פרשת שופטים - איסור השחתה ומהותו

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שופטים / תשע"ה

איסור השחתה ומהותו

כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל

התורה קובעת כללים ברורים לאיסור השחתת עצי פרי:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת... (דברים כ, יט)".

נראה מכאן, כי קיים איסור חמור בהשחתת עץ פרי ואין זה משנה לאיזו מטרה אנו כורתים אותו. מפשט לשון הכתוב נראה, כי האיסור הוא החלטי גם אם הכריתה היא צורך מלחמתי, כגון שימוש בעצים כחומרי בנייה למצור סביב העיר.

מאידך, הפוך לגמרי הוא היחס לעץ סרק:

"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ... (שם, פסוק כ)".

מכאן נראה כי השחתת עצי סרק מותרת בכל מקרה, הן לצורך והן שלא לצורך.

לסיכום ביניים נראה, כי בכל מצב התורה אוסרת השחתת עצי פרי ומתירה השחתת עץ סרק.

חז"ל רואים את הדברים אחרת לגמרי. על איסור השחתת עצי פרי, פוסק הרמב"ם:

"אין קוצצין אילני מאכל... כדי שייבשו... אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים... (הלכות מלכים פרק ו הלכה ח)".

כלומר, מותר לקצוץ עץ מאכל נושא פירות, אם הוא גורם לנזק, שהוא כבד ממחיר הפירות. באותה מידה, מותר לקצוץ עץ פרי על מנת למכור אותו לתעשיית העץ והרהיטים, אם מחיר גזע העץ גבוה ממחיר הפירות. בכל אלו אין איסור "בל תשחית".

מצד שני, גם בעצי סרק אין היתר גורף:

"... כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין... עובר בלא תשחית... (שם, הלכה י)".

כלומר, אסור השחתה חל גם על עצי סרק!

לסיכום ביניים, קיימים מצבים בהם מותרת קציצת עצי פרי ומאידך, אסורה קציצת עצי סרק.

יוצא אפוא שההלכה שונה בתכלית ממה שנראה מקריאה שטחית של פסוקי התורה. דוגמה זו מבהירה לנו היטב מדוע פסוקי התורה דורשים עיון והעמקה. לאור זאת נשוב ונעיין במקראות ונבין מנין שאבו חז"ל את תפישתם, שהיא עומק כוונת המקרא.

אמת מידה

התורה מדגימה לנו את כללי האיסור וההיתר בנושא ההשחתה באמצעות מודל צבאי. כוח צבאי הבונה מצור על עיר כדי לכבשה, יימנע מכריתת עצי פרי כחומר גלם לבניית מצור. לעומת זאת, יוכל הכוח להשתמש בעצי סרק למילוי משימתו.

הפסוק הראשון מדגיש את האסור:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת... (דברים כ, יט)".

הפסוק השני מדגיש את המותר:

"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא, אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ (שם, פסוק כ)".

בתורה אין מילים מיותרות. מדוע לא די בהדגשת איסור כריתת עץ פרי לצורך בנין המצור! מדוע חוזרת התורה ומדגישה את היתר השימוש בעצי סרק? הרי לכאורה מכלל לאו אתה שומע הן!

מכאן נבין, כי בהדגשת ההיתר לצד האיסור מבקשת התורה לרמוז, שהאיסור להשתמש בעצי פרי לצורך בניית מצור תָּקֵף כל עוד יש בסביבה עצי סרק שניתן להשתמש בהם. כלומר, אם שניהם עומדים לפניך, גם עץ פרי וגם עץ סרק, יש להשתמש בעץ סרק ולא בעץ מאכל.

על פי היסוד הזה, אם אין עצי סרק בסביבה אין איסור גורף. כלומר, מותר להשתמש בעצי פרי לצורך מטרה שהיא חשובה יותר ונצרכת יותר מערך פירות האילן.

אמור מעתה, לא עץ הפרי הוא גורם האיסור ולא עץ הסרק הוא גורם ההיתר. אמת המידה היא, מהו הניצול המֵרַבִּי של העצים העומדים לרשותנו, וכיצד נמנע משימוש בזבזני ומיותר.

מכאן, שפירוש המילה השחתה: איבוד מיותר.

כאשר עומדים זה לצד זה, עצי סרק ועצי מאכל, עדיף להשתמש בעצי סרק לצורך בנייה ולנצל את עצי המאכל לצורך אכילה. אם נשתמש בעצי המאכל לבנייה הרי שבזבזנו את פוטנציאל הפרי הטמון בהם וזוהי השחתה ללא צורך.

אולם, אם אין עצי סרק בסביבה, מותר לבנות מצור גם מעצי פרי, היות וחשיבות ההכרעה הצבאית והצלת חיים עולה לאין ערוך על חשיבות הפירות למאכל. גם במצב שבו ערכו הכספי של השימוש בעץ גבוה ממחיר הפירות, תהיה כריתתו מותרת.

מצד שני, אסור לכרות גם עצי נוי או העומדים לצל דרך השחתה ללא צורך, אלא אם כן הם מפריעים לו, או מזיקים לסביבה.

מילים אחדות

הפסוק השלם הוא זה:

"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ... (דברים כ, כ)".

על פי פשט הפסוק, המדובר הוא בעץ סרק בלבד!

מאידך, מעבירה אלינו הגמרא את כל המידע החשוב שהזכרנו לעיל, באופן התמוה הבא:

"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע" - זה אילן מאכל.

"כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא" - זה אילן סרק (בבא קמא צא:)".

תמוה מאד, שהגמרא קוטעת את הפסוק לשנים ובכך משנה לחלוטין את משמעותו. היא מרחיבה את ההיתר גם לעץ מאכל, בניגוד לפשט הכתוב.

ברור למדי, כי אין הגמרא נשענת בחידושה על קטיעה מלאכותית של פסוק לשניים, אלא על נקודת המוצא שהנחתה אותנו לעיל. קטיעה זו אינה אלא סימן לזיכרון, מעין אסמכתא.

כיצד יתפרש הסימן הזה?

"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע", כלומר, שרק אותו אתה יודע ומכיר שנמצא במקום, גם אם הוא עץ מאכל, וברור לך שאין עצי סרק בסביבה, במקרה זה אתה רשאי לכרותו.

מיד מצביעה הגמרא על קושי חדש:

"וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר (כולל עצי מאכל), מה תלמוד לומר "כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא"?

"להקדים אילן סרק לאילן מאכל".

יכול אפילו מעולה בדמים? תלמוד לומר – רק (שם, בבא קמא צא:)".

כלומר, התורה באה ללמדנו סדרי עדיפויות. אל תשחית אילן מאכל אם יש אילן סרק בצידו, כי אילן סרק קודם להשחתה. משמע, אם אין אילן סרק, מותר להשחית עץ פרי במידה והמטרה עולה בערכה על ערך הפירות. גם מטרה כרווח ממוני מותרת, קל וחומר הכרעה צבאית.

מאידך, ההיתר לעצי סרק ניתן רק למאמץ המלחמתי. משמע שאסור להשחיתו ללא צורך.  מאידך, אם יתברר שעץ הסרק מעולה בדמים מעץ המאכל, מותר לכרות את עץ הפרי לצורך המצור!

סדרי עדיפויות

נציג את רעיון סדר העדיפויות בדוגמה נוספת:

"יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ (משלי כז, ב)".

חז"ל במסכת נדרים מציגים פסוק אחר המראה את ההיפך. עובדיהו מתחנן על נפשו לפני אליהו הנביא ומדגיש בפניו את מעשיו הגדולים שנעשו בחירוף נפש:

"... וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה' מִנְּעֻרָי (מלכים-א יח, יב)".

 לכאורה, מכאן שמותר לאדם לשבח את עצמו!

האמורא רבא משיב, שבמקום שאין מי שמכיר אותו מותר לאדם ליידע אחרים במעשיו.

נחזור ונתבונן בפסוק ונראה כי יש כאן אמירה מיותרת. די היה לומר "יְהַלֶּלְךָ זָר" והיינו יודעים ש"לֹא פִיךָ". אלא מכאן שכוונת הכתוב היא לומר, כאשר ניצבים שניים, מצד אחד "זָר" ומצד שני "פִּיךָ" יהיה זה זָר ולא פִּיךָ. אך כאשר אין זר שיגיד את מעשיך, מותר לך לפרסם את עצמך.

נשוב אל איסור השחתה.

בזמן הקדום, אחת מן הפעולות הרפואיות השכיחות הייתה הקזת דם. היות ואחד מתפקידי הדם הוא שמירה על חום הגוף, הייתה הקזת דם רב עלולה לגרום להצטננות קשה. משום כך, לאחר פעולת ההקזה היו מדליקים מדורת אש ומתחממים לצידה. הגמרא מספרת על האמורא שמואל, שהיה גם תלמיד חכם מגדולי האמוראים וגם רופא, שלאחר שהקיזו לו דם היו מבקעים ומבעירים קורות עצים מן הסוג היקר על מנת לחממו. גם לרבה בר נחמני, שהיה מגדולי האמוראים היו מבקעים ומבעירים ספסל ישיבה מעץ, כדי לחממו.

אמר לו אביי תלמידו: האם אין כאן משום איסור בל תשחית?     

השיב לו הרב: "בל תשחית" של גופי עדיף. כלומר בסדרי קדימויות, בריאות האדם קודמת להפסד ממונו. לכן, למרות שמצד חישוב העלויות אולי עדיף להמתין ולהשיג גזרי עץ פשוטים, אולם מאידך, עלולה  ההשתהות לסכן חיי אדם ולכן אין כאן איסור בל תשחית.

נציג דוגמה נוספת, מעניינת ומאלפת:

אמר רב חסדא, אדם שמסוגל לאכול לחם עשוי מקמח שעורים, כלומר, שאינו מאוס עליו, ובפועל הוא אוכל לחם עשוי מקמח חיטים שהוא יקר ואיכותי יותר, עובר משום בל תשחית.

שאר החכמים שהיו בדורו לא קיבלו את דעתו מאותה סיבה שהזכרנו לעיל. הדאגה לתקינות הגוף ולבריאותו גובהה יותר בסדרי הקדימויות ולכן אין זו השחתה ללא צורך (על פי שבת קמ.).

אחת מן השאלות שהופנתה בשעתו לרמב"ם, הייתה אודות דקל תמרים שהיה נטוע בחצרו של אחד מבני הקהילה היהודית. הדקל היה גבוה ורחב וענפיו עברו את החומה המקיפה בנטייתם לרשות הרבים. בכל פעם שהיה מתמלא בתמרים היו מיידים בו אבנים כדי להשיר את הפירות, והיו האבנים נופלים לתוך החצר ופוצעים את מי שעבר ליד הדקל. האם מותר לכרות את העץ אע"פ שהוא עץ פרי?

תשובת הרמב"ם הייתה חיובית. מותר לכרותו כדי ליהנות ממקומו או ממחיר העץ או אם הוא גורם לנזקים גופניים או כלכליים. כלומר אם יש הזדמנות להשכיר את החצר או למכרה לבנייה במחיר גבוה ממחיר התמרים, מותר לכרות את העץ ואין זה נקרא השחתה (עיין שו"ת הרמב"ם קי"ב).

הגמרא (קידושין לב.) מספרת שהאמורא רב הונא היה נוהג לערוך מבחן התנהגות לבנו. הוא רצה לבחון אצלו את מפלס הכעס, וניסה זאת באמצעות קריעת בגדי משי השייכים לבנו - בפניו.

לכאורה, אם היה הבן כועס וגוער באביו, הרי היה עובר על כיבוד אב ואם. אם כן, כיצד אביו מכשיל אותו באיסור כה חמור? אלא שרב הונא מחל מראש על כבודו.

בכל זאת מה עם איסור בל תשחית?

על כך משיבה הגמרא שהיה קורע במקום התפירה, מקום שקל מאוד לתקן את הנזק.

כלומר מכאן ניתן להסיק, שמבחן מידות מסוג זה, אינו מצדיק השחתת רכוש, משום שאפשר להשיג תוצאות טובות גם בדרכים אחרות אשר אינן פוגעות בבגד.

רב אחא בר יעקב היה נוהג להשליך ולנפץ כלי חרס שבורים על האדמה, כדי ליצור אפקט של כעס והקפדה על בני ביתו. הוא הקפיד שכלי החרס יהיו שבורים לפני הניפוץ ולא שלמים כדי לא לעבור על איסור בל תשחית.

שוב מוכח שאין הצדקה לחנך את התלמידים באמצעים העלולים לפגוע באיסור בל תשחית, אם ניתן להשיג תוצאות טובות בחינוך דומה גם ללא השחתה.

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

נשוב ונצטט פיסקה מפרשיה זו, שבפירושה נתקשו כל המפרשים:

"...לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר (דברים כ, יט)".

מה פירוש "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר"?

ההסבר יהיה כך:

אל תשחית עץ פרי שבסביבת עיר נצורה (לחיזוק המצור), מפני שאתה יכול ליהנות מפירותיו. אל תכרות אותו (לבניית המצור) מתוך מחשבה פשטנית שהאדם (הנצור המחובר במזונותיו לעץ השדה) יוכרח לבוא מפניך בתוך המצור.

מה המסר הגדול העומד מאחרי איסור בל תשחית?

התורה מבקשת לחנך ולהרגיל אותנו שלכל חפץ בעולם יש תכלית ואין שום פריט שנברא לשווא, כי כל זה מחכמתו האינסופית של ה' ליישוב העולם ותיקונו. גם אנחנו חייבים להמשיך בפעולה נשגבה זו ולכן כל בִזבוז לשווא וכל פגיעה בטבע ללא צורך, קל וחומר באדם, יוצרת ריחוק בין האדם לקב"ה.

אין לעשות פעולות סתמיות וקל וחומר לא הֶרֶס לשווא. בפעולה מעין זו, יש זִלזול במעשה ה' בעולם וְהַכְרָזָה כאילו הם כלים שאין בהם חפץ.

ההשחתה הייתה אחת מסממני דור המבול ובעקבותיה נשטף העולם ונמחק כליל, מלבד נֹח שנשא את כל מה שנשאר על כתפיו.

"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס (בראשית ו, יא)".

על פי מה שפירשנו, ציווי בל תשחית מחנך אותנו לשקול סדר עדיפויות לאורך כל הדרך, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. חובה להציב סולם ערכים ברור שעל פיו נפעל כל ימי חיינו.

נסיים בפסוק מן התורה, המדגיש כי לעולם לא ישחית ה' את עם ישראל:

"כִּי אֵ-ל רַחוּם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם (דברים ד, לא)".