יהודה במשנה, אם מדובר על חוכר שמשלם למחכיר בתבואה - החוכר יכול לנכות מהתשלום, כי מכת מדינה הייתה על התבואה, ולכן יש פטור מלשלם תבואה, אך אם מדובר בשוכר שמשלם כסף לבעל השדה - אין דין מכת מדינה, ולכן השוכר לא מנכה מסכום השכירות, כי מכת מדינה הייתה על התבואה ולא על הכסף. כאן מדובר בשוכר, א"כ לדעת רבי יהודה לא צריך לנכות לשוכר)? - אמר להו: לית דחש לה לדרבי יהודה". (אין הלכה כרבי יהודה, אלא הלכה כדעת חכמים שאין הבדל בין חכירה ובין שכירות, בשניהם יש לנכות מהתשלום במכת מדינה).

מדברי הגמ' בדף קו עמוד ב, ניתן ללמוד שני יסודות:

• א. דין מכת מדינה אינו שייך דווקא באסונות טבע, אלא גם במעשה ידי אדם, כמו האנשים שהיטו את הנהר. וכך מובא בשו"ת הרא"ם (סימן כב): "בשאר מכות המדינה כגון במלחמה וכיוצא בה דמכת מדינה - לא תלינן במזלא דגברא, אלא נַקְרֹה נִקְרָה".
• ב. אין הבדל בין שוכר לחוכר, ולכן בשניהם יש לנכות במכת מדינה. השולחן ערוך בסימן שכב סעיף א חיבר בין חוכר לשוכר: "החוכר או השוכר שדה מחבירו". גם הרמ"א בסימן שכא סעיף א חיבר בין חוכר לשוכר: "והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה - מנכה לו משכירותו".

 

נציין, שגם במציאות היום המדינה (כלומר אנחנו הלקוחות) מפצה חקלאים בשנת בצורה. לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים, אם וועדת בצורת תכריז על שנת בצורת - החקלאים יהיו זכאים לקבל פיצוי כספי על ההפסד שנגרם להם. בפוסקים מצאנו מספר תנאים בכדי להחיל את דיני מכת מדינה, כפי שיבואר בפסקאות הבאות.

 

א)- הפסד מלא ולא הפסד חלקי או ספק היזק

הפסד מלא - מכת מדינה נחשבת רק כאשר יש הפסד מלא ולא בהפסד חלקי, כפי שהמשנה כתבה: "יבש המעין ונקצץ האילן". (באר הגולה ס"ק ד). וכך פסק הרמ"א בסימן שכא סעיף א: "דכל מקום שנפסד הענין לגמרי, והוי מכת מדינה - מנכה לו משכירותו".

ספק היזק לא נחשב למכת מדינה - הפתחי תשובה בסימן שכא ס"ק א כתב בשם שו"ת פרי תבואה (סימן לד): אדם ששכר בית מרזח למשך שלוש שנים, ולאחר מכן השוכר מעוניין לסגור את העסק ולצאת מהשכירות, כי יש חיילים שעוברים ובוזזים את המקום, "ושכיח היזקא, אשר בוז יבוזו לבעלי בתי המזיגה, כאשר אירע בכמה עירות". בית הדין פסק שהשוכר יכול לחזור בו כדין מכת מדינה (לפי שיטת מהר"ם פדואה, שניתן גם לבטל את החוזה לעתיד), אך הפרי תבואה סבור, שלא ניתן להגדיר זאת כמכת מדינה, כי מדובר בספק היזק, "שעינינו רואות, שגם במקום שהחיילות עוברים שם, יקרה ההפסד לאיש זולת איש ונראה בעליל דבמזלא תליא, ואף שהמכה שולטת בכל המדינה, מ"מ י"ל דאינו דומה למכת מדינה, משום דכאן ודאי במזלא תליא". מכיוון שמדובר בספק היזק יש לומר שהדבר תלוי במזל של השוכר, ולא במזל הכללי של המדינה כמו במכת מדינה.

 

ב)- כאשר יש פתרון חלופי - אין זה מוגדר כמכת מדינה

התוס' (דף קד עמוד א ד"ה דאפשר) כתבו: גם כאשר יש מכת מדינה, אם יש פתרון דרכו ניתן להציל שלא ייגרם הפסד למחכיר - השוכר אינו פטור מלשלם, כי היה עליו לבצע את הפתרון האפשרי, אך אם אין אפשרות לפתור את הבעיה, ולא ניתן למנוע את התרחשות האירוע - יש פטור לשוכר במכת מדינה^[6].

הבית יוסף חושן כתב בשם תלמידי הרשב"א: רק אם המעיין המרכזי והגדול התייבש - נחשב למכת מדינה, אבל אם מעיין קטן התייבש, למרות שהמעיין יבש לכל העיר - אין זה מוגדר כמכת מדינה, כי יש פתרון להמשך העבודה, למרות שהפתרון כרוך בטרחה, בכ"ז יש לעשותו, ואין להגדיר זאת כמכת מדינה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שכא סעיף א.

מהר"ם פדואה (סימן לט) דן באדם ששכר מקום לעסק הלוואות עם ריבית, אך לאחר זמן מושל העיר קבע שלא יהיו יותר הלוואות בריבית על בסיס אמון בלבד, אלא יש לקחת משכון, וזה גרם לצניחה בביקוש של הלוואות בריבית, "והיהודים שם השתדלו לבטל גזירה זו, והוציאו על זה הוצאה רבה, וצללו במים אדירים והעלו חרס בידם". לאחר שעברו תשעה חודשים, בעל העסק ביקש מהמשכיר לא לשלם על החודשים הללו, כי הוא לא יכל להשתמש במקום לצורך מתן הלוואות.

מהר"ם פדואה בהתחלה כתב: לא מחילים את דין מכת מדינה, אם היה ניתן למצוא פתרון חלופי, גם אם הפתרון היה כרוך בטרחה, ולכן המשנה במסכת בבא מציעא דף עח עמוד א פסקה, שאם אדם שכר חמור, והיא התעוורה, המשכיר לא חייב להעמיד חמור חלופי, אלא יכול לומר לשוכר: "הרי שלך לפניך", כי ניתן למצוא פתרון ע"י טרחה, למרות שהבהמה התעוורה, בכ"ז ניתן להוביל עליה משא, שכן גם אם המשא ייפול, ניתן להרימו, ולא יגרם נזק למשא.

וכך גם פסק הרמ"א בסימן שכא סעיף א: "והא דאמרינן אם מכת מדינה הוא - מנכה לו מן חכירו, הוא הדין בכל כיוצא בזה, דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה - מנכה לו משכירותו. ואם אפשר לתקנו על ידי טורח ותחבולות - אינו מנכה לו". וכ"פ ראנ"ח (סימן לח): "אם ע"י טורח והשתדלות ותחבולות - הסוחרים יכולין להרויח בחנות ריוח מה - אינם יכולים לחזור בהם". כלומר אפ' אם ניתן להגיע לרמת רווחים קטנה ע"י עבודה מאומצת - לא נחשב למכת מדינה. החתם סופר (חושן משפט סימן קסא) כתב על דברי ראנ"ח: "וסברא נכונה היא".

מהר"ם פדואה סייג: "אבל העולה מן ההלכה הוא, דאם הוא עדיין ראוי למלאכה ראשונה, אלא דיש בו יותר טורח ויותר זמן... אומר המשכיר לשוכר: הרי שלך לפניך". כלומר צריך שיהיה פתרון למטרה הראשונית לשמה הושכר המקום, ואם יש פתרון שמאפשר שימוש במטרה הראשונית כפי שהיה, גם אם הפתרון מכביד ומטריח - אין זה מכת מדינה, אבל אם אין פתרון שמאפשר שימוש במטרה לשמה הושכר המקום - נחשב למכת מדינה. במקרה של מהר"ם פדואה, החנות נשכרה למטרת מתן הלוואות, ומכיוון שלאחר גזירת השלטונות לא ניתן לתת הלוואות, כך שלא ניתן להפעיל את החנות במטרה הראשונית לשמה הוא נשכר, לפיכך יש להחיל על כך דיני מכת מדינה.

להפעיל את העסק בדרכים חלופיות - המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז) כתב: מהרש"ך (חלק ב סימן קצח) דן באדם ששכר חנות בשוק הקאזאזיש, אך המלך גזר שהקאזאזיש (שהם הלקוחות שלו) לא יעברו יותר בשוק זה. מהרש"ך פסק שזה נחשב למכת מדינה, והשוכר לא חייב לשלם דמי שכירות מאותו זמן והלאה. אבל המחנה אפרים פסק, שלא ניתן להגדיר זאת כמכת מדינה (ולפיכך השוכר חייב לשלם דמי שכירות), כי ניתן למצוא לקוחות חלופיים, למרות שהמטרה המרכזית של בעל החנות הייתה להקים חנות לקאזאזיש, וכעת הם לא עוברים שם, אך בחנות עצמה אין פגם, וניתן לעסוק בה בדרכים אחרות, ולכן זה לא נחשב למכת מדינה.

צריך לציין, שמהרש"ך בסוף דבריו התייחס לטענה זו (שניתן היה למכור סחורה חלופית שמתאימה לאנשי המקום): "ומעתה כל הטענות שטוען ראובן על שמעון, שאם ירצה לעשות אומנות אחרת - יעזבוהו שם, או ישכירנה הוא לאחרים, כל אלה הטענות לאפס ותוהו נחשבו, כי איך יעלה על הדעת לעשות אומנות אחרת אשר לא נסה בו".

במצב הקורונה לא שייך לצפות מעסקים לשנות את עסקיהם ולפתוח עסקי מזון או פארם (שהיה מותר לפתוח בסגר). דרישה זו איננה סבירה, וגם היא בלתי ישימה, כי יש צורך בשיפוצים רחבים, בקבלת רישיונות חלופיים, קבלת ייעוץ לעסק החדש וכו'. דברים אלו דורשים מאמצים רבים, השקעה גדולה, וגם אם בעל העסק יעשה כך כנראה שהוא לא יספיק לסיים את כל ההכנות עד לסיום הסגר, כך שבכל מקרה הוא יישאר בהפסדים.

כוונת המחנה אפרים היא כך: אם יש אפשרות להפעיל את העסק בדרכים חלופיות, למשל במקום למכור במקום - למכור און ליין, או ע"י משלוחים, או ע"י איסוף עצמי (Take Away) - אין לראות בכך מכת מדינה, ועסקים אלו אינם רשאים לנכות מדמי השכירות, אלא עליהם לשלם את מלוא דמי שכירות המקום, בגלל שניתן לתפעל את העסק בצורה שונה.

 

ג)- פגיעה חיצונית ועקיפה לא נחשבת למכת מדינה

ניתן להחיל את דיני מכת מדינה, רק כאשר מדובר בנסיבות שלא מאפשרות את קיום החוזה באופן יסודי. הפתחי תשובה בסימן שכא ס"ק א כתב בשם ראנ"ח (סימן לח): פגיעה חיצונית ועקיפה לא נחשבת למכת מדינה. לכן אם השלטונות החליטו לפקח על המחירים בשוק, ובעקבות כך נסגרו בתי עסק - אין זה מוגדר כמכת מדינה, כי מכת מדינה שייכת רק כאשר יש פגיעה ישירה בדבר המושכר, ולא כאשר יש פגיעה עקיפה בדבר המושכר.

כך כתב ראנ"ח: "וכן החוכר השדה ואכלה חגב או נשדפה, שאם מכת מדינה הוא - מנכה לו מן חכורו, מ"מ הקלקול הוא בדבר היוצא מן השדה... משום שהנהר הוא צורך השדה, וממנו הוא משקה אותה, וכשחוכר את השדה - הוה ליה כחוכר שדה ומעיין, אבל הכא הוא דבר הבא מחוץ בעלמא ואינו כדין זה".

 

ד)- היקף תחולת מכה מדינה

במשנה במסכת בבא מציעא דף קה עמוד ב מובא: "המקבל שדה מחבירו (בחכירה), ואכלה חגב או נשדפה, (סערה הרסה את התבואה) - אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, (אם יש מכת מדינה, החוכר יכול להפחית מהכמות שהוא התחייב להעביר למחכיר), אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו". (החוכר חייב לתת את כל מה שהתחייב, כי המחכיר יכול לומר לחוכר מזלך גרם לכך שאירע אונס לשדה).

הגמרא ביררה, מה נחשב למכת מדינה: "היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא". (רוב השדות באותה בקעה נהרסו מחמת הסערה).

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ח הלכה ה) פסק: בכדי שהאירוע יוגדר כמכת מדינה, יש לבחון האם "אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר". אם רוב שדות העיר נפגעו בסערה - מוגדר הדבר כמכת מדינה, אך אם רוב שדות העיר לא נפגעו, למרות שרוב השדות של אותו אדם באופן פרטי נפגעו - אין לראות בכך מכת מדינה, אלא מזלו של החוכר גרמה לו לפגיעה, ואין לו לראות בפגיעה פרטית זו משום מכת מדינה[7]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שכב סעיף א.

הש"ך בסימן שלד ס"ק ג כתב: לדעת מהר"ם פדואה (סימן פו), ניתן להחיל דיני מכת מדינה, רק אם המכה באה על כל בני העיר, למשל נזק טבע לכל החקלאים, או הנחיה לא ללמד תלמידים לכלל המורים בעיר וכד'. אבל הש"ך סבור, שגם אם המכה באה על רוב בני העיר, ניתן להגדירה כמכת מדינה, כפי שהגמ' כתבה, "דהיכא דאשתדוף רובא דבאגי - הוי מכת מדינה. והוא מוסכם מכל הפוסקים... אם ידוע שהרוב חולים, או שהרוב ברחו מהעיר - הוי מכת מדינה".

השלכה מעשית: בזמני מלחמה, כל הצימרים ובתי המלון נסגרים באיזור המלחמה, לכן לכו"ע יש להחשיב זאת כמכת מדינה. כמו כן אם כל בתי הספר נסגרו - יש להחשיב זאת כמכת מדינה, אך לגבי מפעלים, אם רובם נסגרו - לדעת מהר"ם פדואה, לא נחשב למכת מדינה, כך שיש לדון את העובדים בדיני אונס ולא מגיע להם שכרם, אך לדעת הש"ך כן נחשב למכת מדינה, ומגיע להם שכרם. (לקמן תובא מחלוקת הפוסקים, לגבי גובה השכר המגיע לעובדים, כאשר יש מכת מדינה).

מדברי מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שפח) ניתן ללמוד, שאם מכת המדינה היא על כל העיר - יש להחיל פטור מלא לשוכר כדין מכת מדינה, אך אם מכת המדינה היא רק על רוב בני העיר, יש לפשר ולשלם חצי מעלות השכירות.

הקצות בסימן שכב ס"ק א הכריע בצורה אחרת: יש לחלק בין מכת מדינה בקרקעות ובין מכת מדינה באנשים. במכת מדינה בקרקעות יש ללכת אחר רוב הקרקעות, כפי שמובא בגמ', שאם רוב התבואה הקרקעות נהרסה, נחשב למכת מדינה, אך במכת מדינה באנשים, רק אם המכה חלה על כולם, ניתן להגדירה כמכת מדינה שפוטרת לגמרי מתשלום, אבל אם המכה חלה רק על רובם - יתכן והיה מוצא להשכיר לאדם שלא קיבל את המכה, לכן אין פטור מלא, אלא יש לחלק את ההפסד בין שניהם, והשוכר ישלם חצי מעלות השכירות.

הקצות חלק על דברי מהר"ם מרוטנבורג, שפסק שאם מכת המדינה היא רק על רוב בני העיר, יש לפשר ולשלם חצי מעלות השכירות. לדעת הקצות, אם מכת המדינה היא רק על רוב בני העיר - אין זה מוגדר כמכת מדינה, לפיכך יש לחזור לדיני אונס הרגילים, שהמוחזק מרוויח, והעובד מפסיד את כל שכרו, (ככל ולא הייתה רשלנות מצד המעסיק), כדין המוציא מחברו עליו הראייה.

 

ה)- מכת מדינה מאפשרת זיכוי כספי אך לא ביטול ההסכם

מכת מדינה מאפשרת זיכוי כספי על התקופה בה יש מכת המדינה, אך היא לא מאפשרת ביטול ההסכם. ולכן לאחר סיום מכת המדינה - החיובים בחוזה חוזרים. אומנם לדעת מהר"ם פדואה וסמ"ע, ניתן לבטל את החוזה מרגע גילוי מכת המדינה.

כך כתב מהר"ם פדואה (סימן לט, המקרה עליו דן מהר"ם מבואר בהרחבה לעיל): דין מכת מדינה קובע שניתן להזדכות על תשלומי העבר, כך שהשוכר בעל העסק לא צריך לשלם דמי שכירות על העבר, אך לא ניתן להזדכות על תשלומי העתיד, כלומר על הזמן מרגע בו נודע לו על מכת המדינה והלאה.

לגבי העתיד לא ניתן לקבל זיכוי כספי, אלא רק ניתן לבטל את החוזה, ולצאת משכירות המקום לגמרי, כדין מקח טעות. הסיבה מדוע נחשב שיש מקח טעות, כי בעל העסק לא התכוון לשכור עסק שחלות עליו גזירות שמגבילות את עיסוקו ולא מאפשרות רווחים. לאור זאת אם בעל העסק לא החליט לבטל את החוזה, הרי שדינו כדין אדם שמודע למום ובכ"ז לא מבטל את המקח, ומעתה והלאה כבר לא יכול לבטל את החוזה, וכן לא רשאי לקבל זיכוי כספי, כי זיכוי כזה ניתן רק בדין מכת מדינה, אך דין מכת מדינה חל רק על העבר ולא על העתיד. ולגבי העתיד אין הבדל בין מכת מדינה ובין פגם פרטי שיש לאדם, ויש להחיל את כללי מום במקח גם על בעיה כללית.

הדרכי משה בסימן שכא ס"ק א, חלק על מהר"ם פדואה וכתב: "ותמיהני עליו, מאי מייתי ראיה מדין שכירות חמור שמת, דאינו מכת מדינה - לדבר שהוא מכת מדינה, דאפשר דלעולם בדין ניכוי קאי, ולא בדין חזרה". הדרכי משה תמה כיצד מהר"ם פדואה השווה בין דין מכת מדינה לדין אונס רגיל. דיני שוכר חמור שהתעוור כלול בדיני אונס, וחל עליו דיני מקח טעות, אך דיני מכת מדינה שונים, והם חלים גם על העבר וגם על העתיד. דיני מכת מדינה לא מאפשרים ביטול של החוזה, אלא רק מאפשרים זיכוי כספי על הזמן בו יש מכת מדינה. לכן אם לדוגמא יש תקופה של מגיפה במשך חודשיים, השוכר לא צריך לשלם דמי שכירות בזמן זה, (גם בעבר וגם בעתיד עד לסיום המגיפה), אך הוא לא יוכל לבטל את החוזה, ומיד בתום המגיפה - הוא יצטרך להמשיך לשלם את דמי השכירות עד לסוף תקופת השכירות. (אך לדעת מהר"ם פדואה, הוא יכול לבטל את החוזה לעתיד).

הדרכי משה הוסיף, שכך גם משמע מדברי המרדכי (ב"מ סי' שמג), שאם השלטונות לא מאפשרים לימוד, נחשב הדבר למכת מדינה, והמעסיק צריך לשלם את שכרו של המלמד, כולל גם הזמן לעתיד עד לסיום מכת המדינה. הרמ"א בסימן שכא סעיף א הביא את דעת מהר"ם פדואה, אך לא פסק כמותו, אלא פסק כמרדכי, שדין מכת מדינה חל גם על העתיד, שהשוכר לא צריך לשלם את דמי השכירות, בכל התקופה בה יש מכת מדינה. הנתיבות (סימן שכא ס"ק א) פסק כדעת הרמ"א. ערוך השולחן (סימן שכא סעיף ח) הוסיף: "ורוב הגדולים הסכימו לזה (לשיטת הרמ"א), וכן עיקר".

הסמ"ע בסימן שכא ס"ק ו פסק כדעת מהר"ם פדואה. הסמ"ע הקשה על הרמ"א: "ולא עמדתי על סוף דעתו דמור"ם בהשגתו הנ"ל מראשה ועד סופה". הרמ"א הקשה על מהר"ם פדואה, שחיבר בין כת מדינה לחמור שהתעוור, אך הסמ"ע הצדיק את דברי מהר"ם פדואה, כי דין מכת מדינה שייך רק על העבר, ולגבי העתיד אין הבדל בין מכת מדינה למכה פרטית, ובשניהם יש להחיל את דיני מום במקח.

מהר"ם פדואה דן בשוכר שמבקש לבטל את השכירות מדין מכת מדינה, אך מסתבר לומר שגם למשכיר יש זכות לבטל את השכירות. במיוחד במקרים בהם המשכיר חושש שמכת המדינה תימשך לאורך זמן, ובמיוחד במקרה בו יש למשכיר חלופה אחרת ללא סיכון. למשל משכיר לחנות שיכול להשכיר את הדירה למגורים. נראה לומר שיש למשכיר זכות לבטל את השכירות בגלל שהוא מוחזק בנכס, שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת[8].

כמו כן, במקרה של עסקי תיירות ותרבות שאין צפי לחזרה, ולפי כל הערכות המקום יהיה סגור (או פתוח בצורה חלקית ולא רווחית) במשך חודשים ארוכים - נראה שלכו"ע ניתן לבטל את העסקה ולבטל את השכירות כדעת מהר"ם פדואה.

 

ו)- אין דין מכת מדינה במטלטלים

בשו"ת מהרי"ל (סימן לז) מובא שאין דין מכת מדינה בשכירות מטלטלים: "אף על גב דתנן בהמקבל שדה מחבירו כו' עד אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו - התם בחכרנות' מיירי ובמקרקעי, דברשותא דמרא קיימא, ולא נתחייב לו אלא מקרקע זו, וקאמר ליה מזלך גרם ונסתחפה שדך. אבל מטלטלי כגון מעות הלואה, או כלי שאול בחזקת שואל ולוה קיימא לכל אונסי', דמטלטלי' בחזקת מאן דאיתניהו בידי' קיימא, וכל הנאה שלו, ומאי דבעי עבדי' ביה ומלוה להוצאה נתנה".

לאור זאת, אדם ששכר רכב לצורך טיול, אך בגלל הסגר הוא לא יכול לצאת לטיול - אין לראות בכך מכת מדינה, כי מכת המדינה איננה על הרכבים אלא על האנשים, וניתן להשתמש ברכב השכור ליעדים מקומיים, לכן השוכר צריך לשלם את דמי השכירות המלאים.

תשלום על זיכיון - מהרש"ם (חלק ב סימן קצט) פסק, שגם במכת מדינה יש חובה לשלם על זיכיון, כי מכת המדינה היא על הרווחים, אך התשלום אינו על רווחים אלא על הזיכיון, ותשלום זה רלוונטי גם במכת מדינה. כך כתב מהרש"ם: "ומבואר בתשו' מהרי"ל (סי' ל"ז) דבמטלטלין דכבר נסתלקו בעלים - לא שייך לבטל המקח ע"י מכת מדינה. וא"כ בשכירות גאבעלא וכדומה, שמכרו לגמרי זכותם על משך ג' שנים, והם מסולקים מזה - פשיטא דלא שייך בזה דין מכת מדינה".

 

גובה תשלום שכירות בית במכת מדינה

במצב הקורונה היום - אין דין מכת מדינה בשכירות בתים פרטיים, כי ניתן לגור בבית ללא כל הגבלה. (אדרבה, ההמלצה היא לא לצאת מהבתים ללא סיבה מוצדקת). גם שוכר בית שנסע לחו"ל, ככל ויש טיסות והוא יכול לחזור לבידוד ביתי - עליו לשלם את דמי השכירות^[9]. במקרים הבאים שייך דין מכת מדינה בשכירות בתים:

• א. בצימרים ובתי מלון - בזמנים בהם יש הנחיה ממשרד הבריאות לא לפתוח צימרים ובתי מלון - יש דין מכת מדינה, והשוכר פטור מלשלם. בסוף פרק זה תובא הסתייגות.
• ב. באולם שמחות - בזמנים בהם יש הנחיה ממשרד הבריאות לא לפתוח אולמות אירועים - דין האולמות כדין נשרפו בתי העיר, ומכיוון וזו הנחייה לכלל האולמות, הרי שחלים על כך דיני מכת מדינה, והשוכר פטור מלשלם לבעל האולם. (וכך גם הדין בתשלום לנגנים, צלמים וכו'). בסוף פרק זה תובא הסתייגות.
• ג. שכירות בית כנסת - בזמנים בהם יש הנחיה ממשרד הבריאות לסגור את בתי הכנסת - אין חיוב בתשלום דמי שכירות של המקום.
• ד. בשכירות בתים - כאמור לעיל, אין דין מכת מדינה בגלל נגיף הקורונה, אבל דין מכת מדינה יכול להיות בשעת מלחמה, אם רוב אנשי העיר ברחו מביתם, כמבואר לעיל.

 

דין מכת מדינה בשכירות בתים מבואר בתשובות מיימוניות (משפטים סימן כז, מובא בדרכי משה בסימן שיב ס"ק ה): "ומיהו הכא כיון דנשרפה העיר - הויא ליה מכת מדינה. ותנן (ב"מ קה ב) המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכרו. וקפסיק ותני בין הקדים לו חכרו בין לא הקדים, אף על גב דאיכא למימר דלאו דרכיה לאקדומי, דהא נותן לו מתוכה^[10] (שם קו ב).

וכ"פ הרמ"א בסימן שיב סעיף יז: "נשרף כל העיר - הוי מכת מדינה, ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא". צריך לשים לב, שהרמ"א פסק בדין מכת מדינה, שהשוכר זכאי לקבל בחזרה גם את תשלום המקדמה ששילם למשכיר.

בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שפח) מובא: שוכר בית למשך שנתיים שברח מהעיר בגלל פיקוח נפש, והוא לא מוכן לשלם את דמי השכירות על הזמן שברח. מהר"ם הצדיק את השוכר, ופטר אותו מלשלם דמי שכירות, "לפי שמכת מדינה היא".

אומנם מהר"ם מרוטנבורג פסק באותו במקרה, שהשוכר ישלם חצי מדמי השכירות, כי יש ספק האם הייתה מכת מדינה, שהרי יתכן והיה ניתן למצוא שוכר חלופי שעליו לא הייתה הגזירה, כי הגזירה לא הייתה על כל יהודי העיר, אלא רק על רובם. לעיל הובאו דברי הקצות (בסימן שכב ס"ק א) שסבור, שאם מכת המדינה חלה על כל האנשים, (וכן אם המכה חלה על רוב הקרקעות) - יש לשוכר פטור מלא מתשלום, אך אם המכה חלה על רוב האנשים - המוחזק מרוויח. במגיפת הקורונה, המכה חלה על כלל האנשים, ולכן גם לדעת הקצות יש דין מכת מדינה.

ניתן לשאול: לפי השיטות הסבורות (המרדכי סימן שמה), ששכירות אינה כמכר אלא כהתחייבות - מובן מדוע במכת מדינה - השוכר פטור מלשלם על כל התקופה, כי המשכיר לא יכל לקיים את ההתחייבות בגלל מכת מדינה, אבל לפי השיטות הסבורות (הרשב"א בחלק א סימן אלף כח), שדין שכירות בית כדין מכירה לזמן מסוים - מדוע יש פטור במכת מדינה?

ההסבר לכך הוא, שגם למ"ד שדין שכירות כדין מכירה לזמן, אך למכירה מצטרף תנאי מכללא, שהשכירות תחול רק במידה ותהיה אפשרות לממש את ההסכם ולגור בבית, לכן כאשר אין אפשרות לגור בבית בגלל שיש מכת מדינה - השוכר פטור מלשלם, כך שפטור זה שייך גם למ"ד ששכירות הינה כמו מכירה לזמן קצוב.

ניתן להביא ראייה לכך מדין בית שנהרס - הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ה הלכה ו) והשולחן ערוך (בסימן שיב סעיף יז) פסקו, שהשוכר בית מסוים (בית זה), וכל הבית נפל - השוכר לא צריך לשלם עבור הזמן בו אינו גר בפועל. למרות שלדעתם דין שכירות כדין מכירה לזמן קצוב - בכ"ז הרמב"ם (הלכות שאלה ופיקדון פרק א הלכה ה) כתב במפורש, שדין הסכם שכירות כדין קנייה לזמן קצוב, והבית יוסף (בסימן שיב סעיף כב) הביא את דברי הרשב"א ללא הסתייגות.

יסוד זה נלמד מדברי החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק י), שביאר מדוע אם הבית נפל - השוכר לא צריך לשלם על המשך התקופה (למרות ששכירות חשובה כמכר). החזון איש הביא שני ביאורים. הביאור הראשון מובא בהערה^[11], והביאור השני הוא, שאנו אומרים שיש אומדנה שהם עשו תנאי, שהשכירות תהיה רק כל עוד הבית קיים, אך אם הבית ייפול - השוכר לא יצטרך לשלם.

וכן נראה מדברי המבי"ט (חלק א סימן מ), שאם גויים הוציאו את השוכר מהבית - השוכר לא צריך לשלם דמי שכירות מרגע שהוציאוהו מהבית. המבי"ט השווה גירוש זה לדין נפל הבית. מכאן שגם אם הבית לא נפל בפועל, אלא שלא ניתן לגור בבית בגלל שגרשו את השוכר - נחשב לאונס.

יסוד נוסף מובא בדרכי משה (בסימן שכא ס"ק א), בשכירות בתים אנו אומרים שבמכת מדינה - השוכר פטור מלשלם, כי הקרקע נשארת בחזקת המשכיר, והאחריות היא על בעל הנכס, לכן אנו אומרים שכל ההפסד יהיה על המשכיר, ולכן השוכר פטור מלשלם.

הנתיבות בסימן רל ס"ק א כתב יסוד שאם המזמין בכלל לא התחיל ליהנות ולהשתמש ממה שקנה - יש אומדנה דמוכח שלא הזמין שירות ללא יכולת מימוש, ולכן המקח מתבטל: "ובאמת בבית שקנה ולא היה ראוי ליהנות ממנו, ואח"כ בעוד שאין ראוי ליהנות אירע דבר שהיה בו אומדנא - המכירה בטילה... כיון דנעשה בעולם איזה דבר, שמחמת זה הוזל היין בכל המקומות שבמדינה זו, דדמי למכת מדינה - ודאי דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דהכי לא קנה".

הנתיבות עוד התייחס לתמורות כלכליות שהתחוללו בעולם כתוצאה ממלחמה, ובעקבות כך מחירו של מוצר מסוים הוזל - יש לראות בכך מכת מדינה. הנתיבות סיים: "ושלחתי תשובה זו לכמה גאונים, והסכימו עמי כולם". (הנתיבות התייחס למלך שהזמין כמות גדולה של פשתן לצורכי מלחמה, אך לאחר שהמלך הפסיד במלחמה הוא ביטל את כל ההזמנות, וכתוצאה מכך ירד ערך הפשתן. הנתיבות פסק שיש להחיל על כך את הלכת מכת מדינה).

גם מדברי הרמ"א (סימן שכא סעיף א) בדין מכת מדינה משמע, שאם נגרם הפסד כללי שנחשב למכת מדינה: "דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה - מנכה לו משכירותו". בנידונינו, אירוע באולם נחשב לנפסד העניין לגמרי, ולכן המזמינים זכאים לקבל את תשלום המקדמה ששלמו.

במקום שבו השירות מתבטל לגמרי - יש מקום רחב יותר לפטור מתשלום. למשל המזמין אולם שמחות ובגלל המגיפה אין אפשרות לפתוח את האולם - המזמין לא קיבל כלום מהאולם, השכירות התבטלה לגמרי, ועם התקדמות המגיפה החתונות היו בחצירות פרטיים, כך שגוף השכירות לא יחול יותר, ולכן המזמינים לא חייבים לשלם על הזמנתם.

וכך כתב הט"ז (על סימן שכא סעיף א): "דבכל מקום שנתבטל הענין ויפסיד לגמרי, כמו מת, או נשבר בבהמה, אם שכרה אפילו למשוי... - אין על זה שום שכירות כלל, כיון דאינה ראויה כלל לזה... אבל במקום שיש עדיין אותו דבר בעין, אלא שאירע בו הפסד - לא מצי שום אחד מהם לחזור".

כנסת הגדולה (הגהות טור סימן שכא בס"ק ה) כתב: שכר חנות להסתחר בה, וגזר המלך שלא יסחרו, מכת מדינה היא, ואינו חייב לשלם למשכיר". כלומר אם השלטונות הנחו לא לפתוח עסקים לא חיוניים - יש לראות בכך מכת מדינה, והשוכר לא חייב לשלם.

בשו"ת משפטים ישרים (חלק א סימן שמג) מובא: "שאלה: ראובן שכר בית משמעון... ומקרה רע קרה ללוי שהיה לו חולי המדבק רח"ל, וראובן רוצה לצאת מן הבית של שמעון, שחשש מהחולי שמא ידבק בו, כי פחד לנפשו במה שבני אדם מפחדים".

"תשובה: נראה דיכול לצאת, דכיון דקי"ל דכל מום שיארע בבית - הוא לאחריות המשכיר כמו נפל הבית ונשרף, (הנזכר בסימן שי"ב סי"ז), הכא נמי הוה ליה כאלו בא ארי או נחש ודר בחצר, ומה תועלת בבית וארי דר בחצר? וכל כי האי גונא בורחים בני אדם מחצר שיש בה חולי המדבק כבורח מן הנחש, והו"ל כמום בבית, ויוכל לצאת".

מכאן ניתן ללמוד, שגם אם אין אונס בגוף הבית עצמו, אלא שיש אונס שלא מאפשר שימוש בגוף הבית - נחשב למכת מדינה. לכן לא רק אם הבית נפל או נשרף שיש אונס בגוף הבית, אלא גם אם יש מחלה מדבקת, או הנחייה מהשלטונות לא לפתוח את בית העסק, (כגון בזמן מלחמה) - נחשב למכת מדינה. וכך פסק הט"ז (על סימן שלד סעיף א), שאם הוצרכו אנשי העיר לברוח בגלל מגיפה - השוכר לא חייב לשלם למשכיר, למרות שאין כל פגם בבית המושכר.

לעיל מבואר, שאם יש אפשרות להפעיל את העסק בדרכים חלופיות, למשל למכור און ליין, או ע"י משלוחים, או ע"י איסוף עצמי (Take Away) - אין לראות בכך מכת מדינה, ועסקים אלו אינם רשאים לנכות מדמי השכירות, אלא עליהם לשלם את מלוא דמי שכירות המקום, בגלל שניתן לתפעל את העסק בצורה שונה.

צריך להדגיש, במקרי שכירות של בית מלון, צימר או אולם אירועים - יש חיוב על הוצאות שהושקעו בפועל, ככל והביטול היה ברגע האחרון. דין זה נלמד  מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קטז עמוד א: אדם ששכר פועל שיעשה עבורו מלאכה מסוימת, והפועל עשה כפי מה שסוכם, אך בסופו של דבר התברר שהוא עבד לחינם ולא היה צורך בעבודתו. הגמ' פסקה שבכ"ז מזמין העבודה חייב לשלם לפועל עבור עבודתו. וכך פסק השולחן ערוך בסימן שלה סעיף ג: "שכרו להביא תפוחים לחולה, והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא, לא יאמר: טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו כל שכרו; וכן כל כיוצא בזה".

שוכר ששילם מראש - המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ז) כתב: אם השוכר שילם מראש דמי שכירות על הבית, ואירע מכת מדינה ("ברחו מחמת המגפה") - הוא לא זכאי לקבל החזר. המחנה אפרים הביא שני נימוקים: א)- ברגע שנתן את הכסף מראש, הוא הסכים שהכספים יהיו שייכים למשכיר, ("נתרצה השוכר שיהא שלו לאלתר"). ב)- מדובר במגיפה שפגעה בשוכר יותר מאשר במשכיר, כי ניתן לגור בבית, (הבית לא נפל), כך שהמשכיר יכול לומר לשוכר ביתי לפניך. אבל המנחת פתים (חו"מ סימן שכא סעיף א) כתב על דברי המחנה אפרים: "ודבריו תמוהים בעיני". המנחת פתים הוכיח מדברי הקצות (סימן שכב ס"ק א) שכתב בשם מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן שפח): "ואפילו כבר הקדים בשכירות - צריך להחזיר". כלומר במכת מדינה גם אם השוכר שילם את המקדמה - על המשכיר להחזיר את הכספים.

 

משכיר שיש באפשרותו להשכיר לאחרים

ראב"ן (סימן צח) כתב: שוכר בית עסק למשך שנתיים, שהקדים ושילם את דמי השכירות למשכיר, ובזמן זה "ברחו היהודים מן העיר, מפני פחד נפשם". השוכר מבקש שהמשכיר יחזיר לו את התשלום על הזמן שהוא ברח ולא היה בבית העסק. ראב"ן פסק, שמקרה זה נחשב למכת מדינה, והשוכר ישתתף בחצי מעלות השכירות, כי מדובר שהגזירה לא הייתה על כל בני העיר, והיו מיעוט שנשארו בעיר, לפיכך יכול המשכיר לומר לשוכר: אילו לא הייתי משכיר לך, הייתי משכיר לאדם שנשאר בעיר, כך שיש אשמה גם במזלו של השוכר, ולכל הפחות יש ספק מזלו של מי גרם לכך, לפיכך הוא צריך לשלם חצי מעלות השכירות.

שיטת ראב"ן (שם) - מכת מדינה שפוגעת בשני הצדדים בצורה שווה - שני הצדדים מתחלקים בהפסד, "דכיון דמכת מדינה היא - על שניהם הוי ההפסד, וזה יפסיד מחצה וזה יפסיד מחצה", אומנם במקרים בהם מכת המדינה פגעה במשכיר - השוכר זכאי להחזר מלא, לכן כאשר יש שידפון שפוגע בשדות הבקעה - יש החזר מלא לחוכר, כי המכה באה יותר לבעלי השדות ולא לחוכר או לשוכר.

כך כתב ראב"ן: "אפילו את"ל דהתם לא יפסיד החוכר כלום... דהתם היתה כל המכה על השדה של מחכיר, שהרי נשדפה רובה דבאגה, ולא היתה המכה על החוכר, (לכן השוכר מקבל החזר מלא), אבל הכא איכא למימר גזירת המכה על שניהם היתה, על הבתים להיות בדודים, ועל האנשים להיות גולים, הלכך לתא דשניהם הוא - יחלוקו ההפסד".

 

שיטת מהר"ם מטיקטין

לדעת מהר"ם מטיקטין (מובא בש"ס עוז והדר, בסוף מס' הוריות, בילקוט מפרשים החדש. הש"ך בסימן שלד ס"ק ג הביאו) - שוכר שעזב את הדירה השכורה בגלל פיקוח נפש שהיה בעיר - השוכר חייב לשלם את דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות. סברת מהר"ם מטיקטין היא, שאם ניתן לגור בדירה, (כי הבית לא נפל או נשרף), רק השוכר לא יכול (בגלל פיקוח נפש) - לא נחשב למכת מדינה. הש"ך (שם) חלק על מהר"ם מטיקטין וכתב שדבריו צריכים עיון.

גם הט"ז (על סימן שלד סעיף א) כתב על דברי מהר"ם מטיקטין: "וטעות הוא". הט"ז הביא שני הסברים: א)- במקרה שלא ניתן לגור בבית, ורוב אנשי העיר ברחו מבתיהם - חלים דיני מכת מדינה והשוכר פטור מלשלם. ב)- גם אם נאמר שלא חלים כאן דיני מכת מדינה, עדיין חלים דיני אונס, ומכיוון שהסיבה לכך שהשוכר לא יכול לגור בית זה מגיפת הדבר שיש במקום, שזה אונס - ההפסד על המשכיר, והשוכר המוחזק לא צריך לשלם דמי השכירות.

ניתן להוכיח מדברי ראב"ן הנ"ל, שלא כדעת מהר"ם מטיקטין, כי ראב"ן כתב במפורש: גזירת המכה על שניהם היתה, על הבתים להיות בדודים, ועל האנשים להיות גולים". משמע שמכת מדינה שגורמת לכך שלא ניתן להשתמש בבתים - נחשבת למכת מדינה, ואין צורך שהמבנה פיזית יקרוס בכדי שנחיל עליו את הלכת מכת מדינה.

הג"ר אשר וייס (מנחת אשר חלק ב עמוד תח) פסק: "ולהלכה נראה, דכיון שלדעת גאוני בתראי, עמודי ההוראה הט"ז והש"ך, ההפסד במגיפת דבר הוא על בעה"ב, ולדעת מהר"ם מרוטנבורג אין לחלק בין אם ברחו מחמת מכת דבר בגוף הבית לבין אם ברחו מחמת פיקוח נפש - ה"ה בני"ד שברחו מחמת מלחמה - ההפסד הוא על המשכיר ולא על השוכר, וודאי שיכול השוכר לפחות לומר קים לי כדבריהם נגד דברי מהר"ם מטיקטין".

 

גובה התשלום לעובדים במכת מדינה

נקדים ונאמר, ככל ויש מנהג מדינה - יש ללכת לפי המנהג בדיני עבודה. כמו כן מוסדות חינוך ומוסדות ציבור שכפופים להנחיות הממשלה - יש לנהוג לפי ההנחיות שהתקבלו, כי העובדים באותם מקומות כבר בתחילת עבודתם  קיבלו על עצמם את התקנות הציבוריות שיתקבלו. כל האמור כאן מתייחס רק לעובדים פרטיים בהם לא קיים מנהג מדינה. (למשל תשלום לעובד בעסק פרטי, או תשלום למטפלת וכד').

עוד יש לבחון, האם העובד מקבל פיצוי כספי מהמדינה, למשל עובד שיצא לחל"ת. במקרה זה המעסיק לא חייב לפצות את העובד. אומנם יש מעסיקים שהולכים לפנים משורת הדין, ומפצים את העובד בעוד מחצית מהחלק החסר, כלומר תוספת של 15% לעובד שמקבל בחל"ת 70% משכרו.

נציין, שאם העובד ממשיך לעבוד מביתו בצורה וירטואלית (דרך אפליקציה Zoom, או דרך טלפון וכד'), שמגיע לו את כל שכרו ללא הפחתה.

מהר"ם פדואה (סימן פו) דן בתלמידים שברחו מהעיר ונציה בגלל מגיפה, והמלמד תובע שהם ישלמו לו את שכרו למרות שהוא לא לימד אותם. מהר"ם פתח, שבדרך כלל בדיני אונס אנו פוסקים, שאם המעסיק והעובד לא יכלו לעלות בדעתם על האונס, או ששניהם יכלו לדעת על האונס - העובד מפסיד את שכרו, (כדין המוצא מחברו שעליו הראיה), כי אנו אומרים שמזלו הרע של העובד גרם לכך שהוא לא יעבוד, לכן המעסיק לא מחויב לשלם את שכרו. אומנם אם מדובר על מכת מדינה - יש לשלם למלמד את כל שכרו. אם כי במקרה שדן בו מהר"ם פדואה - רק מעט מתושבי ונציה ברחו מהעיר, לכן אין להגדיר זאת כמכת מדינה.

מהר"ם פדואה הוסיף: ניתן להכריז על מכת מדינה רק כאשר יש הנחיה מצד השלטונות לבטל את הלימודים. במציאות זו יש לשלם למורים את כל שכרם.

המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן שמג) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג: "ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר, ואי אפשר למלמד ללמוד - הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית". כלומר במכת מדינה - ההפסד יחול על המעסיק, שיצטרך לשלם את שכרו של העובד. וכ"פ הרמ"א בסימן שכא סעיף א: "וכן פסק מהר"ם, על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה, וכל ההפסד על בעל הבית".

הגר"א בסימן שכא ס"ק ז הקשה על פסק הרמ"א: בשכר עובדים דין מכת מדינה מתהפך, כי בדיני שכירות בתים אמרנו שאין חיוב תשלום, לכן השוכר לא צריך לשלם, אך בדיני עובדים - מהר"ם פסק שיש חיוב תשלום על המעסיק^[12]. (לקמן יבואר, שלדעת הנתיבות, אין הבדל בין שכירות בתים לשכירות עובדים, ובשניהם אין חובת תשלום).

צריך לציין, שהדרכי משה (בסימן שכא ס"ק א), כבר הביא שאלה זו: בשכירות בתים ושדות אנו אומרים שבמכת מדינה - השוכר פטור מלשלם, א"כ מדוע בשכירות עובדים אנו אומרים שהמעסיק כן צריך לשלם למלמד? הדרכי משה הסביר: בשכירות בתים הקרקע נשארת בחזקת המשכיר, והאחריות היא עליו, לכן אנו אומרים שכל ההפסד יהיה על המשכיר, אבל בשאר שכירויות כגון שכירות עובד - ההפסד יהיה על המעסיק.

הלבוש (סימן שכא סעיף א) הסביר מדוע המלמד הפועל זכאי (לדעת הרמ"א) לקבל את שכרו: "הא הנער והמלמד בפנינו כמו בחוכר שהשדה והחוכר הם לפנינו, כי הנער הוא כמו השדה הנחרש ונזרע, והמלמד הוא כמו החוכר החורש וזורע, והלימוד הוא הפירות". כלומר המלמד נחשב לשוכר ובעה"ב נחשב למשכיר, והתלמיד נחשב לשדה אותה עובד המלמד. יוצא שדין מלמד כדין שוכר קרקע, בשניהם השוכר מרוויח והמשכיר מפסיד.

כאמור לעיל, במכת מדינה הכללים משתנים. אנו לא בוחנים אשמה (כפי כללי אונס), אלא אנו בוחנים על מי פגעה המכה בצורה כזו שהוא לא יכול לקיים את ההסכם. במכת מדינה יש צד שיכול קצת יותר לקיים את ההסכם, מבחינתו הוא רוצה לעבוד לפי ההסכם, אך הוא לא יכול בגלל מכת המדינה שפגעה בצד השני שלא מאפשרת את מימוש ההסכם. במצב זה אנו אומרים שמי שיכול קצת יותר לקיים את ההסכם - יזכה, והצד השני שלא יכל לקיים את ההסכם - יפסיד, כי מכת המדינה פגעה בו, שהוא לא יכול ליישם ולהפעיל את ההסכם. לאור זאת מובן מדוע בכל מקרה יש פטור לצד שרצה לקיים את ההסכם:

• א. מכת מדינה בחקלאות - במשנה שהובאה לעיל נאמר: "המקבל שדה מחבירו (בחכירה), ואכלה חגב או נשדפה, (סערה הרסה את התבואה) - אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו". (אם יש מכת מדינה, החוכר יכול להפחית מהכמות שהוא התחייב להעביר למחכיר). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שכב סעיף א. מכת המדינה פגעה במחכיר, הוא לא עמד בתנאי שלו להחכיר שדה שמסוגלת להוציא תבואה. לעומתו החוכר היה מוכן לבוא לעבודה, ולכן החוכר פטור מלשלם.
• ב. מכת מדינה בשכירות בתים - הרמ"א בסימן שיב סעיף יז פסק: "נשרף כל העיר - הוי מכת מדינה". מכת המדינה פגעה במשכיר, ביתו נשרף יחד עם בתי כל העיר. השוכר מצידו היה מוכן לגור בבית, אך המכה פגעה במשכיר, ולכן השוכר פטור מלשלם.
• ג. מכת מדינה בעובדי הוראה - הרמ"א בסימן שכא סעיף א פסק: "מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה, וכל ההפסד על בעל הבית". מכת המדינה פגעה בתלמידים, יש הנחיה לא ללמד את התלמידים. המלמד מצידו מוכן לבוא וללמד, לכן מגיע לו שכרו.

במציאות של הסגר בגלל נגיף הקורונה, משרד הבריאות הורה לסגור את מוסדות הלימוד, התלמידים לא יכלו לבוא למוסדות הלימוד מחשש להדבקה המונית, מאידך המורים מצידם יכלו להגיע כפי ההיתר שניתן לעובדים חיוניים. אומנם למעשה יש ללכת אחר מנהג מדינה, כפי שיקבע משרד החינוך בתאום עם ארגוני המורים, כי בהנחיה זו יש החלטה כללית ואחידה לכלל עובדי ההוראה. אך ככל ואין הנחייה מצד הרשויות - יש לפשר.

לפי הסבר זה מתורצת קושיית הגר"א והנתיבות (שתובא לקמן), דין מכת מדינה לא קובע פטור לשוכר בצורה גורפת, (שאז נקשה מדוע אין פטור למעסיק {המעסיק הוא השוכר כי המעסיק שכר את העובד. העובד הוא המשכיר, כי העובד משכיר את עצמו לעבודה אצל המעסיק}, שכן במכת מדינה כלל לא כתוב שיש פטור לשוכר, וכלל לא כתוב שיש פטור למחזיק וכד', אלא היסוד במכת מדינה הוא לבחון על איזה צד פגעה המכה בצורה כזו שהוא יותר לא יכול ליישם את האמור בחוזה, ולפי מבחן זה לפעמים יש לפטור שוכר מתשלום, ולפעמים יש לחייב מעסיק בתשלום.

בנוסף, לפי דברי הגר"א והנתיבות - מתקבלת התוצאה הבאה: עובד שיש לו אונס בגינו הוא לא עבד - הוא לא זכאי לקבל שכרו, וגם במכת מדינה העובד לא זכאי לקבל שכרו, א"כ מה הוסיף דין מכת מדינה מעבר לדיני אונס, הרי המשנה בדין מכת מדינה חילקה במפורש בין אונס לבין מכת מדינה. המשנה חידשה שבמכת מדינה הדין משתנה מדין אונס. כך מתבארים כל המקרים לעיל באונס ובמכת מדינה: בשכירות בתים ובחכירה - אם מדובר על דיני אונס רגילים - השוכר מחויב לשלם, אך במכת מדינה הדין משתנה והשוכר פטור מלשלם. בשכירות עובדים - אם מדובר על דיני אונס רגילים - העובד לא זכאי לקבל את שכרו, אך במכת מדינה הדין משתנה העובד זכאי לקבל את שכרו.

שיטת הסמ"ע (סימן שכא ס"ק ו) - הסמ"ע סבור בדעת מהר"ם, שהמעסיק לא צריך לשלם למלמד תשלום מלא, אלא רק להשתתף בתשלום מחצית משכרו, וכך גם העובד ישתתף במחצית מההפסדים. הסמ"ע מחבר בין דין מכת מדינה לדיני אונס הרגילים, וכשם שבדיני אונס, אם המעסיק והעובד, שניהם לא ידעו על האונס - המעסיק פטור מלשלם, כך גם במכת מדינה, המעסיק והעובד לא יכלו לדעת על מכת המדינה, ולכן מעיקר הדין המעסיק פטור מלשלם לעובד, ולכל הפחות נאמר ששניהם יחלקו בהפסד, והעובד יקבל רק מחצית משכרו, כי במכת מדינה אנו אומרים שהמכה אירעה בגלל המזל הרע של שני הצדדים, ולכן שניהם צריכים להשתתף בהפסד. הסמ"ע למד זאת מדיוק בניסוח של המרדכי, שלא כתב שכל ההפסד הוא על המעסיק, אלא כתב: יהיה הפסד למעסיק. כלומר גם המעסיק ייטול חלק מההפסד וגם העובד יפסיד, ולכן המעסיק ישלם חצי משכרו.

הש"ך (סימן שכא ס"ק א) פסק כדעת הרמ"א, וכתב על דברי הסמ"ע: "וכל דבריו שם אינם מוכרחים". הש"ך הקשה על הסמ"ע, שמהר"ם מפדואה פסק במפורש, שהמלמד זכאי לקבל את כל שכרו. וכן הבין הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ו סימן ו) בדעת האור זרוע (חלק ג פסקי בבא מציעא סימן רמה): "ואם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר, ואי אפשר למלמדים ללמוד - הוה ליה מכת מדינה, ונותן לו כל שכרו".

הש"ך הוסיף: אין מחלוקת בין פסק מהר"ם (בסימן פו) במלמד, ובין פסק מהר"ם מפדואה (בסימן לט) בשכירות החנות. מלמד במכת מדינה לא יכל כלל לעבוד, התלמידים כלל לא נמצאים במקום, לכן אנו אומרים שמגיע לו כל שכרו, כי הדיון הוא על העבר, שאין למלמד מה לעשות, ולשיטת מהר"ם פדואה כאשר דנים על העבר יש דין מכת מדינה, אבל בעל העסק שהמשיך להשתמש במקום, מכיוון שהוא העדיף להמשיך להחזיק בחנות ולא לבטל את השכירות, אנו אומרים שהוא העדיף לנסות להרוויח ככל יכולתו, ומחל על הגזרה של השלטונות. הש"ך סיים: שוכר לא חייב לשלם על המשך התקופה בבית שנפל או נשרף, כי אין לשוכר מה לעשות, כך שהדיון הוא על העבר, ולפי מהר"ם מפדואה נחשב למכת מדינה, ולכן השוכר לא חייב לשלם.

גם הט"ז (סימן שכא סעיף א) פסק כדעת הרמ"א, שבמכת מדינה העובד זכאי לקבל שכר מלא: "בכל מקום שיש מכת מדינה - אין הכי נמי דכל ההפסד על בעה"ב, דמזל דידיה גרים, ולא אזלינן בתר שכיח או לא... ברור והוא פשוט, וכמ"ש גם רמ"א בסימן שלד לחלק בין מכת מדינה או לא".

שיטת הנתיבות (סימן שלד ס"ק א) - הנתיבות סבור שאין חילוק בין מכת מדינה ובין דיני אונס הרגילים. לכן כאשר יש מכת מדינה שהמעסיק והעובד לא יכלו לדעת עליהם - העובד לא זכאי כלל לקבל את שכרו. לדעת הנתיבות כשם ששוכר לא חייב לשלם למשכיר במכת מדינה, כך גם המעסיק לא חייב לשלם לעובד במכת מדינה.

הנתיבות ביאר: במסכת נדרים דף לז עמוד א מבואר^[13], שמלמד זכאי לקבל שכר על כך שהוא שומר על הילדים שלא יסתובבו בחוץ באפס מעשה. כעת גזרת השלטונות הייתה שלא ילמדו תורה, אך המלמד יכל לבצע את העבודה עליה הוא מקבל שכר, הוא יכל לשמור על התלמידים שלא יסתובבו בחוץ, ומכיוון שהוא יכל לעשות את עבודתו, יש להשוות זאת לנפסק בשולחן ערוך בסימן שלה סעיף ג, (ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קטז עמוד א), שאם אדם ששכר פועל לעשות מלאכה מסוימת, והפועל עשה את מה שסוכם, גם אם בסופו של דבר התברר שהוא עבד לחינם ולא היה צורך בעבודתו - המעסיק חייב לשלם לפועל עבור עבודתו^[14].

אומנם אם אירע אונס על הדבר שבגינו הוא מקבל שכר, כגון שיש הנחיה למלמד שלא ישמור על תלמידים, כאן האונס הוא על העבודה עליה הוא מקבל את שכרו, כך שיש לחזור לדיני אונס הרגילים, שהעובד לא זכאי לקבל את שכרו. במקרה של מגפת הקורונה או במקרה של מלחמה, ההנחיה של השלטונות איננה כנגד הלימוד, אלא כנגד ההתקהלות, כך שלפי הנתיבות, המלמד לא זכאי לקבל את שכרו.

החתם סופר (חושן משפט סימן קסא) הקשה על סברת הנתיבות: "והסברא רחוקה מן הדעת, וגם לא קיי"ל הכי, אלא שכר פיסוק טעמים... ועוד כ' שם הר"ן (ד"ה ולענין הלכה וכו') דנוטלים שכר בטלה". כלומר המלמדים זכאים לקבל שכר, לא רק על שימור הילדים שלא יברחו (כפי שכתב הנתיבות), אלא גם על הדברים הנוספים שהוא מלמד, כגון לימוד טעמים, וכן מלמד זכאי לקבל שכר בטלה. כך שגם אם יש הנחיה לא לשמור על התלמידים, עדיין לסברת הנתיבות מגיע שכר למלמד, כי המלמד יכל ללמד טעמים ושאר דברי חינוך שהמלמד מוסיף, ועל כך מגיע לו שכר, כי נחשב שיכל לעשות את שליחותו.

החתם סופר הוסיף: מלמד עובד קשה בתחילת שנה לחנך את התלמידים, ובהמשך השנה הוא קוצר את פירות עבודתו החינוכית, לכן אנו אומרים שהוא נשכר לעבוד למשך שנה שלמה, והמעסיק לא יכול באמצע השנה לפטרו או לקצץ בשכרו. לכן גם במכת מדינה השכר של כל השנה נחשב ליחידה אחת, ולא ניתן להפחית משכרו. החתם סופר סבור כמהר"ם פדואה, שניתן לקבל זיכוי על העבר, אך במלמד השכר לכל השנה חשובה כיחידה אחת, ונחשב כמו שכר על העבר.

מדברי החתם סופר ניתן ללמוד, שרק בעבודות שמבחינה מובנית יש בהם תהליך והתפתחות - העובד זכאי למלוא שכרו^[15].

הגר"ש ישראלי (תחומין יב עמוד 221) הקשה על הנתיבות: ("ביאורו של הנתיבות... מוקשה ומופלא מאוד: א)- אין הכרח שמדובר במלמד שמקבל רק שכר שמירה, שהרי בנדרים לז. מבואר, שיש לו רשות לקבל גם שכר פיסוק טעמים. וכן שם בר"ן, שיתכן גם בתור שכר בטלה במלאכה אחרת,.

"ב)- ...עצם החילוק בין אונס שקרה בדבר עצמו שנשכר אליו, לבין הא דהעיכוב הוא בלימודו ולא בשימור - דחוק. כי הרי כל השימור הוא צורך הלימוד, ומאי נפקא מינה? דלפי זה אין זה (השכר שמגיע למלמד) בגלל היות מכת מדינה, אלא בגלל שהאונס אינו במלמד עצמו, אך הרי כל (הפוסקים) הדנים - דנים בפטור המלמד מצד מכת מדינה, והוא משהו מוגדר, והיה יכול לצייר אונס שאיננו במלמד, בלא שיהא מכת מדינה".

"ג)- גם דחוק ביותר לומר, שהרמ"א שמביא הלכה בסימן שכא בסתימות ובפשטות, ונראה שהוא להלכה - בעצם לא סבירא ליה גוף ההלכה. ובפרט דלפי הסבר הש"ך, אין כלל סתירה בין הא דמהר"ם פדואה להלכה זו, שהרי הוא ג"כ מסכים לה".

לכאורה יש סתירה בין פסק הרמ"א בסימן שכא סעיף א, שאם יש גזירה לא ללמד - נחשב למכת מדינה, ומגיע לעובד את שכרו, אבל בסימן שלד סעיף א הרמ"א פסק: "אם ברחו מחמת שינוי אויר^[16] - הוי כשאר אונס, והוי פסידא דפועל או המלמד". (תשובת מהרי"ל סימן מא, ומהר"ם פאדוואה סימן פו).

­הש"ך בס"ק ג הסביר: הרמ"א בסימן שלד מתייחס למגיפה שלא מוגדרת כמכת מדינה, שאז יש להתייחס אליה לפי דיני אונסים, כך שהעובד לא זכאי לקבל את שכרו, אך הרמ"א בסימן שכא מתייחס למכת מדינה, ואכן במכת מדינה מגיע לעובד את שכרו.

ערוך השולחן בסעיף י ביאר: גם אם מדובר במכת מדינה, יש לחלק האם המלמד היה בעיר ומוכן לעבוד, או שהוא ברח מהעיר ולא יכל ללמד. אם המלמד נכח בעיר, והיה מוכן ללמד, הוא זכאי לקבל את שכרו, אך אם גם המלמד ברח - הוא לא זכאי לקבל את שכרו.

אמנם הגר"א (סימן שכא בס"ק ז) והנתיבות (סימן שלד בס"ק א), פסקו, שבמכת מדינה העובד לא זכאי כלל לקבל את שכרו, ולדעת הסמ"ע (סימן שכא בס"ק ו) במכת מדינה - ההפסד יחול על שני הצדדים, לפיכך העובד יקבל רק חצי משכרו.

למעשה, בגלל המחלוקת - בתי הדין מפשרים בין המעסיק לעובד, ומשלמים לעובד מחצית משכרו[17]. בתי הדין למדו פשרה זו מדברי החתם סופר (בספר הזיכרון עמוד נא), שהתייחס ככל הנראה לבריחת תושבים בעקבות מלחמת רוסיה-צרפת (1812): "ורבו עתה המלמדים והתלמידים אשר שאלו לנפשם מה לעשות בדינם, בזמן זמנים שבועות הרבה שבטלו מלימודם, אם יתחייבו שכרם משלם? ואני בעניי אמרתי: דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם, בלי ניכוי פרוטה, ואתם תבצעו הדין על דרך הפשר לשלם החצי, ויפסיד המלמד החצי".

החתם סופר עצמו שילם למלמדים שלו את שכרם בצורה מלאה, אך הנחה לרבים לפשר ולשלם רק חצי מהשכר. החתם סופר הדגיש שהוא לא הסכים עם הסמ"ע, שמעיקר הדין יש לשלם חצי, אלא מעיקר הדין יש לפסוק כדברי הש"ך[18], שמגיע לעובד את שכרו, ורק בגלל הפשרה ישלם חצי משכרו. החתם סופר הדגיש שהפשרה נעשית ברצון שני הצדדים. אומנם היום מכיוון והצדדים חותמים על שטר בוררות שבו יש הסכמה גם לפשרה - בתי הדין עורכים פשרה, כדברי החתם סופר.

כאמור לעיל, יש להתחשב בפיצוי שהעובד מקבל מהמדינה, ולפיכך אם העובד יצא לחל"ת - המעסיק לא חייב לפצותו. אומנם אם המעסיק ירצה ללכת לפנים משורת הדין הוא ישלם לעובד חצי מהסכום שהופחת לעובד בגלל היציאה לחל"ת. כל זה לגבי התקופה שהעובד לא מגיע לעבודה, אבל לגבי חופשת פסח - נראה שמגיע לעובד הוראה שכר מלא על החופשה, כי בכל מקרה עובדי הוראה היו מקבלים בשנה זו שכר על זמן החופשה גם בלי לעבוד[19].

 

תשלום שכר לימוד

באופן כללי נראה, ששכר הלימוד מתחלק למספר חלקים: 1)- תשלום על מזון, ציוד וכד' שהתלמיד מקבל. 2)- תשלום על שכירות מקום לתלמידים השוהים בפנימייה. 3)- השתתפות בתשלום שכר העובדים במוסד.

לגבי תשלום על מזון וציוד - אין חיוב תשלום במכת מדינה החלה על כל אנשי המדינה, (כמו שיש עם נגיף הקורונה), כי המוסד לא סיפק את השירותים הללו לתלמידים. כמו כן לגבי תשלום על שכירות מקום - אין חיוב תשלום, כפי האמור לעיל, שמכת מדינה פוטרת מתשלום דמי שכירות. אומנם לגבי החלק של שכר העובדים - יש לחייב את ההורים לפי הפשרה שנעשתה מול העובדים (החיוב הוא לא בהכרח שליש, כי יתכן שחלק זה מתומחר בסכום גבוה יותר משאר חלקי התשלום).

למעשה, מכיוון שהחישוב הנ"ל קצת מורכב, יש להגיע לפשרה בין המוסד ובין ההורים שישלמו סכום מסוים משכר הלימוד. צריך להעיר, שיש חיוב על ההורים לשלם למוסדות הלימוד שכר מלא על זמן חופשת פסח, כי בכל מקרה הייתה חובת תשלום על זמן החופשה, למרות שמוסדות הלימוד סגורים.

 

חוזה שיש בו התחייבות לשלם גם במקרי אונס

הסכם שבו אדם חתם שהוא מתחייב לשלם גם אם יארע אונס, האם יש חובה לשלם כפי הכתוב בחוזה, או שאירוע נגיף הקורונה לא נכלל בהתחייבות. למשל, שוכר צימר או שוכר אולם שחתמו שגם במקרי אונס עליהם לשלם, אך בגלל ההנחיות לא ניתן לקיים את האירוע, האם סעיף האונס כולל גם מציאות זו של נגיף הקורונה.

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יט הלכות ד-ה) כתב: מוכר חייב באחריות כלפי הקונה, אך הוא לא חייב על מקרי אונס. אומנם אם המוכר קיבל על עצמו אחריות גם אם יארע אונס - הוא חייב גם על מקרי אונס. אבל התחייבות זו חלה רק על מקרי אונס מצויים ולא על מקרי אונס נדירים, "שאלו וכיוצא בהן - אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה, וכל אונס שאינו מצוי - אינו בכלל התנאי הזה".

הרמב"ם (הלכה ו) הוסיף: "והוא הדין לכל תנאי ממון, שאומדין דעת הָמַתְנֵה, ואין כוללין באותו התנאי אלא דברים הידועין שבכללן היה התנאי, והם שהיו בדעת הָמַתְנֵה בעת שהתנה[20]".

כלומר יש לבחון האם בשעת עריכת ההסכם על סוגי האונס השונים - הצדדים היו כוללים את האונס בחוזה, או שלא היו חוששים לאונס שהוא קיצוני ורחוק. אם הצדדים היו כוללים את סוג האונס בחוזה - האונס נחשב לאונס מצוי וכלול בהתחייבות, אבל אם מדובר על תרחיש לא סביר ועל אונס שלא היה ניתן לעלות על הדעת - אין זה בכלל ההתחייבות, ועל אונס כזה יש פטור, כי הם לא חשבו על אונס זה, כך שלא הייתה דעתו להתחייב על אונס לא שכיח[21]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רכה סעיפים ג-ד.

כמובן, שמציאות נגיף הקורונה נחשבת לדבר לא מצוי בכלל, כך שההתחייבות לשלם במקרי אונס - לא כוללת את הזמן בו יש הסגר בגלל הקורונה. מדובר במציאות קיצונית ונדירה והצדדים לא העלו בדעתם התחייבות למצב זה, ולכן בכל המקרים בהם יש פטור מתשלום, הפטור יחול גם אם בחוזה כתוב שיש חובת תשלום באונס.

 

תשלום שכירות בית למבודד ששהה במלונית

במהלך הגל השני, חלק מההגבלות הכלליות הוסרו. על ההגבלות שעדיין נותרו - יש דין מכת מדינה, אך בהגבלה פרטית שיש לאדם (למשל כניסה לבידוד במשך שבועיים) - אנו דנים לפי הלכת אונס ולא לפי הלכת מכת מדינה.

שוכר דירה שנמצא שבועיים במלונית ולא בבית השכור (למשל שוכר שמגיע מחוץ לארץ, ובגלל דרישת הבידוד הוא נמצא במלונית) - אין זה נחשב למכת מדינה, כי לא מדובר באונס שמקיף את המדינה, אלא באונס פרטי של השוכר שנצרך לבידוד, לכן לא מחילים את דיני מכת מדינה, אלא מחילים על מקרה זה את דיני האונס הרגילים. וכך הם בקצרה דיני הפסקת שכירות בית בגין אונס.

לדעת הרשב"א (חלק א סימן אלף כח), דין שכירות כדין מכירה לזמן, כך שלדעתו אפ' אם אירע אונס ישיר לשוכר שבגינו הוא מפסיק את השכירות, למשל שוכר שנפטר באמצע תקופת השכירות - על יורשיו לשלם את הסכום על כל תקופת השכירות שסוכמה בחוזה. הבית יוסף בסימן שיב סעיף כב הביא את דברי הרשב"א ללא כל הסתייגות, (משמע שסובר כמותו). אבל לדעת המרדכי (סימן שמה), יורשי השוכר פטורים מתשלום במקרה של אונס. וכ"פ הב"ח (בסימן שיב בסוף ס"ק יט), והש"ך (בסימן שלד ס"ק ב). הרמ"א (בסימן שלד סעיף א) הביא את שתי הדעות והסיק: בגלל הספק שיש בדין, אנו אומרים שיד המוחזק על העליונה, לכן אם המשכיר כבר קיבל את התשלום - לא צריך להחזיר לו[22]. הש"ך (שם) הוסיף: אם המשכיר קיבל את התשלום, הוא לא צריך להחזיר לשוכר את כל הסכום, אלא המשכיר זכאי להשאיר ברשותו כפועל בטל, כלומר המשכיר יחזיר לשוכר את הרווח שיש לו כתוצאה מכך שהבית עמד ריק. יש לאמוד את ההנאה שיש למשכיר בכך שהבית ריק ולא נשחק ע"י מגורי השוכר, והנאה זו עליו להחזיר לשוכר^[23].

נדגיש, אם השוכר חתם על הסכם שבו יש התייחסות מפורשת לביטול - החוזה תקף. לכן, אם כתוב בהסכם, ששוכר שמבטל בתוך שבוע לתחילת השכירות, עליו לשלם את מלוא הסכום - לכו"ע יש חובה על השוכר לשלם את כל הסכום, כפי שכתוב בהסכם.

לסיכום: לפי השולחן ערוך עליו לשלם את כל הסכום גם על הזמן שהוא היה בבידוד, ולפי הרמ"א, המוחזק מרוויח, לכן אם השוכר שילם מקדמה לבעל הדירה - גם לדעת הרמ"א לא צריך להחזיר את המקדמה. למעשה נראה שבתי הדין פוסקים במקרי אונס כדעת הש"ך, שהמוחזק מרוויח, ואם המשכיר מוחזק - עליו להחזיר רק את ההנאה שיש לו מכך שהבית עומד ריק.

 

תשלום לעובד ששהה בבידוד ולא יכל לעבוד

עובד שנאלץ להיכנס לבידוד עקב חשיפה לחולה קורונה, או חולה קורונה שהפסיק לעבוד - האם זכאי לקבל את שכרו? ההתייחסות לשאלה זו תהיה לפי דיני אונסים ולא לפי דיני מכת מדינה, כי רוב האנשים אינם בבידוד ויכולים לעבוד (במהלך הגל השני), כך שמדובר על אונס פרטי לאדם שנכנס לבידוד ולא על אונס כללי, וכפי שפסק השולחן ערוך (סימן שכב סעיף א) שאם רוב אנשי העיר מתנהלים כרגיל, אין לראות בכך מכת מדינה.

דיני עבודה שהופסקה בגלל אונס פרטי - מובאים בשולחן ערוך וברמ"א בסימן שלד סעיף א: אם שני הצדדים היו מודעים לאונס, או ששני הצדדים לא היו מודעים לאונס, או במקרה שהעובד יכל לדעת על האונס והמעסיק לא יכל לדעת - העובדים לא זכאים לקבל שכר על הזמן שהם לא עבדו בו, כי הם אלו שמוציאים מהמעסיק, והמוציא מחברו עליו הראיה^[24]. (זאת בתנאי שלא הייתה רשלנות מצד המעסיק).

אבל אם המעסיק היה מודע לכך שעלול להתרחש אונס, והעובדים לא היו מודעים לאונס, או אפ' אם שניהם ידעו על האונס, אך המעסיק התרשל בעבודתו, כגון שהעובדים הזהירו את המעסיק שעלול להתרחש אונס מסוים, והמעסיק לא בדק זאת^[25] - המעסיק חייב לשלם לעובדים את שכרם, כי היה עליו לעלות בדעתו שהאונס יתרחש, ולהתנות שבמקרה של הפסקת עבודה - העובדים לא יקבלו שכר, ואם לא התנה - הפסיד, ועליו לשלם להם את שכרם. הכלל הוא כזה: מי שיכל לעלות בדעתו שיהיה אונס - מפסיד, כי היה עליו להתנות^[26].

החזון איש (ב"ק סימן כג בס"ק יג) למד מדברי ריב"ם (תוספות מסכת בבא מציעא דף עט עמוד ב ד"ה אי), שאם העבודה הופסקה באמצע, והעובד קיבל שכרו - העובד לא חייב להחזיר את הכסף שכבר קיבל^[27]. וכך גם משמע מדברי השער משפט (סימן שלד ס"ק א, מובא בפתחי תשובה בס"ק ב).

במקרה של הפסקת עבודה בעקבות כניסה לבידוד - שני הצדדים יכלו לדעת על אפשרות לחשיפה פוטנציאלית, או שני הצדדים לא יכלו לדעת על החשיפה הספציפית של העובד שהכניסה אותו לבידוד, ולפיכך מעיקר הדין אין הוא זכאי לקבל את שכרו מהמעסיק. למעשה, עובד שנדרש להימצא בבידוד למרות ששמר על הכללים, הוא זכאי לקבל את שכרו על חשבון ימי מחלה[28]. וכפי שכתב הפתחי חושן (שכירות פרק יא הערה נא): "ובזמננו שיש מנהג קבוע בענין תשלום ימי מחלה - פשוט שהולכים אחר המנהג", עובד זה זכאי לקבל החזר בגלל שהבידוד נחשב לאונס, כי הוא הקפיד כל הכללים, אבל עובד שלא שמר על הכללים, למשל עובד שלא שם מסיכה (פה-אף), יש לראות זאת כרשלנות של העובד, והמעסיק לא חייב לשלם לו את דמי המחלה.

ניתן להוכיח זאת מדברי השולחן ערוך בסימן שלג סעיף ב: "אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל - הרי זה אנוס, ונפטר". השולחן ערוך התייחס למעסיק אך דין זה שייך גם לעובדים, שאם יש רשלנות הפסיקה היא לרעתם, ואם אין רשלנות הפסיקה לטובתם כדין אנוס. וכך גם פסק הרמ"א בסימן שלד סעיף ב.

וכבר מובא בגמ' במסכת כתובות דף ל עמוד א: "הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר (משלי פרק כב פסוק ה): צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ, שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם". כלומר שמירה מהצטננות בחורף או מהתייבשות בקיץ זה בידי אדם, "שפעמים שבאין בפשיעה", (רש"י שם). וכך גם כתבו התוספות (שם ד"ה הכל): "אבל צינים פחים - לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר". וכן גם כתב השיטה מקובצת (שם): "דמהפשיעה יכול לשמור עצמו".

 

מסקנות:

א)- הגדרת מכת מדינה היא: אונס כללי הבא על אנשי העיר, וכתוצאה מכך נגרם הפסד בלתי נמנע. מדובר על אירוע שלא היה ניתן לצפותו בעת כריתת החוזה.

 

ב)- ישנם מספר תנאים להגדרת מכת מדינה:

1)- מכת מדינה נחשבת רק כאשר יש הפסד מלא, ולא בהפסד חלקי. (רמ"א שכא א).

2)- לא ניתן למנוע את התרחשות האירוע, ואין אפשרות חלופית לפתור את הבעיה. (רמ"א שכא א).

3)- פגיעה חיצונית ועקיפה לעסק - לא נחשבת למכת מדינה, רק כאשר מדובר בנסיבות שלא מאפשרות את קיום החוזה באופן יסודי, ניתן להחשיב זאת למכת מדינה. (ראנ"ח סימן לח).

4)- היקף הפגיעה - אם הפגיעה היא ברוב השדות - יש לראות בכך מכת מדינה. (שו"ע שכב, א). אומנם י"א (מהר"ם פדואה סימן פו), שדין מכת מדינה שייך רק אם המכה באה על כל בני העיר. וי"א (קצות שכב א) במכת מדינה על קרקעות - מספיק שהמכה תהיה על רוב השדות, אך במכת מדינה על אנשים - צריך שתהיה על כל אנשי העיר.

5)- זיכוי כספי ולא ביטול חוזה - באופן עקרוני, מכת מדינה מאפשרת זיכוי כספי על התקופה בה יש מכת המדינה, אך היא לא מאפשרת ביטול ההסכם. לכן לאחר סיום מכת המדינה - החיובים בחוזה חוזרים. (רמ"א שכא א).

6)- אין דין מכת מדינה במטלטלים (שו"ת מהרי"ל סימן לז), לכן אין דין מכת מדינה בשכירות רכב או בזיכיונות.

 

ג)- גובה תשלום השכירות במכת מדינה:

במכת מדינה על כל האיזור - שוכר בית זכאי לקבל החזר כספי על התקופה בה יש מכת מדינה. (רמ"א שיב יז). במצב הקורונה - אין דין מכת מדינה בשכירות בתים, כי ניתן לגור בבית ללא כל הגבלה. כך שלמעשה דין מכת מדינה בשכירות בתים - שייך בצימרים או בתי מלון וכד', שמכיוון ולא ניתן להתארח במקומות אלו - השוכר פטור מלשלם. וכן באולם שמחות - ככל ויש הנחיה לא לפתוח אולמות אירועים, חלים על כך דיני מכת מדינה, והשוכר פטור מלשלם לבעל האולם. אך יש חיוב על הוצאות שהושקעו בפועל, אם הביטול היה ברגע האחרון. (שו"ע שלג ח).

 

ד)- גובה התשלום לעובדים במכת מדינה:

1)- אם יש מנהג מדינה הוא קובע, (שו"ע שלא, א-ב), כמו כן מוסדות חינוך ומוסדות ציבור שכפופים להנחיות הממשלה - יש לנהוג לפי ההנחיות שהתקבלו, כי העובדים באותם מקומות כבר בתחילת עבודתם  קיבלו על עצמם את התקנות הציבוריות שיתקבלו.

2)- עובד שממשיך לעבוד מביתו בצורה וירטואלית (דרך אפליקציה Zoom, או דרך טלפון וכד') - מגיע לו את כל שכרו ללא הפחתה.

3)- יש לבחון האם העובד מקבל פיצוי כספי מהמדינה, למשל עובד שיצא לחל"ת. במקרה זה המעסיק לא חייב לפצות את העובד. אומנם יש מעסיקים שהולכים לפנים משורת הדין, ומפצים את העובד בעוד מחצית מהחלק החסר.

4)- עובד פרטי (שלגביו אין מנהג מדינה) שלא ממשיך לעבוד בביתו ולא יצא לחל"ת - לדעת הרמ"א (שכא א), הט"ז (שם) והש"ך (ס"ק א) - במכת מדינה - ההפסד יחול על המעסיק, שיצטרך לשלם את כל שכרו של העובד. אבל לדעת הסמ"ע (שכא ו) במכת מדינה - ההפסד יחול על שני הצדדים, לפיכך העובד יקבל רק חצי משכרו. ולדעת הגר"א (שכא ז) והנתיבות (שלד א), העובד לא זכאי כלל לקבל את שכרו.

למעשה, בגלל המחלוקת בתי הדין מפשרים בין המעסיק לעובד על סמך דברי החתם סופר במחצית מגובה השכר, עם המלצה למעסיק לבחון אפשרות להוסיף לעובד יותר מחצי מגובה שכרו.

 

ה)- עובד שנדרש להימצא בבידוד למרות ששמר על הכללים, הוא זכאי לקבל את שכרו על חשבון ימי מחלה. (פתחי חושן שכירות פרק יא הערה נא). אבל עובד שלא שמר על הכללים, למשל עובד שלא שם מסיכה (פה-אף), יש לראות זאת כרשלנות של העובד, והמעסיק לא חייב לשלם לו את דמי המחלה.

 

ו)- אדם שחתם על הסכם שבו הוא מתחייב לשלם גם אם יארע אונס - ההתחייבות לא כוללת את הזמן בו יש הסגר בגלל הקורונה, כי מדובר במציאות קיצונית ונדירה, והצדדים לא העלו בדעתם להתחייב על כך, ולכן בכל המקרים בהם יש פטור מתשלום - הפטור יחול גם אם בחוזה כתוב שיש חובת תשלום באונס.

 

   

[1] ניתן להוכיח, שמדינה הכוונה למחוז או לעיר גדולה, מדברי המשנה במסכת בבא בתרא דף לח עמוד א: "שלש ארצות לחזקה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל... אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת". (וכן מובא במשנה במסכת כתובות דף קי עמוד א: "שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל"). וכך כתב רש"י (מסכת גיטין דף ב: ד"ה אי נמי): "ממדינה למדינה בארץ ישראל - כגון יהודה וגליל".

הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ד) כתב: "איזה הוא זמן קריאתה? ...כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון". וכן נראה מדברי הדרכי משה באבן העזר סימן קכח ס"ק ה: "אין לכתוב מדינה אלא כשכל הפלך נקרא על שם אותה העיר".

במכת מדינה כתוב במפורש בגמרא (במסכת בבא מציעא דף קה עמוד ב), שלא מדובר  בהכרח על מכה על כל המדינה, אלא אפ' אם רוב השדות באותה בקעה נהרסו מחמת סערה - נחשב למכת מדינה. כך כתוב בגמ': "היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה: כגון דאישדוף רובא דבאגא".

[2] וכפי שכתב ערוך השולחן (סימן שכא סעיף א): "דבדבר שהוא מכת מדינה... אינו יכול לומר להחוכר מזלך גרם, דהרי היא גזירה אלהית על כל בעלי השדות".

[3] לאריס יש הסכם עם בעל השדה, לפיו האריס יעבוד בשדה, ובתמורה האריס מתחייב לתת לבעל השדה שליש או חצי מתפוקת השדה. האריס מוגדר כשותף באחוזים מסוימים מכל הרווחים שיהיו בשדה. האריס נחשב לשותף ברווחים ובהפסדים, ולכן אם לא יהיו רווחים, כלומר השדה לא תפיק פירות - האריס לא מחויב לשלם לבעל השדה דבר.

[4] חכירה זה שכירות לזמן ארוך. החוכר צריך לשלם כמות פירות מסוימת ללא קשר לרווחים או להפסדים שיהיו בשדה. (כלומר החוכר משלם כמות פירות מוגדרת ולא משלם לפי אחוזים, אבל אריס משלם לפי אחוזי תפוקה). באופן כללי לשכירות ולחכירות יש אותם דינים. בדרך כלל המקובל היה, שבשכירות השוכר משלם בכסף, ובחכירה החוכר משלם פירות. (בנוסף, שכירות היא לזמן קצר, וחכירה לזמן ארוך).

[5] הסמ"ע בסימן שכא ס"ק א ביאר: שדה שלא מסתפקת ממי הגשמים - נקראת בית השלחין, ע"פ הפסוק (איוב פרק ה פסוק י): "הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ, וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת". יש שדה שמסתפקת בגשם (מטר), ויש שדה שצריך לשלח בה מים (בית השלחין).

[6] הגמ' כתבה, שאם רק המעיין שמוביל לשדה הוא זה שהתייבש - אין זה מכת מדינה, כי החוכר יכל להביא מים בדלי. התוס' שאלו: מכת מדינה משמעה שהבעיה התפשטה במדינה, וברור שאם רק מעיין נקודתי התייבש שאין בכך מכת מדינה, א"כ גם אם לא היה ניתן להביא מים בדלי - אין זה מכת מדינה, והחוכר חייב לשלם, ומדוע הגמ' הסבירה את טעם החיוב של החוכר, בכך שיכל להביא בדלי ולא הביא, הרי הגמ' יכלה להסביר שכלל לא מדובר במכת מדינה.

לאור שאלה זו הסבירו התוס', שגם אם היה מדובר במכת מדינה, כגון שכל המעיינות באיזור התייבשו, עדיין אם יש פתרון חלופי - החוכר חייב לשלם, ורק אם אין פתרון חלופי - יש לפטור את החוכר מדין מכת מדינה.

[7] המגיד משנה (שם) העיר: רש"י גרס כפי הגירסא שיש לנו בגמ': "דאישדוף רובא דבאגא", כלומר לא רק אם כל שדות העיר נפגעו נחשב הדבר למכת מדינה, אלא גם אם רק רוב השדות שיש באותה בקעה נפגעו - נחשב למכת מדינה, אבל הרמב"ם גרס: "רובא דבאגי", כלומר רוב הבקעות שיש בכל האיזור ולא רק בבקעה מסוימת.

[8] כך כתב הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ז הלכה ב): "שהקרקע בחזקת בעלים, ואין מוציאין דבר מיד בעל הקרקע אלא בראיה ברורה". וכן כתב הרא"ש (כלל א סימן ח): "כך קבלתי מפי רבנא מאיר ז"ל, היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא - לא מפקינן מספק, ואוקי ממונא אחזקתיה". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שיב סעיף טו.

[9] גם אם אין טיסות, אם הוא לא פינה את הציוד מהבית והחזיר את המפתח למשכיר - עליו להמשיך לשלם דמי שכירות.

[10] במשנה במסכת בבא מציעא דף קו עמוד ב מובא: "(חוכר) המקבל שדה מחבירו בעשרה כור חטים לשנה, (זו הכמות שהחוכר התחייב לתת למחכיר כל שנה), ולקתה (התבואה נהרסה) - נותן לו מתוכה. (החוכר רשאי לתת מהתבואה ההרוסה ולא חייב לרכוש תבואה איכותית אחרת, כי החיוב של החוכר הוא לשלם מתוך התבואה הגדלה בשדה). היו חטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה". (גם במקרה הפוך, שהתבואה הושבחה, החוכר לא יכול לרכוש תבואה בינונית מהשוק, אלא חייב לתת מתוך התבואה האיכותית הגדלה באותה שדה).

[11] הביאור הראשון של החזון איש: המשכיר מוכר ימי שכירות לשוכר. המשכיר יכול למכור רק את הימים בהם הבית קיים, אך לאחר שהבית נפל - נחשב כאילו השכיר לו זמן שלא בא לעולם שאין באפשרות המשכיר להשכירם, וזהו מקח טעות, לכן לא צריך לשלם על זמן זה.

בדין מכירה יש אפשרות לבטל את המכירה לפי דיני מקח טעות, וזו גם הסיבה שאם הבית נפל, שהשוכר לא צריך לשלם מרגע הנפילה והלאה, למרות ששכירות כמו מכירה.

צריך לציין, שהנתיבות (סימן שלד ס"ק ב) כבר כתב כך: אם הבית נפל - השוכר לא חייב לשלם, למרות ששכירות נחשבת למכר, בכ"ז לא משלם על המשך הזמן, כי נחשב למקח טעות, ויכול השוכר לחזור בו ולבטל את החוזה. (אומנם אם השוכר נפטר - יורשיו חייבים לשלם, כאן כבר אין דין מקח טעות, כי אין כל פגם בבית, הבעיה קיימת רק אצל השוכר שנפטר ולא בבית המושכר, לכן יש חובה לשלם עד סיום תקופת השכירות).

[12] כך כתב הגר"א: "מ"מ דבריו תמוהין ומרפסן איגרא, (כדברי הגמ' במסכת קידושין דף סג עמוד ב: "הני שמעתתא דידי - מרפסן איגרי". רש"י ביאר: השמועה קשה לשומע, כי לא מבינים את טעמה, וכביכול השמועה משברת גגות), יציבא בארעא (וגיורא בשמי שמיא, כלומר האזרח יושב בארץ, והגר בשמים? שהדברים הפוכים), מאן דאית לי תורי וכו' (כמבואר במסכת סנהדרין דף קט עמוד א-ב)".

[13] כך נאמר בגמ' במסכת נדרים דף לז עמוד א: "דכתיב: (משה רבינו אומר לעם ישראל): ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם, וכתיב (פעם נוספת כתוב שמשה רבינו לימד את ישראל): ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' - (כפילות הפסוקים באה ללמד): מה אני בחנם, אף אתם נמי בחנם". (כשם שהקב"ה לימד את משה בחינם, כך גם משה רבינו לימד את עם ישראל בחינם. ומכאן שכל מי שמלמד את עם ישראל תורה שאסור לו לקבל שכר על לימודו).

"מקרא נמי בחנם? (המשנה התירה למודר הנאה ללמוד תורה שבעל פה מהמדיר בחינם, אך אסרה עליו ללמוד מקרא מהמדיר, אך לאור הלימוד הנ"ל, גם מי שמלמד מקרא צריך ללמד בחינם, ומדוע המשנה אסרה על המודר הנאה ללמוד מקרא ממי שהדיר אותו)? רב אמר: שכר שימור, ורבי יוחנן אמר: שכר פיסוק טעמים". (מי שמלמד מקרא זכאי לקבל שכר על כך שהוא שומר על הילדים שלא יסתובבו בחוץ באפס מעשה, וכן הוא זכאי לקבל שכר על כך שהוא מלמדם טעמים. [אסור לו לקבל שכר רק על הלימוד תורה עצמו, אך מותר לו לקבל שכר על הדברים הנוספים שהוא מלמד]. ואם המדיר ילמדו תורה בחינם המודר ירוויח, כי היה אמור לשלם על השימור ועל הטעמים).

[14] לדוגמא: אדם שכר שליח שיביא תרופה לחולה. השליח הביא את התרופה, אך החולה כבר הבריא או נפטר, והתברר שאין צורך בעבודתו - השליח זכאי לקבל את שכרו, כי הוא עשה את מה שסוכם עמו.

[15] אומנם למעשה, החתם סופר בספר זיכרונותיו (עמוד מא) כתב, שהוא לכשעצמו משלם למלמדים שלו שכר מלא במכת מדינה, אך בדין תורה הוא פוסק שיש לעשות פשרה, ולשלם לעובדים רק מחצית מהסכום.

כך מובא בספר עמק המשפט (שכירות, עמוד תרמ"ט): "וראה עוד בספר הזכרון של החת"ס, אודות זמן המלחמה בין צרפת לפרוסיה ששם עמוד מא כתב בזה"ל: ואז יצאתי חוץ לעיר עם בני ביתי למקומי הראשון וכו' בק"ק יערגן וכו', וגם רוב בני הקהילה יצאו עכ"ל. וכעבור כששה שבועות בערך חזרו למקומם. ושם בעמוד נא המשיך בזה"ל: ורבו עתה המלמדים והתלמידים אשר שאלו לנפשם מה לעשות בדינם, בזמן זמנים שבועות הרבה שבטלו מלמודם, אם יתחייבו שכרם משלם או לא. ואני בעניי אמרתי: דין תורה לא ידעתי, (פוק חזי גדלותו של מרן החת"מ), ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם, בלי נכוי פרוטה, ואתם תבצעו הדין על דרך הפשר, לשלם החצי, ויפסיד המלמד החצי. וטעמי ונמוקי: כי זה הוא ברור שהוא כדין מכת המדינה".

[16] בשו"ת מהרי"ל (סימן מא) מובא: בשעת סכנה מומלץ לברוח מהמקום בו יש סכנה, וכדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף ס עמוד א: "מאי דכתיב: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר? כיון שניתן רשות למשחית - אינו מבחין בין צדיקים לרשעים".

"וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוקח, דטוב לברוח, וטעמא רבה איכא, דזימנין נגזר על עיר אחת או מדינה אחת. וזכר לדבר כתיב היוצא מן העיר - והיתה לו נפשו לשלל, וכתיב (על) [ועל] עיר אחת [לא] אמטיר וגו'. וה"ה לשאר מיני פורעניות המתרגשות. וגם משום ביעתותא, דמהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא, וכן נוהגים בארץ לומברדי"א".

"ואמרינן נמי אל יעמוד אדם במקום סכנה כו', (כך מובא בגמ' במסכת שבת דף לב עמוד א: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס - שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו"). ואמרינן נמי (מסכת ברכות דף נה עמוד א): ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם: קיר נטוי וכו'. מכל הני מורה, דאין טוב לעמוד במקום סכנה כו'. וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר". (הבית יוסף בסימן שלד סעיף א, הפנה לדברי מהרי"ל אלו).

[17] יש דיינים האומרים שעל בתי הדין להתחשב בכך שהעובד לא עבד בפועל, ולכן יקבל כפועל בטל, כלומר בודקים מול העובד איזה סכום היה מוכן להוריד משכרו בכדי לשבת בבית ולא לעבוד, ומעבר למחצית השכר - מפחיתים עוד כפועל בטל, אך למעשה נראה שמכיוון ומדובר בדין פשרה, יש לפשר לפי הסכמה שיש בין הצדדים, בלי להתחשב בדין פועל בטל, כי לא יתכן שהעובד ילקה בשניים: א)- פשרה שמפחיתה לו חצי משכרו. ב)- דין פועל בטל שמפחית לו עוד מספר אחוזים משכרו, לפיכך יש לפסוק כפי שמקובל בבתי דין ולחייב את המעסיק בתשלום חצי מההפסד.

[18] כך כתב החתם סופר: "והנה הש"ך שם חלק עליו (על הסמ"ע), ודברי הש"ך ממהר"ם פאדוא נכונים מאד, כי נעלם מהסמ"ע דבריו שבסי' פו... ע"כ הואיל ומסברא נראה דמזל שניהם גרם - על כן עשיתי פשר מרצון שניהם, וחפצם שיהיה ההפסד על שניהם, אבל דין תורה לא ידעתי, עד יבוא מי שלבו יותר שלם ויוציא דין לאמתו".

[19] צריך להדגיש, דין מכת מדינה מאפשר רק זיכוי ולא ביטול חוזה (כפי שמבואר לעיל), כך שאין לראות בכך כמו פיטורין ולטעון כשם שבפיטורין אין חובת תשלום על החופש - כך גם במכת מדינה, אלא יש זכאות רק לקבל זיכוי על הזמן שהיו אמורים ללמוד אך המוסד סגור, אך בתקופת החופש המוסדות בכל מקרה סגורים, לכן יש חובת תשלום על זמן החופש.

[20] כך מובא בגמ' במסכת גיטין דף עג עמוד א: "ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה, קביל עליה כל אונסא דמתיליד, לסוף אפיקו בה נהרא; אתא לקמיה דרבינא, א"ל: זיל שפי ליה, דהא קבילת עלך כל אונסא דמתיליד. אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא: אונסא דלא שכיח הוא".

"...רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבן שומשמי אגידא דנהר מלכא, אגור מלחי לעבורינהו, (שכר מלחים להביא את השומשמין למקום מסוים). קבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד. לסוף איסתכר נהר מלכא, (נפסק הנהר שבו היו מוליכים את השומשמין), אמרו להו: אגורו חמרי אפקעינהו ניהלן, (תשכרו בהמות בכדי להוליך את השומשמין על גביהן), דהא קבילתו עלייכו כל אונסא דמיתליד; אתו לקמיה דרבא, אמר להו: קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי, אונסא דלא שכיח הוא".

[21] אומנם מהר"ם אלשקר (סימן לב) כתב: מוכר שקיבל על עצמו שלא יטען טענת אונס בעולם - הוא לא יכול לטעון גם לא על אונס שאינו מצוי. ואפ' לדברי הרשב"א (חלק ד סימן קסג) שאמר שאם קיבל עליו את כל האונסים שבעולם - עדיין לא חייב על אונסים לא מצויים, ניתן לומר שאם המוכר הדגיש שלא יטען טענת אונס כלל ועיקר - אין הוא יכול לטעון טענת אונס גם באונס שלא מצוי.

[22] הדברי משפט (סימן שלד ס"ק ב) סבור, שגם לדעת הרמ"א, אם המשכיר קיבל מקדמה, והשוכר כלל לא גר בדירה בגלל אונס - על המשכיר להחזיר את המקדמה לשוכר. הרמ"א שפסק שהמשכיר לא מחזיר מקדמה התייחס רק לשוכר שגר בדירה לפחות חצי מתקופת השכירות, אבל אם הוא לא גר בדירה זמן זה - זכאי לקבל את המקדמה. לאור זאת, אם המבודד גר בדירה לפני הפינוי למלונית - הוא לא יקבל החזר על הסכום ששילם, אך אם הוא לא גר בדירה - הוא יקבל בחזרה את תשלום המקדמה.

[23] שיטת המחנה אפרים (הלכות שכירות סי' ג, מובא בנתיבות סימן שיב ס"ק יג) - בדרך כלל שוכר אמור לשלם בסוף תקופת השכירות, אך אם הצדדים סיכמו בניהם שהשוכר ישלם מראש - לכו"ע שכירות נחשבת למכירה לזמן, ולכן גם אם אירע אונס לשוכר - השוכר חייב לשלם למשכיר. במקרה כאן, יש חיוב על השוכר לשלם, גם אם השוכר עוד לא שילם ומוחזק בכסף.

צריך להדגיש, מדובר על סיכום מראש על קבלת תשלום לפני הכניסה לבית, רק אז אנו אומרים שלכו"ע שכירות דינה כמכירה לזמן, אך אם לא היה סיכום מראש, אלא שהשוכר מיוזמתו שילם מראש - אנו נכנסים לדיני מוחזקות, אך לא ניתן לומר שמדובר על שכירות שמעמדה כמכירה לזמן לכו"ע.

[24] מהר"ם פדואה (סימן פו) הוסיף: "דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ונאמר שמזל הפועל גרם". כלומר יש ספק המזל של מי גרם לכך שהעבודה תופסק, ומכיוון שניתן לומר שמזלו של הפועל גרם לכך שהעבודה תיפסק, לפיכך הוא לא זכאי לקבל את שכרו.

[25] כך פסק השולחן ערוך בסימן שלג בסעיפים א-ב. וכ"פ הרמ"א בסימן שלד סעיף ב.

[26] המחנה אפרים (הלכות שכירות סימן ח) כתב: מדברי מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן צ) ניתן ללמוד, שעובד מפסיד את שכרו רק באונס מצוי, אבל אם מדובר על אונס מאוד לא מצוי - העובד זכאי לקבל את כל שכרו. אבל המנחת פתים (סימן שלד סעיף א) כתב על כך: "ולענ"ד, דבר זה צריך עיון גדול. ומשמעות הפוסקים אינו כן".

[27] אומנם ריב"ן בתוס' סבור, שגם אם העובד קיבל את שכרו, עליו להחזיר למעסיק, ורק אם היו לעובד הוצאות כספיות בגלל העבודה, הוא יהיה זכאי לקבל שכר.

[28] אומנם בג"ץ ביטל את הקביעה שמי שבבידוד נחשב לחולה. הממשלה תקבע תקנות אחרות לגבי מי שייכנס לבידוד החל מהחודש 11.2020.