ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בראשית / תשע"ד

הטוב האבוד

יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו

בריאת העולם, הייתה מלוּוָה בשמחה אמיתית של הבורא. שמחה על עולמו אשר יצר. בספר תהילים אנו מוצאים ביטוי לשמחה העילאית ששררה באותם ימים:

"יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו (תהילים קד. לא)" (וראה מדרש תנחומא שמיני, ב).

כל יום מימי הבריאה נחתם בביטוי: "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב". השיא היה ביום השישי, ערב השלמת הבריאה, שבו נאמר:

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאד (בראשית א, לא)".

ניתן לחוש, שבריאת היקום הייתה ה"טוב" בהתגלמותו, ובריאת האדם הייתה שיא השיאים של גילוי הטוב האלוקי.

בלתי נתפס, איך כעבור עשרה דורות בלבד, השתנתה האווירה ללא הכר, כפי שהתורה מעידה:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו, ה-ו)".

השמחה נהפכה לעצב, ו"הטוב מאוד" התהפך ל"רַק רַע".

איך ייתכן וכיצד זה אפשרי שמהטוב הגמור יצמח רע?

את התשובה לשאלה העמוקה הזו, מספק שלמה המלך בספר קהלת, כפי שנראה לקמן.

הנותן והמקבל

בספר קהלת אנו קוראים:   

"כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ, גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה (קהלת ב, כא)".

כאן, מגדיר שלמה המלך את שורש הרע, ומנין הוא צומח. השקפתו היא שאדם המקבל הכול מן המוכן ללא השקעה וללא עמל, מפתח תחושת אנוכיות, כלומר, שהוא במרכז והכול סביבו ולמענו.

על פי ההגדרה הזאת של שורש הרע, נוכל להגדיר את שורש הטוב. הנקודה שממנה צומח הטוב הוא חסד ונתינה לזולת, רגישות ומוּכנוּת לסייע לחלש ולנזקק, ומוכנות לתרום לדורות הבאים.

כאן למרבה הפלא, מתחוללת לנגד עינינו תופעה בלתי צפויה ובלתי נעימה.

דווקא אבא טוב ומסור לבנו, אשר דואג לכל מחסורו בעמל וביגיעה רבה, הוא היוצר במו ידיו הטובות את שורש הרע. הוא הוא המרגיל את בנו לקבל הכול מן המוכן ללא כל מאמץ, ובכך לחשוב אך ורק  על עצמו.

נתבונן שוב בפסוק שציטטנו לעיל.

"כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ, גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה".

חז"ל במדרש קהלת, התבוננו בפסוק הזה וראו בו את התשובה לשאלה הראשונה ששאלנו והיא: איך מתוך עולם שנברא בטוב אין סופי, צמח רוע בבני אדם?

הפסוק הזה אמנם מתייחס לאדם, אך ממנו שאבו חז"ל רעיון עמוק וכולל.

חז"ל מקרינים את המתואר בפסוק הנ"ל, לעבר הקב"ה, אשר ברא את העולם בחכמה מופלאה ובכישרון ייחודי, ואת כל טובו הגדול העניק לאדם שלא עמל ולא יגע בו (ראה מדרש רבה קהלת ב, כא).

מה היה בסופו?

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ (בראשית ו, ה)".

השאלה הבאה מתבקשת מאליה.

האם זו גְזֵרה משמים שהטוב יצמיח רע? האם משום כך עלינו להימנע מעשיית טוב, כדי שלא נצמיח את הרע חלילה?

האם יש מתכון לעשיית טוב שיצמיח טוב?

את התשובה לשאלה הזאת, נשאב מסיפור מופלא המובא במדרש.

אני יָגֵע לְבָּנָי  

"מעשה באדריאנוס קיסר רומי שהיה עובר עם גייסותיו למלחמה. בדרך מצא זקן אחד שהיה נוטע תאנים. אמר לו אדריאנוס: בן כמה שנים אתה? אמר לו: בן מאה שנה. אמר לו: זקן בן מאה שנה עומד וטורח ונוטע נטיעות? וכי סבור אתה לאכול מהם? אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותַי. ואם לאו, כשם שׁיָגְעוּ אבותי לי, כך אני יגֵעַ לבניי.

לאחר שלוש שנים חזר אדריאנוס מן המלחמה. מצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומלא אותה ביכורי תאנים יפות והגיש לאדריאנוס. אמר לו: אדוני המלך, אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך עומד ונוטע. והנה זיכני הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי, ואלו שבתוך הסלסלה - מהם. מיד אמר אדריאנוס לעבדיו: טלו ממנו את הסלסלה ומלאו אותה במטבעות זהב (ויקרא רבה כה, תנחומא קדושים)".

דבריו של הזקן, הם משמעותיים מאוד, ומתומצתים בשמונֶה מילים. "כשם שיגעו אבותַי לי, כך אני יָגֵע לבנַי".

כלומר, יחד עם הענקת הטוב והחסד – יש להוסיף הדרכה, בקשה ודרישה, שהמקבל ינהג כנותן וגם הוא ייטיב לאחרים. בכך נגאל את הטוב מתוצאותיו השליליות, והוא יצמיח טוב כמוהו.

אבא, הדואג לבנו ומעניק לו כל טוב, ידאג גם לחנך אותו שימשיך ויעניק לדור שאחריו, וכך כל שלשלת הדורות.

זה היה תיקונו של נֹחַ.

נֹחַ, קיבל את חייו במתנה מאת ה' ובתמורה הוא נתבקש להעניק חיים לכל יצור חי בעולם. זה היה עיקר תפקידו של נח וזה מה שעשה יום ולילה במשך שנה תמימה בתוך התיבה שעל על פני המים. כך תיקן נח את שורש הרע בדורות שלפניו, שבעֶטְיָם (בגללם) נשטף העולם כולו במים.

כשם שנתנו לך, כך תן לאחרים.

מָצָא טוֹב

בספר משלי נמצא את הפסוק המפורסם הבא:

"מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' (משלי יח, כב)".

לא ברור, למה מתכוון שלמה המלך באמרו "מָצָא טוֹב". אמנם בספר קהלת, הוא מפרט קצת יותר:

"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד... (קהלת ד, ט)".

כדי להבין זאת, עלינו לשוב אל אדם הראשון.

"וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּו (בראשית ב, יח)".

נשים לב לעובדה שעצם היות האדם לבדו, היא היוצרת את ההגדרה "לֹא טוֹב". מכאן, שמציאת אישה, היא מציאת הטוב האבוד.

כיצד?

אם נמשיך את קו החשיבה שבו פתחנו נוכל לקבוע, כי מציאות אדם בודד אינה מאפשרת לו להוציא לפועל את ההטבה לזולת. נמצא אפוא, שאם אין אדם בודד יכול להטיב לאחרים, הרי שגם הטוב שעושים לו, אינו טוב.

כאשר האדם מוצא את בת זוגו, הרי שרק אז מתאפשר לו להעניק לזולתו ככל יכולתו. ע"י כך, נקבע כל הטוב שעשו עבורו, לטוב מוחלט.

אם כך תנהג גם בת זוגו, חייהם יהיו טובים, כדברי הפסוק "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד".

נוכל להגדיר את הדברים כך:

חיי הנישואין אינם אמצעי להשגת טובה אישית, אלא אדרבה, הם מיועדים להענקת טובה הדדית.

נשוב אל מעשי בראשית, ונתבונן במעשה ה'.

אחת מן הפעולות הראשונות שעשה ה' בעולמו, הייתה נטיעת גן, בעדן.

"וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם... (בראשית ב, ח)"

זה מסביר, מדוע אחת מן המצוות הראשונות שעל בני ישראל לעשות בכניסתם לארץ, היא נטיעה:

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל... (ויקרא יט, כג)". 

בני ישראל הם הִשְׁתַּקְפוּת רצון שמים, וחלה עליהם השתדלות להידמות לה' בכל כוחם.

כך אמרו חכמים במדרש:

"אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות. וכשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם ניטעו לבניכם (מדרש תנחומא פרשת קדושים)".

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ

הביטוי "לֹא טוֹב", מופיע פעם אחת נוספת בתורה, בדברי יתרו למשה רבנו.

"לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עשֶׂה... (שמות יח, יז)".

גם כאן, מתקשר המושג "לֹא טוֹב" עם הבדידות, שנאמר:

"...מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?! (שמות יח, יד)". 

משה רבנו מעניק לבני ישראל את כל עצמותו. כל היום כולו הוא יושב ועוסק בפתרון מצוקותיהם. יתרו דוחק בו לא להיות לבדו, אלא להאציל סמכויות שיפוטיות לדיינים נוספים. בפעולה הזאת טמונה ברכה לדורות. וזה לא רק מפני שכך תהיה לו עזרה, אלא בעצם חינוכם של דיינים נוספים לקחת אחריות ולהעביר הלאה לדורות הבאים, החל תהליך של צמיחת מערכת שיפוטית בנויה היטב.

יְהִי רָקִיעַ 

ביום השני מימי הבריאה נעלם הביטוי "כִּי טוֹב", בעוד שביום השלישי חזר והופיע פעמיים.

"וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב (בראשית א, י)".

"וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב (שם, יב)". 

ביום השני, הופרדו המים העליונים מן המים התחתונים באמצעות הרקיע. הם נשארו שם לבדם ללא יכולת השפעה. האדמה עדיין לא נתגלתה ולא היה למי להעניק גשם שירווה ויצמיח פירות. זוהי הסיבה לחסרון הביטוי "כי טוב" ביום השני. לעומת זאת, כאשר התגלתה היבשה ביום השלישי, החלו המים העליונים להזרים את שפעם על הארץ, ורק אז הפך מעשה הבריאה של היום השני לתואר "כִּי טוֹב". וכאשר הארץ המשיכה את חסד המטר שקיבלה מהרקיע, והחלה להניב את פירותיה, דשאיה ופרחיה, זכתה גם היא לתואר "כִּי טוֹב".

הנה דוגמא נוספת לביטוי שטבע אותו זקן "כשם שׁיָגְעוּ אבותיי לי, כך אני יגֵעַ לבני" או כשם שהגשם מיטיב עם האדמה כך האדמה מטיבה עם זולתה.

אי הידיעה - גורם מסייע    

חכמינו זיכרונם לברכה, ביודעם את נפש האדם, ציינו כי אי היכולת לנחש את העתיד, מהווה גורם מסייע ביישובו של עולם.

כיצד? על כך משיב המדרש:

"אילולא שהעלים הקב"ה מבני אדם את יום המיתה, לא היה אדם לא בונה ולא נוטע. שהיה אומר, למחר אני מת, למה אני עומד להיות יגע בשביל אחרים?! לפיכך העלים הקב"ה מבני האדם את יום המיתה, כדי שיהא האדם בונה ונוטע. זכה  - יהיה לו. לא זכה - יהיה לאחרים (מדרש תנחומא פרשת קדושים, ח')".

אם נתרגם את המדרש ללשוננו, נאמר: הרבה מן הפעולות שאדם עושה למען עצמו, הם בסופו של דבר עזרה בעקיפין לדור הבא. זו הכוונה הנסתרת של ההשגחה העליונה, כדי לחזק את יישובו של עולם.

חסד עם א-ל   

בזהירות רבה אך במבט מעמיק ואמיתי נוכל לומר, כי כל אדם המשפיע טובה וחסד לאחרים ממה שחננו ה', הוא למעשה גומל חסד עם הקב"ה.

בזכות האדם הזה, מידת הטוב של ה' הופכת למושלמת, דהיינו באופן שאינה יוצרת כל רע. שהרי אם לא היה האדם גומל חסד עם הבריות, אלא עוסק אך ורק בקבלת טובה מאת ה' ודואג לעצמו בלבד, היה יוצר בכך את הרע, ואז טובתו של הקב"ה לא הייתה שלמה. רצונו של הקב"ה הוא, שנלך בדרכיו ונהיה דומים לו. רק אז נוכל להשלים ולגלות את טובו השלם, שעליו נאמר: "ובטובו חיינו".

האם אנו מסוגלים לרדת לעומק האמירה הזאת שאנו גומלים חסד עם הקב"ה? האם יש משהו שאנחנו מסוגלים לתת לכל יכול, שהכול שלו? מסתבר שכן.

בזכות יסוד הבחירה החופשית שהיא רצון ה', בידינו להיטיב ולגמול חסד ממה שחנן אותנו ה' יתברך, ובכך יוכל ה' להתפאר בנו ולהיות שמח בעולמו כבימי בראשית. בזכות מעשינו הטובים יישאר טוב הבריאה טוב נצחי, ולא טוב שמייצר רע.

כך חוזה הנביא ישעיהו:

"וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיהו מט, ג)".