בית הדין

כו כסלו התשפא | 12.12.20

הרב ישועה רטבי

שאלה:

מצאתי אצלי בבית מטבע של עשרה שקלים מזויף, כנראה שקיבלתי עודף ולא שמתי לב, האם אוכל לקנות עם המטבע המזויף במכולת שכנראה נתנה לי את המטבע המזויף?

תשובה:

• א. המוצא מטבע מזויף ברשותו - עליו להשמידו או להחזירו לבנק. ואם הוא מעוניין לעשות תכשיט עם המטבע - עליו לנקב את המטבע באמצעו. (שולחן ערוך חו"מ סימן רכז סעיף יח).
• ב. אסור לקנות עם מטבע מזויף, וגם אסור להעביר לאחרים כסף מזויף, בגלל הסיבות הבאות: א)- הקונה מקבל דבר ערך בתמורה למטבע שלא שווה כלום, למטבע מזויף אין כח קנייה, ויש בכך איסור גניבה. ב)- אונאה. ג)- גניבת דעת. ד)- החוק אוסר להחזיק כספים מזויפים, ויש בכך דינא דמלכותא דינא, כי השלטון הוא זה שנותן את התוקף למטבעות.
• ג. אסור לאדם החזיק ברשותו מטבע מזויף, שמא בטעות הוא ישתמש עם המטבע. המשאיר מטבע מזויף בבית עובר על הכתוב (איוב פרק יא פסוק יד): "וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה", ועל הכתוב (ויקרא פרק יט פסוק לה): "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה". (שולחן ערוך חו"מ סימן רלא סעיף א).
• ד. אם המטבע נמצא בביתו של אדם כבר זמן מסוים - המטבע נחשב ששייך לו, וכאמור לעיל עליו להשמיד את המטבע. אבל אם אדם יודע בוודאות מי נתן לו את המטבע המזויף - יש לחלק בין החזרת המטבע לאדם שככל הנראה ישמור על החוק ולא ימשיך לגלגל את המטבע, ובין החזרת המטבע לאדם שבוודאות לא ישמור על החוק וימשיך לגלגל את המטבע. בדרך כלל יש לאדם נאמנות שהוא לא ישקר, ולכן אם אדם יודע מהיכן קיבל את המטבע המזויף, וככל הנראה אותו אדם ישמיד את המטבע - ניתן להחזיר לו את המטבע המזויף, אך אם הוא ישתמש בכסף המזויף ויעבירו הלאה - אסור להחזיר לו את המטבע המזויף. (פתחי חושן גניבה ואונאה פרק יא הערה מו).
• ה. במקרה כאן, אין וודאות מוחלטת שבעל המכולת הוא זה שנתן את המטבע המזויף, ולכן אסור להחזיר לו, וודאי שאסור לרכוש ממנו מוצרים עם מטבע מזויף בלי שהוא ישים לב, כי כאמור יש בכך איסור גניבה. אלא יש להשמיד את המטבע או להעבירו לבנק.

החזרת מטבע מזויף למי שנתנו

בגמ' במסכת בבא מציעא דף נב עמוד א מובא: "הרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים, אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו". הגמ' מתייחסת למטבע שערכו ירד פחות מחצי משוויו, הדין הוא שאסור להעביר את המטבע הלאה, כי ניתן בקלות לרמות עם מטבע זה אנשים אחרים. ניתן להשתמש עם מטבע שאין לו ערך לשימוש ביתי כמו לעשות קישוט מהמטבע.

כך גם הדין לכל מטבע שניתן להטעות איתו אחרים, למשל מטבע מזויף. וכך כתב המחנה אפרים (הלכות מכירה - דיני אונאה סימן ב): "נראה דאין חילוק בין מטבע מזוייף למטבע חסר, דזה וזה כל שאינו יוצא אף ע"י הדחק - ה"ז מקח טעות וחוזר לעולם".

התוס' (ד"ה יתר) כתבו: מותר להעביר את המטבע לאדם אחר שמעוניין לעשות עם המטבע קישוט, אך אסור להעביר לאדם שיש חשש שישתמש עם המטבע.

הגמ' בדף נב עמוד ב עוד דנה בכך: "אמר מר: יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו. (מותר להשתמש במטבע מזויף לקישוט)- ורמינהו: לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו, ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו. אלא, או ישחוק או יתוך או יקוץ או יוליך לים המלח"? (יש איסור להשאיר מטבע מזויף בביתו, אלא עליו לשבור את המטבע, או להתיך אותה, או לחתוך ממנה, או לזורקה לים המלח. א"כ כיצד הותר לעשות קישוט ממטבע מזויף).

"אמר רבי אלעזר, ואמרי לה רב הונא אמר רבי אלעזר: לא קשיא: כאן - באמצע, כאן - מן הצד". כלומר אם הוא עושה חור באמצע המטבע ולאחר מכן עושה מהמטבע קישוט - הדבר מותר, כי בכך שניקב באמצע המטבע - אין עוד חשש שישתמשו עם המטבע, אבל אם עשה חור קטן בצד, ויש חשש שיצליחו להערים ולהשתמש במטבע - השימוש אסור.

הגמ' אסרה השארת מטבע ללא ערך במצב כזה שעלול להטעות אחרים. יש איסור למכור מטבע מזויף למי שעלול להשתמש בו ולהזיק אחרים. ניתן להשאיר את המטבע ברשותו או למוסרו לאחרים בתנאי שיעשה נקב במטבע במיקום מרכזי (באמצע), כך שלא יהיה ניתן לשייף את המטבע ולזייף אותו.

רבינו ירוחם (נתיב ט' ח"ג) כתב: מטבע של כסף טהור או מטבע מזהב, שלפני המכירה גם שוקלים את משקל הזהב שיש למטבע - מותר להשאירו גם אם ערכו פחת, כי בכל מקרה שוקלים את המטבע ואין חשש להערמה. וכך פסק הרמ"א בסימן רכז סעיף יח.

מהריט"ץ (סימן רכה) כתב (מובא בקצרה בפתחי תשובה חושן משפט סימן רלב ס"ק א): אדם שקיבל מטבע מזויף והעבירו לצד ג'. צד ג' שקיבל את המטבע מעוניין להחזיר את המטבע למי שנתנו לו, אך הנותן מסרב לקבל את המטבע, כי עבר הרבה זמן מאז שקיבל את המטבע המזויף, ובשלב זב הוא לא יוכל ללכת למי שנתן לו את המטבע ולקבל את תמורתו. לדוגמא: ראובן נתן לשמעון כסף מזויף, שמעון העבירו ללוי. לוי מעונין להחזיר לשמעון, אך שמעון מסרב כי עבר הרבה זמן מאז שקיבל את המטבע מראובן, והוא לא יוכל לקבל החזר מראובן.

מהריט"ץ פסק: הכסף היה ברשות שמעון הרבה זמן, כך שהיה עליו לבדוק ולהחזיר לראובן, ומכיוון שהוא לא בדק בזמן הוא גרם את הנזק לעצמו. שמעון שהחזיר מיד זכאי לקבל החזר משמעון, למרות ששמעון לא יוכל לקבל החזר מראובן. אבל אם שמעון לא השאיר את הכסף ברשותו הרבה זמן, אלא באותו יום שקיבל מראובן הוא העבירו ללוי, דינו כדין מתווך המבואר בסימן רלב סעיף יח, שלוי אמור לדעת ששמעון קיבל מטבע ומעביר מיד ללא בדיקה, כך שהאחריות על הבדיקה היא על לוי ולא על שמעון.

לפי החוק (חוק העונשין סעיף 462) אסור להחזיק ברשותו כסף מזויף: "העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שבע שנים: ...2)-מביא או מקבל מחוץ לישראל או רוכש או מקבל בישראל או מחזיק או שומר שטר הנחזה כשטר כסף בידעו שהשטר זוייף או שונה, ואין בידו להוכיח הרשאה או הצדק כדין".

גם אם הזיוף לא יתגלה - יש איסור להשתמש עם מטבע מזויף. למטבע מזויף אין ערך בכלל ואם אדם משלם בכסף זה הרי שהוא מקבל דבר ערך בתמורה לכלום וזו גניבה.

לסיכום: אסור להעביר כסף מזויף, בגלל הסיבות הבאות: א)- הוא מקבל דבר ערך בתמורה למטבע שלא שווה כלום ויש בכך איסור גניבה. ב)- אונאה. ג)- גניבת דעת. ד)- אסור להשאיר מטבע זה ברשותו שמא ישתמש בו בטעות, ועובר על הכתוב (איוב פרק יא פסוק יד): "וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה". ה)- החוק אוסר להחזיק כספים מזויפים ויש בכך דינא דמלכותא דינא, כי השלטון הוא זה שנותן את התוקף למטבעות, ומטבע מזויף אין לו כח קנייה, ומשכך אסור להחזיק בו.

הפסד כספי שייגרם אם לא יחזיר למי שישתמש במטבע

הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יא הערה מו) כתב: "ועפי"ז נראה, שאם קיבל מטבע או שטר כסף מזויף - מותר להחזירו למי שמסרו לו, ואינו צריך לחשוש שמא ירמה בו אחרים, אא"כ הוא חשוד לאותו דבר, וכ"ש כשיש רגלים לדבר שזה ירמה אחרים באותה מטבע. ויש להסתפק כשהלה אינו רוצה להחזיר לו מעותיו אא"כ יחזיר לו המטבע המזויפת, שמסברא נראה דכיון שקיבלה בטעות אין זה בכלל לא ימסרנה לאנס וכו', וה"ז כאילו לא בא לידו, ואינו חייב להפסיד משלו כדי שזה לא ירמה אחרים, וצ"ע".

כאמור לעיל, מותר להחזיר מטבע מזויף למי שלא ישתמש בו, ואסור להחזיר מטבע מזויף למי שישתמש בו. הפתחי חושן הסתפק, בחשוד על שימוש במטבע מזויף שלא מסכים להחזיר את הכסף עד שיקבל בחזרה את המטבע המזויף. אם המטבע המזויף לא יוחזר - החשוד גם לא יחזיר את הכסף. השאלה היא האם אדם צריך להפסיד את כספו ולא להחזיר את המטבע המזויף, אן שבכדי להציל את כספו מותר לו להחזיר את המטבע המזויף. הפתחי חושן נשאר בצריך עיון.

הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה חלק א סימן ז) כתב: "הגע עצמך, באחד שחייב לחברו כסף, והלוה הוא רשע ומאיים על המלוה שאם יתבענו יחרף ויגדף, הלא ברור הדבר שאף אם המלוה מכירו ויודעו שיעמד במרדו ורשעו - אפי"ה אינו צריך כלל להמנע מלתובעו, כמו שכל תובע מחייב את הנתבע בשבועה אפי' בחנוני על פנקסו, שאחד מהם ודאי נשבע על שקר, ואפי"ה אין הבעה"ב עובר בלפני עור, וע"כ דבכה"ג שהוא עושה כדין לתבוע מה שמגיע לו - אין צריך כלל להתחשב בזה שמכשיל וגורם את חבירו בשבועת שקר, אפילו בכה"ג שמכירו וחשוד הוא בעיני התובע על שבועת שקר וצריך לחשוש ע"ז שנפרעין על כך מכל העולם כמבואר בגמ' שבועות ובשו"ע חו"מ סי' פז - אפי"ה אינו עובר ממש בלפני עור. אך גדול אחד העיר לי מהדברי חיים ח"ב חו"מ סי' ח שכתב, דקודם שנשבע מוקמינן אחזקה דמסתמא לא ישבע, ולאחר שכבר עבר ונשבע מה יעשה המשביע, אולם לענ"ד צ"ע דהא גם אם יודע בחבירו שהוא גזלן וחשוד גם על שבועת שקר - ג"כ מותר להשביע אותו כל זמן שבי"ד לא גבו עדות על כך ופסלו אותו לשבועה".

הגרש"ז אויערבך התיר לתבוע בבית דין למרות שיתכן והנתבע ישבע לשקר, כי אדם לא עובר על לפני עוור כאשר הוא רוצה להציל את ממונו. אך נראה שדברי הגרש"ז נאמרו בתביעה בבית דין, כאשר הליך השבועה מלווה ע"י דיינים, וכדעת הדברי חיים, כי הדיינים לא ישביעו כאשר יש וודאות שהנתבע משקר, ורק אם יש ספק - משביעים, כי בספק אם יעבור על איסור - לא עובר על לפני עוור^[1].

[1] וכך כתב במפורש הריטב"א (מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב): "אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי, ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה, ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא, דלאו לעבירה בעי ליה - אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו".